שערי ישר/ב/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה עפ"י המבואר בפרקים הקודמים דספק נקובת הושט ושמוטת הגרגרת חשוב ספק בשחיטה כיון שתלוי בזה דין היתר שחיטה ול"ד לנידון האמור בפד"א דקיימא בחזקת היתר לשוק או ליבם דשם אף שהיתר אשת איש בא ע"י מיתת הבעל ולא ע"י שלילת החיים כמו שנבאר ענין זה במק"א, אבל כיון שמת לפנינו, וכמו שכתב הרשב"א שהרי מת וקברו מוכיח עלי' חשבינן אם היא נאסרת לשוק מחמת זיקת יבום כאילו דבר אחר גורם לאסור ואינו בגדר ספק במעשה המתיר, אבל בשחיטה שהמתירים הם הסימנים הנשחטים, אם נולד ספק אם הסימנים שלמים שראוים להתיר בשחיטתם הוי ספק בעיקר המתיר, ואיכא חזקת איסור, וכן לענין טבילה, בטובל ושרץ בידו הוי חסרון בעיקר הטבילה ומשו"ה בספק הוי ספק בעצם המכשיר לפי"ז יש לדון בכל ספק טריפה אם הוא ג"כ ספק במעשה המכשיר או דבר אחר גורם לו לאיסור, וענין זה תלוי אם יש איסור בטריפה שחוטה איסור שאינו זבוח, והנה בפשטות ראוי לומר כיון דשחיטת טריפה מועלת לטהר מידי נבילה ליכא כאן איסור שאינו זבוח, רק איסור טריפה לבד, אבל מהא דקיי"ל בשוחט את הטריפה ונמצא בה בן ט' חי דאינו ניתר בשחיטת אמו וצריך שחיטה - ביו"ד סי' י"ג - קשה למה לא תועיל להעובר שחיטת אמו כיון דשחיטת האם היתה שחיטה מעליא ואסורה רק משום דין טריפה, ובולד ליכא דין טריפה, ומוכח לכאורה מזה דשחיטת טריפה אינה שחיטה מעליא להתיר באכילה, דכיון דטריפה אינה חי' וחשוב כנטלוה קצת חיות שלא ע"י שחיטה, ורק גמר מיתתה היתה ע"י שחיטה ומהני להוציא מידי נבילה, ומשו"ה גם לולד לא מהני להתיר באכילה דאיכא חסרון בגוף השחיטה לענין היתר אכילה:

ותחילה עלינו לבאר עיקר הענין שניתר הולד בשחיטת האם אם עצמות השחיטה של האם מתרת את הולד, וכמו שאמרו בגמ' ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, שהסימנים של האם חשובים כסימנים דידי' ושחיטתם הוא שחיטה לגבי הולד, או נאמר דהולד ניתר ע"י ההיתר של האם וגזירת הכתוב הוא כל בבהמה תאכלו, וראי' ברורה לזה דהרי חתך מן הטחול של הבהמה אסור, וחתך מן העובר ולא הוציא לחוץ מותר כמבואר בגמ' וביו"ד סי' י"ד ועל האיברים החתוכים מן העובר ודאי דלא שייך בזה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, וכיון דמוכח דהיתר זה של כל בבהמה תאכלו הוא גזה"כ שניתר מה שבבהמה אף דלא שייך בזה שיהי' ענין שנאמר שבהם עצמם הי' ענין שחיטה מנא לן למילף שיהי' שחיטת סימני האם ענין שחיטה לולד, ועוד יש להוכיח קצת מהא דקיי"ל לענין אבר היוצא דאם לא החזירה קודם שחיטה אז אסור גם מקום חתך ואם החזירה קודם שחיטה מותר מקום חתך כמבואר בריש פרק בהמה המקשה וביו"ד סי' הנ"ל והטעם בזה כמו שפי' רש"י שם דמקום חתך אינו בכלל "ובשר בשדה טריפה" ולא בכלל "בבהמה תאכלו" דלא יצא לחוץ וגם אינו בפנים, ומשו"ה כל שלא החזירה אף שלא נאסר משום יוצא אבל אינו ניתר דאינו בכלל "בבהמה תאכלו" אבל אם החזירה ועכשי' בשעת שחיטה הוא בפנים הבהמה הוא ניתר מקרא דבבהמה ורק מה שיצא ילפינן כיון שיצא לחוץ אין לו תקנה, ואם נאמר דשחיטת האם מתרת לולד מלבד ההיתר של בבהמה למה לא תהני שחיטת האם על מקום חתך כיון שלא נאסר משום איסור יוצא ומוכח לכאורה מזה דאין עצמות שחיטת האם חשוב כשחיטה לגבי הולד, ורק היתר הוא מגזה"כ מקרא דכל בבהמה תאכלו:

אמנם מפורש במס' תמורה דשחיטת האם הוי שחיטה לגבי הולד דגרסינן התם ד' י"א ע"ב בעא מיני' אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה או לא א"ל מי קרינא בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת, בעא מיני' אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עלי' משום שחוטי חוץ או לא, א"ל מי קרינן בי' והביאום לה'. עכ"ל הש"ס. ומוכח מזה דשחיטת האם הוי שחיטה ממש לולד כאילו נשחטו סימנים דידי' - ולראי' זו העירני אחד מתלמידי הישיבה - ולפי"ז עלינו לומר דשני ענינים יחד איכא בעובר חדא דשחיטת סימני האם הוא שחיטת הולד עצמו, ועוד גזה"כ מן בבהמה תאכלו להתיר גם מה שנחתך מן העובר וגם להתיר עובר מת, וכן מוכח ענין זה מהא דס"ל לרבנן בהוציא העובר את ידו דמהני שחיטת האם לטהר מידי נבילה כמבואר במשנה פ' בהמה המקשה ד' ע"ב ואם נאמר דרק מקרא דכל בבהמה ניתר העובר ואבר היוצא אינו בכלל קרא זה האיך ניתר מאיסור נבילה דהרי לא הוי בשעת שחיטה בפנים, אבל עלינו למצוא מקור לזה שתיהני שחיטת האם לולד גם בלא קרא זה:

ונלענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה שכתב הרמב"ם ז"ל בה' עבדים פ"ז ה"ה וז"ל הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דברי' קימים, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שזה כמו שמשחרר חצי' עכ"ל. ובהשגות שם כתב בזה"ל: א"א קשיא רישא אסיפא, סיפא קאמר דעובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דברי' קיימים, אלא רישא דברי' קיימים דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. עכ"ל, ועיי"ש בלח"מ מה שהאריך שם לתרץ דברי הרמב"ם ואין דברי' מתישבים על הלב. ואכמ"ל. וע"כ נ"ל דהרמב"ם פוסק דעובר לאו ירך אמו הוא וכמו שאמר הראב"ד דמרישא מוכח דס"ל לאו ירך אמו הוא וכ"כ מוכח מהא דפסק כר' יוחנן בפ' מערימים בהפריש חטאתו מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה דאמרו בגמ' תמורה ד' כ"ה שם דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא ופסק הרמב"ם כדברי' בפ"ד מה' פסולי המוקדשים. יעו"ש. אלא דסובר הרמב"ם דאף דעובר לאו ירך אמו הוא, הוא רק לענין לומר שכל התחדשות של איזה דין שחל על האם תחול על הולד שהוא טפל לגבי האם כמו שאם שחרר האם שיחול דין שחרור על הולד זה תלוי בדין עובר ירך אמו דלמ"ד עובר ירך אמו גם הולד משוחרר דחשיב כטפל לגבי האם, דל"ד לגוף האם עצמה שאם שייר אחד מאברי' שודאי לא ישוחרר מה ששייר גם למ"ד משחרר חצי עבדו קנה, וענין זה תלוי בפלוגתא אי עובר ירך אמו או לא, אבל לכו"ע איברי האם חשובים להעובר כאיברי עצמו מפני שחיותו תלוי בהאם, וענין זה לא כתב הרמב"ם מסברא דנפשו רק מצא כן בסוגית הש"ס דמס' גיטין: דגרסינן בגמ' שם ד' כ"ג ע"ב כי אתא רב שמואל בר יהודא אמר ר' יוחנן תרתי אמר נראים דברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ואם לחשך אדם לומר זו הלכה שנוי' אם היתה עוברה זכתה לו אמור לו שני גדולי הדור פרשו את הדבר ר' זירא ור' שמואל בר' יצחק חד אמר הא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וחד אמר מ"ט דרבי בהא קסבר עובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאיברי'. עכ"ל הש"ס. ומפרש הרמב"ם כפשטות לשון הש"ס דכל אחד משני גדולי הדור תירץ קושיא אחת משתי הקושיות שנפלו בברייתא זו. חד תירץ שלא תקשה דהרי הוי כמשחרר חצי עבדו עכ"פ, ומתרץ דהא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה ותירוץ זה מספיק גם אם נימא דרבי סובר עובר לאו ירך אמו הוא, ולמ"ד דמשחרר חצי עבדו לא קנה לא מהני שחרור הולד גם אם נימא עובר לאו ירך אמו הוא, דכיון דמשייר איברי האם הוי שיור לגבי הולד כמי ששייר אחד מאיברי העובר, וחד הוסיף לתרץ מה דקשה מהא דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, והאיך השפחה מקבלת בעד העובר ומשני דקסבר עובר ירך אמו הוא, והוי כמקבלת בעד חצי גופה, ולפי"ז לדידן דקיי"ל משחרר חצי עבדו לא קנה קושית המ"ד ראשון קמה דהוי משחרר חצי עבדו ועפי"ז דברי הרמב"ם מתפרשים בטוב טעם, ואף דגם טעמו של הראב"ד מפורש בגמ' אבל הטעם שכתב הרמב"ם הוא הטעם הראשון של אחד מגדולי הדור, ועוד שטעמו של הראב"ד שהוא טעם של גדול הדור השני הוא על אופן קבלת השטר שחרור, והטעם הראשון הוא על עיקר כתיבת השטר דלא מהני וכיון דהוא פסול בכתיבתו א"צ לפרש הפסול שיהי' באופן הקבלה, ועוד דבגמ' הוזכר ענין זה על הקבלה והרמב"ם לא זכר "הקבלה" דכתב רק "הכותב" לשפחתו וכו', ומוכח מזה דגם למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא איברי האם הם כאיברים לגבי הולד. ובחי' למס' גיטין הארכנו בענין זה ואכמ"ל:

ומה"ט נראה לי דהי' פשוט לתנאי ואמוראי דמהני שחיטת האם להעובר גם אם עובר לאו ירך אמו הוא וקרא דבהמה תאכלו אתא לרבות גם בנחתך מן העובר דשרי או אם העובר מת מה דלא הי' מותר בלאו הך קרא, ועוד ילפינן מקרא זה לחומרא דשחיטת הבהמה אינה מתרת את העובר רק אם הוא בתוך מחיצתו שהוא פנימית הבהמה ומקום החתך שאינו בפנים אינו מותר, ומקרא דבשר בשדה טריפה ילפינן דאם יצא לחוץ שוב אינו ניתר גם אם חזר לפנים לפי ההלכה עפ"י מסקנת הש"ס והאבר היוצא דלא ניתר באכילה ע"י שחיטת האם, מ"מ אם מת העובר אינו אסור משום נבילה ואינו מטמא טומאת נבילה דעל זה הועילה שחיטת אמו לרבנן דפליגי על ר"מ שם במשנה והכי קיי"ל אמנם שם איסור זה לא נזכר בגמ' כיון דאינו נבילה ולא טריפה, וכן בשוחט את הטריפה ומצא בה עובר בן ט' ואח"כ מת דאינו אסור משום נבילה וגם אינו טריפה דלענין דין טריפה אינו מיטרף העובר מחמת טרפות הבהמה, בשני אלו אי אפשר לכנות שם האיסור רק איסור שאינו זבוח, ולכאורה מוכח מזה דבטריפה שחוטה איכא איסור שאינה זבוחה דאינה שחיטה מעליא רק דלטהר מידי נבילה סגיא שחיטה זו, ומשו"ה גם לולד דלית בי' איסור טריפה לא הועילה השחיטה של האם, אבל אם נאמר דבטריפה שחיטה ליכא איסור שאינו זבוח דחשוב שחיטה מעליא מהיכי תיתי שלא תועיל השחיטה לולד ויהי' איסור שאינו זבוח לולד, ואם נחליט כן דכל טריפה הוי מחוסרת היתר שחיטה, יהי' מוכח מספק טריפה דדין זה של ספק נקובת הושט ושמוטת הגרגרת תלוי במחלוקת, דלשיטת התוספות וסיעתם דספק טריפה הוי בחזקת היתר הנה לשיטתם גם ספק נקובת הושט הוא בחזקת היתר, ולשיטת הרשב"א והר"ן שנקטו כשיטת הר"ר יונה הוא בחזקת איסור, ולפי"ז הי' מדויק היטב מה שלמד הר"ר יונה מספק שמוטת הגרגרת שאמרו בגמ' כל ספק בשחיטה אסור, על שאר ספיקות כמו ספק נשבר הגף וכדומה הבאנו דבריהם לעיל בפי"ז, אבל מכל הראיות שהבאנו למעלה מוכח דכל דבר המכשיר ומטהר לא מהני להוציא מחזקת איסור וטומאה עד שיבורר דלא הי' בזה דבר המעכב הכשירו וכח טהרתו אף אם יהי' הספק מצד אחר שלא במעשה המכשרת עצמה, ועלינו לחתור למצוא פתרא בדין זה של שוחט טריפה ומצא בה בן ט':

ומצאתי בחי' הרשב"א למס' חולין וביתר ביאור בתורת הבית בית שני שער ה' שעמד על ענין זה, וז"ל, וא"ת השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי למה אינו ניתר בשחיטת האם דהא שחיטת טריפה שחיטה ראוי' היא אלא שדבר אחר גרם לה ליפסל והאם שנטרפה אסורה באכילה אבל העובר שאינו טריפה מפני מה אינו ניתר בשחיטת האם, ואם נפשך לומר שלא יועילו סימני האם להעובר יותר ממה שלא יועיל לעצמה הלא שנינו בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טהרה שחיטה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שבגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה, א"ל הרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעי' מותר באכילה מן הטחול מן הכליות אסור באכילה, י"ל דכל שסימני האם, מועילים לעצמה לכולה או למקצתה מועילים לעובר שבמעי' אבל שלא יועילו סימני עצמה כלום אין מועילים לעובר שבמעי' וכדאמרינן בפ' כסוי הדם א"ר אבא לא לכל א"ר מאיר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה ואוקימנא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי סד"א כיון דאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה תיהני לי' שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל, וגדולה מזה אמרו שסימני טריפה מועילים לבן ט' חי שבמעי' לחצאים דגרסינן התם אמר ר' חסדא השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא מאי טעמא ד' סימנים אכשר בי' רחמנא לומר שסימני האם אעפ"י שאין מועילים לעובר שבמעי להתירו באכילה כדרך שאין מועילים לה וטעון הוא שחיטה להתיר עצמו באכילה, מ"מ הרי הוא כשחוט לגבי נבילה שאם מת אינו מטמא לפי שסימני האם מוציאים אותו מידי נבילה דטריפה הוא. עכ"ל. והנה למדנו מתורתו של הרשב"א ז"ל דטריפה שנשחטה ליכא שום חסרון במעשה המכשיר לומר דניטל קצת מחיותה שלא ע"י שחיטה אלא דבר אחר גורם לה להאסר והוא איסור טריפה, אלא דכיון דמ"מ לא הועילה השחיטה להאם לענין היתר אכילה הרי זה כשחיטה שאינה ראוי' דלא שמה שחיטה לענין זה שלא תיהני שחיטת האם להתיר את העובר באכילה דסימני האם שאינם מתירים לעצמם לאכילה אינם מתירים להעובר משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' ולפי"ז י"ל דטריפה שחוטה אינה אסורה מחמת איסור שאינה זבוחה דלגבי האם עצמה לא שייך לומר דהוי שחיטה שאינה ראוי' דכיון דהיא אסורה באיסור טריפה אינה צריכה שחיטה ראוי' רק שחיטה המטהרה מידי נבילה, אבל העובר דליכא בי' איסור טריפה והוא טעון שחיטה המתרת באכילה לגבי דידי' שחיטת סימני האם שאינם מתירים לעצמם לאכילה חשיבא שחיטה שאינה ראוי' לענין היתר אכילה, ונשאר העובר באיסור עשה שאינו זבוח, ואם מת אינו מטמא במשא דלענין התרת דין נבילה הועילה שחיטת אמו כמו שהועיל לה להאם עצמה, דלענין זה לא בעינן שחיטה ראוי' ככל טריפה שנשחטה, ורק במיתתו ישאר על העובר איסור שאינו זבוח כמו שהי' בחיי' באיסור זה, ונתבאר לנו ענין זה בביאור נכון. ומה שכתב הרשב"א לבאר יותר מש"כ וגדולה מזה אמרו שלא יפלא הדבר דלגבי האם עצמה ליכא חסרון משום השחיטה עצמה רק איסור אחר גורם לה להאסר ולגבי העובר יהי' חסרון בהשחיטה, דהרי לגבי העובר עצמו מהני שחיטה זו לטהר מידי נבילה דלענין זה הוי שחיטה מעליא, כ"כ אף שלהאם הוי שחיטה מעליא מ"מ העובר אינה שחיטה ראוי', משום דלגבי האם אין צריך שחיטה רק לטהר מידי נבילה, אבל העובר טעון שחיטה ראוי' להתיר באכילה, ולפי"ז נתבאר לנו דטריפה שנשחטה אינה אסורה מחמת עשה שאינה זבוחה, כיון שנשחטה כראוי השחיטה הדרושה לה דאינה צריכה שחיטה להתיר באכילה ומשו"ה כל ספק טריפה הוא ספק איסור טריפה לחוד, וליכא לאוקמה על חזקת איסור שאינו זבוח כנלענ"ד: ובעיקר חאיו בנוגע לביאור הלכה של השוחט טריפה, ומצא בה בן ט' חי דמהני שחיטת האם לטהר מידי נבילה ולא להתירו באכילה שבארנו שאיסורו יהי' במעשה שאינו זבוח קשה עדיין לשיטת הריצב"א הובא בתוס' שבועות כ"ד ע"א דלא סבר לה להאי עשה כלל דהא דכתוב וזבחת אינו בא להתיר רק ע"י שחיטה ולדידי' ליכא איסור שאינו זבוח, ולשיטתו איזה איסור יהי' על הולד הזה כשימות דמחיים הוא אסור מחמת אבר מן החי לחוד: וכשימות דפקע איסור זה ואיסור נבילה לא חל עלי' דלענין זה הועילה שחיטת אמו דהרי אמו לא היתה אסורה באיסור נבילה והאיסור טריפה שהיתה אמו אסורה מחמתו אינו חל על העובר, קשה איזה שם איסור אוסרו באכילה, ונלענ"ד דכל נבילה היא ג"כ טריפה דהרי כל סימני טרפות בה אלא שכל שמתה איסור נוסף בה שהוא נבילה, אבל עכ"פ גם דיני טרפות בה, ומשו"ה לענין עובר זה שדין נבילות אינו חל עלי' במיתתו משום שניתר לענין זה בשחיטת אמו, אבל מדין טריפה לא ניתר, דלענין זה אין שחיטת אמו הטריפה מועלת לו ומשו"ה היא אסור באיסור טריפה, ואולי לזה כוון הרשב"א ז"ל בסוף דברי' שהבאנו למעלה שכתב בזה"ל "דטריפה הוא" לומר דחל על העובר במיתתו שם טריפה ולא שם נבילה כנלענ"ד. וכן יש לומר בהא דמבואר במשנה פרק בהמה המקשה וחכמים אומרים מגע טריפה לענין אבר היוצא משום דלאחר שחיטה כיון דלא מהני השחיטה להתיר באכילה רק לטהר מידי נבילה נשאר על האבר לאחר מיתת העובר דין טריפה, וכן הא דילפינן מקרא דבשר בשדה טריפה על אבר היוצא, מאי דכללה התורה גם אבר היוצא בסוג שם זה של טריפה הוא מה"ט דלאחר מיתתו יהי' טריפה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף