שערי ישר/ב/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנן ביבמות פד"א וכולן (ט"ו עריות) שהיו בהן קדושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתיבמות כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו וכו' ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו' ובגמ' ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מאי טעמא אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי א"ה בקדושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת התיר ליבם עומדת אם ספק אתה בא לאוסרה וכו' פי' רש"י וז"ל בחזקת היתר לשוק עומדת אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה הוא עכ"ל. דבע"כ אי אפשר לפרש כונת הש"ס דהוא משום דאיסור יבמה לשוק הוא איסור חדש מה שלא היתה אסורה בחיי בעלה דא"כ מאי פריך אביי א"ה בקדושין נמי נימא בחזקת היתר ליבם עומדת דהרי התם גם בחיי בעלה היתה אסורה משום אשת אח והשתא נמי מסופקים אנו שמא לא ניתר האי איסור והרי איכא בזה חזקת איסור ליבם אלא ודאי הכונה בזה דאין נפ"מ בין איסור חדש או לא דגם לענין איסור חדש ליכא חזקת היתר דבשעת חיי בעלה לא הי' שייך איסור של יבמה לשוק ובכה"ג היכא דלא שייך ענין האיסור לא שייך ענין חזקה, והא דכתבו בתוס' ריש פרק הלוקח לענין בהמה מניקה דאם ילדה אח"כ איכא לולד חזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו יעו"ש. נלענ"ד דשם הקדושה מתחדשת ע"י פטירת הרחם ולא ע"י הלידה וכשאנו מסופקים שמא כבר ילדה ענין הספק שמא בלידה זו לא הי' ענין פטירת ברחם משו"ה שייך ענין חזקה דבמעי אמו הי' ודאי חולין שלא הי' פטר רחם ושמא גם עתה אינו פטר רחם ומוקמינן לי' אחזקה, וגם למ"ד דלידה גורמת עכ"פ לידה ראשונה גורמת וכשאינה ראשונה הוי כמו קודם לידה ודו"ק. ומהאי טעמא אין נראין לי מה שכתב בס' ש"ש ש"ו פט"ז עפ"י דברי התוס' הנ"ל דבספק חלל איכא חזקת זרות מה שבמעי אמו הי' זר דעובר במעי אמו זר הוא יעו"ש דאיך שייך להחזיק מה שהי' זר ע"י שהיא במעי זרה ול"ד למש"כ התוס' כנ"ל דשם פטירת הרחם מקדש ואנו דנים אם הי' בזה פטירת הרחם, ומשו"ה פירש רש"י הכא דהכונה בחזקה זו שהענין כיון שהאיסור של עכשי' הוא מחמת סבה ידועה, ואם תתבטל הסבה יהי' היתר חשוב כמוחזק להיתר לפרש זה. ומשו"ה גם בקידושין חשוב כעומדת בחזקת היתר ליבם שהרי היתה עומדת לכך שבמות בעלה תהי' מותרת ליבם וזה פשוט:

והנה בחי' הרשב"א בפד"א כתב ע"ז וז"ל איכא דקשיא להו והא באיסור אשת איש קיימא וכו' השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואע"ג דאיסורא קמא איסתלק להו דכותה אשכחן בעלמא דמחזיקים מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור אבר מן החי וכו' אלמא מחזיקים מאיסור לאיסור וכו', ולשון אחר נ"ל לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והילכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' ודכותה הכא כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הותר ואילו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עלי' כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי' וכן הדין בקידושין כה"ג זה נ"ל עכ"ל. והנה לכאורה אינו מובן דברי' דלפי"מ שביארנו לעיל דמה שאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת הוא לאחר שימות בעלה וכפי' רש"י א"כ איך שייך ענין מחזיקים מאיסור לאיסור לסוגיא זו כיון שאנו דנים על האיסור הראשון שיותר לאחר שימות בעלה, ובבהמה הוא להיפוך שהוחזקה להיות אסורה במיתתה, ונלענ"ד דכונתו הוא להיפוך דכיון דאמרינן שם דמחזיקים מאיסור לאיסור בע"כ דאי אפשר לומר דאיכא חזקה השתא שתהא ניתרת ע"י התבטלות סבה האוסרת דזהו שני הפכים וממילא מוכח מסוגיא דכאן דאין מחזיקים מאיסור לאיסור וע"ז מתרץ בלשון האחרון דשאני התם דאיסור נבילה בא ממילא ע"י העדר מעשה השחיטה ומעשה המכשיר הוא בספק והכא הוא להיפוך דסבה המתרת ודאית דהרי מת וקברו מוכיח, ומה דמוסיף הרשב"א בדברי' מה דאסורה גם כשלא מתה הוא דאם היתה בחיי' בהיתר והמיתה מחדש בה איסור, השתא שנולד ספק אם מתה מאלי' או ע"י שחיטה כראוי הי' אפשר לומר דהוי ספק בסבה האוסרת, אבל כיון דאסורה על כל פנים בין שלא מתה ובין אם מתה ורק שחיטה ראוי' הוא המתיר משו"ה חשבינן דהסבה האוסרת הוא ודאית והסבה המתרת היא מסופקת ומשו"ה בחזקת איסור עומדת, והכא בספק קידושין דאמרינן בחזקת היתר ליבם עומדת חשבינן ג"כ סבה המתרת ליבם כודאית דגם אם נתקדשה הערוה לא נגרע כלום מסבה המתרת דהרי מת וקברו מוכיח עלי' אלא שאנו מסופקים שמא היא אסורה מחמת דבר אחר ע"י קידושי הערוה כנלענ"ד:

ועפ"ד ניחא מה דקשה בהא דאמרינן בפ"ק דחולין בנמצא גרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דאמרינן כל ספק בשחיטה אסורה ולא אמרינן דהוי חזקת היתר שהוחזקה שאם תשחט ע"י שחיטה הגונה בלי שהי' ודריסה שתהא מותרת, וקושיא זו כתובה על ספר ש"ש ש"ה פ"ו ולפמש"כ י"ל דשאני ענין זה כיון דהסימנים הם המתירים ואם אחד מהם שמוט אז גם שחיטת השני לא מהני כשיטת בה"ג הובא בתוס' פ"ק דחולין, ובספק שמוטה הוי ספק במעשה המתיר, אבל בחזקת היתר ליבם דסוגין הוי ספק בדבר אחר הגורם האיסור, שמא נתקדשה הערוה אבל במיתת הבעל לא נגרע כחה ואופן ההתרה כלום ומשו"ה שייך בזה לומר הרי מת וקברו מוכיח עלי' ובלא"ה ניחא כיון דבע"כ מיירי באופן דליכא חזקת הגוף דאל"כ הרי חזקת הגוף עדיף מחזקת איסור והטעם בזה או משום דלא נתבררה בשעתה שמא נולדה כך בסימנים עקורים או משום דשכיח לאיסורא יותר מלהיתר כמש"כ לעיל בפי"ח, א"כ גם חזקה דרבה לא מהני דהרי לא הוחזקה מעיקרא שתהא מותרת בשחיטה דשמא כבר סימניה הם עקורים ושמוטים, ואם נימא דשכיח יותר מחיים ודאי לא מהני חזקה זו כמו דלא מהני חזקת הגוף. וזה פשוט ולפי"ז גם בכל ספק נקובת הושט שדן בזה הכו"פ הובא לעיל בפי"ח הרי זה כספק שמוטה דהוי ספק בשחיטה אם לא היכא דאיכא חזקה מבוררת משעה שנולדה, ולא שכיח לאיסורא יותר מלהיתירא, ונפלאים לי מאד דבר הש"ש שם בפ"ד שכתב להכריע נגד הרמ"א בספק מים במוח להתיר מחמת חזקת הגוף דספק טריפות הוי ספק בשנוי הגוף. יעו"ש. והרי בכה"ג ודאי הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה וגם לשיטת הראשונים דסברי דמ"מ איכא חזקה מחמת הרוב עכ"פ אין זה ענין לחזקת הגוף כיון שאנו דנים שמתחילת לידתה היתה כך, ובישב לה קוץ בושט שכתבו תוס' ביבמות פד"א הטעם דלא מוקמינן בחזקת היתר משום דשכיח לאיסורא, דהתם ודאי איכא חזקת הגוף דהרי לא נולדה עם קוץ, ומשו"ה אף דנימא דאיכא חזקת שאינו זבוח כמש"כ דנקובת הושט הוי חסרון בעיקר המתיר אבל הרי חזקת הגוף עדיף משאר חזקות וממילא לא יהי' ספק בשחיטה ומשו"ה מסקו לאסור מטעם דשכיח לאיסורא וכמש"כ לעיל בפי"ח:

ומש"כ בש"ש שם לתרץ הא דתניא בספק שמיטת הגרגרת דהוי ספק בשחיטה עפ"י דברי הר"ן שכתב דשמיטת גרגרת הוי רק טריפה, אלא דאם נשמטה בשעת שחיטה, אי אפשר לשחוט כראוי, קשה להבין כיון ששחט רק את הושט והגרגרת נמצאת שמוטה, ומיירי בעוף דסגי בשחיטת הושט אבל זה קשה לא על הש"ש אלא גם דברי הר"ן שהביא בשם הרמב"ן תמוהים. וצע"ג: והנה ראיתי בהגהת בית מאיר ליו"ד סי' כ"ד סעי' ט"ו שכתב להקשות על שיטת בה"ג דסובר דשמוטה אינה טריפה מחיים אלא דהכי אגמרה רחמנא למשה דאף בעוף שהכשירו בסי' אחד בעינן שיהיה תרוייהו ראויים לשחיטה וז"ל וקשה לי לפי"ז שהרי מוכח מדעת רב אדא בר אהבה בחולין ד' כ"ח דלאו מההוא טעמא אתינן עלה שהרי סובר דהכשירו דעוף אינו אלא בושט ולא בקנה הרי הקנה לגבי העוף בל"ז אינו לשחיטה ולמה תטרף העוף בשמיטת הקנה כמבואר בהברייתא, ודוחק לומר דר"א לא ס"ל כברייתא הנ"ל עפ"י הברייתא דרמי ד' כ'. עכ"ל. ודברי הגאון הנפלא הזה נפלאים דהלא גם לר' אדא דסובר דשחיטת הקנה לחוד אינה מתרת ושחיטת הושט בלא קנה מתרת, מ"מ אם ישחט הקנה ואח"כ הושט שחיטה מעליתא היא, ופסוקת הקנה ודאי טריפה, א"כ מוכרח דגם לרב אדא הקנה הוא סימן המתיר גם בעוף, אלא דאם שחט הקנה הותחל מעשה המתרת ולא נגמרה, ושחיטת הושט בעוף מתרת בלא קנה, ועפי"ז כמו דמתפרשת שיטת בה"ג למ"ד דעוף הכשירו בסימן אחד בין בקנה ובין בושט כ"כ נפרש גם לרב אדא. וזה פשוט:

ובהא דפליג אביי על רבה מפרש הש"ך ביו"ד סימן נ' בישוב דברי הד"מ, דסובר דמן התורה לא מוקמינן אחזקת היתר כיון שנולד הספק בשעה שהיתה בחזקת איסור, ומסיק הש"ש ענין זה לענין דמחזיקים מאיסור לאיסור, דלרבה אין מחזיקים לאביי מחזיקים וקיי"ל כאביי, ולפי שיטת הש"ך מחזיקים מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה, ולפי מה שבארנו לעיל בפי"ח לא יתכן לפרש כן דלענין ספק טריפה אין שייך להחזיק שהי' בה שני איסורים על ידי שהוחזקה באיסור אחד, והנה הש"ך בא לתרץ דברי הד"מ שהוכיח את דינו להחמיר בספק של מח מקיפו לענין מים בראש ממשמעות דברי התוס' בפד"א, ומפרש הש"ך בכונת הד"מ דכיון דהתוס' רצו לדמות דין נשחטה הותרה לחזקת היתר ליבם או לשוק האמור בסוגיא דפד"א, אלא שדחו זה אליבא דרבה אבל לאביי דפליג על רבה וסבר דלא אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, יש מקום לומר דסבר דמן התורה לא מוקמינן לה אחזקת היתר לשוק, ולפ"מ שרצו התוס' לפרש מתחילה מהראוי כל כך לומר בכל ספק טריפה שנולד ריעותא מחיים דלא אמרינן נשחטה הותרה זהו תו"ד הש"ך. ובעיקר כונת התוס' מה דשקלו וטרו אם מהני חזקה לענין ספק דרוסה מחמת שבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור כבר נתבאר בדברינו לעיל פרק ט"ז דכונתם דכיון דבשעה שנולד הספק לא הוכרע הספק מחמת חזקה כיון דאסורה מ"מ בשעה שהיא חי' משו"ה י"ל דאף עכשי' דנשחטה דהותר האיסור הקדום לא מהני עכשי' החזקה כמש"כ שם ולפי"ז אף אם נימא דאביי סבר דבאמת כן הוא דלא מהני חזקת שאינה דרוסה כל שנולד הספק מחיים אין זה ענין כלל לענין אם מחזיקים מאיסור לאיסור:

ועפ"ד מכונים היטב סגנון דברי התוס' בפד"א בד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וז"ל וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר הויא צרת ערוה, אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק, ועוד לר' ירמי' דוקא בגירש ולבסוף כנס איירי, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה, וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפ"ק דחולין אמרינן וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתילד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר וכו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל הצריך לנו. שלכאורה אין מובן בדבריהם כיון שתרצו מעיקרא דמאי דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק הוא גם אם גירש ואח"כ כנס משום דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה, א"כ מאי מקשו אח"כ מסוגיא זו על סוגית הש"ס דפ"ק דחולין דהכא לאו משום חזקת היתר הוא רק משום חזקת הערוה שלא נתגרשה או שלא נתקדשה וכבר עמד ע"ז בס' ש"ש שם בפ"ז, ומתרץ שכונתם לדקדק רק מקושית אביי מה שהקשה שם מנפל הבית עלי' ועל בת אחו' דשם ליכא חזקה להעמיד הערוה בחזקת חי יעו"ש. והדוחק מבואר לכל מעיין שהרי העיקר חסר מן הספר שלא הזכירו כלל דברי אביי: אבל לפי"מ שבארנו דבריהם מכוונים היטב בלי גמגום דהנה דברי הש"ש תמוהים דאם נאמר דהיכא דאיכא חזקה אחרת כגון לאוקים הערוה בחזקת שלא נתגרשה לא שייך לחלק בין אם נולד הספק מחיים או לא א"כ קשה לפי דבריהם דרצו להוכיח מהא דחיישינן לספק דרוסה דהטעם הוא משום שנולד הספק מחיים הלא בספק דרוסה איכא נמי חזקה אחרת בגופא דבהמה חזקת שאינה דרוסה ובפ' אלו טריפות ד' מ"ג שהקשו גם שם קושיא זו שהקשו כאן כתבו להדיא דספק דרוסה יש להעמידה בחזקת שאינה דרוסה, והי' להם להקשות על עיקר הדין למה לא מהני חזקת שאינה דרוסה ולא לדמות ענין זה לסוגיא דכאן, ע"כ נלענ"ד ברור דרצו להוכיח מספק דרוסה דכל שנולד הספק מחיים בשעה שהיא בחזקת איסור לא מהני שום חזקה אף חזקת שאינה דרוסה כיון דענין, חזקה הוא רק הכרעת הדין המסופק ולא הכרעת מציאות הדברים דחזקה אינה מכרעת לעולם את המציאות רק שאמרה תורה להתנהג למעשה עפ"י מה שהוחזק לנו, ומשו"ה רצו לפרש דמשו"ה לא מהני חזקת שאינה דרוסה כשנולד הספק מחיים משום דכיון דעכשי' היא בחזקת איסור ואין לנו נפ"מ למעשה רק לאחר שחיטה אין לנו לדון עכשי' מה יהי' הדין לאחר שתשחט, וכיון דבשעה שנולד הספק לא הוכרע הספק י"ל דלא מהני שוב גם כשתשחט דלא נתחדש בה הספק, ומשו"ה הקשו דמסוגיא דכאן דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דעכשי' עדיין בחזקת איסור היא שבעלה חי ואף אם נאמר דענין החזקה כאן הוא משום דמוקי הערוה בחזקה שלא נתגרשה, אבל הלא עלינו לומר דהא דמהני חזקה לצרה מחמת הערוה הוא משום דכיון דאיסורה הוא מחמתה הרי זה דומה כאילו יש כאן חזקה גם לצרה וכמו דמהני חזקת המקוה לטמא וחזקת הסכין לבהמה כ"כ מהני חזקת הערוה להצרה, אבל עכ"פ מוכח מזה דמהני חזקה לצרה גם אם נולד הספק בשעת חזקת איסור ובספק דרוסה אמרינן להיפוך ומחמת קושיא זו הוכרחו לתרץ דבספק דרוסה איכא טעמא אחרינא דשכיח לאיסורא יותר מלהיתירא כנלענ"ד ביאור דבריהם:

ולפי מסקנת התוס' הי' נראה לי על פי לשון התוספות בפא"ט שהבאנו לעיל בריש פרק ט"ז דלא כמפרשי כפי' רש"י בביאור חזקת היתר לשוק דאמר רבה דרש"י ז"ל כתב בזה"ל בחזקת היתר לשוק עומדת אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא שהכונה בזה דגם בשעה שבעלה עדיין חי היא בחזקת היתר לענין זה שאם ימות בעלה תהי' מותרת לשוק, והתוספות כתבו בפא"ט בזה הלשון השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה קודם שזרק גט לערוה שהכונה בזה בענין אחר לגמרי מפירש"י, והיינו דאף דבשעה שנולד הספק לא הוכרע הספק על ידי דין חזקה דכל זמן שבעלה חי והיא בחזקת איסור ליכא דין חזקה להכריע הספק להיתר לענין זה איך יהי' הדין לאחר שימות, אבל אחר כך כשמת בעלה אז הוכרע הספק להעמידה בחזקת מה שהיתה קודם שנתגרשה הערוה, אכן יש לומר דגם לרש"י ז"ל הכונה הוא כפי ביאור התוס' דהרי גם לשיטת התוס' עלינו לבאר דאף שמחיים ליכא דין הכרעת הספק מה שחדשה לנו התורה מחמת שעכשיו ליכא דין היתר בפועל, אבל סבת ענין החזקה שהוא מה שמוחזק לנו הדבר עפ"י שכלנו ענין זה שייך גם מחיים שהרי כתבו דעכשיו שמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה קודם שזרק גט לערוה הרי חשבינן לה שמחיים הוחזקה שתהי' מותרת אם ימות בעלה רק שהכרעת הדין מחמת חזקה זו מתחדש רק לאחר מיתת הבעל ולא לאחר זריקת הגט לערוה, וכמו כן יש לומר גם לפירש"י ז"ל דגם בפירש"י לא נזכר דמחיים הוכרע הדין רק סבת החזקה מתי הוחזקה בחזקת היתר לשוק, ועל זה כתב רש"י שהוחזקה להיות ניתרת לשוק אם ימות בעלה, ועלה לנו מזה דיש לומר דלכו"ע אף אם נימא דלאביי ורבא לא אמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת גם משורת הדין מן התורה שלא מחמת חומרא דרבנן כפי מה דמסיק הש"ך על פי כונת התוס' אין יסוד המחלוקת בזה לענין סבת החזקה לומר דלאביי ורבא לא הוחזקה מעולם בחזקת היתר לשוק אלא דלכו"ע שפיר חשוב חזקת היתר דהרי על כל פנים החזקנו כן שתהי' מותרת על ידי מיתת בעלה אלא דסברו כיון דמחיים לאחר זריקת הגט לא הוכרע ספק זה מחמת שלא חדש תורה להכריע איזה ספק רק כשנוגע הספק להלכה למעשה שוב לא יוכרע הספק עוד כשיבא הזמן שגורם הספק ספק בדין להלכה וכמו שביארנו בביאור דברי התוס' לעיל, וכן משמע מדקדוק לשונם דכתבו לדון היכא דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, דלכאורה הול"ל דקודם לידת הספק היתה בחזקת איסור דלעולם עיקר חזקה הוא כמו שהוחזק לנו קודם לידת הספק דבשעת לידת הספק ליכא חזקה דהרי מסופק לנו אלא שהתורה חדשה לנו שלא להשגיח על הספק ולהעמיד הדבר על חזקתו הקודמת, אבל לפי מה שכתוב דבריהם מדוקדקים מאד דעיקר החקירה בזה דבשעת לידת הספק ליכא הדין להכריע את הספק כיון שעדיין הוא בחזקת איסור. כמש"כ: אמנם לפי זה בהא דמתיב אביי לרבה מנפל הבית עלי' ועל בת אחו' וא"י מי מת קודם דתני חולצת ולא מתיבמת יהי' הכרח לפרש דאביי לא פליג ארבה בדין החזקה אם מהני חזקה בכה"ג מדין תורה אלא דאביי סובר דלענין חליצה החמירו רבנן שלא לסמוך על החזקה, דאם נאמר דפליגי בעיקרא דדינא של חזקה זו הרי בנפל הבית נולד הספק בשעה שכבר מת שנוגע עכשיו דין החזקה להתירה לשוק בפועל ובכהאי גונא לפ"ד לכו"ע מהני החזקה דהרי כבר הוחזקה שתהי' מותרת במיתת הבעל ומוכח מזה דלא כשיטת הש"ך דהעלה דאביי ורבא פליגי על רבה בעיקר הדין ובלא"ה דחו האחרונים שיטת הש"ך דכל הדוחק שנדחק הש"ך כמו שהרגיש בעצמו שאין דברי התוס' מורים כן הוא רק לישב דברי הד"מ מה שהוכיחו ממשמעות התוספות דלענין ספק מים בראש לא אמרינן נשחטה הותרה, ובאמת דברי הד"מ מתפרשים בטוב טעם כמש"כ התב"ש ושאר אחרונים הבאנו קצת דבריהם לעיל בפרק ט"ז, ובדברינו שם נתבאר עוד יותר בפשטות דברי הד"מ בלי גמגום כלל. יעו"ש. ולפי זה עלה לנו דלשיטת תוספות על פי מסקנתם דגם אם נולד הספק בשעה שהדבר מוחזק באיסור מחמת דבר אחר מכל מקום כשיסור אותו האיסור שוב חוזר וניעור ענין להעמיד הדבר על החזקה שהחזקנו קודם לידת הספק, ואביי ורבא לא פליגי ע"ז רק מחומרא דרבנן לענין חליצה וליכא ללמוד מזה לענין שאר איסורים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף