שערי ישר/ב/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מסקינן בגמ' נדה ד' ד' ע"א בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן דפליגי שם בגמרא בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית רוח זו וטלטלוה בזוית אחרת חזקי' סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ור' יוחנן סבר מחזקינן ופריך הש"ס לר"י מי מחזקינן והתני' כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ומסיק דבמקום מציאתן שרפינן שלא במקום מציאתן תלינן יעי"ש. וכן פסק הרמב"ם בה' אה"ט פי"ז כר' יוחנן דשלא במקום מציאתן תלינן יעו"ש. ובמג"א ה' פסח סי' תס"ז סקכ"ה הוכיח מסוגיא זו שאם בשלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצאת ע"ג חטה דאמרינן עתה נפלה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום יעו"ש. ותמהו עלי' האחרונים דאם נדמה איסור לטומאה ראוי לאסור גם בחמץ דהרי להלכה פסק הרמב"ם כר' יוחנן דלתלות תלינן עי' בפמ"ג ביו"ד סק"ה ובס' ש"ש ש"ג פ"ה וכן עוד אחרונים תמהו בזה, אמנם בלא"ה קשה לר' יוחנן דסובר דמחזקינן ממקום למקום למה אין שורפין הל' ספק טומאה ברה"י הוא וחשוב כודאי לשיטת תוס' בכמה דוכתי גם לשרוף תרומה ובקדשים, דהנה לחזקי' דס"ל אין מחזיקין ממקום למקום לא חשוב ספק טומאה כלל דכיון דלא ראינו ריעותא במקום אחר וכן כתב רש"י שם ד' ד' ע"ב בהא דפריך הש"ס שם מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא וכל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, ופי' רש"י וז"ל אבל אקופה לא פריך דהא לא איתחזק בזוית של בית הראשון עכ"ל אבל לר"י דס"ל דמחזיקינן לספק גם על מקום אחר הוי לי' ספק טומאה ברה"י, ואם נימא דהוי כדבר שאין בו דעת לישאל מהראוי להיות טהור לגמרי אלא בע"כ הכא בקופה שנשתמשו בה טהרות הוי טומאה הבאה ע"י אדם דמספקינן שמא בשעת שמוש הי' השרץ והוגעו ע"י האדם והוי ספק טומאה ברה"י, ע"כ נלענ"ד בזה דר' יוחנן פליג על חזקי' רק כלפי הדין הנוסף בתרומה וקדשים מחמת טומאה להחזיק כשעת מציאתן כדין ודאי ולא יהי' חלוק רשויות בזה דחזקי' סובר דגם לדין זה שאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק במקום שבו נמצא דבר הטומאה וכיון שאין מחזיקין ממקום למקום לא שייך לדון גם שיהי' כשעת מציאתן, ור' יוחנן סובר אף דלענין עצם הספק מהני כלל זה דלא מחזיקינן ממקום למקום ולא חשוב כספק טומאה לטמא ברה"י אבל על הדין המיוחד בפרט לתרומה וקדשים שאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן שיהי' דין טומאה למפרע כפי הנמצא עכשי' סובר ר' יוחנן דהא דתני בברייתא ובמקום מציאתן הוא רק לשרוף אבל לתלות תלינן גם שלא במקום מציאתן והוא דנגד חזקה של כאן נמצא כאן הי' איכא דין לטמא למפרע משום כל הטומאות כשעת מציאתן וסובר ר"י דכמו שהחמירו במקום מציאתן לעשות כטומאה ודאית אף לשרוף תרומה וקדשים כ"כ החמירו לעשותו כספק טומאה לתלות אף שלא במקום מציאתן דגם במקום מציאתן מה"ת טהור ודאי ברה"ר, וחזקי' סוב' דרק במקום מציאתן שהוא בגדר ספק אלא דמטהרינן מחמת חזקה או מטעם הלכה שם החמירו לטמא משום כשעת מציאתן אבל שלא במקום מציאתן דאינו בגדר ספק כלל דהרי טהור גם ברה"י ובכה"ג לא החמירו לומר כשעת מציאתן ולר"י שני דינים החמירו והוסיפו חכמים לענין תרומה וקדשים דשעת מציאתן גורם לספק למפרע אף שלא במקום מציאתן אף דמה"ת איכא גדרים להכריע ספק זה כמו חזקה דמיעקרא דעדיפא בכל דוכתא מחזקה דהשתא ובמקום מציאתן גורם לעשותו כודאי טומאה למפרע לומר דבמקום זה כמו שאנו רואים את הטומאה כ"כ הי' לעולם במצב זה במקום הזה:

ומעתה עלינו לבאר לר"י דס"ל מחזיקין ממל"מ דעשוהו חז"ל לספק טומאה לתלות אם הוי ככל ספק טומאה דחלוק בין רה"ר לרה"י ובין יש בו דעת לישאל או לא, והנה בתוספי הרא"ש במס' נדה ד' ד' הנדפס בש"ס החדשים כתב דלר"י מטמאינן שלא במקום יציאתן לתלות גם ברה"ר וגם בדבר שאין בו דעת לישאל דז"ל בד"ה והתנן ככר ע"ג הדף וכו' וא"ת אכתי מאי קשיא לי' האי דמטהרינן הכא היינו משום שאין בו דעת לישאל כדמסקינן, וי"ל דלכולהו לישני דאוקימנא פלוגתייהו בשאינה בדוקה מטמא ר' יוחנן אפי' ברה"ר תדע מדפריך מכל הטומאות כשעת מציאתן ותני עלה ובמקום מציאתן הא שלא במקום מציאתן לא ומאי קושיא דילמא משום דאיירי ברה"ר כדקתני בתוספתא מוקי לה דוקא במקום מציאתן, אלא ודאי אפילו ברה"ר מטמא ר' יוחנן אפי' שלא במקום מציאתן וא"כ ה"ה נמי אפילו בדבר שאין בו דעת לישאל עכ"ל. אבל בתוס' ד"ה ככר הנתונה ע"ג הדף כתבו להיפוך דז"ל וא"ת שאני התם שאין בו דעת לישאל כדאמר בסמוך וי"ל דפריך אי בשום מקום אנו מחמירין ממקום למקום אפילו בקדשים לא הי' לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור דיותר יש לתלות בנפילה עכ"ל. הרי דמפרשי דבשאר ספיקי גם לר"י דס"ל מחזיקין ממקום למקום הי' טהור באין בו דעת לישראל וכן נלענ"ד להדיא מוכח דגם ברה"ר טהור לר' יוחנן מדין המסוכן דתניא בתוספתא דטהרות פ"ו מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגינוסר לחמתן והי' הכיתות מתחלפות עלי' ובאחרונה נמצא מת בידן ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאו אלא כת אחרונה בלבד. עכ"ל. והוא מטעם ספק טומאה ברה"ר וכן הוא להלכה ברמב"ם פח"י מה' אה"ט ולשיטת תוספי הרא"ש קשה איך יפרש ר' יוחנן התוספתא הנ"ל, ואולי יתרץ דהתם לא מיירי לתרומה וקדשים דמה שמחמיר ר' יוחנן הוא דוקא לתרומה וקדשים, ומה דמוכיח בתוספי הרא"ש מסוגית הש"ס כאן דפריך לר"י מנגע אחד בלילה דתני עלה ובמקום מציאתן נלענ"ד די"ל דפירכת הש"ס הוא רק אם נימא דר' יוחנן סובר דגם לשרוף מחזיקינן ממקום למקום דהוי כודאי אז ליכא חלוק רשויות אבל לפי מה דמסיק דלר' יוחנן רק תלינן י"ל דברה"ר טהור גם לתרומה וקדשים כיון דלא במקום מציאתן לא החמירו רק לספק למפרע והוי ככל ספק טומאה דטהור ברה"ר ומה דאמרינן לר' יוחנן מיתלי תלינן הוא רק ברה"י וביש בו דעת לישאל ובאמת לשון המשנה שכל הטומאות כשעת מציאתן והוספת הברייתא ובמקום מציאתן שהוא בדרך כלל לא שייך כ"כ לאוקמי דוקא ברה"ר, ואף דלכאורה לפי"ז למה לא טמאו ודאי היכא דהוא ברה"י דהרי מצינו בהרבה מקומות שגם לספק שהוא מדרבנן טמאו ברה"י הנה מלבד דאין לנו להקשות כן דהרי מצינו בהרבה מקומות להיפוך דגם לודאי טומאה דרבנן עשו היכירא דלא לשרוף תרומה וקדשים, נלענ"ד דכיון דגם ר' יוחנן סובר דמה"ת לא מחזקינן טומאה ממקום למקום אף שהחמירו חז"ל לספק למפרע גם למקום אחר שלא הוחזק שם טומאה אבל לדין ספק טומאה ברה"י צריך שיהי' מוחזק שם ספק טומאה כמו בסוטה דהי' שם קנוי וסתירה ומשו"ה אין לטמא ודאי ברה"י, אבל להיפוך לטהר ברה"ר או כשאין בו דעת לישאל לא שאני ספק זה משאר ספק טומאה, וכן נלענ"ד מוכח מהא דמודים חכמים היכא שראוהו חי מבערב דהנה כשראוהו חי מבערב לא עדיף משלא במקום מציאתן דהרי הי' חי בזמן מן הזמנים וכמו דטהור ברה"ר לרבנן כשראוהו חי מבערב "כ טהור במקום אחר שלא ראינוהו חי ולא מת וזה פשוט לענ"ד, הרי נתבאר להדיא מסוגית הש"ס ושיטת התוס' ותוספי הרא"ש דמה דסובר ר' יוחנן מחזיקין ממקום למקום הוא רק לחומרא לתרומה וקדשים אבל בכל דוכתא לא מחזיקינן טומאה ממקום למקום ושפיר למדו האחרונים לדין חמץ דמחזיקין מזמן לזמן היכא דליכא חזקה ולא מחזקינן ממקום למקום כנ"ל ודברי המג"א נכונים לדינא:

ובעיקר ענין זה של שנוי מקום צריך ביאור במה נשתנה הדין ע"י השתנות המקום ובס' מקור חיים לה' פסח סי' תס"ז סקי"א האריך בענין זה. אבל לענ"ד עדיין הדברים סתומים כמו שנבאר, דהנה באמת קשה אם נאמר בכל דוכתא שיהי' חלוק בין מקום למקום א"כ גם בחבית ונמצא חומץ נימא דאם שנתה מקומה דלא נחזיק ממל"מ וכן גבי מומין לא מצינו רק חלוק רשויות ולא שנוי מקום ומשו"ה העלה בס' מקו"ח דרק במידי דאתו מעלמא כמו בשרץ ונפילת חטים וכדומה שייך לומר לתלות דהמקום גרם אבל במידי דאתו מגופה כמו יין ונמצא חומץ וכן במומין או טריפות לא שייך בזה לתלות במקום והביא ראי' לדברי' מדברי תוס' ריש נדה ד"ה מעל"ע בתה"ד וז"ל דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה דכל מקום שהיא טומאתה עמה דאי לאו הכי תקשה לחזקי' דמטהר בקופה ממקום למקום. יעו"ש. אבל באמת תמוה מאד דא"כ לפי"ז מה שייך במת לתלות השנוי במקום וכן במחט השבורה מה ענין לתלות השבירה ואיזה חלוק יש בין מחט ומת - לאשה, ונראה לענ"ד דבכללות ענין זה מתבאר עפ"י הדרך שכתב בס' ש"ש ש"ב פ"ד דכל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן וענין זה עדיף מרוב וחזקה דהתם איכא ספק ואנו מכריעים עפ"י דין רובא או חזקה, אבל אם לא ראינו ריעותא אין בזה גדר ספק ומשו"ה מהני ענין זה גם בספק טומאה ברה"י אף דלא מהני חזקה וכן מהני גם לענין ממון כמש"כ בש"ש, אבל בפרטות צריך ביאור רחב דהנה זה ודאי דלא מחזקינן ריעותא מגברא לגברא או מחפץ לחפץ אחר כ"כ אם אנו דנים על איזה מקום אם נתחדש בו איזה דבר של טומאה או איסור והסבה הגורמת לנו להסתפק בזה הוא ע"י שראינו התחדשות טומאה או איסור במקום אחר על זה קיי"ל דאין מחזיקין ממקום למקום וענין זה שייך בדבר המטמא את סביביו במגע וכדומה או דבר האוסר את סביביו ע"י פליטת איסור ואנו דנים על החפצים שהיו שם במקום חדש שלא ראונו ריעותא היינו כמו במת שאנו רואים במקום זה שהוא מת עכשי' ואנו דנים אם הי' כבר מת במקום אחר שהי' שם בזמן הקודם ואנו דנים לענין הטהרות שהיו סביב איש זה במקום ההוא אז נקטינן דאין לנו להוסיף טומאה במקום שלא ראינו ריעותא וכ"כ לענין איסור שאנו דנים על ההיתר שהי' במקום אחר בקדירה זו וממקום זה כבר סלקוהו ומצאנו עכשי' בקדירה דבר שיוכל לאסור את ההיתר אין אנו מחזיקים להוסיף איסור גם במקום אחר שלא ראינו ריעותא שם:

וזה הענין דוקא במת וכדומה דעל עצם המת עיין שום נפ"מ לדון עלי' דמאי נפ"מ אם מת עכשי' או כבר הי' מת ועיקר הספק נוגע לדינא רק על הטהרות שהיו במקום אחר שנגעו באיש זה ואנו דנים אם הי' מת מכבר להוסיף טומאה במקום אחר אז נקטינן דשנוי המקומות הם כדברים נפרדים שאין ריעותא של אחד גורם דין ספק על חבירו. אבל באשה נדה שאנו מסופקים עלי' באיזה זמן ראתה כיון דעצם הספק נוגע אלי' לענין מנין לספירה ואצלה לא שייך חלוק המקומות דכל מקום שהיא טומאתה עמה היינו שהספק בעצמותו הוא נפ"מ גם להאשה עצמה ולא רק להוספת טומאה במקום ההוא אז ליכא האי כללא דאין מחזיקים ממקום למקום גם לענין הטהרות שנגעו בה במקום אחר, וכבר נתבאר בדברינו דכללי דיני הספיקות ברובם אנו דנים עפ"י תחילת דין המסופק לדינא ולהלכה, וכ"כ פירשנו לעיל בש"א פי"ג בהא דכתבו התוס' לחלק דבנדה ל"ד לספק טומאה ברה"י או רה"ר משני טעמים א' משום דהוא ספק טומאה למפרע ועוד משום דהוא ספק ראי' ולא ספק מגע דעל שני חילוקים אלו קשה ממת דהוי ג"כ ספק למפרע ואינו ספק מגע ומ"מ איכא חלוק רשויות ותירצנו שם עפ"י סברא זו דבאשה ראשית דין הספק נפ"מ גם לענין האשה ואצלה הוא ספק למפרע וספק ראי', אבל במת שהדין נוגע רק להטהרות ולענין הטהרות הוא ספק מגע וספק שמכאן ולהבא. יעו"ש. וכן נראה מה דמסיק המג"א בסקכ"ה לענין קדירה שנתבשלה וטלטלוה למקום אחר ונצטננה ונמצאת ע"ג חטה דאמרינן עתה נפלה משום דאין מחזיקין ממל"מ דעצם הספק הוא על התבשיל דאין נפ"מ כלל להלכה בנוגע אל החטה עצמה שזורקין אותה והנפ"מ הוא רק לענין התבשיל אם בעת שהי' התבשיל על הכירה כבר הי' החטה בתבשיל ודבר האוסר בזה הוא החטה ע"ז נקטינן דאין להחזיק ריעותא להוסיף איסור לומר שהיתה ג"כ במקום אחר ואסרה שם עוד שאר דברים המותרים, אבל בחבית שנמצאת חומץ או במומין וכדומה אין שנוי מקום משנה את הדין כלום ורק בדבר המטמא או האוסר את כל אשר לו מסביב שייך ענין זה לחלק בין מקום למקום. וזה נכון בעזה"י:

ובזה נתישב לי מה דקשה טובא בהא דנקטינן לענין כתמים ביו"ד סי' ק"צ סעי' מ"א דאם השאילה את חלוקה לאשה אחרת ונמצא עלי' כתם דשניהם טמאות מספק ורק בנדה ובנכרית תולה בהן יעו"ש דלכאורה למה נחזיק טומאה ממקום למקום כיון שמצינו את הכתם במקום זה ובבית זה אין לנו להחזיק שכבר הי' על בגד זה כשהי' אצל האשה ראשונה והרי לענין דינים שספיקן מה"ת מהני האי כללא דאין מחזיקין וכאן לענין כתמים דמדרבנן הוא ובתלי' כל שהוא תלינן לא שרינן מחמת שנוי המקום ועפ"מ שבארנו האי ענינא לק"מ דכיון דעיקר הספק בכתמים הוא לענין הנשים מי מהן ראתה דם והכתם הוא מעיד שאשה אחת ראתה אבל אינו מטמא ואוסר כלום אין שייך בזה לומר דלא נחזיק טומאה ממקום למקום דאין הכתם מטמא את המקום רק מעיד על ראית דם והוי ספק שקול על כל הנשים אף שהן במקומות שונים, ולפי מה שביאר ענין זה בס' מקור חיים שהבאנו לעיל דברי' שהעיקר בזה דבמידי דאתו מעלמא אמרינן שהמקום גרם קשה טובא מדין זה של כתמים דהרי לשיטתו נפילת כתם דומה ממש לנפילת שרץ או חטה ולדברינו מיושב על נכון בס"ד:

וכ"ז הוא רק אם אנו דנים על הדבר המטמא או האוסר אם הי' בכחו לטמא או לאסור בשהי' מכבר במקום אחר כמו במת או לענין שרץ אם אנו דנים אם הי' שם השרץ נקטינן דאין לנו להחזיק ריעותא על המקום ההוא להוסיף איסור או טומאה על הדברים שהי' במקום ההוא כי חילוק המקומות מפרידם, ומחשבם לעצמים נפרדים שאין מחזיקים ריעותא מעצם לעצם, אבל מזמן לזמן כגון קופה שעמדה על מקומה ונשתמשו בה טהרות ואח"כ נמצא בה שרץ דהבדל הטהרות הראשונות להשניות הוא רק בזמן השמוש וחלוק הזמנים הוא דבר מופשט דהזמן אין בו ממש ואינו עצם מורגש להפריד בין זמן לזמן משו"ה לא אמרינן בזה כשאנו מסופקים שמא כבר הי' שרץ זה בקופה זו בזמן הקדום שעי"ז אנו מוסיפים טומאה על עצם אחר, ומשו"ה הוי ספק שקול כל היכא דליכא חזקה דמעיקרא, והנה בטהרות אף דאיכא חזקת טהרה מטמאינן למפרע דבספק טומאה ברה"י לא מהני חזקת טהרה ולענין איסורין כל שהספק מחמת איסור תערובות או פליטת איסור ליכא חזקה כמו שבארנו בפרק הקודם באורך וזהו כונת המג"א בס"ק י"ח לענין מליגת תרנגולת דאם יש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם, לכן לא אמרינן השתא נפלה דהכי אשכחן פ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרינן השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה. עכ"ל. והדברים פשוטים ונכונים דאם הי' בזה דין חזקה ודאי דליכא שום טעם לאסור דבכל התורה כולה מחזיקים מזמן לזמן להחזיק בתורת ספק ודין חזקה מכריע את הספק, רק לענין טומאה החמירו חכמים לתרומה וקדשים להחזיק מזמן לזמן כשעת מציאתן ובמקום מציאתן להחשיב כודאי למפרע ובזה מתורץ כל התמיהות שתמה בס' מקו"ח סי' תס"ז סקי"א על דברי המג"א הנ"ל ומה דהקשה מדברי הרשב"א שהובא במג"א סקכ"א דכתב דלענין אם נמצאת החטה במים אמרינן כאן נמצא כאן הי' כמו במומים ושם מחזיקינן גם היכא דאיכא חזקה דמעיקרא יבואר לקמן בדברינו בס"ד:. והנה בנגע אחד בלילה ובשחר מצאוהו מת דמטמאים רבנן משום דכל הטומאות כשעת מציאתן אמרו בתוספתא והובא ברמב"ם פי"א מה' אה"ט דאם ראוהו חי בערב ובשחר מצאו מת הר"ז ספק ברשות הרבים וטהור עכ"ל. דלכאורה אינו מובן מאי נפ"מ בין ראוהו חי או לא הלא ודאי הי' חי בזמן מן הזמנים וכבר עמדו ע"ז בס' האחרונים והוא בנוב"י ח' אה"ע סי' ל"א ובס' מקו"ח סי' הנ"ל ובהגהת רש"ש פ"ה דטהרות וכולם חדשו בזה בסגנון אחד דכמו דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום כ"כ אין מחזיקין טהרה וכל חזקה דמעיקרא ממקום למקום היכא דשייך שם שנוי מקום, ועפי"ז פירשו דהטעם דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק היכא דחזקה דמעיקרא אינה חזקה מעליא דחזקת חי שהי' לו במקום אחר לא מהני למקום זה משו"ה עדיף חזקה דהשתא של שעת מציאתן, אבל אם ראוהו חי במקום זה החזקות מתנגדות זה לזה והוי ספק וטהור ברה"ר דשתי החזקות שוות הן זהו תו"ד, והנה לפי"מ שבארנו לעיל בטעמו של דבר דאין מחזיקין טומאה ממל"מ ליכא שום טעם ליחס סברא זו על חזקת טהרה וחזקת חי ומעולם לא שמענו לחלק בחזקת חי אם הוא על מקומו או שהוליכו למקום אחר, וע"כ נלענ"ד דהחילוק בין ראוהו חי במקום זה או לא הוא רק לענין דין זה שחכמים מטמאים כשעת מציאתן ומקום מציאתן דהחמירו לענין טומאה להחזיק הדבר למפרע כפי מה שאנו רואים עכשי'. המצב כמו שהוא דכ"ז אם לא ראנוהו במצב ההיפוך מזה דאם ראוהו חי במקום זה ועכשי' מת הרי ראינוהו במקום זה בשנוי המצבים ומשו"ה בטל מזה לגמרי חומרא של שעת מציאתן דהרי איכא שעת מציאה להיפוך מה שראינוהו חי במקום זה, אבל אם לא ראינו חי במקום זה ליכא שעת מציאתן להיפוך דבעינן דוקא ראי' שוה של שעת מציאה אבל היכא שאנו דנים מטעם חזקה עפ"י כללי הדינים ליכא שום חילוק לענין חזקה דמעיקרא אם הי' במקומו הראשון או לא, לכן נלענ"ד לפרש כוונת התוס' ריש נדה כקושיתם דז"ל וא"ת ומ"ש דאמרינן בנגע באחד לשרוף ובמעת לעת אמרינן תולין דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה דכל מקום שהיא טומאתה עמה דאל"ה תיקשי אשה לחזקי' דמטהר בקופה ממקום למקום עכ"ל. דלכאורה תמוהין דבריהם דהרי בראוהו חי מודים חכמים דהוי ספק והכא באשה דליכא נפ"מ בין מקום למקום והוי כמו שראינו אותה טהורה במקום זה דליכא דין שעת מציאתן, ועפ"י מה שכתבנו נראה דסברי דלענין שעת מציאתן ראי' הממשית גורמת כמו בנגע באחד דמה שראינו חי או מת זוהי ראי' ממשית וכן המחט כה"ג אבל באשה מה שבדקה מבערב ומצאתה א"ע טהורה לא חשיבא בדיקה זו כמציאות ראי' ממשית ורק כענין חזקה מועלת בדיקה זו אבל לענין דין של שעת מציאה ענין בדיקה זו היא שלילת ראית טומאה אבל לא ראי'. הפכית, דגם בלא ראוהו חי מבערב היינו מחזיקים אותו בחזקת חי אלא כ"ז שלא ראינו ראי' ממשית לא נגרע דין שעת מציאתן ולפי"מ שפירשו בס' נוב"י ובס' מקו"ח והגהת רש"ש דברי התוס' תמוהין כנ"ל: ואף שמצאתי בחי' הריטב"א למס' נדה דבפשטות מורין דברי' כשיטת דברי האחרונים הנ"ל דז"ל שם נגע אחד בלילה וכו' וחכמים מטמאים פי' בתוס' מודים חכמים לר"מ כשראוהו חי בבית זה פי' דמשום דלא הוחזק חי בבית זה אמרי רבנן דלא יהבי לי חזקת חי כלל ומטמא לשרוף ור"מ מטהר גם בזה דלא סגי דלא הוי חי קודם לכן או בכאן או במקום אחר אבל כל שהוחזק חי בכאן מודים חכמים דמוקמינן לי' בחזקת חי וטהור עכ"ל הצריך לנו, והנה מדברי' מוכח דלרבנן איכא חילוק לענין חזקה בין חי במקום זה או במקום אחר ועוד יותר מפורש ראיתי בדברי' ריש נדה בד"ה חדא הוא דאיכא למיחש לריעותא דז"ל ואיכא דמקשו מההיא דלקמן דנגע באחד בלילה דמטמאו רבנן לשרוף כדאיתא התם וליכא אלא חדא לריעותא שהוא מת לפנינו דאילו אידך בחזקת טהור הוא, וי"ל דשאני התם דודאי נגע והורעה חזקתו שהרי לא הוחזק חי בפנינו בבית זה וכמו שפרשו בתוס' וכדבעי' למימר קמן עכ"ל. ונראה כונת דברי' שהורעה חזקת טהרה של הנוגע כיון שנגע בודאי ואז לא הוחזק חי בבית זה ומוכח דאיכא קלישת חזקת חי מה שלא הוחזק חי במקום זה, אבל עכ"פ מוכח שהתוס' לא סברי סברא זו דהרי על קושיתם מנגע אחד בלילה דזהו גם קושית הריטב"א חתרו לתרץ באופן אחר, וגם להריטב"א שנקט דיש מקום לומר דגריעה קצת החזקה מה שלא הוחזק חי במקום זה הוא רק לענין הנוגע כיון שנגע ודאי באדם שלא הוחזק חי במקום זה, אבל לענין האדם עצמו לא אמר דבטלה חזקתו מה שטלטלוהו למקום אחר: ובס' מקור חיים הוכיח כשיטתו מדברי התוס' בנדה ד' ד' בד"ה שכל הטומאות וז"ל והא דמחט שנמצאת חלודה דטהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן אפי' להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אפילו להקל אלא משום דמוקי הטהרות על חזקתייהו. עכ"ל. ובתוס' ד' ב' ד"ה התם תרתי לריעותא כתבו דלהכי ילפינן מנגעים דין חזקה אף היכא דאיכא ריעותא דהיכא דבא כהן בסוף שבוע וראה דכהה הנגע ומ"מ מטמאינן האדם הנכנס שם באותו שבוע, והא דלא חשבינן התם תרתי לריעותא חזקת טהרה של האדם והרי חסר לפניך משום דרק במקום דאיכא למימר חסר ואתאי חשוב תרתי לריעותא אבל הנגע דרכו להתחסר בבת אחת ואמרינן השתא הוא דחסר יעו"ש. ולפי"ז למה במחט שנמצאת חלודה או שבורה מצרפינן חזקת טהרה של הטהרות ובנגע לא מצרפינן חזקת טהרה של האדם הנכנס, דהרי גם במחט דרכו להשבר בבת אחת מחמת קושיא זו החליט בס' הנ"ל בישוב סתירת דבריהם והוא דבנגע החזקה דמעיקרא חזקה אלימתא היא דבמקום זה הוחזק הנגע אבל במחט החזקה דמעיקרא הוקלשה משום דבמקום זה לא הוחזק המחט בחזקת שלם יעו"ש. ולענ"ד אינו נראה כן בכונת דבריהם דהרי לא נזכר בדבריהם בטעמא דמטהרינן המחט משום תרתי לריעותא ומחמת הצטרפות הריעותא, ועוד לא נזכר בגמ' לענין מחט דמיירי דוקא בשלא הוחזק כאן בשלימותו רק במסקנא הוזכר בגמ' ובמקום מציאתן יעו"ש, ובעיקר קושיתו כדברי התוס' למה אזלינן בתר חזקת טהרה של הטהרות ולא בתר חזקת שלמות או חזקת טומאה של המחט נלענ"ד דכל היכא שאנו מסופקים על זמן ידוע אם נשתנה הדבר מכמו שהי' מעיקרא אז מהני דין חזקה דמעיקרא להחזיק הדבר בזמן ההוא כדמעיקרא ובנגעים כן הוא ענין החזקה דאנו מסופקים בשעה שיצא הכהן מן הבית שמא נחסר הנגע מכגריס וע"ז סמכינן על החזקה דמעיקרא אף שעכשי' מצאנוהו שנחסר, אבל במחט אין אנו מסופקים על זמן ידוע דהרי לא ראינו השעה שנפלה בין הטהרות אלא נמצאת בין הטהרות כשהיא שבורה ואנו מסופקים מתי נפלה אם לאחר שבירתה או כשהיתה שלימה וכשנאמר ששבורה נפלה אין אנו מגרעים זמן שלמות המחט דאמרינן עכשי' נפלה כשהיא שבורה וכל מה שנאחר זמן שבירתה כ"כ נוכל לאחר זמן נפילתה וליכא כאן חזקה דמעיקרא להכריע ספק זה ומשו"ה אזלינן בתר חזקת טהרה של הטהרות, ומצאתי כדברי בס' נוב"י סי' ל"א בח' אהע"ז בד"ה ונראה יעי"ש: ועי' מש"כ לעיל בפ"ד בישוב דברי התוס' הנ"ל. וכ"ז נלענ"ד שהוא לפי השקלא וטריא דהשתא דלפי מה דפריך לקמן הש"ס על ככר דהוי ספק טומאה ברה"י ומשני דהוי ספק טומאה שאין בו דעת לישאל כ"כ במחט דברה"י לא מהני חזקת טהרות וכן כתב שם רש"י להדיא דהקושיא והתירוץ דפריך על ככר כ"כ הוא על מחט יעו"ש: ובחי' הרשב"א למס' נדה הביא ג"כ קושית התוס' מנגע אחד בלילה ותירץ באופן אחר וז"ל יש מתרצים דשאני אשה דבחזקת טהורה היא דבודאי בדוקה היא מעיקרא וכו' אבל אדם זה לא בחזקת חי הי' עומד וכדתניא בתוספתא ע"כ מודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא אילו הי' קאי בחזקת חי לא הוי מפקינן לי' מחזקתי' אעפ"י שמצא עכשי' שלא במקום מציאתו, ויש מפרשים דלא דמי דהתם ודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאותו אבל הכא באשה ספק ביאה דהא מספקא אי הוי דם בההיא שעתא או לא ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והילכך הכא אזלינן להקל עכ"ל. והנה כל דברי הרשב"א צריכים ביאור לקטני הבנה כמוני, דמש"כ בתירוץ א' דאדם זה לא בחזקת חי הי' עומד אינו מובן דהרי אנו יודעים שחי הי' אף שלא ראינו אותו כשהוא חי, ונראה לי לבאר דברי' עפ"י מה שכתבנו לעיל בפ"ח דלא מהני חזקה דמעיקרא בכל תערובות חתיכות להכריע על כ"א ע"י דין חזקה דחזקה אינה מכרעת את המציאות רק מבטלת דין שיוכל להשנות ע"י צד הספק, ומשו"ה בספק על מקרה השתנות אמרינן העמיד דבר על חזקתו, אבל כשאנו דנים בתערובות על כל חתיכה שמא חתיכה זו היא החתיכה האסורה ע"ז לא שייך לאוקמא אחזקה להכריע שהיא היא המותרת, ולפי"ז כשנגע באחד בלילה ואינו מכירו ולא ראה אותו כשהוא חי וספק לנו על אדם זה אם חי הוא או מת ענין ספק זה הוא כספק של תערובות שהצד הספק בזה הוא על הגוף הנמצא מי הוא אם גוף של חי או מת וע"ז ליכא דין חזקה, אבל אם ראינו אותו איזהו פעם שהוא חי ליכא צד ספק על הגוף של מי הוא אלא על צד המקרה אם קרה לגוף שנוי מקרה המיתה או לא וע"ז איכא חזקה דמעיקרא כנלענ"ד בביאור דברי' ובס' נוב"י חאה"ע סי' ל"א כיון לדברי הרשב"א אלו ואח"כ הלך בדרך אחר לפרש שיהי' זה כמו חזקה שלא נתבררה בשעתה ודחה זה ולא ראה דברי הרשב"א אלו, והתירוץ בתרא שכתב הרשב"א נלענ"ד שהוא עפ"י דרך שכתבנו לעיל דנפ"מ בין נגע באחד בלילה לספק ראית דם נדה דבאשה היו ספק העיקרי לגבי דידה ולדידה הוי ספק ראי' כספק ביאה שהוא ספק אם הי' הדם בשעה זו אצלה אבל במת אין הספק לגבי המת עצמו דאין שום נפ"מ לדינא לדידי' והספק הוא רק על הנוגע, וכיון דודאי נגע אז אזלינן בתר שעת מציאתו ועי' בס' מגן אלף או"ח סי' תסז סקט"ו שנתקשה מאד בדברי' אבל עכ"פ דברי הרשב"א ברור מללו דחזקת חי אינה משתנית ע"י המקום ומדברי הרשב"א בתירוצו השני משמע דלא סבר כהתוס' דכל דין של הטומאות כשעת מציאתן הוא חומרא דהרי כתב בסברתו לחלק דאשה לא דמי לסוטה ומה ענין חומרא רבנן של שעת מציאתן לסוטה אלא נראה דסובר דגם דין זה שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ג"כ קבלו חז"ל למילף מסוטה שעשתה תורה ספק כודאי ע"י מציאת הרגלים לדבר, ומשו"ה מחלק דבאשה הוי ספק ביאה ול"ד לסוטה וברמב"ם ג"כ לא נזכר ענין זה על שעת מציאתן שיהי' חומרא מדרבנן וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף