שערי ישר/ב/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמ' חולין ד' ט' אמרינן גופא אמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ולימא נשחטה הותרה, הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא כדבעא מיני' רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו נטל הא ליתנהו וכו' אלא נטלן והחזירן כשהן נקובין מהו מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב א"ל חוששין שמא במקום נקב ניקב. עכ"ל הש"ס: והנה מוכח מזה דרק לענין ספק המתילד אחר שחיטה ואפשר לתלות שלאחר שחיטה נעשה מהני הך חזקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת, אבל לענין שאר ספק טריפה לא אמרינן להעמידה בחזקת היתר דאל"כ למה לי' למימר בכה"ג לימא סתם דנפ"מ לכל ספק טריפה. והנה בפ' ד"א ד' ל' ע"ב בהא דאמרינן שם ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק כתבו בתוס' ד"ה אשה זו וז"ל וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה הוא בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים וכו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואומר ר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מלהיתירא וכן ההיא דישב לה קוץ בושט וכו' תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אמרינן התם אימר כלבא אפי' לשמואל דחייש לספק דרוסה. עכ"ל. ודבריהם סתומים דמתחילה הוכיחו מסתימת הש"ס דרק בספק הנולד אחר שחיטה אמרינן בחזקת היתר עומדת ואח"כ מסקו דהיכא דשכיח היתירא כמו איסורא מוקמינן אחזקה כמו בספק כלבא ספק שונרא וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלמה מסיק שם בש"ס דרק לענין בא זאב ונטל בני מעיים אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת הלא כל ספק טריפה בספק השקול מוקמינן בחזקת היתר, ובפ' אלו טריפות ד' מ"ג בד"ה קסבר עולא כתבו ענין זה בסגנון אחר קצת וז"ל לקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה וכו' וא"ת אמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרינן בפ"ק גבי בא זאב ונטל בני מעיים וכו' וכ"ת שאני הכא שנולד ספק מחיים הא אמר בפ' ד"א ואילו גבי גירושין ספק קרוב לה וכו' ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וכו' אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה קודם שזרק גט לערוה והכא נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא וכו' עכ"ל הצריך לנו. וגם בדבריהם אלו אינו מבואר לפרש מה דאמרינן דחזקת היתר לאחר שחיטה הוא רק לענין בא זאב ונטל בני מעיים:

ונלענ"ד לבאר ענין זה דהנה מה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת לכאורה הוא מטעם רובא דרוב בהמות כשרות הם, וכמו דמשמע לכאורה לשון רש"י ושאר ראשונים ואחרונים, אבל כשנעיין בזה אינו נראה כן, דאם נימא שהוא מטעם רובא, מה רצו בתוס' חולין הנ"ל לדמות ספק דרוסה לבא זאב, דאיך שייך להכריע מדין רוב על ענין הדריסה שהוא מקרה מן החוץ, ועל ענין זה כשאנו דנים באיזה אופן הי' המקרה אין רוב זה מכריע, וכן נראה דגם בזאב שהחזיר נקובים ואנו מסופקים אם הנקב נעשה ע"י הזאב לאחר שחיטה או שהיו נקובים מחיים אין דין רוב בהמות מכריע שהנקיבה נעשה ע"י הזאב, אלא דכיון דנשחטה היתה בחזקת היתר כל זמן שלא ראינו שום ריעותא ואח"כ נולד הספק מוקמינן אותה בחזקת היתר דמעיקרא, וכח היתירא עכשי' אינו מחמת הכרעת דין רוב אלא מחמת דין חזקה דמעיקרא, וכמו שכתבו התוס' לענין גבינות כשאנו מסופקים מתי נטרפה דהגבינות מותרות מחמת חזקה לומר עתה נטרפה דמעיקרא היתה בחזקת היתר מחמת הרוב, כ"כ לענין בא זאב ונטל בני מעיים שנולד עתה ספק אוקמא אחזקה דלא ישתנה חזקת היתר שהוחזק לנו קודם לידת הספק, וענין זה לומר שנתחזק לנו בהיתר לא שייך מחיים שאז לא הי' דין היתר בפועל ורק לענין גבינות וחלב הי' חזקת היתר בפועל אבל לא על הבשר, והבשר אינו בדין חזקת היתר רק משנשחטה ומהני הך חזקה לענין ספק שנולד אחר שחיטה שכבר הי' דין היתר מחמת הרוב להתיר באכילה קודם לידת הספק ואז כשבא הספק לא ישתנה הדין דמעיקרא, וכ"ז הוא רק היכא דאפשר לתלות שנעשה מחיים כמו בא זאב ונטל בני מעיים, אבל היכא שבודאי נעשה הריעותא מחיים ליכא חזקה זו שהרי עכשי' אנו יודעים שהחזקנו בטעות, ולפי"ז דברי הש"ס מה דאמרינן דחזקת היתר משנשחטה הוא רק לענין מה דאיתיליד ספק לאחר שחיטה ולא לענין ספק טריפה דעלמא מדויק ומבואר דלא משכחת לענין הבשר שיהי' חזקת היתר באופן אחר, ושיעור דברי התוס' הוא כך דבחולין הקשו בהא דאמרינן שם דחיישינן לספק דריסה למה לא נימא נשחטה הותרה כמו דאמר שם בפ"ק, וכ"ת דחזקת היתר לא שייך רק בספק דאיתיליד אחר שחיטה מ"מ נימא אוקי בחזקת שאינה דרוסה, אף די"ל דחזקה לא מהני להכריע את הספק רק בשעת לידת הספק ואנו מסופקים להלכה ולמעשה אז החזקה מכרעת את הדין, אבל בכה"ג דבשעה שנולד הספק בלא"ה אסורה ונשאר הספק בספיקו ואח"ז כשנשחטה לא נתחדש דבר וליכא לאוקמא אחזקה, ועל זה הוכיח מפ' ד"א דגם שם נולד הספק בחיי הבעל דליכא שום נפ"מ לדינא לענין הצרה, ומ"מ אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והטעם משום דמוקי לה עכשי' כשמת הבעל על חזקתה, ולפי"ז גם בספק דרוסה איכא חזקה לומר עכשי' כשנשחטה להעמידה על חזקתה דמעיקרא קודם שנולד בה ספק דרוסה וע"ז תרצו דדרוסה שכיחא לאיסורא, ועד"ז יתפרשו גם דבריהם בפד"א, דפשיטא להו דמה דאמרינן בפ"ק דחולין נשחטה בחזקת היתר עומדת דהוא רק על ספק שנולד אחר שחיטה, והביאו מספק דרוסה דלא מוקי אחזקה דמשמע דכיון שנולד הספק בשעה דליכא נפ"מ להתיר ומשום זה גם אח"כ לא מוקי אחזקה כלל אף דאיכא חזקה דמעיקרא שלא היתה דרוסה, ומשו"ה הקשו דגבי צרת ערוה אמרינן שהיא בחזקת היתר לשוק מחמת חזקה דמעיקרא אף דבשעה שנולד הספק לא הוכרע הספק דאז היתה אסורה לשוק, וע"ז תרצו דדרוסה שכיחא לאיסורא הא בלא"ה מוקי לה אחזקה בחזקת שאינה דרוסה ועלה לנו מזה דחזקת היתר בספק טריפה הוא רק בספק דמתיליד אחר שחיטה ורק חזקת שאינה דרוסה מהני היכא דהוי ספק שקול, ועפ"ז בספק טריפה בנמצא מים במוח וספק אם המוח מקיפו דליכא שם חזקת אינה נקובה דשמא היתה כך משנולדה, וליכא גם חזקת היתר דכיון שנולד הספק מחיים הוי ספק של תורה ואסור: ועפי"ז יתבאר לנו דברי הד"מ בסי' ל"א וז"ל ומעשה בא לידינו פה קראקא בראש בהמה שהי' בו מים וקודם שידעו הדבר חתכו הגלגולת לשנים ומקצתו מן המוח עם הגלגולת ולא הי' נודע אם המוח מקיפו או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ולא דמי דהואיל והי' כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' פד"א ד' ל' ע"ב. עכ"ל. ובש"ך סי' נ' הביא דברי מהר"ם בתשובה שדחה דברי' דבתוס' מוכח דדוקא בדרוסה דשכיח לאיסורא חיישי' לספק דרוסה אבל היכא דהוי ספק שקול מוקמינן בחזקת היתר ועיי"ש מה שדחק לתרץ דברי הד"מ ועפמש"כ דברי' מדויקים היטב דעכ"פ מבואר בתוס' שם דמה דאמרינן נשחטה הותרה הוא רק לענין ספק שנולד אחר שחיטה והחילוק שחלקו בין שכיח לאיסורא או לא הוא רק לענין חזקת שאינה דרוסה כמו שכתבו בפ' א"ט שהבאנו ונלענ"ד מאריכות לשון הד"מ שהביא המעשה שחתכו הגלגולת וא"כ נולד הספק שדעת המתירים הי' מטעם דכיון דבחיי הבהמה לא נודע הריעותא וכשנשחטה הוחזקה בחזקת היתר חשבו מטעם זה לומר דהוי בכלל דברי רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת ומספק לא מפקינן מחזקתה, והוא חלק עליהם דכיון דעכשי' נודע שהיתה הריעותא מחיים בבירור הרי איגלאי מילתא דמה שהחזקנו אותה בחזקת כשרות בטעות הי' ונמצא דבטל מזה חזקת היתר דכל ימי חיי' היתה בחזקת איסור ולאחר שחיטה היתה חזקת היתר בטעות, וע"ז הוכיח מדברי תוס' פ' ד"א דכתבו דרק לענין אם בא זאב ונטל בני מעיים חשוב ספק של אחר שחיטה דאפשר דמחיים לא הי' שום ריעותא, אבל בכה"ג שידוע לנו שהיתה הריעותא מחיים אף שנודע אחר שחיטה לא אמרינן בכה"ג נשחטה הותרה כנלענ"ד בס"ד בענין זה:

והנה בס' תבואת שור סי' כ"ט מבואר קצת כדברינו, אמנם מה שכתב דכל ענין מה דאמרינן נשחטה הותרה הוא מחמת רוב בהמות כשרות הם, והיכא שנולד ריעותא מחיים איתרע רובא, והוכיח מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאת בתולה יש לה קול יעי"ש. ודברי' אינם מסתברים בזה דהתם יש הוכחה דאינה בתולה מדאין לה קול והכא ליכא הוכחה ועי' בס' חוות דעת לס' נ' שתמה בזה עלי' ובאמת לענ"ד קשה להיפוך כמש"כ לעיל דהוכחת רוב בהמות כשרות לא מהני רק כל זמן שלא נולד ספק לפנינו ע"י מקרה אבל כל שנולד ספק ע"י מקרה צריך לנו רוב שיברר על ספק זה באיזה אופן הי' המקרה, וכן נראה לי ראי' ברורה דאם נימא דהטעם בהיתר דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב הוא מחמת הכרעת רוב מה פריך הש"ס שם מציפור המנקר באבטיח דחיישינן שמא במקום נקב ניקב, מה דמיון רוב בהמות כשרות לרוב אבטיחים שאין בהם נשיכת נחש הלא לא כל אנפי שווים לענין הכרעת רוב, וכן קשה בספק דרוסה דאפשר דלא נגע הדורס כלל בגוף הבהמה במה איתרע רובא של הבהמה, ואפי' לפמש"כ התוס' דדרוסה שכיחא אבל אין בזה להכריע נגד רוב, אלא נראה ודאי דלא מהני רובא דרוב בהמות כשירות רק להכריע כל עוד שלא נולד לנו ספק, אבל אם איכא ספק שמא דרס או נקב הזאב על ספק זה לא מהני כלום האי רוב דכללא דרוב הוא דמועיל רק היכא דאפשר על ידו לברר את עצם הספק הגורם לספק עלינו את הדין - וענין זה יבואר בס"ד במק"א - וכיון דרובא של הבהמה לא תכריע כלום אם דרס הארי או אם נעשה הנקב מחיים או לאחר שחיטה ובע"כ ספק זה בספיקו הוא וממילא גם הבהמה היא ספק טריפה, אבל בענין חזקה אינו כן דענין חזקה הוא להכריע את ספק הדין המתילד מחמת הספק ולא איכפת לן על עצם המעשה אם לא הוכרע וכבר בארנו לעיל בפ"ג דחזקה לעולם אינה מכרעת את המציאות, ולכן כתבנו לעיל לפרש האי כללא דנשחטה הותרה שהוא משום חזקה דמיד שנשחטה הבהמה בחזקת היתר מחמת כללא דרוב בהמות כשירות, ומשו"ה אם יתילד אח"כ ספק מחמת נטילת הזאב בני מעיים לא מפקינן הבהמה מחזקתה, וכן מצאתי מפורש להדיא ברש"י במס' ביצה ד' כ"ה וז"ל לאפוקי מדרב הונא וכו' ומשנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טריפות ואם נמצא בה נקב בריאה או בבני מעיים ויש לתלות בלאחר שחיטה ולהכשיר ובקודם שחיטה ולאסור העמידנה על חזקתה שהיתה בה קודם שנמצא ספק זה ומותרת עד שיודע לך אמת שהיא טריפה עכ"ל:

אמנם לפי"ז עלינו לבאר פלוגתת הראשונים לענין גבינות והביאם הר"ן בפ"ק בהא דאמרינן שם דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רוב שהקשו בתוס' דילמא משום חזקה דפרה היא בת שתי שנים וכיון שחיתה י"ב חודש ודאי נולדה כשירה ואיכא חזקה ותרצו דחזקה שלא נתבררה בשעתה רק עכשי' איגלאי למפרע אינה חזקה, והוכיחו מזה להלכה לענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה בשעת שחיטה דאסורות ואפילו יש לבהמה זו יותר מי"ב חודש לא אמרינן כיון שזו ודאי בשעה שנולדה לאו טריפה הוה העמידנה על חזקתה ועכשי' הוא דנטרפה דחזקה שאינה מבוררת בזמנה אינה חזקה, בשם הר"ש הביא שהתיר שאפילו תימצי לומר שאין הולכין אחר חזקה כזו, מ"מ הכא הויא לי' חזקה דאתי מכח רובא דרוב בהמות כשירות, הילכך אמרינן דעכשי' הוא דנטרפה כמו בכונס את האשה ולא מצא לה בתולים בפ"ק דכתובות ובפ' המדיר גבי מומים. ובשם הר"ר יונה כתב דהסכים להתיר מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלמא בהמה בחיי' בחזקת שאינה טריפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשי' טריפה אמרינן השתא הוא דאיתרע יעו"ש. וראוי לבאר במה תלוי שורש מחלוקתם דלשיטת התוס' לא מהני האי חזקה לענין גבינות, ולענין לתלות בבא זאב ונטל בני מעיים מהני, ולהר"י מהני לענין גבינות, ונראה דענין חזקה מתחלקת לשני אופנים חזקה היותר אלימתא היא היכא דלא ראינו שום ריעותא ואנו משוינן ספק שמא נעשה שנוי, וחזקה אחרת היכא דעכשי' ודאי נשתנה ועלינו לומר עכשי' נשתנה, וחזקה ראשונה מהני גם בדין ספק טומאה ברה"י, והנה בזאב שנטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים י"ל דחשוב כאילו לא ראינו שום ריעותא וכמו דמצינו לענין טומאה דלא מחזיקים ממקום למקום דחשבינן כאילו לא ראינו במקום הראשון שום ריעותא כמו שבארנו לעיל בפי"א, ומשו"ה י"ל כ"כ היכא דיש לתלות בזאב הוי כאילו לא הי' בבהמה שום ריעותא דעכשי' הוא בשר ויש לתלות דהנקב נעשה כשהוא כבר חתיכת בשר בעלמא אין לנו להחזיק ריעותא לומר שמא הי' כבר הנקב בזמן שהיתה בצורה אחרת כשהי' בעל חי וזה עדיף יותר משנוי מקום למקום אחר, או משנוי רשות לרשות, אבל לענין להתיר הגבינות כשנתברר שהיתה טריפה ולומר העמידנה על חזקתה שמעשה הטרפות נעשה בזמן מאוחר סברי רבותינו בעלי התוס' דליכא בזה חזקה כיון שלא נתברר לעולם שלא הי' בה מעיקרא טרפות זו, רק בהנהגת הדין החזקנו מחמת הרוב שכשירה היתה וענין זה אינו מועיל רק כל זמן שלא נתחדש שום ריעותא וכמו לענין נקיבת הזאב שנוכל לתלות דרק הבשר ניקב שאין זה ריעותא לענין הבהמה, אבל היכא שעכשי' ודאי נטרפה ואיכא חזקה דהשתא לומר דגם בזמן הקדום היתה טריפה ובספק השקול מועלת חזקה דהשתא להכריע כמו שנתבאר לעיל, אלא היכא דאיכא חזקה דמעיקרא חזקה גמורה שנתבררה בשעתה ילפינן מנגעים דחזקה דמעיקרא עדיפא, אבל בחזקה כזו דאינו רק חזקת הדין הנהוג וחזקה דהשתא היא חזקה גמורה המבוררת עכשי' לא עדיפא חזקה דמעיקרא מחזקה דהשתא:

ושיטת הר"ר יונה ז"ל לפי מה דמסיק הר"ן שיטתו דסובר דרק היכא דאפשר לומר השתא הוא דנטרפה סמוך לשחיטה ממש דלא יצאתה מחזקתה כלום בכה"ג מועלת חזקה דמעיקרא אבל אם נתברר לנו דנאסרה כבר קודם כמו סירכא וכדומה שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה אסורה משום דכיון דיצאתה מחזקתה יעו"ש ולשיטתו דהיכא דאפשר לתלות דעכשי' בשעת שחיטה נטרפה, לא יצאתה מחזקתה חשבינן לה, מסתבר לומר דחזקה דהשתא אינה מגרעת כלום מחזקה דמעיקרא כיון דנוכל לתלות שנעשה עכשי' בשעת מציאה אין לנו לשנות הדין שהי' מוחזק לנו כבר. כנלענ"ד בענין זה:

ועפ"י מש"כ יש מקום לתרץ קצת קושית המג"א או"ח סי' תצ"ח סקט"ז בהא דפסק שם המחבר בעוף הנדרס ברגלים דצריך בדיקה דמותר לשוחטו ביו"ט וכתב ע"ז המג"א וז"ל ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אע"ג דצריך בדיקה מ"מ כיון שהי' לו חזקת כשרות מותר לשוחטו משא"כ בעגל שנולד ביו"ט כמה שכתבתי ס"ה (ד"מ), וצ"ע דהא כל בהמה אין לה חזקה דכשרות אלא מכח רוב בהמות בחזקת כשרות עומדות כמש"כ ביו"ד סי' פ"א וא"כ אפילו עגל נמי יש לה חזקה זו עכ"ל. ועפ"י המתבאר לעיל דרוב בהמות כשירות אינו מכריע כלום על ספק טריפות שנולד לפנינו, ובספק הנולד לפנינו כעוף שנדרס ברגלים איכא חזקה מעליתא שמעיקרא לא הי' דרוס, וחזקה זו אינה מכח רוב, ואף אם נימא דמחמת דין רוב החזקנו משעה:

שנולד שאין איברי' מרוסקים עכ"פ כבר החזקנו בזה מכבר ואיכא בזה דין חזקה מחמת הרוב, אבל בעגל שנולד ביו"ט שמשעה שנולד, נולד הספק שמא נתרסקו איברי' ולא נתחזק עדיין בשום חזקת כשרות כמש"כ בס' ד"מ סק"ה וז"ל ונ"ל דדוקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש משום דמוקמינן לי' אחזקה ראשונה דה"ל בחזקת כשרות ולכן לא חיישינן שמא יהי' טריפה, אבל במקום דלא הוי לי' חזקת כשרות אסור וכמו שכתבתי לעיל גבי עגל שנולד ביו"ט שהוא אסור לדעת הרא"ש כן נראה עכ"ל. והנה זה ודאי דכל בהמות שהן בחזקת שאין איבריהן מרוסקין אינן מחמת הרוב אלא כיון שהולכין על רגליהן ודאי אינן מרוסקי איברים ואיכא חזקה שלמה להכריע בעוף הנדרס מחמת חזקה זו, וגם חזקה שבא מכח רובא הוי ג"כ חזקה, ובעגל שנולד ביו"ט ליכא שום חזקה, אלא שיש לדון לו יהא דליכא חזקה בעגל שנולד, אבל עכ"פ רובא איכא דרוב הנולדים מפריסים על גבי קרקע והם אינם מרוסקי איברים ויש לנו רוב גמור גם בעגל הנולד שגם הוא הי' מפריס ע"ג קרקע שהרי מתברר עפ"י הרוב שהלידה אינה מרסקת את האיברים, ולמה לא נתיר מטעם רוב לשחוט ביו"ד כמו שאנו מתירים מחמת חזקה, ונראה די"ל עפ"י מה שהעלה בס' פמ"ג בפתיחתו הכוללת בסוף ה' יו"ט דברובא דליתא קמן יותר מסתבר לומר דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירים הובא דברי' גם בגליון רש"א יו"ד סוף סי' ט"ז והמג"א העלה בסי' תקי"ג דגם ברובא דאיתא קמן לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ, לפי"ז ניחא שיטת הד"מ דעגל הנולד ביו"ט אסור לשוחטו דרוב לא מהני בזה, וחזקה מהני בדשיל"מ, אף דרובא וחזקה רובא עדיף כבר נתבאר לעיל בפ' הקודמים דאיכא כמה גוני דחזקה מועלת גם היכא דרוב לא מהני דחזקה מסלקת לגמרי את הספק ורוב מברר וכיון דהבירור אינו בירור גמור י"ל דלא סמכינן במקום דאפשר בהיתר כנלענ"ד: והנה נתבאר לנו שיטת רבותינו בעלי התוס' דענין זה של חזקה מחמת רוב בהמות כשרות מהני רק היכא שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה דאז איכא למימר דאין כאן ריעותא כלום, אבל היכא שנטרפה ואין אנו יודעים באיזה זמן ליכא חזקה משום דהך חזקה מכח רובא אינה בדין חזקות דעלמא רק מועלת שלא להחזיק ריעותא, בדין זה אינו בכלל חזקות דעלמא, דהרי היכא דיש מקום לומר דליכא ריעותא כלל מהני גם בספק טומאה ברה"י, וכל זה הוא אך אם באנו לדון חזקת כשרות מחמת הרוב, אבל לענין ספק דרוסה שבזה איכא חזקה שלמה כשאר חזקות דהרי לפנינו נעשה הריעותא והמקרה המספק לנו, בכה"ג היתה מועלת חזקה זו כשאר חזקות גם היכא דהריעותא ברור לפנינו לולא הכלל דדרוסה שכיח יותר לאיסורא, וכן בישב קוץ, ולכאורה לפי"ז אם יהי' ספק לענין חלב אם נחלב קודם מעשה הדריסה היינו שידעינן זמן החליבה ולא נדע זמן הדריסה בכה"ג יהי' החלב מותר גם לשיטת תוס' דהרי רק לענין טריפות שלא ידענו קודם בבירור אם כבר הי' בה רק מחמת השערת רוב כתבו דהחלב אסור, וכ"כ היכא דאיכא ריעותא ברור ואנו רוצים להכשיר ע"י חזקה חזקה זו שבאה מכח רוב בהמות כשרות, לא מהני חזקה זו כמש"כ דאינה מועלת רק להחזיק שלא נתחדש שום ריעותא בחיי הבהמה ומשו"ה היכא דאפשר לתלות שנעשה אחר שחיטה מהני חזקתו זו, אבל היכא דהריעותא ברורה שנעשה מחיים דבכה"ג צריך חזקה גמורה שידענו בהכשרה בידיעה גמורה לא מהני חזקה מחמת הרוב:

והנה להלכה פסק הרמ"א בסי' נ' לענין כל ריעותא שנעשה מחיים דלא מהני חזקת כשרות, אם לא היכא דאפשר לתלות שנעשה אחר שחיטה כשיטת התוס' וכשיטת רוב הפוסקים, דשיטתייהו כפי שבארנו מוכח להדיא מהש"ס דלא מהני האי כללא דנשחטה הותרה, אלא רק לענין בא זאב ונטל בני מעיים דאפשר לתלות שנעשה אחר שחיטה, ולענין החלב פסק בסי' פ"א דהחלב שנחלב קודם ג' ימים מותר היכא שהוגלד פי המכה, דלא כשיטת התוס' מחמת דרוב הפוסקים נקטו דחזקה זו שמחמת הרוב מהני גם לענין זה היינו דכמו דמהני חזקה זו לענין תלי' בזאב וכיוצא בזה לומר דלא נתחדשה בבהמה זו ריעותא כ"כ מהני חזקה זו להכריע על זמן התחדשות הריעותא לומר השתא הוא דאיתרע, אבל אם צריך לנו להכריע על איזה אופן היתה הריעותא אם באופן המטריף או לא ע"ז לא מהני חזקה זו שבאה מחמת הרוב, וביאור הענין הוא דחזקה זו היא כעין הרוב כמו שמורה לנו דין הרוב החזקנו כן, וענין הרוב הי' בזה ע"י הצטרפות מקרי הטבע, היינו דכמה בהמות הם בלי שום ריעותא ויש מהם דמתילד בהם ריעותא אבל אין כלום נטרפות ע"י ריעותא כי חלק גדול מהם מתברר הכשרם, ויש מהם נטרפות ודאי, ויש מהם דלא ידעינן ונטרפות מחמת ספק, ובהצטרף כל החשבון איכא רוב כשרות, וכשהחזקנו בהמה זו בחזקת כשרות הוא רק שהיא כשירה, או שאין בה ריעותא כלל או שיש בה ריעותא אבל ריעותא שאינה מטרפת, ומשו"ה כשאנו רואים בה עכשי' שיש בה ריעותא שהיא ספק טריפה דאזל מזה ההצטרפות לומר דאפשר שהיא מחלק הבהמות שאין בהם שום ריעותא, ואם היו יודעים מעיקרא מריעותא זו לא הי' מחזיקין אותה בחזקת כשרות בטלה החזקה לגמרי כמו שבטל בזה היתר של רוב דליכא רוב המצטרף, אבל היכא דאפשר לתלות שנעשה הריעותא לאחר שחיטה אף דעכשי' אין כח הרוב להכריע שנעשה אחר שחיטה דכמו שאין מצוי טריפות בבהמות מחמת, סבות המתילדות מחיים כ"כ אין מצוי נקיבת זאב לאחר שחיטה, אבל כח החזקה מועיל בזה כיון דיש לומר מה שהחזקנו מקודם היה אמת אינה יוצאת מחזקתה ע"י ספק. וזה נכון:

ובס' חוות דעת סי' נ' מדחה כל היסוד של התב"ש. וז"ל, והנה התב"ש בסי' כ"ט האריך בזה וכל דברי' תמוהים לי דמ"ש לחלק בין דרוסה וקוץ בושט משום דיש להם חזקה מבוררת דהא לא נולדו בקוץ ודרוסה, משא"כ בספק מים במוח דליכא חזקה מבוררת דאימר נולדה כך, וגם רוב בהמות כשרות ליכא למימר כיון דאיתרע לה רובא כדאמר בכתובות כל הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וה"נ יש לומר כן דרוב בהמות כשרות אין להם מים במוח וזו הואיל ויש לה מים במוח איתרע לה רובא. עכ"ל. ואין הנידון דומה לראי' דשם איכא הוכחה דאלמנה נישאת מדלית לה קלא משא"כ כאן וכו' וכן אין לומר דרוב הבהמות שיש להם מים במוח הן טריפות כמש"כ בעצמו שם. ע"ש. ואין כאן רוב מנגד לרוב, רק שהבהמה יש לה תרי רובי רוב בהמות כשרות הם ורוב בהמות אין להם מים במוח וכי משום שיצאה מרוב אחד מחמת שיש לה מים במוח מוציאה ג"כ מרוב השני, דא"כ בהמה שהיא חולה ונולד לה ספק טריפות ג"כ נימא הכי, רוב בהמות כשרות בריאות הן וזו הואיל ואינה בריאה איתרע לה רובא דכשרות הא ודאי ליתא, ועוד נהי דלא נולדה בקוץ מ"מ לית לה חזקת כשרו' מבוררת, דאטו אנן על הקוץ מספקינן אנן על הנקב מספקי' ואימר נולדה בנקב. עכ"ל. ומסיק הכרעתו דגם לשיטת תוס' אין חלוק בין ספק דרוסה לספק מים במח אלא דאם רק ריעותא ברורה לפנינו והוי ספק אם נעשה באופן המטריף לא מהני חזקה, אלא בספק אם הי' בכלל כאן דרוסה ע"ז הי' מהני חזקה ורק משום דדרוסה שכיח, וכיון דודאי הי' דרוסה והספק על ענין הטריפה ע"ז לא מהני חזקה. יעו"ש דכליל יחד שיטת תוס' עם שיטת הרשב"א והר"ן דכל שיש ריעותא ברורה לא מהני חזקה, ודברי' אינם מובנים לי כלל, דאם נימא דגם בספק דרוסה ליכא חזקה כלל דכיון דאנו דנים על הנקב ושמא נולדה בנקב, א"כ מה זה שהקשו מפ' ד"א בספק גירושין דהתם איכא חזקה מבוררת, וכן אם נימא דגם בריעותא של מים במח איכא הרוב דרוב בהמות כשרות הן למה באמת בספק דרוסה וספק מים במח לא נכשיר מחמת הרוב וכמו שהביאו ברש"י אתמול אכלנו מחלבה, דדברי הרשב"א והר"ן אינם שיכים על דין רוב דבכל ספק שקול הרוב מכריע, אלא נראה ברור שדרך התב"ש נכון וברור, ורק מה שדחה דברי' בהראי' שהביא מכתובות צדקו דברי' כמש"כ למעלה, ומה שמתמה החו"ד דאף דיש לה מים במח לא יצאה מהרוב דכל בהמות כשירות הם, לק"מ דאף שאם יש לה מים במח אם נבוא לספק שמא ניקב גם הושט ודאי כן הוא דעל שאר מיני טריפות היא בכלל רוב בהמות, אבל כשאנו דנים על הריעותא דמים במח אם שלטה החולי עד הקרום או לא, ע"ז ודאי לא מהני האי רובא שיש לה על שאר מיני טריפות או שאר חוליים, כיון דמ"מ על ספק זה אם שלטה חולי זה של מים במח באופן המטריף או לא ע"ז אין לנו רוב, כיון דאי אפשר לנו לומר דרוב בהמות שיש להם מים במח המח מקיפן והוי ספק שקול ואסור, ולכן גם מה שכתב בספק דרוסה וקוץ דכיון דהספק לנו על הנקב הוי חזקה שלא נתבררה לק"מ דאם נימא שמא איכא שם נקב מלבד קוץ והדריסה ע"ז לא חיישינן דהרי רוב בהמות כשרות הם, אלא דאנו מסופקים שמא ניקב ע"י הקוץ וע"ז שפיר הוחזקה שלא נולדה נקיבת הקוץ ואיכא חזקה שלמה, אלא שהתוס' דנו אם מהני חזקה זו כשנולד ספק זה בשעת חזקת איסור, וע"ז הוכיחו מפ' ד"א דמהני חזקה כה"ג ובספק דרוסה וקוץ שכיח לאיסורא יותר משו"ה לא מהני חזקה, והדברים פשוטים וברורים:

אמנם מה שהקשה שם בס' חו"ד מסוגית הש"ס בחולין ד' מ"ג היא קושיא גדולה לכאורה, דהנה בגמ' שם פריך לעולא דלא חייש בישב לה קוץ בושט שמא הבריא וכן לא חייש לספק דרוסה, מאי שנא משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ומאי שנא משוחט בסכין ונמצא פגום, ומאי שנא מספק טומאה ברה"י, ומשני הש"ס על קושיות הראשונות דהתם איתחזק איסורא או בסכין איתחזק ריעותא ובספק טומאה ברשות היחיד הילכתא גמירי לה. יעו"ש. ואם נאמר בשיטת התוס' דבספק השקול גם בספק דרוסה וקוץ מוקמינן אחזקה מאי פריך לעולא דוקא הלא גם לדידן קשה זהו תורף קושיתו, והנה באמת גם אם נאמר כשיטת הרשב"א דכל היכא דאיכא ריעותא ברורה לפנינו לא מהני חזקה, ג"כ אינו מובן טעמו של עולא וקושית הש"ס עלי' דאם נפרש דעולא סובר דגם היכא דאיכא ריעותא מהני חזקה מאי פריך הש"ס משתי חתיכות דלא שייך שם חזקה, והסוגיא צריכה ביאור, והנה בתוס' שם ד"ה שאני התם כתבו בזה"ל שאני התם דאיתחזק איסורא, ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אע"ג דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה. עכ"ל. ונלענ"ד דהנה לשיטת תוס' דדרוסה שכיחא לאיסורא מלהיתירא וכן בישב לה קוץ אין ענין זה שיהי' כמו רוב גמור שיהי' ספק דרוסה כודאי דרוסה, אלא כיון דשכיח לאיסורא יותר, בספק כזה לא מהני חזקה ומשו"ה אסור מספק, ועולא סובר דגם בלא חזקה לא אסרינן דבר המותר מעיקרא ע"י ספק המתילד והוא בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, ומשו"ה פריך הש"ס לעולא מספק טומאה ברה"י דהי' סובר דהלכה חדשה רק דלא מהני שם חזקה וכמו בספק סוטה שהקנוי וסתירה גורמים לבטל החזקה, אבל אם נימא דגם בלא דין חזקה אין ספק מוציא מידי ודאי הי' ראוי להיות ספיקו טהור, ומשני דשם הילכתא גמירי לה שיהי' טמא, וכן עד"ז פריך מסכין דלו יהא דאיתרע לפנינו ובטל דין חזקה, אבל מעיקרא הי' ודאי בחזקת שלם ומשני דעכשי' הוא ודאי פגום ולא שייך בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, דודאי וודאי הוא, ובהא דפריך משתי חתיכות הנה זה ודאי דלא סלקא דעתי' להקשות שלעולא יהי' מותר לאכול שתי החתיכות דהרי אוכל איסור ודאי, וכ"כ אי אפשר לאכול גם אחת מהן דמהיכי תיתי לומר כן, אלא דיש לומר כיון דעולא סובר דספק אינו משנה כלום את דין הנהוג מקודם הנה בתערובות חד בחד דנשאר דין החתיכות כדמעיקרא אחת ודאי היתר ואחת ודאי איסור וכשאוכל אחת מהן הוא ספק ופטור מקרבן וכשאמרה תורה דחייב אשם תלוי מזה מוכח דהספק שינה את דין החתיכה המותרת ונשתנה דינם לגמרי וחייב על כ"א אשם תלוי ומשני הש"ס דהתם איתחזק איסורא היינו כיון דאיכא בתערובות זו ודאי ודאי בכה"ג לא אמר עולא, זה נלענ"ד בביאור סוגיא זו לכל השיטות, ועלה לנו בעז"ה לתרץ כל הקושיות שהקשו בזה על שיטת התוס':

וראיתי בפתחי תשובה סי' פ"א סק"ד שהביא מה שפקפק רב אחד שבמקומם שכיחי טריפות כמו כשירות איך אוכלים חלב וחמאה כיון דליכא רוב כשירות יעו"ש ובאמת לק"מ דהנה הרבה בהמות נטרפות מחמת ספיקות כמו מים בראש וספק אם המח מקיפו וכל כיוצא בזה וכיון דאין רוב להכריע על ריעותא זו אסורה מספק, אבל בחיי הבהמה אנו מצרפינן מיעוט בהמות שאין בהם ריעותא כלל עם מחצה הכשירות של אותן שיש בהן ריעותא וכמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות, אבל כשאנו מוצאים ריעותא דנפל מזה הצטרפות ליכא רובא וזה פשוט. ובפ"ת הביא שם לתרץ עפ"י מה שכתב בתשו' ש"א סי' ס"ד לענין שחיטה ביו"ט דכתב שם דמה שאנו אוסרים הרבה בהמות ע"י ריעותא דסרכת הם משום חומרא בעלמא יעו"ש. ולדעתי נראה דתירוץ זה אינו נכון דלו יהא דאנו מחמירים מחמת חומרא אבל מהיכי תיתי להקל בחלב יותר מן הבשר של הבהמה, ותירוצו של הגאון שאגת ארי' הוא רק לענין יו"ט דאף שאנו אוסרים מחמת חומרא חשוב אוכל נפש הואיל דמה"ת חזיא למיכל יעו"ש. אבל לנידון דידן לא יועיל דברי', אבל האמת הוא כיון דהרבה נטרפות מחמת ספיקות וענין החומרות הוא ג"כ עפ"י רוב מחמת ספיקות ובכל אלו חלק גדול מהן כשירות הן רק שאנחנו לא נדע איזו להכשיר ואיזו להטריף משו"ה אנו מחמירים מספק, אבל בחיי הבהמה יש לנו רוב מעליא שמא ליכא בבהמה זו שום ריעותא ואפילו יש בה ריעותא שמא אינה טריפה וזה נכון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף