שערי ישר/ב/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם במה דמסקינן בש"ס בגיטין דלהכי אסורה בתרומה באומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי משום דשמא ימות חיישינן הטעם בזה כמו שפי' רש"י ז"ל בזה"ל אבל לשמא ימות מיד חיישינן דלא מרעא לה לחזקה בהכי. עכ"ל. וזה הטעם שייך רק על חזקת חי דלא מהני על ספק בלהבא אבל חזקת היתר לתרומה או חזקת אשת איש שאנו מסופקים על שעה שעל עכשי' שמא כבר נאסרה ומשתנה מחזקתה הרי זה ככל חזקות דעלמא, ולמה אסרינן לה בתרומה מיד, ואף שדין של עכשי' תלוי במקרה של עתיד בכ"ז על עיקר הדין של עכשי' יש להעמיד על חזקת היתר או חזקת אשת איש כמו דמוכח מדברי התוס' פ' השולח ד' ל"ג בד"ה ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' שכתבו בשם ר"ת לתרץ קושית ר"ש שהקשה היכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזנתה והא התראת ספק הוא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו דאז יופקעו הקדושין למפרע ותירץ ר"ת וז"ל ואומר ר"ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא וכו' ועוד דמוקמינן אחזקתה שהיא עכשי' נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין ומטמא אמאי לוקה דאם אמר לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו עכ"ל, הרי מפורש מדברי ר"ת דגם על הספק של עתיד אם רק אנו מסופקים על שנוי חזקה של עכשי' אנו מוקמינן הדבר על חזקתו, וכן מוכח מהא דאיתא במשנה סוף נדה טבלה ביום של אחרי' ושמשה ה"ז תרבות רעה ומגען ובעילתן תלויין, ומשמע דליכא איסור תורה רק תרבות רעה משום כיון דעבדה שימור ביום של אחרי' ומקצת היום ככולו מותרת לבעלה ולטהרות אף שאם תראה אח"ז ביום זה תסתור הנקיים למפרע מוקים לה אחזקת טהרתה של עכשי' רק רבנן אסרו שלא יבוא לידי איסור, ועי' תוס' ד' ס"ז בהא דאמר ר' שמעון אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ופי' התוס' שם דר"ש אוסר גם הטבילה מחמת הוכחת הלשון ומהך משנה דתרבות רעה ולא הוכיחו מזה דאם קאי אאיסור תשמיש הוי ספק של תורה ולמה אמר אבל אמרו חכמים ובאמת איכא מפרשים דמפרשי דר"ש אוסר רק התשמיש ולא הטבילה כמש"כ הר"ן להדיא בפ"ב דשבועות בה' נדה דר"ש אוסר התשמיש לחוד הרי דמה"ת מותר גם תשמיש וכמו שהביא הר"ן דברי התו"כ יעו"ש ולפי"ז קשה אמאי אסורה לאכול בתרומה מאי שנא שמא ימות משמא תראה או הספיקות של בטול הגט ושאלת חכם בנזיר: ונראה לענ"ד לתרץ בזה עפ"י הקדם שני כללים, דהנה בדיני חזקות מצינו דלא בכל הספיקות מוקמינן אחזקה דהנה בגמ' יבמות ד' קי"ג איתא דלר"א דס"ל דחרש הוי ספק שוטה חייבים אשם תלוי על אשתו דלא בעי חתיכה משתי חתיכות יעו"ש דלכאורה קשה למה לא מהני בזה חזקת פנוי' דהוי חזקה ככל חזקה דעלמא, וראיתי בפנ"י בגיטין בסוגיא דשמא מת שהקשה בזה ומתרץ שם דכיון שקדשה איתרע חזקת פנוי' וכן מתרץ שם במגרש שיחול שעה אחת קודם מיתתו יעו"ש, והנה דבריו נגד שיטת התוס' שהביא ראי' מדבריהם שהוא מש"כ בכתובות ד' כ"ג דאמרינן שם ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והקשו שם בתוס' אמאי לא תנשא לכתחילה דהוי לן לאוקמה אחזקה, ותרצו כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אם קרוב לו או קרוב לה וכיון דודאי זרק לה קדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה יעו"ש, הרי מפורש דזה רק חומרא מדרבנן לכתחילה דהרי אם נשאת לא תצא, וכן כתבו התוס' בקדושין ד' ע"ט לענין נערה ביומא דמישלם שית דאם קדשה אבי' בדרך שמוקמינן לה בחזקת פנוי' יעו"ש וכן מוכח מכמה סוגיות דמוקמינן בכה"ג אחזקה, וע"כ נלענ"ד דמשו"ה באשת חרש חייבים לר"א באשם תלוי ולא מוקמינן אחזקת פנוי' דחזקה לא מהני אלא היכא דמכרעת את עצם הספק, או היכא שהדבר שנולד הספק בו ליתא בעולם או שאין נוגע לדינא לדון עלי' ועכשי' נוגע לדבר המתילד ממנו מהני חזקה לדבר הנולד אף שלא הוכרע עצם הספק, אבל באשת חרש לר"א שדינו לעולם בספק ומשו"ה אין חזקת פנוי' מכרעת כלום כיון שעצם הספק לא הוכרע כלום ונשאר לענין דינא בדין ספק משו"ה גם הדברים המתילדים ממנו הם בדין ספק, וכן מצאתי כעין זה בחי' הריטב"א למס' קדושין ד' ע"ט דז"ל וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזיל בתר חזקת טהרות וכו' ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכו' וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע מעל"ע כל הטהרות שנגעה, כיון דודאי נגעה נפקו טהרות מחזקתם והוי כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע עכ"ל, וכן נראה מלשון תוספי הרא"ש ריש נדה בד"ה ה"נ הרי דם לפניך ואיתרעאי חזקת האשה ואע"ג דלא איתרע חזקת הטהרות ס"ד השתא כיון דטומאה דידהו משום לתא דידה לא מוקמינן להו אחזקתייהו עד דמשני הכא חדא לריעותא וכו' עכ"ל. ואף לפי מה דמיבעיא לי' לרב אשי שם ביבמות שמא ס"ל לר' אלעזר דחשיב לי' כעתים שוטה ועתים חלים דלכאורה לפי"ז כשקדש אשה מספקא לי' רק על שעת קדושין אם הי' חלים או שוטה ובכה"ג הוי כנכסי דבר שטיא דמבואר בפד"א ובפ"ב דכתובות דאוקי נכסים בחזקתן, אמנם אינו כן דבבר שטיא הי' הספק רק על מעשה המכירה מתי נעשה ושפיר אוקמינן אחזקה אבל בחרש לר' אלעזר אף אם נימא דס"ל דהוי כעתים שוטה ועתים חלים הוא ספק תמידי לר"א בדין חרש משום דאין מכירים בו מתי הוא חלים ומתי הוא שוטה, ומשו"ה כיון שעל עצמו לעולם דין ספק לא מהני דין חזקה על הדבר המתילד מחמת ספיקו כנלענ"ד: וכן נראה לי במה דאיכא דסברי דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה כמו שהביא שיטתם הגרע"א בתשו' סי' ל"ז דלא נתפרש היטב טעמו של דבר דמה שכתב במשנה למלך בפ"ב מה' טו"צ וז"ל ואפשר לומר דלא. שייך לומר אוקי גברא אחזקתו אלא בספק דמציאות דאמרינן אוקי גברא אחזקתו אך היכא דבודאי נעשה המעשה ומספקא לן מילתא היכי אגמרה רחמנא למשה לא שייך לומר אוקי גברא אחזקתו והכי אגמרי' דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמרי' רחמנא למשה וחילוק זה הוא נכון בעיני. עכ"ל. הדברים האלה כמו שהם אינם מתקבלים לי דגם בספיקא דעובדא אי אפשר לצייר שבשביל חזקתו של זה ישתנה המציאות, שבשביל חזקת הטמא יתחסרו המים מן המקוה ובשביל חזקת טבל יחמיץ היין, וכבר בארנו לעיל בפ"ב דאין ענין חזקה לברר המציאות אכן לפמש"כ מובן החילוק בין ספק במעשה לספיקא דדינא דבספק של מקוה אין הספק נוגע עכשי' רק לדין הטובלים ומשו"ה מוקמינן להו אחזקתייהו, אבל בספיקא דדינא דהוא ספק תמידי והספק נשאר בספיקו גם עכשי' ולעולם ישאר דין מסופק משו"ה גם הדברים המתילדים מזה דין ספק עליהם, והר"ן בפ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דכתב וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין דאפשר דמדאורייתא שרי די"ל דאוקמי אשה אחזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו והסכימו כל הפוסקים דאפילו תקפו התובע מוציאין מידו. עכ"ל וכן הוכיח בתשו' הגרע"א סי' ל"ז דעת התוס' יעו"ש, נלענ"ד די"ל דסברי דספק בדין הוא ספק על עצם מעשה זו איך חל הדין אף שספק זה הוא ספק כללי אבל גבי מעשה זו הוא פרט מהכלל והוי כמו שנולד הספק על ענין זה בעצמו וכל שנולד הספק על ענין עצמו שפיר מוקמינן אחזקה אף שעיקר הספק לענין פרטים אחרים לא הוכרע, אבל בנידון מה שכתבנו כגון באשת חרש לר' אלעזר דעל מעשה זו של קדושי אשה זו ליכא ספק רק בתולדה מחמת הספק שאנו מסופקים על המקדש אם הוא פקח או שוטה והוא נשאר בספק גם הדברים הבאים בתולדה מחמתו נגררים בתר דינו ועפי"ז אין לנו סתירה מזה לענין מה שכתבנו, אכן משיטת הסוברים דלא מהני חזקה בספיקא דדינא אית לן סמך גדול לדברינו: ומהא דאמרינן בפ"ק דכתובות לענין אלמנת עיסה דכשירה דכתבו רש"י ותוס' שם ד' י"ד דהוא משום חזקה והתם בא הספק על האשה בתולדה דעיקר הספק הוא על הבעל אם הוא חלל או לא והוא נשאר בספק בלי הכרעת חזקה כשאנו דנים על האשה מוקמינן אותה על חזקתה דלכאורה הוא נגד הכלל שכתבנו. אמנם לפי שורת הדין שנאמרה הלכה זו של אלמנת עיסה שהוא באלמנה שמת בעלה שהי' ספק חלל וכל זמן שהי' חי לא הי' נפ"מ אצל אשה זו שהרי היתה אשת איש ועתה אין נפ"מ אצל הבעל רק בנוגע להאשה ולה יש לה חזקת כשרות שפיר מוקמינן אותה אחזקתה אף שמקור הספק שהי' בבעלה לא הוכרע כמש"כ למעלה דעיקר דין חזקה אמרה תורה על הדבר שיש לנו ספק לדין הנוגע למעשה, אכן לענין בת אלמנה זו כתבו בתוס' שם ד"ה אלמנת עיסה עפ"י דברי הש"ס פ' עשרה יוחסין דפסולה ליוחסין משום דאין לה חזקת כשרות, והוא אף דקיי"ל כמאן דמכשיר בבתה דחזקת האם מהני לבת, זהו רק אם לא ידעינן כלל את האב והבת נחשבת כגוף אחר עם האם אז מהני חזקת האם לבת לומר כאילו היתה הבת עצמה בחזקת כשרות כמו שנתבאר לעיל בפ"ז, אבל בכה"ג דידעינן באבוה מאן הוא והוא בדין ספק חלל והוי כמו שנולד בה בעצמה ריעותא זו וכמו דלאבי' לא הועיל חזקת אבותי' כ"כ לא יועיל לה חזקת אמה ורק להאם מהני חזקתה שהיא גוף אחר והספק אצלה מצד אחר והחזקה עלי' מצד עצמה הוא, אבל לבת שאין לה חזקה מצד עצמה רק חזקת אם לא מהני חזקה זו כמו שלא הועילה חזקה זו לאבי'. כנלענ"ד. ועי' בדו"ח להגרע"א: ועפ"ז עלינו לבאר בכל דבר שמקרה עתידה גורם איזה דין בלמפרע אם דין זה בא, בתולדה או שעצם המקרה גורם הדין דלפ"מ שבארנו נפ"מ העיקרית בזה לענין דין חזקה דכיון דעל עצם המקרה ליכא חזקה דשמא ימות חיישינן וכיון דעצם המקרה נשאר בספק אלא תלוי בזה אם המקרה העתידה גורמת הדין למפרע בפועל דאז הספק הנולד על הדבר של עכשי' הוא כמו שנולד הספק בו, בעצמו ומועילה חזקה על דבר זה אף שעצם הספק לא הוכרע אבל אם עצמות המקרה העתידה אינה פועלת למפרע רק בתולדה נוגע הדין למפרע אז לא מהני חזקה על הדבר המתילד כמו שנתבאר לעיל מה שחלקנו בין ספק של אשת חרש לבין ספיקא דדינא לשיטת הר"ן דסובר דמהני חזקה משום די"ל דספיקא דדינא הוא עצם הספק על כל מעשה שהי' ובכה"ג לא בעינן שיוכרע כל הספק וכמש"כ, וכמו דמצינו בלא בדק בסימנים שספק זה לענין איסור נבילה ולענין טומאת נבילה שסובר חד מ"ד דלענין איסור אסור ודאי משום חזקת איסור ולענין טומאה הוי ספק דליכא חזקה ע"ז הרי דעצם הספק אם נשחטה כראוי לא הוכרע ומ"מ אם יש פרט בזה דאפשר להעמידו על חזקתו מוקמינן לי' משום דהאיסור והיתר תלוי בעצם הספק של השחיטה דהשחיטה גורמת ההיתר, אבל באשת חרש אין פקחות של המקדש גורם איסור על האשה ואין שטותו גורם היתר רק בתולדה נוגע לענין של הקדושין:

ועתה יתבאר לנו מה דיש לחלק ענין זה של מגרש ומתנה שיחול שעה אחת קודם מיתתו לענין של התרת חכם בנזיר וסתירת נקיים ע"י ראית דם וכדומה דהנה דין התרות נדרים ע"י שאלת חכם אין התרת חכם כמברר הדבר ומגיד להשואל שכבר הי' בטל הנדר למפרע אלא שהתרתו גורמת את עצם ההיתר כמו שביאר הרא"ש בפ' הנודר מן המבושל דברי הירושלמי, דז"ל ואלו נדרים מה את עביד להון בדבר שיש לו מתירין או אין לו מתירין מסתברא מי עבדינן כדבר שיש לו מתירין התני תמן חכם עוקר את הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי כדבר שיש לו מתירין אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד עתה ואעפ"י שעוקרו מעיקרא, מ"מ הי' אסור עד היום הילכך חשוב דבר שיש לו מתירין. עכ"ל. ומשו"ה כשאנו דנים עתה בנזיר לספק שמא ישאל על נזירותו ותתבטל הנזירות אנו מסופקים בעתיד שמא יהי' מקרה שתגרום ביטול הענין מה שהוא במציאות עכשיו והוי כמו שהי' לנו ספק עכשי' אם בטלה הנזירות או לא דמוקמינן על חזקת נזירותו כ"כ בכה"ג אף שהספק עכשי' בא ע"י ספק של מקרה בעתיד באופן שעל העתיד ליכא דין חזקה ולא הוכרע עצם הספק, אבל מה שנוגע לדון בשל עכשי' שפיר מוקמינן על חזקתו כיון שספק זה של עכשי' אינו רק כמתילד מחמת מקרה עתידה אלא הוא דבר שעצמות המקרה העתידה גורמת שהתרת החכם תסתור הנזירות למפרע, וכן לענין דין נקיים מה שתראה ביום שביעי לספירה שהראי' סותרת את הנקיים למפרע בודאי שהסתירה באה ע"י גוף המקרה של ראית הדם ומשו"ה כיון דמתחילת היום כבר טהורה היא כשטבלה ביום שביעי שכבר איכא ז' נקיים ע"י דין מקצת היום ואנו חוששים שמא תראה ותסתור יש לנו לאוקמה על חזקתה חזקת טהרה אף שאין לנו חזקה על, עצם המקרה העתידה לבוא אבל ספק של עכשי' הוא מחמת הדין שמקרה העתידה גורמת ופועלת ובכה"ג לא בעינן שיוכרע עצם הספק כיון שמה שאנו דנים אין דין הבא בתולדה, אבל במגרש שעה אחת קודם מיתתו דהתם אין המקרה העתידה פועלת לחלות הגירושין כלום דמיתתו אינה גורמת כלום לחלות הגירושין בשעה מוקדמת רק שע"י המיתה יתברר מתי היתה השעה שאז חלין הגירושין וכשאנו דנים עכשי' שמא עתה היא שעה קודם מיתתו שמא ימות לאחר חצי שעה ואנו דנים לאוקמה האשה על חזקתה חזקת אשת איש או היתר לתרומה בכה"ג לא מהני חזקה כמו דלא מהני חזקת פנוי' בספק קדושין של אשת חרש לר"א דהרי גם הכא ספק של האשה הוא רק כמתילד מן המקרה העתידה שאין איסורה והיתרה באים מחמת מיתתו בעתיד רק המיתה פועלת לסמן ולברר את זמן של השעה הקודמת שאז חלין הגירושין ועצם הספק לא הוכרע דשמא ימות חיישינן ועל הדברים הבאים בתולדה לא מהני חזקה שדינם נגרר ונמשך אחר עצם הספק כנ"ל. וכן בשני לוגים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דסברי ר"י ור"ש דאסור לשתות שמא יבקע הנוד התם ג"כ אין שבירת הנוד גורם הדין כלום למפרע. אמנם שם בלא"ה החזקה הוא להיפוך דאיכא חזקת טבל: וכן נראה לי בהא דתירץ ר"ת על קושית הר"ש האיך מחייבינן לעולם אשת איש במיתה שמא ישלח לה גט ויבטל ויופקעו הקדושין למפרע וכתב שהטעם בזה משום דמוקמינן לה בחזקת נשואה, התם ג"כ המעשה של בטול הגט גורמת הפקעת קדושין למפרע, דכשהפקיעו חכמים הקדושין וכן המקדש שתלה בדעתם הפקיעו בתנאי של הבטול, וכמו דין התנאים שאדם מתנה ותולה תנאו באיזה מקרה דמוכח עפ"י ראיות חזקות שהמקרה העתידה פועלת וגורמת הדין למפרע כ"כ הוא בתנאי שעשו חכמים, ונביא לדוגמא איזה פרטים מדיני התנאים, דהנה שיטת הרא"ש הובא באהע"ז בטור ס"ס קמ"ג דבמגרש על תנאי מעכשי' יכול לבטל את התנאי וביאר שיטתו בתשו' דהוא כדין אתי דבור ומבטל דבור שהענין כל זמן שהמקרה הגורמת את הדין טרם באה, יכול האדם לבטל שלא תגרום המקרה העתידה וככל עושה קנין לאחר ל' יום דיכול לחזור שלא יחול הקנין, והביא שיטת הרמב"ם בפ"ט מה' גירושין ה' כ"ג שכתב הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי כלי פלוני וכו' אינו גט עד שתתן אותו כלי או עד שיבטל התנאי וזה מפורש בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' ב', ומזה מוכח להדיא דאין המקרה של קיום התנאי או בטול התנאי גלוי מילתא למפרע ממש, אלא במה שאין מתקים התנאי המקרה הזאת גורמת הדין למפרע משו"ה יכול להקדים קודם שגרמה לבטלה שלא תגרום, ושיטת בהע"ט היא עוד מפליאה יותר דלשיטתו בתנאי דע"מ יכול לבטל את הגט הובא שיטתו באה"ז ברמ"א סי' קמ"ג סעי' ו' דסובר דכיון דהגט תלוי בקיום התנאי נמצא דקיום התנאי גורם הדין משו"ה יכול לבטל שלא יגרום קיום התנאי דין גירושין, ולשיטתו מהני מעכשי' רק לענין אם אבד הגט או נשרף או שמת המגרש קודם קיום התנאי ויש בזה עוד שיטת רבנן סבוראי דגם אם מת המגרש לא מהני קיום התנאי אם לא במקום יבם, וכן שיטת הרמב"ם הנפלאה במעכשי' אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש דאם מת בתוך י"ב חודש אסורה להנשא מה"ת דבעינן קיום התנאי בפועל, מכל אלה מוכרח הדבר דמקרה העתידה גורמת הדין למפרע, רק ענין זה של תנאי הוא דבר נפלא דאם נחליט שקיום התנאי הוא הגורם שיחול הגט למפרע בע"כ עלינו להחליט דלשלילת חלות הגט א"צ שום דבר לגרום, ואם נחליט להיפוך דדבר העתיד לבוא גורם למפרע לבטל הגט, בע"כ עלינו להחליט דלחלות הגט א"צ שום גורם אחר בעתיד, וביסוד זה תלוי כל חלוקי הדעות המופלאות בדיני התנאים:

אבל עכ"פ נתבאר לנו דענין דיני התנאים ל"ד לאומר הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי, דבדיני התנאים המקרים העתידים גורמים הדין למפרע, ובשעה אחת קודם מיתתי אין המיתה גורמת הדין למפרע, ומשו"ה בספק קיום התנאי בעתיד אנו מסופקים אם יהי' מקרה לגרום הקיום הגט או הביטול התם שפיר יש לנו לאוקמא אחזקה דמעיקרא, וכן נראה ראי' בפשטות מהא דאמרינן ביבמות ר"פ האשה ד' פ"ח דבהעיד ע"א על הקדש דמיתשל מרי' עלי' הוי נגד חזקת איסור דמעיקרא אף דמעיקרא הי' ספק בעתיד דומיא דשמא ימות, ואם נאמר דמעיקרא לא הי' דין חזקה איך שייך עכשי' לומר דבשעה שמעיד הוא נגד חזקה, אלא כיון דענין השאלה גורמת אח"ז לבטל את דין הקדש למפרע בכה"ג אין חילוק בין שמא ימות לשמא מת, ועפי"ז מתורץ מכל הני המקומות שהקשינו עליהם, ולפי"ז יתבאר לנו דין חדש במגרש אשתו מעכשי' אם ימות מחולי זה דתהא מותרת לאכול בתרומה וכל כה"ג שתלוי בדין הגירושין דבכה"ג מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ולא מצאתי כעת גלוי לדין זה:

והנה לכאורה יש להקשות על יסוד דברינו מהך דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך זה באחד ועשה טהרות והשני בשני דמטהרינן את שניהם אם שאלו בזאח"ז משום דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כמו שכתבו תוס' בריש מס' נדה ובפ"ק דחולין דמטעם ספק טומאה ברה"ר אי אפשר לטהר את שניהם דלא ילפינן מסוטה רק דבר שאפשר להיות. יעו"ש. והשני שבילין עצמם נשארו לעולם בספיקא וספק של האנשים בא בתולדה ומוכח מזה דגם בכה"ג איכא דין חזקה, ודבר זה הקשה לי חתני המאוה"ג מהר"ש שליט"א, אמנם נ"ל דאין מזה סתירה להכלל שכתבנו דהנה עיקר יסוד דברינו דכל דבר הבא בתולדה הוא נגרר בתר הדבר שבו נולד הספק והנה זה לא שייך רק אם הדבר שבו נולד הספק הוא דבר במציאות שיש לדון עלי' איזה דין של איסור והיתר או טומאה וטהרה, ובשני שבילין שאנו מסופקים על כל שביל שמא הוא טמא אין ספק זה נוגע כלום לעצם השביל דקרקע עולם הוא ואין בזה טומאה וטהרה רק אנו מסופקים שמא יש תחתי' דבר המטמא באהל ואם ילך אדם על דרך שביל הזה שמא האהיל על קבר ונמצא דבספק זה לעולם על האנשים ולא על השביל, דאם הי' הספק אם יש בכח השביל לטמא אדם אז הי' דומה לנידון דידן, אבל כיון דהשביל בעצמו אינו מטמא אנו דנים לעולם אם יש במקום הזה דבר המטמא משו"ה לא שייך לומר שיהי' ההולכים בזה השביל נגררים אחר דין השביל בעצמו כיון דאין שום דין חל על עצם השביל. כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף