שערי ישר/ב/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה לפ"מ שהעלינו מוכח מסוגיא דחולין הנ"ל דחזקה אינה מכרעת על ספק זה עצמו לענין דין אחר דלית בי' חזקה עלינו לבאר ולתרץ מה שהוכיח בס' ש"ש נגד דברינו והנה עיקר יסודו הוא מהא דאמרינן בפ"ק דכתובות על הא דאיתא במשנה שם ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' ולרב אסי תרתי ל"ל חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וקיי"ל כן. ואפילו מאן דפוסל בבתה הוא משום מעלה עשו ביוחסין והטעם בזה דחזקת האם מהני לבת כמש"כ בתוס' בכמה דוכתי והכא לענין פסול הבת הוא ספק מחמת עצם המעשה שלא מחמת דין האם דכשנבעלה לפסול הבת פסולה שלא מחמת פסול של האם ומכריע דין האם על ספק של הבת אף שלהבת לית לה שום חזקה כמו שאמרו בגמ' שם מ"ט דר"א בשלימא איהו אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות זהו תו"ד שם בש"ד פ"ג יעו"ש. אמנם באמת אין ביאור הדברים כן של משמעות חזקת האם מהני לבת, דלפ"ד הוא דוקא אם הספק נוגע אל האם ואנו מכריעים דין פסוק על האם אז דין זה מכריע על הבת, אבל אם אינו נוגע להאם לא מהני מה שהוחזקה האם, כגון אם האם כבר פסולה לכהונה ואנו מסופקים שמא נבעלה לנתין וממזר דאם נבעלה להם הולד פסול גם לקהל וספק זה אינו נוגע כלום אל האם ובאמת גם בכה"ג מהני חזקת האם לבת, דהרי אמרינן שם בכתובות פ"ב ד' כ"ו ע"ב לענין ספק בן גרושה דבתרי ותרי מוקמינן לי' אחזקה שהי' מוחזק לנו באבוה דכהן הוא אף דספק זה אינו נוגע כלום להאב דאינו נפסל כלום אלא דכיון שהאב הי' מוחזק בכהן גם תולדותי' מוחזקים לכהונה והוי חזקה עצמית לבן וכ"כ מה דמהני חזקת האם לבת הוא ג"כ מטעם זה כיון שהבת היא תולדת האם מה שהיתה האם בחזקת כשרות חשוב כאילו היתה הבת מוחזקת בכך, ובתוס' שם ד"ה אנן אחתינן כתבו להדיא דחזקה זו דמוחזק לנו באבוה דכהן הוא כמ"ד דחזקת האם מהני לבת דגם למ"ד שפוסל בבתה הוא משום דמעלה עשו גבי זנות. יעו"ש. וגדולה מזה כתבו התוס' ריש אלו נערות ד"ה ועל הכותית דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהם יש להעמידה על חזקת אבהתא שהי' כותים. יעו"ש. הרי מפורש להדיא דלא כסברת הש"ש דמפרש דדין הודאי מכריע את הספק ולעיל בפ"ב ביארנו שיטת רש"י בקדושין לענין ינאי ושיטת תוס' במה שהקשו על רש"י בטוב טעם יעו"ש:

עוד הביא שם לסייע לדין זה ממשנה דטהרות פ"ו במסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר דסברי רבנן כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ור"ש אומר רה"ר מפסקת וכתב הרמב"ם בפ"י וז"ל מאחר שבארנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהי' שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהי' טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהי' ברה"י הי' מת זה יהי' שקר וזהו ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל ונסור משפט הספק הקודם ברה"י וכו' ואין הלכה כר"ש, עכ"ל. ומזה הוכיח הש"ש דלר"ש הודאי מכריע את הספק דלר"ש ברה"י תולין וברה"ר ודאי טהור יעו"ש. והנה מה דיש לדקדק בזה לפי שיטת הש"ש כתבנו לעיל בש"א פי"ד ובארנו שם עפ"י דרכנו מחלוקת ר"ש ורבנן באופן אחר, אכן בפשטות י"ל עפ"י מה שנראה מדברי הרמב"ם שהטעם לר"ש דברה"ר טהור אינו מחמת הלכה אלא משום חזקת חי שהרי כתב דמשום הכי טהור הנוגע ברה"ר לפי שהי' שם בחזקת חי, לפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"ש דדין נגיעה ברה"ר סותר דין. הנגיעה ברה"י, דהא דלא מהני חזקה בספק טומאה ברה"י הוא רק אם אנו רוצים להכריע דין ספק טומאה ברה"י ע"י איזה חזקה בכה"ג קיי"ל דלא מהני חזקה אבל היכא דהחזקה מכרעת הדין לענין אחר וממילא מוכרע גם ספק זה שהי', ברה"י בכה"ג מהני גם בספק טומאה ברה"י דאז אין אנו מטהרים ברה"י מחמת חזקה דמעיקרא אלא דליכא בזה ספק דכבר בטל הספק ע"י הכרעת הדין מצד אחר וזהו כונת הרמב"ם שכתב שהוסר משפט הספק דכל שבטל משפט הספק ע"י, דין אחר אין כאן ספק טומאה ברה"י, ולפי"ז גם אם נאמר דלר"ש ספק טומאה ברה"י ודאי טמא וכמו שהבאנו לעיל בש"א פי"ד דברי מי שאומר כן ג"כ מיושב מה דפסוק ואמר ר"ש רה"ר מפסקת דבזה שאנו מטהרים ברה"ר משום חזקת חי ממילא ליכא ספק ברה"י ולא חשיב כספק טומאה כלל דכל שהוכרע הדבר ע"י חזקה מצד אחר אין זה ספק טומאה ברה"י, ואף דלכאורה לפי"ז בכל חי ספק מת כשאנו דנים, לענין המטמא אין זה ספק טומאה כסוטה כמש"כ תוס' ריש נדה דרק ספק מגע טומאה ילפינן מסוטה ובמת טומאתו מגופו שלא ע"י מגע וכיון דלהמטמא עצמו איכא חזקת חי ממילא יטהרו גם הטהרות הנוגעים בו ולמה מסוכן ברה"י טמאים הנוגעים בו, כבר בארנו ענין זה לעיל בש"א פי"ד דבאדם אין אנו דנים עלי' לפסוק דין עלי' דבכל רגע יכול להשתנות מחי למת ואנו דנים רק לענין הטהרות ולענין הטהרות חשוב, ספק טומאת מגע. יעו"ש. ובנוגע לנידון השאלה שכתוב בתשו' הגאונים בתראי לענין חצי הבהמה יתבאר ענין זה בס"ד בשער ד' ואכמ"ל, ועפ"ד רק בחזקת חי דהוי חזקה כללית ומכרעת ודאי על גוף זה לענין כל הספיקות אבל שיכריע דין אחד על שני - לא מצאנו:

אמנם קשה לי שיטת ר"ת הובא בתוס' כתובות פ' המדיר ד' ע"ה על הא דאמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל וכו' דתנן אם בהרת קודם לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא, ור' יהושע אומר כהה מאי כהה אמר רבה כהה טהור וכתבו בתוס' הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה אומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהי' בו נגע וכו' והי' מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה וכו' והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא הי' בו נגע אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו בחזקת טומאה נגדה וה"נ הוי אמרינן לעיל אי לאו חזקה דממונא עכ"ל. ומפורש שיטתו דסובר דספק נגעים הוא בכל ספיקות דעלמא שתלוי בדין חזקה ולפירושו הא דתנן בפ"ה דנגעים מ"ד כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהם פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור, ר"ע אומר באיש אחד טמא ובשני אנשים טהור ופלוגתייהו מפורש בספרא מדכתיב וטמא אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק דת"ק דריש אותו על הנגע שיהי' הנגע ודאי ומשו"ה גם באיש אחד אף דממ"נ טמא הוא אבל כל נגע בפ"ע ספק הוא ור"ע דריש אותו על האדם והאדם ודאי טמא הוא וקיי"ל כרבנן דפליגי על ר"ע. ולשיטת תוס' בנדה ד' י"ט מפרשו המשנה והספרא בלא חזקות אלא כיון דנגעים אינם מתטמאים בלא אמירת כהן כדמפורש בקרא וצו' הכהן ופנו את הבית וגו' ובספק אינו יכול הכהן לומר טמא הוא רק ספק וספק אינו אמירה לטמא ומשו"ה אף אם באמת הוא נגע המטמא אבל חסר בזה אמירת הכהן ומשו"ה גם באיש סברי רבנן דכיון דעל כל בפ"ע אינו יכול לומר שהוא טמא וממילא חסר אמירת כהן, אכן לשיטת ר"ת דמפרש דלרבנן דפליגי על ר' יהושע בספק בהרת קדים לשער לבן דטעמייהו משום דנזקק לטומאה והוי חזקה נגד חזקה והוי ספק שקול וטמא מספק ולר' יהושע משום דסובר דחזקת הגוף עדיף ומשו"ה סובר דטהור ואם הי' שקולים לא הי' מטהר ר' יהושע וזה מוכיח רבא דר' יהושע סובר דחזקת הגוף עדיף מחזקה אחרת, ולשיטתו צ"ל דאם אומר הכהן שהוא ספק טמא ג"כ מהני אף דכל ספק הוא שמא הוא ודאי טהור או ודאי טמא ובכה"ג שהכהן לא טמא ודאי ולא טהר ודאי איך יצויר בזה ענין הספק אולי בכה"ג מהני אמירת הספק היינו שבאמירה זו אומר טהור וטמא שאם הדבר במציאות שבהרת קדמה הוא טמא ואם להיפוך ששער לבן קדים הוא טהור, או אפשר באמירת דין ספק הוא חלות הדין שנעשה ע"י אמירתו דין ספק ונפ"מ אם יתברר אח"כ למי שהוא שהי' בהרת קדים להתחשב לאיש זה כטומאה ודאית, או רק ספק טומאה לעולם כאמירת הכהן, אבל עכ"פ לשיטת ר"ת הא דדרשינן מקרא שאינו מטמא הספק הוא רק היכא דאיכא חזקת טהרה, אבל בלא חזקה הוי דין ספק. והנה בנוגע לעיקר דין המשנה בפ"ה דנגעים התם עד שלא נזקק לטומאה איכא חזקת הגוף, אבל מה דמפרש ר"ת פלוגתא דר' יהושע ורבנן דמיירי שנזקק לטומאת נגע אחר ומחזיקים מטומאה זו להחזיק את הנגע השני בחזקת טמא קשה דהלא קודם שטמא הכהן אין טומאה על האדם ואיך שייך להעמידו על חזקתו שלא נטהר מטומאתו מחמת נגע השני שנולד קודם טהרתו דעכ"פ לא נטמא מחמת השני קודם שטמאו הכהן, אכן י"ל כיון דמיירי שעדיין לא טהרו הכהן מטומאתו והכהן מסתפק עכשי' אם לטהרו או לטמאו שאם יאמר עכשי' טמא לא יצא האדם רגע אחת מטומאתו ואם יטהרנו ישתנה דינו מטומאה לטהרו ומטעם חזקה דמעיקרא על הכהן להחזיק שלא נשתנה דינו גם עכשי' ואף דבע"כ יטהרנו עכשי' מנגעו הקודם אפשר שיעשה הטהרה אחר הטומאה שמקודם יטמאנו מחמת נגע השני ואח"כ יטהרנו מחמת הנגע הראשון ולא יופסק טומאתו ממנו רגע אחד אף דל"ד כ"כ לחזקה דעלמא דבכל חזקות אנו מחזיקים את הדבר שהוא כך וכך כמו שהי' מקודם והכא לא שייך זה שיחזיק הכהן שהאדם לא נטהר מטומאתו דעכ"פ קודם אמירתו לא נטהר והוא מסופק על הסבות הגורמות לטמא ולטהר וכיון דחזקה אינה מכרעת את המציאות איך הוחזק בדעת הכהן שע"י שהוא טמא יהי' דינו לטמא גם מכאן ולהבא, אבל מ"מ י"ל דזה ג"כ נחשב כעין חזקה דבאמת אין הכהן מחדש הטומאה אלא דכך הוא גזה"כ שטומאת הנגע לא תגרום שום דין חדש עד שיחליט הכהן את דינו וכשהכהן מסתפק הוא מסופק על מציאות הטומאה מכבר משו"ה שייך חזקה על האדם שלא יצא מטומאתו כמו בשאר הדינים, אבל לפי"מ דקיי"ל כרבנן דר' עקיבא דבעינן שיהי' ודאי טומאה בנגע זה ואף דממ"נ ראוי האדם להיות טמא לא מטמאינן לי' א"כ איך מהני חזקת טומאה דגברי להחזיק את הנגע למטמא ודאי דבשלמא אם הי' ענין חזקה להכריע את המציאות הי' אפשר לדחוק דע"י חזקת טומאה דגברי אנו מכריעים לטמא את הנגע שתהי' חזקת טומאה דגברי בחזקתה אבל אם אינה מכרעת את המציאות איך מהני חזקה דגברי להכריע ספק של הנגע וכיון דעל הנגע עצמה איכא חזקת הגוף מהראוי שלא תגרע חזקת טומאה דגברי את חזקת הגוף ומוכח מזה לכאורה דחזקה מכרעת: ואמנם אם נאמר דענין חזקה מהני גם להכריע את מציאות הדבר ג"כ קשה לשיטת ר"ת דהנה לרבנן דר"ע דגם באיש אחד טהור אף דאחד מן הנגעים ודאי טמא ולשיטת ר"ת דספק נגעים לחומרא היכא דליכא חזקה והא דילפינן בתורת כהנים מקרא דוטמא אותו דאינו מטמא את הספק היינו דוקא במקום דאיכא חזקה ואף דלכאורה א"כ למה לן קרא ע"ז כיון דהוי כשאר איסורים וי"ל דצריך קרא דלא נימא דהוי כספק טומאה ברה"י דלא מהני שם חזקה והטעם דשאני ספק זה מספק טומאה ברה"י דלא הוי ספק מגע טומאה כמש"כ תוס' ריש נדה עי' רש"א לתוס' נדה ד' י"ט, והנה בכה"ג דאיכא בחד גברא שני נגעים דאחד מהם ודאי טמא דאם מוקמינן נגע אחד על חזקתו הוא מכריע על הנגע השני וכן להיפוך ואיכא בחד גברא שתי חזקות המכריעות זא"ז ובטל מכאן דין חזקה והוי ספק ולר"ת דגם ספק נגעים לחומרא וטמא האי גברא בממ"נ או לכה"פ הוי ספק טמא מחמת דעל כל נגע הוי רק ספק וזה תלוי בשקול הדעת שכתבנו לעיל אם יטמא הכהן בספק אם יתברר אח"כ שיהי' ודאי אם יהי' רק ספק או ודאי, אבל עכ"פ ודאי טהור לא הוי ומוכח מזה דחזקה אינה מכרעת את המציאות ומשו"ה כשאנו דנים כל נגע בפ"ע אנו מטהרים אותו ודאי משום חזקת הגוף היינו דלא פשה מכמו שהי' מקודם ודין הנגעים כמו בשני אנשים דכל אחד מוקמינן לי' אחזקתי' ולפי"ז על כל צד קשה להבין שיטת ר"ת. וצ"ע: אכן שיטת הרמב"ם דאזלה בקצת בשיטת ר"ת מבוארת יותר דהרמב"ם ז"ל פסק בה' טו"צ ספ"ב בזה"ל ספק שער לבן קדים ספק הבהרת קדמה הרי זה טמא ויראה לי שטומאתו בספק. עכ"ל. שסובר ג"כ דאיכא בנגעים דיני ספיקות וע"כ סובר דהא דספק להקל בשני נגעים באיש אחד אף שאחד מהם ודאי טמא כמו שהביא בפ"ו ה"ה, הוא משום חזקה כמש"כ לעיל וסובר דיכול לטהר הכהן את כל נגע בפ"ע טהרה ודאית משום דין חזקה דחזקה אינה מכרעת כלום ובספק אם שער לבן קדים סובר דליכא חזקה או מטעם שכתבו התוס' והר"ש עפ"י התוספתא דדרך הוא שיתלבן השער מחמת הנגע ורגילות זאת מבטלת את החזקה ומשו"ה פסק דהוי רק ספק טומאה או דסובר דבכה"ג ליכא חזקה לסברת מאן דפליג על ר' יהושע ולשיטתו מוכח ענין זה דחזקה אינה מכרעת כלום בעיקר המציאות ומועלת רק לענין הנידון שאנו דנים עלי' ותו לא מידי וכמש"כ: ובתוס' פ"ק דחולין ד' י"א ע"ב ד"ה כגון כתבו בהא דמוכיח הש"ס ממכה אבי' דאזלינן בתר רובא דדילמא לאו אבי' הוא דהוי אפשר למידק משום דאזלינן בתר חזקה דהעמיד האם בחזקת צדיקת דלכאורה משמע דחזקה מכרעת את המציאות דאל"כ איך מהני חזקת האם להכריע על הבן, אבל באמת נראה דחזקת צדקת אינה כחזקת איסור או חזקת היתר שנאמר דע"י דמוקמינן את האם על דין צדקת מזה מוכרע המציאות אלא דחזקה זו באה על עיקר המעשה דאנו מוקמינן את האם על חזקתה שלא זנתה שלא עשתה מעשה רשע וחזקה זו עדיפא עוד מחזקת הגוף שבארנו לעיל בפ"ג דלא מהני רק לדבר זה שבו נולד הספק או לדבר הבא מכחו וחזקת צדקת של האם מועלת לבן אף שאין דינו תלוי כלל בדין האם, דחזקת הגוף אינו מכריע על עצם המעשה רק עמידת הדבר כפי עמידתו המוחזק לנו מקודם ומשו"ה לא מהני ענין זה רק לדבר זה שאנו דנים עלי' אבל חזקת צדקת מכרעת על עצם המקרה של המעשה שלא עשתה מעשה של זנות שהוחזקה מעיקרא שלא תעשה מעשה רשע כזאת וממילא הוסר עצם הספק מה דמספקינן דילמא לאו אבי' דהוא ספק שמא זנתה עם אחר, וענין חזקה זו לא שייך במקוה וסכין או לענין מומים ושם ליכא חזקה שלא נעשה בה מעשה המחסר וכן בסכין ליכא חזקה שלא נעשה בו מעשה הפוגמו וכל כה"ג רק יש שם חזקת שלמות הגוף וחזקה זו מועלת לגוף זה, אבל חזקה שלא נעשה המעשה היא חזקה על הפעולה ואינה נקשרת לשום חפץ ומשו"ה מהני לכל ענין שנוגע ספק זה, ובזה יתפרש היטב דברי התוס' בפ"ב דגיטין ד' י"ז ד"ה משום בת אחותו דז"ל שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהוא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשירה שלא נבעלה כשהיא אשת איש. עכ"ל. דלשון זה שכתבו דאדרבה משמע דחזקה זו עוד עדיפא מחזקת אשת איש, ולפמש"כ כן הוא באמת דחזקה זו עדיפא משאר חזקות כיון דמכרעת על עצם המקרה שלא עשתה מעשה רשע, ומה שהקשה שם בס' פנ"י דלפי"ז נאמר בכל אשת איש שזנתה שתאמר גרושה אני ומה שאנו רוצים להכריע הדין ע"י חזקת אשת איש נגד זה יהי' הכרעת חזקת צדקת, לק"מ דכיון דהאשה מוחזקת באיסור אשת איש והבא עלי' חייב מיתה ודאי' ולא נולד לנו שום ספק לסתור חזקה זו בזה ודאי לא שייך לעשות ע"י אמירתה או ערי חזקת צדקת ספק שמא נתגרשה רק בכה"ג דאיכא דין ספק מהני חזקת צדקת, וכמו בנידון שמיירי התוס' שהיא גרושה ואין אנו יודעים מתי זנתה והספק שקול מהני הכרעת חזקת צדקת, והפנ"י שמכריח בכונת התוס' שכונו לחד תירוצא דגרושה לפנינו וחזקת צדקת שני ענינים אלו בצירוף מועילים לסתור חזקת אשת איש דמעיקרא דהרי אם לא היתה גרושה לפנינו לא מהני כלום, חזקת צדקת יעו"ש אין דבריו מוכרחים דמש"כ דהרי היא גרושה לפנינו היא החזקה דהשתא, ומש"כ ועוד הוא ענין אחר דאף דלא נאמר חזקה דהשתא וישאר בזה דין ספק איכא חזקת צדקת אבל היכא דליכא גם דין ספק ודאי דלא שייך חזקת צדקת:

ולפמש"כ לפרש בדברי תוס' שכונתם בזה לתרץ שני תירוצים צריך לבאר מש"כ בתירוץ א' משום חזקה דהשתא דלכאורה הוא תמוה הרי חזקה מעיקרא לעולם עדיפא, אבל נראה לומר דאין כונתם משום חזקה דהשתא להכריע שהיתה גרושה מזמן הקדום אלא דכיון דאין ספק על עיקר הגירושין אלא שאנו מסופקים מתי נתגרשה ואנו דנים עכשי' אם יש לחיבה מיתה על מעשה הזנות בזמן המסופק וע"ז לא מהני שום חזקה דחזקה לא מהני רק לענין הנהגת איסור והיתר מכאן ולהבא, אבל לברר למפרע שהמעשה היתה באיסור כדי לחייב בעונשין ע"ז לא מהני חזקה:

ובהא דכתבו התוס' בפ"ג דבכורות ד' כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר שיהני חזקת הבהמה שלא ילדה לחייב את הולד בבכורה אף דלא שייך בזה הענין מה דמהני חזקת האם לבת או חזקת אבהתא לענין כהונה דאין ענין קדושת בכורה שייך כלל להאם, י"ל כיון דקדושת הולד בבכורה תלוי בפטירת רחם של האם וכיון שהאם בחזקת שלא נפטר רחמה שפיר מהני לולד כמו חזקת המקוה לטמא ובזה ניחא מש"כ בתוס' שם דנגד חזקת האם שלא ילדה איכא חזקת הולד שאינן קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו דלכאורה חזקת הגוף של האם עדיפא אלא כיון דחזקת האם אינו נוגע כלל לדינים של האם דלפי"ז אין זה רק חזקה של הולד עצמו דיש לו חזקה שנולד מבהמה שמוחזקת שלא נפטר רחמה ואצל הולד אינו חשוב כחזקת הגוף רק כחזקה דעלמא משו"ה יש כח בחזקה של דין חולין שהי' במעי אמו לסתור חזקת שלא ילדה למשווי כספק שקול וכמש"כ לעיל בפ"ג בסוגית הש"ס פ' המדיר לענין מומים דלא מהני חזקת הגוף של הבת אצל האב לגבות כתובתה משום דאצל האב אינו חזקת הגוף רק חזקה סתמית וחזקה כזאת אינה מועלת להוציא ממון. ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף