שערי ישר/ב/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן בפ"ק דחולין ד' ט' לא בדק מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ע"כ ופירש"י שם מר סבר בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה. עכ"ל. ובתוס' ובחי' הרשב"א שם כתבו דמ"ד בחזקת איסור עומדת אמרינן ובחזקת טומאה לא אמרינן הוא משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה. יעו"ש ומוכח מדבריהם דלולא סברת הרוב לכו"ע מהראוי להיות דחזקת איסור מהני גם לטומאה, וצריך ביאור כיון דשני דינים נפרדים הם איסור נבילה וטומאת נבילה למה יהני חזקת איסור לטומאה, ובס' ש"ש ש"ד פ"ג העיר ג"כ בזה וכתב דהטעם בזה כיון דאין הספק בא אלא מחמת שחיטתה אם נשחטה כהוגן או לא וכל שלא נשחט כהלכה ממילא מטמאה במשא כדין מתה וכיון דעל ספק שחיטה אנו דנים שלא נשחטה מחמת חזקה שאינו זבוח ממילא מטמאה במשא. ויעו"ש שמדמה ענין זה לספק מומים בפ' המדיר דמהני חזקת הבת לאב אע"ג דהכתובה לאב משום דעיקר הספק הוא מחמת מומים שבבת וכן מדמה להא דמהני חזקת המקוה לטמא יעו"ש, ודבריו אינם מובנים לי כלל, דהניחא שאם הי' לנו חזקה על עצמות הספק של מעשה השחיטה לומר שהיא בחזקת שלא נשחטה אז הדבר פשוט דכמו דאמרינן לענין איסור דאזלינן בתר חזקה זו כ"כ לענין טומאה דאז הי' ענין חזקה כעין חזקת הגוף דמהני לכל הדינים המתילדים מזה, ואין שום מקום לחלק בין איסור אכילה לדין טומאה, ואין דומה למומים דאף שכתבו רש"י ותוס' דחזקת הבת לא מהני לאבר משום דסברי דרב אשי סובר דחזקה אינה מועלת רק לגוף הנידון, ובכה"ג ששני הדינים תלוים בהכשר השחיטה ואית לן חזקה דלא נשחטה כראוי מהיכי תיתי לחלק בין דין איסור אכילה לדין טומאה אבל באמת מפורש בגמ' דרק בחזקת איסור עומדת ולא בחזקת שאינה זבוחה וחזקת איסור זה מפרשים בתוס' שהוא חזקת איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת כמבואר בדבריהם פ"ג דביצה ד' כ"ה והטעם בזה דלא מוקמינן בחזקת שאינה שחוטה הוא דחזקה כזאת הוא רק באחד משני אופנים חזקה שלא נעשה המעשה של שחיטה ולא נשתנה הגוף וכיון דנעשה מעשה שחיטה לפנינו רק דלא ידעינן אם נשחטו רוב הסימנים או לא ליכא כאן שני אופני חזקות אלו דגם אם לא נשחטו רובן נעשה שנוי בגוף, ומשו"ה לא אמרינן בזה רק חזקת איסור דכמו שהוחזקה באיסור מעיקרא כ"כ נעמידנה על חזקתה דאסורה היא באכילה, ולפי"ז קשה אמאי תהני חזקת איסור אכילה לדין טומאה שלא הוחזקה ואדרבה נאמר העמידנה בחזקת טהרה, דדין הטומאה תלוי בעצמות השחיטה ועל עצם השחיטה ליכא חזקה וכל אחד לוקמי' אדינו לענין איסור אכילה ליתסר מחמת חזקת איסור ולענין טומאה להיפוך, ולפי"ז גם לפי"מ שהעלה בס' ש"ש שם בפ"ד דגם היכא דאין הספק של חלק אחד בא ע"י השני רק מקרה אחת גורמת ומכרעת לשני הדברים ג"כ מהני חזקה של אחד להכריע את השני משום דדין הודאי מכריע את הספק יעו"ש שהוכיח מחזקת האם דמהני לבת ג"כ לא יתורץ ענין זה שיהני חזקת איסור לענין טומאה דהרי מסיק שם דרק הודאי מכריע את הספק אבל לא הודאי את הודאי, וכמו שמפרש שם פלוגתא דר"ש ורבנן בפ"ו דטהרות לענין מסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר יעו"ש והכא ג"כ שניהם ודאים דלענין טומאה איכא חזקת טהרה ויהי' כ"א כמו במסוכן לרבנן והדבר צריך תלמוד:

ונראה לענ"ד דאפשר לומר דעיקר הכשר שחיטה לענין טומאת נבילה תלוי בדיני איסורי אכילה, דהנה באמת כל הנשחטין עדיין כחיים הם חשובים לכל הדינים עד שתצא נפשם כדקיי"ל מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' דלפי"ז בשעת שחיטה עדיין לא שייך בה דין נבילה שתתיר השחיטה, וזה לא מצינו שיועיל איזה הכשר על זמן שלאחר כך וגם אין לומר דמה שמתה ע"י שחיטה זה סבת ההתרה דהרי מצינו בבן פקועה דמהני שחיטת האם אף אם הולד חי אח"ז ואח"כ הוא מת מעצמו, וע"כ מסתבר הדבר דמה שמועיל שחיטה לענין נבילה הוא דכיון דע"י שחיטה בטל מן החי דין חי דשחוטה חשבה תורה כמתה כל היכא דמהני שחיטה ומשו"ה כשמתה אח"כ אינה נעשית נבילה דבתורה נאמר וכי ימות מן הבהמה ושחוטה כבר מתה מעיקרא ומשו"ה תלוי דין היתר שחיטה לענין נבילה בדין היתר שחיטה לענין שאר דברים דהשחיטה מחדשת לעשותה כמתה מעיקרא בשעה שעדיין היא חי' בטבע ואז כשהיא מתה אי אפשר לחול עלי' דין נבילה, והנה בכל בהמה דעלמא שניתרת באכילה ע"י שחיטה ודאי נכון לומר כן דמעיקרא הועיל לה השחיטה לבטל ממנה דין חי' וגם בטריפה הניתרת ע"י שחיטה לענין דין נבילה ולענין טומאה ג"כ י"ל שהועיל לה מעיקרא השחיטה לענין דין אבר מן החי ולדין בשר מן החי אכן מצינו דפליגי תנאי במס' שבת לענין בן שמונה אם שחיטתו מטהרתו ומסיק שם בגמ' ד' קל"ו דלכו"ע חשוב כמת לענין איסור חבורה בשבת ורק לענין שחיטה פליגי דמר מדמי לי' לטריפה. יעו"ש, ושם ודאי גם קודם מיתתו ליכא דין אבר מן החי ולא דין בשר מן החי דכיון דאין בו איסור חבורה בשבת ודאי דלית בי' איסור אמה"ח ולא בשמה"ח, ומה דאסור באכילה קודם מיתתו נראה דהוא איסור טריפה, וז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' אה"ט ה"ו מצא בה בן שמונה חי נטרף אעפ"י שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין במינו שחיטה. עכ"ל. ועי' בכ"מ שם שנדחק בלשון הרמב"ם ולדעתי כונת הרמב"ם דיציאתו מרחם קודם שכלו לו חדשי' הוי מעשה טריפה דכבר ניטל חיותו עד שאין דין חבורה בהוצאת דמו ואי אפשר להתרפא והוא אסור כטריפה רק דלא מהני שחיטה משום דאין במינו שחיטה, והנה להני תנאי דסברי דמהני שחיטה בבן ח' לטהר מידי נבילה אף דהשתא לא מהני כלום לשנות שום איסור ממנו דהרי רק איסור של טריפה הי' בו וזה לא יותר ולכאורה מוכח מזה דהשחיטה מועלת על זמן שלאח"כ היינו לאחר מיתה, אבל באמת נראה דגם בבן שמונה למ"ד דמהני שחיטה מועלת גם לשעתה, דלפי"מ דאיתא בתוספתא דאהלות והובא בגמ' ב"ב ד' כ' ע"א דבן שמונה המונח בחלון חוצץ בפני הטומאה שהוא כאבן לא חי ולא מת עי' רש"י שם ואם הי' נשחט למ"ד דמהני בי' שחיטה לטהר מידי נבילה ודאי דהי' נחשב לאוכל משעת שחיטתו דשחיטה כמתה חשיבא והי' מקבל טומאת אוכלין ולא הי' חוצץ בפני הטומאה הרי הועילה השחיטה גם קודם מיתתו להחשיבו כמת מעיקרא, ולפי"ז י"ל דכל השחיטות לענין נבילה הם באים בתולדה מחמת דין שנשתנה בחי מעיקרא ולא מחמת מעשה השחיטה עצמה וכשאנו דנים לענין ספק שחיטה לדין טהרת נבילה עלינו לדון תמיד אם נשתנה בה חי מעיקרא ואם הי' בה דין חזקת חי ממילא כשמתה עכשי' היא נבילה רק חזקת חי בכה"ג אינו כחזקת חי בשאר דוכתא דבשאר דוכתא הוא חזקת המציאות כחזקת הגוף והכא דגם אם נשחט רוב הסימנים ג"כ עדיין חי הוא בטבע, אלא חזקה זו היא חזקת דין חי, והנה איסור אבר מן החי הוא דין של חי וכיון דהי' לבהמה חזקת איסור אבר מן החי וספק בשחיטה הוי כמו חזקת חי דמהני גם לענין טומאת נבילה ומדויק לשון הש"ס מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא היא מתה היינו דכיון דמעולם הוחזקה בחזקת דין של חי' וחי' שמתה היא נבילה:

ועפ"ד יובנו לנו דברי הרשב"א בחי' למס' חולין שם דז"ל מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן דכיון דמתה לה וע"י שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטים בשחיטת מומחה, אבל באיסור דרובא דתלוי במעשה ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות כ' ע"א וכדכתבינן לקמן בע"ה משו"ה אוקמי' רבנן בחזקת איסור הראשונה ומיהו בחזקת איסור דהוה קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סשר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה וחי' שמתה נבילה היא מספק אתה בא להוציא מידי טומאתה אל תוציאנה. עכ"ל, הרי מבואר בדברי' דלא מהני חזקת איסור לטומאה וטהרה אלא דמחמת חזקת איסור שעלי' תמיד הוי כחזקת חי, וממילא הוא כנבילה דכל חי' שמתה היא נבילה רק דזה אינו כחזקה דעלמא ממש דמ"מ לא הוחזק ענין זה מעיקרא משו"ה סובר חד מ"ד דכיון דאיסור זה רק מדרבנן מחמת רוב התלוי במעשה לא אזלינן רק לענין איסור אכילה שהוחזק מעיקרא בפועל ולא לענין טומאה ומ"ד דסובר דמטמאה במשא לא מחלק משום דזה חשוב כחזקה גמורה והנה מה שהביא הרשב"א שם בדבור הקודם שיטת רש"י דבהמה בחיי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ודחה דברי' משום דעכ"פ ליכא איסור אמה"ח כמו שהקשו התוס' במס' ביצה ד' כ"ה ומפרש כמש"כ התוס' שם שהוא בחזקת איסור שאינה זביחה ואח"כ מתרץ קצת דמחזקים מאיסור לאיסור, יעו"ש, והנה לפמש"כ יש מקום לומר בפשטות דכמו דמהני לענין טומאה חזקת איסור מן החי דמעיקרא וממילא היא נחשבת כנבילה כ"כ לענין איסור אכילה כן. אכן דזה רק למ"ד מטמאה במשא אבל למ"ד דאינה מטמאה דסובר דכיון דאיסור זה מדרבנן הוא לא מוקמינן רק לדין שהוחזק בפועל מעיקרא משו"ה הקשו על שיטת רש"י מה מהני חזקת אמה"ח כיון דעכשי' עכ"פ ליכא איסור זה, אכן באמת י"ל דרש"י כתב מאמר זה על מימרא דרב הונא על כל ספק בשחיטה ובספק של תורה הרי לכו"ע מטמאה במשא כמש"כ התוס' והרשב"א ולא בעינן חזקה ממש שהוחזק בפועל משו"ה סגיא לן גם מה שהיתה בחזקת אמה"ח דעי"ז חשוב כאילו הי' בזה חזקה שלא נשחטה וממילא כשמתה היא נבילה ומצאתי בחי' הגרע"א ליו"ד סי' כ"ז שכ' דעפ"י דברי הרשב"א הנ"ל א"צ לחזקת איסור שאינו זבוח וגם לא לאיסור אמה"ח אלא כיון דסבה האוסרתה לאחר מיתה ידועה ומעשה התיקון ספק לא תוציאנו מספק ומה שפלפלו התוס' לבאר ענין חזקת איסור הוא רק למ"ד דלא מטמאה במשא דלא סבר כסברת הרשב"א, אבל לענ"ד אין דברי הרשב"א מורים כן דאם כונתו משום שהיתה חי' מעיקרא למה לנו חזקת איסור ואם נאמר דהכונה בזה דהוחזקה מעיקרא שתהא מטמאה לאחר מיתה זה תלוי בסוגית הש"ס דיבמות פד"א ויתבאר לפנינו בס"ד, גם מש"כ דמ"ד דלא מטמאה אינו סובר כסברת הרשב"א נראה להדיא מדברי הרשב"א והתוס' דרק בלא בדק בסימנים פליגי משום דמה"ת מותר מחמת רוב אבל בספק בשחיטה ממש לא פליגי ולכו"ע מטמאה במשא כמש"כ לעיל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף