שערי ישר/ב/ה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמרינן בגמ' עירובין בהא דאיתא שם במשנה תרומה ונטמאת מבעו"י אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ספק ר"מ אומר ה"ז חמר גמל ר"י ור"ש אומרים ספק עירוב כשר. ע"כ ופריך הש"ס וסבר ר"מ ספק לחומרא והתנן טמא שירד לטבול וכו' ספיקו טהור וכו' קסבר ר"מ תחומין דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא וכו' ורמי דאורייתא אדאורייתא דתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן וכו' רבא אמר התם תרי חזקי לקולא והכא חדא חזקה. עכ"ל. והנה בתוספתא פ"ו דטהרות איתא נגע באחד בלילה וכו' ר"מ מטהר שספק רה"ר טהור וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן, ומודים חכמים לר"מ שאם ראוהו חי מבערב אעפ"י שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רה"ר. עכ"ל. והובא גם בתוס' כאן בסוגיא. וקשיא לי טובא דלפ"מ שפרשה התוספתא דפלוגתא דר"מ וחכמים מיירי ברה"ר מאי פריך הש"ס מר"מ אר"מ, דלפ"מ דסבר ר"מ בנגע אחד בלילה דהוי ספק דהיינו שסובר דחזקה דהשתא שקול נגד חזקה דמעיקרא ומשו"ה מטהר ברה"ר וכן חכמים דמודים לר"מ בראוהו חי מבערב שטהור ברה"ר הוא ג"כ משום ספק טומאה ברה"ר, וכן ביאר שם בביאור הגר"א וז"ל, פי' דהשתא הוי ספק דהרי יש לו חזקת היתר ושעת מציאתן לאיסור לפיכך הוי ספק רה"ר וטהור. עכ"ל, ולפי"ז שפיר סבר ר"מ לענין עירוב בספק אם נטמא מבע"י או משחשיכה דהוי ג"כ ספק מחמת חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא דהוי חמר גמל ומה ענין ספק עירוב לספק טומאה ברה"ר דלענין עירוב, אף שיהי' ספק ברה"ר אם נטמא מבעו"י או משחשיכה לא שייך זה לדין טומאה דהרי התרומה עכשי' ודאי טמאה והספק נוגע רק לדין העירוב וספק טומאה ברה"ר דטהור הוא רק אם נגע ספק זה לדין טומאה טהרה תורה היינו לפסוק הדין כאילו הי' טהור אבל במציאות הדבר אם נטמאת התרומה ברה"ר מבעוד יום לא חל העירוב דהטומאה במציאות אינה בטלה אם גם הי' ברה"ר, ובהגהת רש"ש שם בסוגיא שגה בזה שסובר דגם לענין עירוב שייך לדון ולחלק בין רה"ר לרה"י, והדבר פשוט וברור דלענין עירוב בין ברה"י בין ברה"ר לעולם יהי' ספק ככל ספיקות דעלמא דאם לא היתה טמאה הרה"י לא גרם טומאה ואם נטמאת לא נטהרה ע"י רה"ר ורק אם הי' ספק גם עכשי' דע"י דין ספק טומאה ברה"ר אנו מטהרים את התרומה וכן להיפוך, אם הי' ברה"ר בזה יש לדון דדין עירוב מיגרר גריר בתר דין טומאה אף דבמציאות אין הטומאה משתנית משום דעירוב תלוי בדין ראוי לאכילה, ומשו"ה י"ל דאם הי' ידעינן מבע"י את הספק הזה דאז הי' ברה"ר היתה סעודה ראוי' מבע"י ואם היתה ברה"י הי' בודאי אינה ראוי', אבל בכה"ג דודאי נטמאה רק דהספק בזמן דאם הי' נודע הספק לא הי' ספק ועלינו לדון באיזה אופן הי' המעשה באמת ועכשי' אנו דנים לענין עירוב אין דין זה דין ספק טומאה כלל, וקשה טובא מה שייך ספק עירוב לדין ספק טומאה ברה"ר, והנה לשיטת הסוברים דספק טומאה ברה"ר אינו חדוש הלכה וספק טומאה ברה"ר טהור רק היכא דאיכא חזקה ככל ספיקות והלכה לא נאמרה רק לחלק שלא יהי' דין ספק ברה"ר כברה"י דשם לא מהני חזקת טהרה - דהוא שיטת תוס' במס' סוטה ד' כ"ח ע"ב - ניחא, דשפיר פריך הש"ס אבל לשיטת תוס', ריש נדה ובפ"ק דחולין דספק טומאה ברה"ר מטעם הלכה הוא ואפי' היכי דליכא שום חזקה ספק ברה"ר טהור קשה סוגית הש"ס שמדמה ספק עירוב לספק טומאה ברה"ר:
והנה לפ"מ שכתבנו לעיל לחלק בין ספק בן ט' לספק שלמות המקוה הנה בעירוב חזקה דמעיקרא אלימא היינו אף דלענין התרומה עצמה אין נפ"מ לדינא אם נטמאת מבע"י או' משחשכה אבל כיון דלדבר הנולד ממנו היינו דין קנית השביתה בעירוב יש לו חזקת התרומה והוא דין הבא ע"י התרומה שקונה בזה את השביתה והוי חזקה שקונין השביתה מבע"י הי' קנין מעליא שהתרומה בחזקת טהרה עומדת, ובמת דחזקתו חזקת חי אינה מועלת כ"כ משום דהספק אינו נוגע להמת עצמו דהרי מת לפנינו והספק נוגע לאדם שנגע בו ודין טהרת הנוגע אינה באה מחמת המת אלא שאם הי' חי בלילה לא גרמה לו הנגיעה שום דין ונשאר בטהרתו כמקודם ואין שייך בזה כ"כ לומר דיש לו חזקת החי שלא יהי' נגיעותי' מטמאות דאינו דבר הבא מחמתו, ולפי"ז י"ל דהכי פריך, הש"ס דכיון דר"מ ס"ל דלא מהני חזקה דמעיקרא לענין עירוב, דס"ל דאלימא חזקה דהשתא מחמת שהרי טמאה לפנינו למשווי לספק שקול הנה בנגע אחד בלילה דלגבי הנוגע אין חזקה דמעיקרא מועלת כלום כמש"כ מהראוי שיסבור דהוי ודאי טמא ולא ספק ומהראוי שיהי' טמא גם ברה"ר, ואף לפמש"כ לעיל לדון דבספק טומאה ברה"ר טהור אף אם יהי', חזקה שלמה לטמא כגון מחט שנמצא חלודה ברה"ר ויהי' ספק אם בשעת מגעה עדיין לא ירדה טומאתה, משום דכל שהתורה עשתה כודאי אין חזקה מועלת כלום, כ"ז רק אם דין החזקה הוא על דבר שנדון עכשי' שהוא דין ספק טומאה ברה"ר כמו במחט שהספק אינו נוגע להמחט כלום דעכשי' טהורה היא ועל הטהרות הוא דין ספק טומאה ברה"ר משו"ה לא מהני להטהרות חזקת המחט דמעיקרא, אבל בנגע באחד בלילה דחזקה דהשתא מועלת גם אם הספק אינו נוגע לדבר שבו נולד הספק כמש"כ לעיל בפ"ד לפ"ז אם יש על המת חזקה דהשתא להכריע את דין הספק להחזיק שהי' מת בשעת מגעו מבערב אין זה ספק טומאה ברה"ר דהיכא שאנו דנים על המת עצמו אין ספק זה דומה כלל לסוטה מהני טעמי שכ' בתוס' ריש נדה או משום דהוי טומאה למפרע או משום דלא הוי ספק מגע טומאה כמו שנתבאר ענין זה בס"ד, בש"א, ומשו"ה פריך הש"ס דכיון דר"מ סובר דהחזקה דהשתא אלימא כ"כ למשווי ספק שקול גם נגד חזקה שלמה דמעיקרא מהראוי שיהי' בכה"ג בנגע באחד בלילה דין ודאי טמא מחמת דהתם חזקה דמעיקרא קלשה לה כיון שהספק אינו נוגע למת עצמו ולהאדם שנגע בו אין לו חזקה שלמה מחמתו דאין טהרתו בא על ידו כמש"כ, וע"ז משני רבא התם תרי חזקי לקולא הכא חדא חזקה היא, היינו דאף דחזקה דמעיקרא קלישא מ"מ מועלת להצטרף עם חזקת טהרה של הנוגע להיות שתי חזקות אלו שקולות נגד חזקה דהשתא להיות כספק השקול לטהר ברשות הרבים, היינו אף דאינן מועילות להכריע להיות כודאי טהור אבל לכה"פ ספק הוי, ובעירוב דאיכא חדא חזקה ג"כ ס"ל דהוי ספק אף דחזקה דמעיקרא חזקה שלמה היא כיון דחזקה דהשתא נגדה. כנלענ"ד לחומר הענין:
ובתוס' ריש נדה ד"ה דאיכא ריעותא מגופא כתבו וז"ל אבל אי לאו האי טעמא וכו' מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה וכמו בנגע באחד בלילה דמטהרי אף רבנן בראוהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות ומ"מ אם עשו מבהמה גבינות וכו' יעו"ש הרי דנראה מדבריהם דהטעם דמטהרים רבנן הוא משום חזקה ובתוספתא מפורש שהוא מחמת ספק טומאה ברה"ר ובסוגיא זו כתבו תוס' להדיא דבספק טומאה ברה"ר טהור אף היכא דליכא חזקה, ולפמש"כ בביאור דברי הש"ס יש לפרש כן גם בדברי התוס' שאם נאמר דחזקה דהשתא אלימא בכל דוכתא למשווי ספק מהראוי שיהי' בנגע בלילה כודאי ואף דרבא משני דהתם איכא תרי חזקי היינו רק לר"מ משום דקשיא לדידי' מעירוב אבל לרבנן א"צ לחלק מה דמחלק רבא, ולפי האמת למאי דהחליטו התוס' לדינא דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ואינו בגדר ספק הנה בנגע באחד בלילה דקלישא חזקה דמעיקרא כמש"כ לעיל הוי דין ספק ומטהרים רבנן נ בראוהו חי מבערב משום דין ספק טומאה ברה"ר, ועפי"ז יהי' לנו ראי' מדין נגע אחד בלילה לשיטת התוס' ביבמות בספק בן ט' דדמיא לגמרי לדין זה שיהי' ספק שקול גם אחרי הצטרפות חזקת כשרות של, האשה ומשו"ה פסיל לי' לתרומה, ומה שיש לכאורה לדקדק לפי שיטת הראשונים תוס' והרשב"א והר"ן דתרתי לריעותא כודאי הוא והכא בנגע באחד בלילה איכא תרתי לטיבותא חזקה דמעיקרא וחזקת טהרה של האדם הנוגע וכיון דע"י הצטרפות של חזקה דהשתא משווין לכודאי, מכש"כ שע"י הצטרפות של חזקה דמעיקרא שיהי' דין ודאי ויהי' טהור גם ברה"י כבר בארנו זה בביאור דברי תוס' יבמות לענין ספק בן ט' דבכה"ג ליכא הצטרפות של חזקה דמעיקרא להחשיבו לתרתי לטיבותא ובנוגע לענין נגע בלילה בלא"ה לא מהני תרתי לטיבותא דלענין ספק טומאה לא מהני חזקות כמש"כ לעיל:
ולפ"ז י"ל בנידון שכתב הט"ז יו"ד סי' שצ"ז במי ששמע שמת לו מת ואינו יודע אם תוך שלשים אם חייב להתאבל דמסיק הט"ז דפטור משום דחזקה כזאת העשוי' להשתנות חזקה דהשתא עדיפא. ובש"ש ש"ג פ"ח השיג עליה מדברי התוס' שכתבו דהא דמטמאים רבנן משום כל הטומאות כשעת מציאתן הוא לחומר תרומה וקדשים הא בלא"ה גם במת חזקה דמעיקרא עדיפא יעו"ש. ולפמש"כ יהי' פסק הלכה של הט"ז מכוון לדינא ולא מטעמי' דהנה לענין אבילות ודאי דחזקת חי של המת חזקה קלושה היא דכיון דעל המת עצמו אין בזה נפ"מ לדינא והדין נוגע להקרובים בספק דין אבילות דלא שייך בזה ודאי לדון שהקרובים יש להם חזקת חי של המת כמו שאנו דנים לענין מקוה וסכין של שחיטה וכל כה"ג שמה שהי' פטורים תחילה מאבילות לא נפטרו ע"י סבת החיים של קרובם שהי' חי' ובזה עוד גרע מספק בן ט' דהתם עכ"פ הי' מעשה הביאה וכיון דחזקה דמעיקרא כה"ג קליש לה אזלינן בתר חזקה דהשתא, ועכ"פ מהא דמטהר ר"מ משום ספק טומאה ברה"ר מוכח דבכה"ג הוי ספק וכן לרבנן בראוהו חי מבערב דליכא חומרא דשעת מציאתן הוי ספק טומאה ברה"ר ובאבילות דספיקא לקול' פטורים הקרובים מלהתאבל כנלענ"ד. וכן עד"ז נתרץ משאר הראיות שהוכיח הט"ז כמו במפקח את הגל וכדומה, היכא שחזקה מעיקרא אינה פועלת לדבר שאנו דנים עלי' עכשי':
ועפ"ז יתישב גם מה שהקשינו לעיל בפ"ג בסוגיא דקדושין דמוכח מהש"ס קצת דבתוך ששה חדשים אם קדשה אבי' וקדשה א"ע ונמצאת בוגרת לפנינו דחיישינן לקדושי שניהם וכן הוא להלכה בשו"ע אהע"ז ובתוך ו' חודש ודאי איכא חזקת נערות ולמה חוששין לקדושי דידה יעו"ש שרצונו לדחוק שהוא מדרבנן לחומר אשת איש, ועפמש"כ בזה י"ל דלענין לבטל קדושי דידה חזקה דמעיקרא חזקה קלישא היא קצת דהרי עתה היא מקודשת מ"מ וכשאנו דנים בפרט אם הועילו הקדושין דידה להחזיק שלא הועילו מחמת חזקה דמעיקרא הוא רק דין שלילה כמש"כ ובכה"ג חזקה דהשתא מועלת לעשות לספק השקול ומשו"ה חיישינן לקדושי שניהם כנ"ל:
ובהא דאיתא בגמ' גיטין בס"פ מי שאחזו במשנה כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש וכו' כתבו לאחר שנים עשר חודש ונתנו לאחר שנים עשר חודש ומת אם הגט קודם למיתה ה"ז גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. ע"כ. וכתב הר"ן ע"ז בזה"ל דלא מוקמינן לי' בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חודש מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן לי' דילמא בתוך י"ב חודש מת. עכ"ל. ובזה קשה ג"כ למה לא אמרינן בזה דחזקה דמעיקרא עדיפא ועי' ש"ש ש"ג פ"ח מש"כ לדון בזה משום תרתי לריעותא, והנה לפי"ז קשה להיפוך למה לא נימא דהוי ודאי בחזקת א"א דהרי מת לפנינו ואיכא חזקת אשת איש או חזקת זקוקה ליבום כמש"כ בש"ש אמנם לפי מש"כ בתוס' חולין דרק היכי דאפשר לומר חסר ואתאי אז מהני תרתי לריעותא אבל היכא דלא שייך חסר ואתאי לעולם חזקה דמעיקרא עדיפא ליכא תרתי לריעותא, רק להיפוך קשה שתהא בחזקת מגורשת משום חזקה דמעיקרא ולמה תנן מגורשת ואינה מגורשת, ונלענ"ד דהנה יש לדקדק בלשון הר"ן דמסיק דילמא מת בתוך י"ב חודש דלכאורה הוא לשון מיותר דהלא עיקר הספק בזה שמת מת קודם כתיבה ונתינה של הגט ואין נפ"מ בזה אם מת בתוך י"ב חודש או לאחר י"ב חודש, אלא נראה די"ל בטעמא דמילתא דלא מהני בזה חזקה דמעיקרא להכריע כיון דהשתא מת ואין נפ"מ לדון על המגרש עצמו רק שנאמר דחזקת חי דידי' תועיל להמתילד ממנו והוא מעשה הגירושין שעפ"י חזקה דמעיקרא ראוי לדון שהי' מעשה הגירושין כראוי, והכא שהוגבל כח המעשה של השליח רק אחר י"ב חודש דאף אם הי' חי לא הותחל כח השליחות רק אחר י"ב חודש ואם מת קודם י"ב חודש לא בא כח השליח מעולם לשעה הראוי' לגירושין ויש בזה כעין חזקה מנגדת לחזקת חי דנאמר העמד על חזקה דלא חל כח המעשה להשליח בהגעת זמן י"ב חודש דלא נשתנה מכפי הדין של קודם י"ב חודש ומשו"ה הוי ספק מגורשת, ואף דכל שליח לאיזה מעשה שלאחר זמן כבר חלה השליחות מיד אחר המנוי כמו דמוכח ענין זה מכמה סוגיות וכמו שאמרו בגמ' גיטין כ"ט לענין שליח שלא ניתן לגירושין דאם לאחר ל' יכול לגרש חשיב שליח לגירושין ויכול לעשות שליח אחר, יעו"ש, אבל עכ"פ בפועל אין מעשי' כלום רק בהגעת זמן המוגבל ואם יהי' ספק בהגעת הזמן י"ל שיהי' הדין להעמיד על חזקה דמעיקרא שלא בא לכלל כח המעשה, משו"ה י"ל דגם בנידון זה שבודאי הגיע הזמן של י"ב חודש רק הספק שמא מת קודם י"ב חודש ולא הועיל הזמן כלום דג"כ איכא חזקה בזה שלא נשתנה הזמן הקדום והוי חזקה נגד חזקה, ול"ד למקוה דהתם ודאי הי' זמן שהיתה המקוה שלמה שבכחה לטהר טמאים וחזקה זו מועלת להטובלים בה, ולכן אם לא הי' נולד ריעותא בחזקה זו מחמת טעם דחסר ואתאי הרי מועיל חזקה זו גם נגד חסר לפניך ונגד חזקת טמא, אבל בנידון זה דקודם י"ב חודש לא הי' מועיל להשליח כלום חזקת חי של הבעל ואם מת הבעל קודם י"ב חודש לא הגיע השליח שיהי' לו כח לגרש והוי כעין ספק בעיקר חזקה דמעיקרא, ולשון הר"ן מדויק עפ"י דברינו דרק הספק שמא מת בתוך י"ב חודש גורם לסתור חזקת חי, וגם קצת משמע כן לשון המשנה דנקטה לבאר ענין זה ספק מת קודם הכתיבה והנתינה דוקא בעשה שליח על זמן של אחר י"ב חודש ולא בפשטות בעשה שליח לגרש ומת וספק אם מת קודם הנתינה ולפמש"כ הנה בשליח סתם יהי' גירושין ודאי משום חזקה דמעיקרא. ועי' בפ"ת אהע"ז סי' קמ"א ס"ק ס"ז שכתב בשם ס' חו"ג שכ' לדמות דין ספק מת בשליח סתם לדין האמור בסי' קמ"ד שהוא בשליח לזמן י"ב חודש ולפמש"כ יש לחלק בזה כמו שבארנו: ובהא שחלקו בתוס' עירובין ובכתובות לענין תרי ותרי בין היכא דאיתרע חזקה דמעיקרא או לא צריך ביאור, דבפ"ב דכתובות ד' כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן כתבו וז"ל ונראה לר"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן לה אחזקה והכא בתרומה דרבנן הקילו, ובפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאה וכו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר"מ ומוקי לה רבה ור"י בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאת אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן היינו משום דעירובי תחומין דאורייתא לר"מ, אי נמי שאני התם דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמי אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר ואתאי הכא דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי. עכ"ל. וכן כתבו בקצרה בפ' בכל מערבין ולא בארו בזה שום טעם דהרי פשטות דבריהם מוכיחים דבתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה היכי דאיתרע גם מה"ת, ואינו מובן כיון דמ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא, ומאי שנא ספק של שני כתי עדים משאר הספיקות, כיון דמה"ת בתרי ותרי אזלינן בתר חזקה, דזה דוחק לומר דכונתם דבתו"ת החמירו היכא דאיתרע דלא ניזיל בתר חזקה גם במילי דרבנן דהרי כשרצו לחלק בין מקוה לתרומה ונטמאת לא הזכירו דהכא בתו"ת החמירו מדרבנן, ועוד דבפ' בכל מערבין לא הזכירו כלל דבתו"ת הוי, ספיקא דרבנן, ומ"מ מחלקים בין ספק דתו"ת לשאר ספיקות, דז"ל הכא בשתי כתי עדים דר"מ לית לי אוקי תרי בהדי תרי וכו' אע"ג דבפ"ב דכתובות אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא. עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דסברי דמה"ת יש חילוק בין תו"ת לספק דעלמא דהיכא דאיתרע לא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ולא ראיתי מי שהעיר בזה, ונלענ"ד דיש להסביר דבריהם עפ"י מה שנקטו הרבה אחרונים דבתרי ותרי לא מהני חזקה שהיא מחמת הכרעת הדעת כגון חזקת אשה דייקא ומינסבא או חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, ומקורם הוא מדברי תוס' שכתבו דבתו"ת לא מהני מיגו דמיגו לא עדיף מעדים והטעם בזה נ"ל דאינו במובן פשוט דהכרעת השכל הוא כאילו הי' עוד שני עדים דזה אינו מובן באמת כיון דבתו"ת הוי ספק שקול למה לא נכריע את הדבר עפ"י הכרעת הדעת ע"י הכרעת מיגו או חזקת דייקא ומינסבא, אלא הטעם בזה דכמו דלא מהני שום הכרעת הדעת נגד עדים מלבד דבר הנראה לעינים כבא הרוג ברגלי' משום דעפ"י שנים עדים יקום דבר אמרה תורה כ"כ בתו"ת דאנן מסופקים איזה מהם עדי אמת אין לנו כח ע"י הכרעת השכל להכריע בין העדים ומוכרח הדין להיות דין ספק, אלא הא דקיי"ל דגם בתו"ת אמרינן מה"ת אוקי תרי בהדי תרי ומוקמינן הדבר על חזקתו הוא משום דדין חזקה אינה הכרעה רק זהו דין תורה של הנהגת הספיקות וכיון דבע"כ בתו"ת הוי דין ספק מחמת הדין של שתי כתי עדים המכחישות זא"ו והתורה אמרה שבספק ניזיל לענין הוראה למעשה בתר חזקה, ולפי"ז י"ל דכיון דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן מה"ת בתר חזקה דהשתא כמש"כ לעיל, רק היכא דאיכא חזקה דמעיקרא קבלו חז"ל דחזקה מעיקרא אילימא, ועדיפות חדא חזקה מחזקה אחרת הוא ענין הכרעת הדעת עפ"י שקול הדעת והשכל וכיון דבתו"ת אי אפשר לנו להוציא מדין ספק הבא מחמת שתי כתי העדים בשום ענין שהוא מחמת הכרעת השכל אלא רק חזקה מועלת משום דדין חזקה זה גופא הוא דין הוראה בספיקות, אבל ענין זה שאנו מעדיפים חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא הוא דין צדדי והכרעה שכלית ומשו"ה בשאר ספיקות מהני הכרעה זו אבל נגד עדים לא מהני הכרעה הזאת, ולפי"ז בתו"ת אם יהי' חזקת הגוף נגד חזקת פנוי' וכדומה לעולם יהי' ספק אף אם בשאר דוכתא לא מהני חזקה אחרת נגד חזקת הגוף, ודוגמא לזה מש"כ בתוס' ד' כ"ב בכתובות לענין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאמרו בגמ' דהוי ספק שקול ובאשם תלוי קיימא דלא אמרינן אוקמא בחזקת אשת איש משום דאיכא חזקה דדייקא ומינסבא. יעו"ש והרי דבלא תו"ת היתה מותרת מחמת חזקה דדייקא אבל בתו"ת אי אפשר שיהי' דין ודאי היתר והוי ספק שקול כדין היוצא מן שני כתי העדים המכחישים זא"ו. וצ"ע: עוד נ"ל דיש לומר בכונת התוס' דהנה בדין העיקרי של חזקות איכא שני ענינים האחד והוא העיקרי שאין לשנות שום דין שהי' מוחזק לנו ע"י התילדות ספיקות והוא בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, והשני אף שנודע שנשתנה הדבר מ"מ כל כמה שבאפשרות להמעיט את ההשתנות בזמן מאוחר וכדומה אנו מעמידים על חזקה כדי למעט זמן ההשתנות, וסברי התוס' דהיכא דאיתרע לפנינו דאף דגם בכה"ג מוקמינן אחזקה בכל הספיקות, אבל בתו"ת לא מהני דדין חזקה כזו הוא בגדר הכרעת הדעת להחזיק שנשתנה בזמן מאוחר ולא בזמן הקדום ונגד עדים לא מהני שום הכרעות, דרק היכא דאפשר לומר שלא נשתנה כלל, ומחזיקים את הדבר כמו שהי' הוא בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם ודאי נשתנה ואנחנו מגבילים את ההשתנות ע"י דיני חזקות הוא ענין הכרעה נגד עדים. ועי' חדושי הרשב"א חולין ד' י"א מש"כ לחלק בין איתרע או לא: ובזה יש מקום לתרץ קושית תוס' בפ"ד דכתובות ד' כ' ע"א בד"ה אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי תרי וכו' דהקשו וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבינן בי' בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כ"א חבירתה פסולה לכל עדיות הכי נמי כיון דאין מכחישין אותו לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם ויתכשרו ואמאי לא מגבינן בשטר עכ"ל בקושיתם, והנה באמת בעדים שמעידים על עדי השטר שפסולים היו חשיב כתרי ותרי ושתי כתי עדים המכחישים זא"ז דפליגי ר"ה ור"ח הוא ענין אחר מענין תרי ותרי דפליגי רבה ור"י אי הוי ספיקא דאורייתא או דרבנן ויעוי' בקצוה"ח סי' ל"ד מה האריך שם לחלק בין שני ענינים אלו ובאמת לענ"ד הוא פשוט דבשתי כתי עדים המכחישים זא"ז, זאת אומרת לוה וזאת אומרת לא לוה דאינם מעידים שום פסול זע"ז רק הפסול בא ממילא מחמת עדות שקר, וספק אמת ושקר שבזה הוא דבר הנולד אצל בי"ד דהרי הכת הראשונה שהעידה שלוה ודאי לא העידו כלום על השני' וכן הכת השני' ג"כ א"צ לעדותה לענין ספק פסול על הכת הראשונה דבדבר הנראה לעינים לא שייך עדות והרי אנו רואים באחת מהם העידה בשקר, והוי ספק זה ככל ספק דעלמא, וכשאנו מוקמינן כל אחת אחזקתה אינו הוראת דין נגד דין ספק היוצא משני כתי עדים, משא"כ בתרי ותרי שהעידו שני הכתות על נכון זה עצמו ואם גם כאן נוקי אותם אחזקה הרי אנו מכריעים בחזקה זו את הספק אשר נולד לנו ע"י העדים, ולהכריע בין העדים ע"י חזקה לא אמרינן כמו שבארנו לעיל, ובזה פליגי רבה ור"י:
והתוס' שהקשו מרב הונא הוא משום דבנידון זה איכא שני הענינים יחד דהוו תרי ותרי כמו שמפורש בגמ' וכמו דמביא שם מנכסי דבר שטיא, דהרי הכת השני' מעידה מפורש על הכת החתומה בשטר שפסולים היו, אמנם אם אנו חושבים שעדי השטר כאילו הם מעידים שכשרים היו, הנה לפי"ז איכא בזה גם ענין זה של שתי כתי עדים המכחישים זא"ז, ומשו"ה הקשו דרב נחמן הרי סובר גם כר"ה, כלומר מה שבנוגע לענין תו"ת הלא מפורש הוא דבתו"ת מוקמינן אחזקה, ומה שבנוגע לענין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז הלא ר"נ ס"ל כרב הונא דאפשר להעמידם על חזקתם, דאילו הי' אפשר לומר דרב נחמן סובר כרב חסדא הי' ניחא דלו יהא דמחמת הענין דתרי ותרי אפשר לאוקמי' אחזקה, אבל מחמת ענין דשתי כתי עדים המכחישים זא"ז הוי ספק, והנה לפמש"כ בכוונת תוס' בתירוצם השני לחלק בתו"ת בין חזקה דלא איתרע להיכא דאיתרע, י"ל דגם היכא דהוי ריעותא כזאת היינו ספק תערובות עדים, אמת ושקר, דהרי חדא ודאי משקרת ואיכא גם ספק של תו"ת משו"ה לא מהני חזקה דחזקה לא מהני רק אם הספק נולד ע"י תרי ותרי או אם ליכא תו"ת אבל היכא דאיכא ספק לפנינו וגם תו"ת לא מהני חזקה. לשיטת תוס' שתרצו בתירוץ השני, והתוס' בד' כ' אולי אזלי בשיטתם שכתבו בד' כ"ו לפי התירוץ הראשון. כנלענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |