שערי ישר/ב/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בעיקר הענין אם חזקה דהשתא מכרעת בספק השקול לא נתפרש היטב בדברי הראשונים ז"ל ובס' ש"ש ש"ג שקול וטרי בענין זה והאריך שם אבל בכ"ז לא מצאתי דבר מוכרח כאשר יבואר לפנינו, וראשונה נעתיק בזה דברי התוס' ריש נדה בד"ה השתא הוא דחזאי ורב דאמר בפ"י יוחסין הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אבי' בדרך וקדשה א"ע בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבוא מצפרא וכי פריך התם לשמואל ממקוה וחבית ה"נ מצי למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דפריך לשמואל טפי בפשיטות, והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר' נתן דאמר אם בריא הוא עלי' להביא ראי' ששכ"מ הי' אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים ואית לן למימר דבריא הי' כמו שהוא עכשי'. עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום, אבל באמת כשנדקדק בדבריהם נראה להיפוך דאם נאמר דהי' קים להם מסברא דחזקה דהשתא אינה נחשבת להכריע בספק השקול למה הקשו על דברי הש"ס מזה דאמרינן לענין נדה השתא הוא דחזאי על דברי רב שאמר הרי היא בוגרת לפנינו הלא בלא"ה הי' להם לפרש דברי רב מטעם דרגילות הוא לבוא מצרפא כיון דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום איך פסק רב להקל משום חזקה דהשתא, ועוד הלא בנדה אמרינן השתא הוא דחזאי הוא משום דמוקמינן אחזקה דמעיקרא ושם ביומא דמשלם שית ליכא חזקת נערות כמו שפי' רש"י שם והיכא דליכא חזקה דמעיקרא לא מוכח כלום מנדה דלא אזלינן בתר השתא, וע"כ נראה בכונת התוס' דסברי דחזקה דהשתא מכרעת בספק השקול אלא דמנדה מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא אפי' היכא דאינה חזקה אלימתא דהרי אמרינן שם בסוגיא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה, ופי' רש"י שם כיון דעלולה לראות ובתוס' הרא"ש כתב כיון דשכיחי בה דמים תדיר ול"ד לנגעים דאע"ג דג"כ מגופי' הוו מ"מ לא שכיחי. יעו"ש. ומשו"ה הקשו מהא דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו דאזלינן בתר חזקה דהשתא משום דביומא דמשלים שית רגיל לבוא סימני בוגרת בשחרית כמו בערבית, וע"ז תרצו דהתם רגיל יותר לבוא מצפרא ואיכא בזה כעין רוב קצת ואינו רוב גמור דאל"כ למה אמר רב משום דהרי בוגרת לפנינו היה לי' למימר אזלינן בתר רובא אלא ודאי הוא ענין הצטרפות דמצרפינן חזקה דהשתא עם רוב קליש זה שהוא כעין חזקה דמצרפא היו והוי כמו תרתי לריעותא דחשיב כודאי, ולפי"ז נראה די"ל דבספק השקול גם חזקה דהשתא מכרעת ומכל הראיות שהביא בס' ש"ש דחזקה דהשתא אינה מועלת כלום לא מצאתי דבר מוכרח רק היכא דאיכא חזקה דמעיקרא, חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל בספק השקול אין ראי' דלא אזלינן בתר השתא:

ובהא דתנן במשנה טהרות פ"ג הובא בגמ' נדה ד' ד' מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן, כתבו בתוס' שם בד"ה שכל הטומאות כשעת מציאתן וז"ל לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים והא דמחט שנמצאת מלאה חלודה דטהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו עכ"ל, ודבריהם סתומים דאם כל עיקר הדין הוא משום חזקת טהרות למה תנא במשנה הטעם משום שכל הטומאות כשעת מציאתן. עוד קשה טובא דהרי מה שמטהרים במחט שנמצאת חלודה או שבורה הוא גם אם נגעו הטהרות ברה"י וברה"י ספיקו טמא אף היכא דאיכא חזקת הטהרות וכן הקשה בס' ש"ש ש"ג פ"ה, ומפרש דכוונת התוס' דהוא משום דהו"ל דבר שאין בו דעת לישאל דטהור גם ברה"י אפי' היכא דליכא חזקת טהרה וכן מפורש ברש"י שם ע"ב דפריך הש"ס על ככר הנתון ע"ג הדף ומדף טמא מונח תחתי' דמטהרים אף שספק שמא נגע במדף, ג"כ מטעם כשעת מציאתן, מקשה בגמ' מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא וכו' ומשני משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכתב רש"י בזה"ל וכי היכא דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני. עכ"ל. אבל מאד דחוק לפרש כן בכונת התוס', ולכאורה הי' מקום לומר דהתוס' לא ס"ל כרש"י דאמחט ליכא למיפרך משום דבמחט איכא תרתי לטיבותא הרי שבורה לפניך ואוקי טהרות על חזקתייהו, וכמו דתרתי לריעותא הוי כודאי כ"כ תרתי לטיבותא וכיון דהוי כודאי מהני גם ברה"י, אבל זה אינו דהרי במסוכן שעבר ברה"י מטמאים הטהרות אף דאיכא תרתי לטיבותא חזקת חי וחזקת הטהרות דכמו שמצרפינן מה שחסר לפניך כ"כ ודאי יש לצרף חזקה דמעיקרא שעדיפא מחזקה דהשתא, ומוכח דגם תרתי לריעותא או לטיבותא לא מהני בספק טומאה ותלוי רק בחילוק רשויות רה"ר או רה"י, וכן יש להוכיח מסוגית הש"ס ריש נדה דלתירוץ בתרא דפליגי ר"ש ורבנן אם ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה דמשמע דאם ספק טבילה יהי' כספק טומאה אז גם בתרתי לריעותא אזלינן בתר חילוק רשויות, והטעם בזה דכיון דכל עיקר תרתי לריעותא הוא יסוד החזקה חזקת טמא של הטובל וכן להיפוך ובספק טומאה לא מהני שום ענין חזקה, וכן מש"כ בש"ש לפרש דברי תוס' שכתבו משום חזקת הטהרות, שהוא דאל"ה הי' לנו ליזל בתר חזקת המחט שהיתה טמאה, אינו נראה לי דכמו דלא מהני חזקת טומאה לטמא ברה"ר כ"כ גם בדבר שאין בו דעת לישאל, והדרא הקושיא לדוכתה, אמנם גם לולא דברי התוס' הקשינו מה שאמור במשנה הטעם משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, כיון דבע"כ עיקר הטעם משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפט"ו מה' אבות הטומאות ה"ט שכ' וכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י מפני שאין בהם דעת לישאל ובגמ' שם מביא מגמ' חולין ד' ט' לענין שרץ בפי חולדה, ולפלא בעיני מה שלא מביא הגמ' דכאן לענין ככר ע"ג הדף, ולפי"ז למה צריך לנו הטעם האמור במשנה משום שכל הטומאות כשעת מציאתן, וכן קשה ג"כ על הרמב"ם שמביא ג"כ הטעם משום כשעת מציאתן וכתב משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, ולכן נלענ"ד דאף מה שנוגע לדין תורה עיקר הטעם בזה משום דבר שאין בו דעת לישאל הוא, אמנם מה שנוגע לדין דרבנן שהחמירו לטמא כשעת מציאתן אף ברה"ר וגם בדבר שאין בו דעת לישאל שעשאוהו חז"ל כודאי טומאה אף לשרוף עליהם קדשים כדמוכח שם בגמ' נדה ד' ד' באחד שנגע בלילה ומצאו אח"כ מת בבוקר דחכמים מטמאים אף לשרוף קדשים, יעו"ש, ובכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וכיון דחז"ל החמירו לענין קדשים לטמא ודאי אף ברה"ר משום חזקה דהשתא ובטלו מזה כל הכללים הנאמרים בספק טומאה הי' מקום לומר דכמו שהחמירו מחמת חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתן כ"כ יש להחמיר מחמת חזקה דמעיקרא, לזה משמיענו במשנה דטהור דגם לענין זה אזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא גם להקל, ועל ענין זה רצו התוס' לתרץ דאיך הקילו ליזיל בתר השתא נגד חזקה דמעיקרא, שהוא משום חזקת הטהרות, היינו אף שאם היינו דנים לענין המחט עצמה הי' הדין ליזיל יותר בתר חזקה דמעיקרא, אבל כשאנו דנים לענין הטהרות הקילו משום חזקת הטהרות. כנלענ"ד בזה:

מכ"ז נראה לומר דבספק השקול אזלינן בתר חזקה דהשתא ולשיטת רש"י דפירש דביומא דמשלים שית ליכא חזקת נערות ובגרות והוי ספק השקול, ומ"מ פסק רב דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וכן כתב בחי' הריטב"א שם דבההיא יומא הוי ספק שקול ולשיטתם ודאי מוכרח דלרב דקיי"ל כותי' בכל ספק שקול אזלינן בתר השתא וראיתי בס' ש"ש שם שכתב כן דלשיטת רש"י מוכרח דאזלינן בתר השתא אבל מש"כ שם דדין זה במחלוקת היא דלהתוס' דמפרשים דלרב הוא משום דרגילות לבא מצפרא מוכח דאל"ה לא אזלינן בתר השתא נתבאר בדברינו דאין דברי' מוכרחים בזה רק דלא ניחא להו לפרש כפי' רש"י משום דגם ביומא דמשלים שית איכא חזקה דמעיקרא כמו בנדה כמש"כ, ונראה לי דגם לשמואל דפליג בזה וסובר דחיישינן לקדושי שניהם, י"ל דלאו משום דסובר דאין חזקה דהשתא מכרעת כלום אלא דסובר דגם ביומא דמשלים ששה חדשים כ"ז שלא ראינו סמני בגרות היא בחזקת דין נערות והוי ספק שקול היינו דכל היכא דאיכא חזקה דמעיקרא כה"ג שעלולה בכל רגע להשתנות, חזקה דהשתא ודמעיקרא שווים הם:

ובש"ש הקשה מהא דתנן בנדה ד' י"ד נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים בספק ופטורים מן הקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פני', ואח"כ מטמאה מעל"ל ואינה מטמאה את בועלה, ובגמ' שם תנא וחייבים אשם תלוי, ותנא דידן מ"ט, בעינן חתיכה משתי חתיכות, וכיון לתנא דברייתא מחייב אשם, בע"כ בזמן זה הוי ספק שקול דליכא חזקה דמעיקרא דאל"ה למה חייבים אשם, ואם נימא דבספק השקול מוקמינן אחזקה דהשתא יתחייבו בחטאת כמו גבי בוגרת לפנינו ונשאר בצ"ע, והנה בפשטות י"ל דגם בכה"ג איכא קצת חזקה דמעיקרא רק לא אלימא להכריע נגד חזקה דהשתא והוי ספק שקול ומשו"ה חייבים באשם דבנדה אף דעלולה לראות חזקה דמעיקרא עדיפא לכו"ע ובבוגרת פליגי רב ושמואל והכא י"ל דלכו"ע שווים הם. אבל באמת נלענ"ד די"ל דבכה"ג לא שייך כלל ענין חזקה דהשתא דהנה זה ודאי דחזקה דהשתא לא עדיף מחזקה דמעיקרא וכבר כתבנו לעיל בפ"ג דכללות ענין חזקה דילפינן מקרא הוא רק לענין הוראת הנהגת המעשה להתנהג עפ"י מצב הדברים שהוחזק אצלינו אבל לענין בירור המעשה אין חזקה מבררת לומר דיש לנו רגלים לדבר דכך הי' המעשה כפי החזקה, ולפי"ז ודאי אם אזלינן בתר חזקה דהשתא הוא ג"כ רק לענין הנהגת המעשה לעשות על זמן המסופק לנו כפי שורת הדין שאנו רואים ומוחזקים עכשי' בשעת לידת הספק, והנה במקוה שאין מעשה המחסרת את המקו' גורמת הדין רק מה שהיא חסרה שאין בה מ' סאה גורם הדין שאין הטובל בה מתטהר וכן ביין שנמצא חומץ וכן לענין בוגרת כל כה"ג שייך חזקה דהשתא להחזיק על שעה המסופק לנו כפי מצב הדבר בכמות ואיכות המוחזק לנו עכשי', ואם אנו מחזיקים על שעה, ההיא כפי שנמצא עכשי', עלינו להתנהג לדינא עפ"י חזקה זו שבשעה שטבל במקו' כאילו הי' טובל בה עכשי' וכן כל כה"ג, אבל בדם הנמצא על עד שלה שאין דם הנמצא גורם לטמא או לחייב אותם בחטאת רק שהיא סבה מבררת שהי' ראית דם ואם נמצא באותיום הוא דבר המברר שהראי' היתה בשעת ביאה דהעד הי' בדוק קודם תשמיש ואם נמצא אח"ז בכדי שתרד מן המטה ליכא הוכחה דאולי אחר תשמיש מיד ראתה, ואם נאמר בזה ליזיל בתר חזקה דהשתא להחזיק שהי' הדם מעיקרא על העד בזה עדיין אין שום סבת הדין לחייבם בחטאת או לטמא את בועלה דמציאות הדם על העד אינה גורמת שום דין אם לא שנאמר דעי"ז שנחזוק שהי' הדם מעיקרא בשעת תשמיש נכריח בתולדה לברר המעשה שהראי' היתה בשעת תשמיש ועל ענין זה גם חזקה דמעיקרא אינה מועלת ול"ד לנדה דדי' שעתה דשקלינן וטרינן לדמות למקוה וליין ונמצא חומץ דשם כשהיא רואה עכשי' בבית החיצון אם נאמר ליזיל בתר חזקה דהשתא דהי' הדם גם מעיקרא בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו הרי הי' גם מעיקרא סבה המטמא דכל זמן שהוא בבית החיצון חשוב כראי' כמבואר שם, אבל בנמצא על העד לא מהני חזקה דהשתא אם לא ע"י בירור המעשה ועל ענין זה לא אמרינן חזקה דהשתא. ונכון הוא:

ועפ"ז יתבאר לנו דרך גם בענין תרתי לריעותא דהנה מה שנתקשו האחרונים בדברי תוס' פ"ק דכתובות שהבאנו לעיל בפ"ג שכתבו דבאשת כהן דאיכא חד ספיקא שמא לאו תחתי' זנתה דל"ק אמאי לא מוקמינן לה אחזקת כשרות לכהונה משום דאדרבה י"ל דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף דמוכח מדבריהם דלא מצרפינן חזקת כשרות לכהונה עם חזקה דהשתא דהרי היא בעולה לפניך לומר שיהי' ודאי כשירה לכהונה, ועפימש"כ בזה דהיכא דאין המציאות דהשתא גורמת הדין ליכא חזקה דהשתא הנה גם בנידון זה מה שהיא עכשי' בעולה אם נאמר להחזיק שגם בזמן המסופק לנו היתה בעולה לא יהי' בזה תולדת שום דין דאף אם היתה בעולה כבר אם זנתה תחתי' נאסרת לכהונה, אם לא שנאמר להכריע בזה מקרי המעשים דכיון שהיתה בעולה מכבר הנה מה שמצא פ"פ אינו גורם עוד להסתפק על מעשה זנות האחרת, אבל כיון דשום חזקה אינה מכרעת ומבררת המקרה שכך וכך הי' ולעולם הספק במקומו עומד שמא תחתי' זנתה וכיון שאנו מסופקים שמא זנתה תחתי' לא תהני בזה כלום מה שנחזיק שהיתה עוד בעולה קודם שנתארסה כמש"כ ומשו"ה ליכא הצטרפות דאין כאן רק חזקת כשרות נגד חזקת הגוף דהיינו חזקה דמעיקרא דאמרינן דלא זנתה קודם אירוסין, ואף דלפ"ד כמו דלא שייך בזה חזקה דהשתא כ"כ ראוי לומר דגם חזקה דמעיקרא לא שייכא בה דמה שהיתה בתולה עד שנתארסה אינו גורם שום דין לאסרה לכהונה, אבל באמת אינו כן כיון דחזקה מבטלת דין ספק אין ספק שמא לאו תחתי' גורם דין ספק דיש לנו דין חזקה דהיתה בתולה ונסתלק הספק שמא לאו תחתי' אבל להיפוך לא שייך לומר דע"י חזקה דהשתא נחזיק שהיתה בעולה כבר יסתלק הספק שמא תחתי' זנתה דגם בעולה אפשר שתזנה, אם לא ע"י הכרעת תולדת המקרים לתלות מה שמצא פ"פ הוא ע"י שהיתה בעולה כבר וע"ז לא מהני חזקה דהשתא: וכן נ"ל במה דנתקשו כל האחרונים בדברי תוס' ד' ס"ח ביבמות דכתבו לענין ספק בן ט' וז"ל, וא"ת ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו נוקמה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין אבל לתרומה קשה אמאי לא מוקמינן לה אחזקה וכו' וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתו קמן הוי ודאי בן ט' אעפ"י שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה. עכ"ל. ובדבריהם נתקשו האחרונים הלא בכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא, והנה לפמש"כ דחזקה דהשתא הוא עפ"י כללי דיני חזקה דמעיקרא, ובארנו לעיל בפ"ג דחזקה כיון דאינה מבררת מציאות המעשה רק מועלת להכרעת הנהגת הדין ואם עכשי' אין שום נפ"מ לדינא לענין הדבר דאית לי' חזקה לא אזלינן בכה"ג בתר חזקה אם לא שהדבר שאנו דנים עלי' יש לו חזקת אותו הדבר שבו נולד הספק ובמקוה יש להטובל חזקת המקוה וכן לענין סכין פגום יש להדבר הנשחט חזקת הסכין, ולפי"ז הכא בספק בן ט' דעכשי' הוא ודאי בן ט' שאין הספק נוגע אל הבן ט' כלום ורק אל הנדון היינו האשה שנבעלה ממנו והנה אם נבוא ליחס אל האשה חזקת הבן ט' אז חזקה דהשתא מתיחסת אלי' יותר מחזקה דמעיקרא דאם הי' פחות מבן ט' ולא פסלה בביאתו אין כשרות האשה מחמתו אלא שלא גרם לה הפסול, ולהיפוך אם הי' בן ט' בשעת ביאתו היא נפסלת מחמתו ודין הפסול שבה בא מחמתו וכל דין שבא מחמת הדבר שבו איכא החזקה מועלת להדבר שבא מחמתו כחזקת המקוה אל הטמא ונמצא דחזקה דמעיקרא מועלת רק אל הבן ט' עצמו, וחזקה דהשתא מועלת אל האשה ועכשי' אין הדבר נוגע רק אל האשה משו"ה חזקה דהשתא עדיפא. וחילוק נכון הוא בס"ד:

אמנם עדיין קשה שיטת התוס' בזה דסברי דכיון שהוא עכשיו בן ט' אז לא מהני גם חזקת כשרות לכהונה של האשה להכשירה למה לא אמרינן לצרף חזקה דמעיקרא עם חזקת כשרות של האשה להחשיב לתרתי לטיבותא כמו דאמרינן במקוה תרתי לריעותא, ואף לפ"מ שבארנו דבנדון זה חזקה דהשתא מועלת לחדש דין על האשה, וחזקה דמעיקרא לא מהני כלום, משום דמה שהי' פחות מבן ט' לא הי' בכחו לחדש פסול על האשה, הרי לענין זה להחשיב לצירוף לתרתי לריעותא מהני במקוה מה שהוא חסר השתא, אף שמקוה חסרה אינה פועלת לחדש שום דין על הטובל, אלא כיון דמ"מ איכא ריעותא מצרפינן לתרתי לריעותא למה לא נימא כ"כ בנידון זה לצרף לתרתי לטיבותא ע"י חזקה דמעיקרא דהרי חזקה דמעיקרא עדיפא אבל כשנעיין היטב בענין זה איכא הבדל בין דין תרתי לריעותא לנדון זה, דבענין הרי חסר לפנינו יש בזה שתי הבחנות, הבחנה אחת משום חזקה דהשתא שכל ענין שאנו מסופקים על זמן שעבר אנחנו מחזיקים מצב זמן ההוא כפי שאנו רואים עכשי' וכמו שבארנו לעיל ועוד יש בזה הבחנה שניה שכיון שעכשי' המקוה חסרה, נתילד ריעותא ונקלשה קצת החזקה דמעיקרא, והיינו דעיקר יסוד החזקות הוא מה שהי' מוחזק לנו להחזיק את הדבר במצב הקדום, ומה"ט כתבו התוס' פ"ק דחולין דחזקה שלא נתבררה בשעתא אינה מועלת כלום, דבכה"ג שלא היינו מוחזקים כלל ליכא יסוד ענין חזקה, ובזה יובן לנו שיטת התוס' דרק היכא דיש לומר חסר ואתאי, מועיל להצטרף מה שחסר השתא לתרתי לריעותא, אבל היכא דאפשר שהשתא בשעת מציאתה נחסרה לא אמרינן תרתי לריעותא, דהיכא שחסר ואתאי יש לומר דמלבד דין חזקה דהשתא נתילד ריעותא בדין חזקה דמעיקרא, שהוברר לנו עכשי' שמה שהי' לנו מוחזק עד התגלות ההשתנות להחזיק הדבר על חזקתו היתה בטעות, דהנה במקוה שהי' מוחזק לנו שהמקוה שלמה עד רגע האחרונה, נתגלה לנו שהי' בטעות, ומטעם זה סובר הר"י דבכה"ג בטל לגמרי דין חזקה דמעיקרא, - ולקמן בפט"ו יתבאר ענין זה בס"ד - אבל היכא דאפשר לומר דהשתא ממש ברגע זו הוא דחסר, דלא איתרע כלל חזקה דמעיקרא, ליכא דין תרתי לריעותא, אף דמ"מ איכא חזקה דהשתא ואיכא תרתי עם חזקת הטמא והוי תרתי נגד חדא מ"מ י"ל עפ"ד דלענין הטמא אינה שייכת כלל הך חזקה דהשתא שמקוה חסרה אינה פועלת כלום על הטמא, וחזקה דמעיקרא שייכת להטמא וכיון דמחשבינן דיש לטמא חזקה שלמה שטבילתו היתה בהכשר עפ"י חזקת המקוה שבאה בתולדה להטובל בכה"ג לא איכפת לן מה שיש לטובל חזקת טומאה ונחשב לטהור ודאי, אבל היכא דחסר ואתאי, שנולד ריעותא בחזקת המקוה ונקלשה חזקת המקוה, אז אף שאם היינו דנים על המקוה עצמה הי' מועיל גם חזקה קלושה זאת, אבל כשאנו דנים אל הטובל שיש לו חזקת טומאה שמצטרף עם הריעותא והוי תרתי לריעותא וכ"ז הוא רק כשאנו דנים לענין חזקה דמעיקרא, אבל כשאנו דנים לענין חזקה דהשתא, מה שיש בזה חזקה דמעיקרא הוי רק חזקה נגד חזקה, אבל אין כח בחזקה דמעיקרא להקליש את החזקה דהשתא דמה שהי' מוחזק לנו מעיקרא אין זה ריעותא כלל לומר שאנחנו מחזיקים עכשי' בטעות דעכשי' אנו יודעים את העבר ואנו מחזיקים על זמן המסופק כפי שאנו רואים עכשי', ומשו"ה י"ל דבנידון זה של ספק בן ט' דחזקה דמעיקרא שהי' פחות מבן ט' אינה משפעת כלום על האשה כיון שעכשי'. אין דנים על הבועל כלום וחזקה זו אי אפשר להתגולל להאשה מחמת שהוא דין שלילה כמש"כ, ואדרבה הך חזקה דהשתא מתגוללת להאשה מחמת שהוא דין הפועל ומחדש על האשה וחזקה דהשתא לא איתרע כלום משו"ה ליכא כאן כלל דין תרתי לריעותא או לטיבותא ולומר להעמיד חזקה נגד חזקה לא שייך כלל כמש"כ דחזקת הפסול הוא לבטל חזקת כשרות וכמו במקוה שאם לא הי' ריעותא בחזקת המקוה הי' מועיל טבילתו לבטל חזקת טומאה. ודברי תוס' מיושבים היטב בלי גמגום, דהרי ז"ל התוס' וא"ת וספק בן ט' האיך פוסל בביאתו נוקמי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקמי איתתא בחזקת כשרות, דלכאורה אם כונתם להקשות מחמת חזקה דמעיקרא למה סימו מחמת חזקת כשרות דאשה, ועפ"י מש"כ ביאור דבריהם כן הוא, דמחמת חזקה דמעיקרא לחוד אין קושיא כ"כ כמש"כ דחזקת הקטן לא מהני להכריע את הספק של האשה, אלא דיועיל חזקת הקטן דעי"ז נוקי איתתא בחזקתה, ובתירוצם תרצו דחזקה דהשתא שהוא בן ט' לפנינו עדיפא מחזקה דמעיקרא דאיתרע לה ומשו"ה לא מוקמינן האשה על חזקתה, ועי' בש"ש מש"כ בשם אחי' לתרץ דברי התוס' הנ"ל משום דלתרומה וקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן יעו"ש והכא דאזלי לתרץ מה דנפסלת לתרומה משו"ה כתבו דאזלינן בתר השתא יעו"ש, ואף כי דבר חכמה הוא אבל אין דברי' מכוונים בדברי התוס' ועיקר חסר מן הספר, ובאמת הא דבתרומה וקדשים אזלינן בתר מציאותן הוא רק לענין דין טומאת קדשים ותרומה, והכא לענין פסול האשה מן התרומה אין שייך לדין טומאה ורק בסוטה מצינו לשון טומאה שמזנה תחת בעלה וגם שם הוא רק שם המושאל ואינו דין טומאה ממש כמו שבארנו בש"א:

ועוד נראה לי לחלק בין חזקה דהשתא לחזקה דמעיקרא דהנה באמת קשה מנא לן עיקר ענין זה דאזלינן בתר חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא ילפינן מקרא, ומהיכי תיתי לומר דמדגלי רחמנא דין חזקה דמעיקרא ילפינן מזה גם חזקה דהשתא וכן מצאתי בס' דו"ח להגרע"א למס' יבמות ד' פ' דכתב שם דהיכא דאפשר לומר דכמו שאנו רואים עכשי' כן הי' לעולם חזקה דהשתא כזאת אפשר למילף מדין חזקה דמעיקרא משום דאם לא הי' כן בע"כ נשתנה הדבר אח"כ ומדין חזקה ילפינן דאין לנו להחזיק שנעשה השתנות וממילא אנו מחזיקים שלעולם הי' כן כמו שאנו רואים עכשי' יעי"ש. והנה גם ביסוד דברי' יש לפקפק דהרי כל חזקות אינן מכריעות כמש"כ ולדברי הגרע"א חזקה דהשתא באה ע"י הכרעת הדעת כמובן, אמנם עכ"פ גם לדעת הגרע"א הוא רק היכא דע"י חזקה דהשתא נכריע דלעולם לא נשתנה הדבר, אבל היכא דבודאי הי' שנוי אלא שאנו מסופקים באיזה זמן הי' אם בזמן קדום או מאוחר ואנו מקדימים הזמן ולא מאחרים מהיכי תיתי כך, ונראה לענ"ד דכמו בחזקה דמעיקרא אין בזה דבר קרוב לתלות שהשנוי בא בזמן מאוחר אלא שהענין שאמרה תורה לדון על זמן המסופק כפי הידיעה והמוחזק משו"ה אף שעכשי' בודאי נשתנה הדבר מ"מ כשאנו דנים על זמן המסופק אנו עושים כפי הידוע לנו ומוחזק כ"כ מזה הכלל גם הכלל גם מהידוע ומוחזק עכשי' ליזל בתר זה גם על זמן המוקדם לעשות כפי הידוע לנו עכשי', אכן אם הידיעות מתנגדות זל"ז דמעיקרא הי' לנו ידיעה הפכית מכמו עתה בכה"ג ידיעה הקדומה ומוחזקת מכבר עדיפא, ומה"ט אמרו איזו ראשונים ז"ל דחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה משום שאין שום טעם לתלות דהי' השנוי בזמן מאוחר אלא שהדין להחזיק כפי הידוע מקודם וכיון דעד עכשי' לא הי' ידוע ועכשי' נודע למפרע הרי עכשי' נודע גם ההיפוך, ומה"ט יש שאסרו גבינות מבהמה שנטרפה, ולפי"ז יש לומר דרק בחזקה דמעיקרא שייך לומר דלא מהני חזקה רק לדבר שעלי' חל הדין משום דעיקר הכלל בחזקה דמעיקרא הוא לומר שכל דין שהי' בדבר מעיקרא שיהא בו גם עכשי' והיכא דאותו דבר הוא באופן שכבר בטל ממנו הדין לא שייך בו חזקה, אבל לענין חזקה דהשתא אין שייך זה כלל דעיקרא של חזקה זו הוא לומר דמה שאנו מוצאים עכשי' שהי' כן בזמן העבר וכיון שאנו דנים בלשעבר כבר ליכא חלות הדין בעולם רק שנוגע לענין דבר אחר וגם לענין דבר אחר לא שייך לומר שאותו הדבר יש לו חזקה של הדבר שבו נולד הספק דבזמן המסופק עדיין לא הי' החזקה בעולם, ולפי"ז כיון דקים להו לחז"ל ענין חזקה זו ליזל בתר השתא בע"כ דלעולם עלינו להחזיק הדבר בזמן המסופק כפי שהוא עכשי' אף שעכשי' אין הדין נוגע לדבר זה עצמו, ומה"ט יש לומר דרק לענין חזקה דמעיקרא יש לחלק בין חזקת דין שלילה לדין חיובי דהיינו דבדין חיובי יש לדבר שבא בתולדה אותו הדין שבא מחמת הדבר שבו נולד הספק ובדין שהוא בשלילה כמו בפחות מבן ט' לא שייך כ"כ שיהי' להאשה חזקת הקטן, אבל במקוה וטמא שפיר מצרפינן חזקה דהשתא אף דדין מקוה חסרה הוא דין שלילה שאינה מטהרת טמאים דבחזקה דהשתא לעולם מועלת לאותו הדבר שבו נולד הספק אף שכבר אינו נוגע לאותו הדבר, ומשו"ה י"ל דבנידון דמיירי התוס' ביבמות ליכא תרתי לריעותא היינו חזקה דמעיקרא וחזקת כשרות של האשה דחזקה דמעיקרא בטלה מכאן כיון דלהקטן בעצמו אין שייך עוד לדון עלי', ולומר דיש להאשה חזקת הקטן ג"כ הלא שייך כ"כ משום שהוא דין בשלילה שאינו גורם שום חדוש דין על האשה כל שהוא פחות מבן ט' וליכא הצטרפות, ומשו"ה חזקה דהשתא עדיפא, נגד. חזקת כשרות של האשה דלעולם החזקה על הדבר שבו נולד הספק עדיפא, אבל במקוה מצרפינן חזקה דהשתא עם חזקת טמא דלענין החזקה דהשתא לא שייך חלוקים אלו דלעולם אנו דנים על חלות דין שכבר עבר מן העולם, ומשו"ה אף שלענין המקוה עצמה אין נוגע דין זה שפיר מועלת חזקה דהשתא לומר ולהחזיק דגם מעיקרא היתה חסירה וא"צ בזה לומר שלהטמא יש לו חזקת חסרון של המקוה וזה נכון:

ומ"מ צ"ע מהיכן למדו חז"ל ענין חזקה דהשתא כיון דל"ד לחזקה דמעיקרא, וכן קשה מאי שנא חזקה דהשתא מחזקה שלא נתבררה בשעתה דכל חזקה דהשתא בשעת הספק לא הי' מוחזק שום ענין דהרי השתא נתגלה ובע"כ דשתי חזקות אלו ענינים נפרדים המה ואינם נלמדים זמ"ז ורק כן קבלו חכמי הש"ס:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף