שערי ישר/א/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וע"פ מש"כ יש לבאר דברי התוס' בפ"ק דכתובות שנלאו בזה גדולי המחברים דז"ל התוס' אי למיתב לה כתובה וכו' משמע אם הי' בא לבי"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה אעפ"י שלאוסרה עלי' לא הי' נאמן משום דאית לן למימר שמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה אעפ"י שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מרי', וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ספק ספיקא ספק אם הוא בקי בפתח פתוח או לאו ואם תימצי לומר פתח פתוח הוי ספק אונס ספק רצון דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה, ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והי' מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימור באונס הוי דאי אמרת אפילו בספיק ספיקא מפסדא אמאי אית לה אפילו מנה וי"ל דלא חשוב ספק ספיקא בכה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס הי' לא חשוב ספיקא גמור למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה והשתא אתי שפיר הא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר"י שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה אי לר"י מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואע"ג דהוי ס"ס ספק מ"ע ויש לה כתובה אפי' את"ל דרוסת איש אימור תחתי' נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשוב ספק דאימור קודם שנתארסה שנאנסה. עכ"ל. ונתקשו בס' פנ"י ובס' ש"ש ש"א פי"ט בכונת התוס' דהלא אכתי איכא ס"ס שמא אינו בקי ושמא תחתי' באונס ובש"ש האריך בזה. יעו"ש. והנה לפמש"כ ביסוד הכלל של ספק ספיקא דאינו בגדר ברור על המעשה אלא דכל ספק משנה מדין ודאי לדין ספק ומשו"ה על הספק הא' יש דין ספיקא לחומרא ועל הס' הב' דראוי להיות דין ספק של ספוקא לחומרא וענין זה כספק דרבנן כמו שנתבאר בפרק הקודם, כשנבוא לדון ענין ספק ספיקא לענין ממון עלינו לדעת משפט הדין של ספק האחד דקיי"ל המע"ה שהבעל מיפטר מחיובו והאשה מפסדת כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' וכשאיכא עוד ספק הוא ספק הקמת ממון בחזקתי' ועל ספק כזה י"ל דלא מוקמינן ממונא בחזקתי' ונמצא דאין כח בספק כזה להפסיד לאשה את כתובתה ומה"ט עדיף ס"ס מרובא דאין הולכים בממון אחר הרוב ובס"ס סברת התוס' שמהני אף להוציא ממון דרוב הוי בגדר בירור קצת לא אלים לשמואל להוציא מן המוחזק שחזקתי' מבוררת שהוא בעלים גמורים כ"ז שלא יתברר טענת התובע, אבל בס"ס שאינו בסוג בירור המעשה אלא דס"ס אינו בתורת דין ספק ונשאר כח האשה בתקפה שהיא נשואה לו ויש סבה מבוררת על חיוב כתובה ואנו דנים אם הפסידה ע"י צדדי הספיקות ובס"ס אין כח לחדש דין אצלינו דהספק השני מבטל את כח הדין של הספק הראשון שלא יכול לשנות ולחדשל ולחדש ומכמו שהי' הדין בלי תולדות הספיקות ומשו"ה מהני אף להוציא ממון דאין אנו מוציאים ממון ע"י בירור הספיקות אלא דאין כח בספיקות אלו לחדש דין הפסד כתובה לאשה ודבר זה יש ללמוד מס"ס לענין איסור דכמו דאמרינן שם שהספק השני מבטל כח הדין של הספק הראשון כ"כ הכא לענין ממון, אכן הי' מקום קצת לומר דכמו דמצינו לענין טומאה לא מהני ס"ס משום דדין ספק אחד כודאי הוי משו"ה גם בספק השני הוא ספק של דין ודאי ודינו כספק אחד כ"כ י"ל דכיון דבממון הוי ספק אחד כודאי משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' וזהו שכתבו ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדת כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' וע"ז הוכיחו דלא כן הוא מסוגית הש"ס גבי משארסתני נאנסתי והטעם בזה דל"ד לספק טומאה דהתם דין ספק עצמו עשתה תורה כודאי אבל בממון אינו כן דעצם הדין של ספק אינו נעשה כודאי ודין העמדת ממון בחזקתי' הוא תורת משפט הנהגה כדין חזקה באיסורין וכמו דמהני ס"ס לענין איסור אף במקום חזקה כ"כ מהני ס"ס בממון נגד חזקת ממון ולקמן יתבאר עוד דחזקת מרא קמא אינו בגדר חזקה של איסורין:

ועפ"י יסוד זה עלה דס"ס מועיל רק בשלילה ולא בחיוב היינו דאם הי' ענין ס"ס כרוב לברר מציאות המעשה הי' מהני גם בחיוב אבל כיון דלפ"מ שבארנו דכח הס"ס הוא לסלק כח הספק שענין זה הוא כח בשלילה שלא יגרום הספק דין הפסד כתובה נמצא דכ"ז לא מהני אלא רק בכה"ג דסבה המחייבת כתובה היא ודאית ונתילדו הספיקות על מקרים הגורמים לה שתפסיד הכתובה ובספק ספיקא הוסר כח הספיקות ואין לנו מקרים במה להפסידה מכתובתה אבל אם איכא ספק בעיקר החיוב לא יהני דין ספק ספיקא דבחיוב לא מהני ס"ס לדברינו ומשו"ה כשאנו דנים אם הפסידה כתובתה ע"י זנות לאחר אירוסין ויש בזה ס"ס בטל תורת ספק ונשאר דין זכותה כאילו לא הי' מקרי הספק דספק כזה אינו מחדש לנו שנוי דין, אבל בספק שמא קודם שנתארסה נאנסה היינו דאיכא ספק אם היתה בתולה בשעת אירוסין או בעולה דהספק הוא בעיקר חיובה אם הי' מנה או מאתים איך תזכה במאתים ע"י ספק ספיקא דס"ס אינה מבררת המעשה לומר דהיתה בתולה בשעת אירוסין ומה יועיל לנו תורת ס"ס שהוא בשלילה כאילו ליכא ספק בעולה אבל כיון דלא מהני בחיוב לומר דהוי כודאי בתולה אין לה זכות ברור על מאתים דרק לענין ספק זנות שייך לומר דבס"ס בטל דבר המפסיד אבל בספק בתולה ספק בעולה הוא ספק בסבה המחייבת וס"ס לא מהני בחיוב ומשו"ה מסקו התו' דספק שמא באונס. לא חשיב, ספיקא למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה ולא הי' בזה סבה מעולם לזכות מאתים. כן נראה לי בביאור שיטת התוס' בס"ס לענין ממון:

ובס' תקפו כהן בס' ק"כ, - אחרי הביאו שם שיטת הרבה גדולי האחרונים ובראשם המהר"י בן לב דפסקו כפשטות דברי התוס' בפ"ק דכתובות הנ"ל דמוציאים ממון - בס"ס כתב וז"ל ואני אומר אף שכל גדולים אלו נמשכו אחרי דברי מהר"י ן' לב בזה מ"מ אין דברים אלו נראין לי דפשיטא דלא מפקינן ממונא בס"ס וכדאיתא להדיא בהרא"ש פ' כיצד הרגל וז"ל ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיני' ה"נ אם תפס הבהמה משתלם ממנה ח"נ ואע"ג דיש ס"ס לח"נ דדילמא אורחי' הוא יפטור לגמרי ואת"ל השתא מחמת בעוט קאתי דילמא יש שנוי לצרורות לרביע נזק עכ"ל אלמא דאפי' תפס שלא ברשות לא מפקינן מיני' בס"ס כש"כ במוחזק מעיקרא ומדברי התוס' פ"ק דכתובות אין ראי' כלל דהתם כיון שהוא רוצה להפסיד כתובה מטעם שאומר שהיא אסורה לו א"כ פשיטא דבס"ס כיון דמותרת לו איך שייך לומר שתפס כתובתה ואדרבה יש לדקדק מדברי התוס' להיפוך מדכתבו ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדת כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' וכו' אלמא דטעמא דמוקמינן ממונא בחזקתי' מהני אפילו בס"ס אלא שמקשין ע"ז מהא דמשארסתי וכו' דאית לה מנה אע"ג דאיכא ס"ס והיינו מטעמא דפרישית דכיון שהיא מותרת לו היתר גמור מטעם ס"ס לא מפסדא כתובתה אבל בעלמא קיימא הך סברא דמוקמינן ממונא בחזקתי' אפי' היכא דהוי ס"ס וכמ"ש בשם הרא"ש. עכ"ל. ודברי' נפלאים בעיני מה שרצה הש"ך להעמיס בדברי התוס' דכונתם משום שהיא מותרת לו ונסתייע מהא דאמרו וא"ל דאפילו בס"ס מפסדת משום דמוקמינן ממונא בחזקתי' שהדברים האלו מוכיחין בבירור להיפוך דאם נאמר דהפסד כתובה תלוי רק אם הועיל הזנות שתאסר לבעל בפועל אז לא שייך כלל לדין בזה לאוקמי' ממון בחזקתי' דליכא שום ספק בחיוב כתובתם כיון דמ"מ היא מותרת לו, ואם רצו התוס' לומר דאולי גם בס"ס מפסדת כתובתה הוא שנאמר דאין תלוי הפסד כתובה במה שהיא מותרת לבעל מחמת העלם הידיעה מה זה שכתבו דאפ', בס"ס מפסדת כתובתה משום דמוקמונן ממונא בחזקתי' הלא גם לפי האמת סברי לפי פי' הש"ך דגם בס"ס מוקמינן ממונא בחזקתי, אלא דסברי כיון דמותרת לבעל בפועל ליתא כאן תורת ספק כלל על הכתובה והי' להם לומר ולבאר דאין לומר דהפסד כתובה תלוי במציאות האמתי ולא בהיתר בפועל ועיקר חסר מן הספק, ע"כ נלענ"ד בירור דשיטת תוס' היא דהפסד כתובה תלוי בעצם הזנות ואף שמחמת חסרון בירור תהי' תחת בעלה והוי ס"ס בענין ההפסד של הכתובה ורק משום ס"ס אינה מפסדת וגם בעיקר סברת הש"ך שאם אינה נאסרת לבעל מחמת חסרון ידיעה שלא. תפסיד הכתובה אינו נראה לענ"ד ונעתיק בזה דברי הרמב"ם בפי' המשנה סוף נדרים וז"ל לפיכך מה שאמר בכאן בראשונה הי' אומרים האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שהיא זנתה ברצון אבדה כתובתה וכו' והבחירה לו אם רצה לגרש ואם רצה שתהי' תחתי' אחר שאין שם עדים וכו' ולא נאמר לו אילו היית מכחיש אותה ומפני כך היית בא עלי' א"כ אתה מחויב בכתובתה לפי שהעיקר אצלנו פסק ומוסכם עלי' בכל התורה דפלגינן דבורא רוצה לומר שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהי' ולא נאמינהו לענין אחר וכבר נקדם לך מזה משלים במס' יבמות. עכ"ל. הרי מפורש דאף שהיא מותרת לבעל שאינה נאמנת להאסר עלי' מ"מ כיון דלגבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים מפסדת כתובתה ואם נאמר דהפסד כתובה אינו תלוי בעצם הזנות אלא במה שיהי' עלי' איסור בפועל מה מהני שהיא אומרת שזנתה דלו יהא שזנתה אבל הבעל אינו יודע מזה ורשאי לקיימה וזוהי ראי' שאין עלי' תשובה וכדברי הרמב"ם אלו פסק כן בס' יד החזקה פכ"ד מה' אישות הי"ח וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' קט"ו בלא חולק. ועי' בס' ש"ש ש"א פכ"ג שהשיג ג"כ על דברי תקפו כהן מדברי תוס' ד' י"ב יעו"ש ועפ"י הדברים האלו אין לזוז מפשטות דברי תוס' כנ"ל:

אמנם אם אפשר להשוות דברי הרא"ש שהביא בס' ת"כ לדברי התוס' הנ"ל נלענ"ד דאפשר לומר עפ"מ דרכנו לעיל דמשו"ה בספק טומאה טמא ברה"י גם בספק ספיקא משום דכל היכא דאיכא דין פסוק בתורת ודאי על הספיקות אז ליכא הך כללא של ס"ס כלל משום דגם הספק השני הוא ספק בדין ודאי ונעשה ג"כ ודאי וכן ספק ג' וכל ספיקות שאתה יכול לרבות לפי"ז י"ל בנידון דמיירי הרא"ש לענין ספיקות אם מהני תפיסה שהוא דומה לענין כללי הס"ס לענין דין טומאה דהנה לדעת הסוברים דבתיקו מהני תפיסה ענין תפיסה זאת הוא זכות ודין ודאי היינו דבספק ממון שהוא דררא דממונא יש זכות לשני בעלי הדברים בשו' וכל זמן שאחד מהם תופסו רשות השתמשות לו בתורת ודאי ולא בתורת ספק דאל"ה הי' אסור להשתמש מחמת ספק איסור גזל שהוא איסור ככל איסורי תורה ובע"כ עלינו לומר דאיסור גזל תלוי במשפט של הממון וכל ממון שעפ"י דין תורת ממון הוא ראוי לזה, השני החוטף חשוב גזלן ועובר בלאו וכשאנו מחליטים עפ"י דין תורת ממון שדינו אי תפס לא מפקינן מיני' הוא ענין שלפי מצב הבירורים נשתנה אצלנו קנין הבעלים בנוגע להשתמשות ושניהם הם בעלים לענין זכות זה שכל מי שתופסו יש לו זכות שימוש כבעלים גמורים ומשו"ה ליכא בזה ספק גזל דכל אחד משתמש לפי זכותו ואף דלכאורה מסוגית הש"ס ב"מ פ"ק לענין ספק מעשר משמע דכל היכא שמהני תפיסה הוי בתורת ספק ולא בתורת ודאי דאמרינן שם בהא דספיקות נכנסים לדיר להתעשר דאי אמרת תקפו כהן אין מוציאים אותו מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכשמשני כגון דליכא אלא תשעה והוא דממ"נ אי בר חיובא שפיר קא מעשר ואי לאו בר חיובא תשעה לאו בר עשורי נינהו דחה אביי דספיקא לאו בר עשורי הוא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. יעו"ש. ואם נאמר דכל היכא דמהני תפיסה הוו ג"כ שני בעלי דברים ודאים לענין זכות זה אין כאן ספק מעשר רק ודאי פטור משום שותפות, ואמנם כאשר נדייק לישנא דהש"ס דאמרינן זה פוטר ממונו בממונו של כהן ולא אמרינן שמא פוטר בממונו של כהן משמע דהוא בתורת ודאי דיש לכהן זכות ודאי מחמת הספק ופשר דבר זה נראה לענ"ד דהנה לפי האמת כפי שהוא במציאות לא נפקע קנין הבעלים אף, אם נאמר תקפו כהן מוציאים אותו מידו אלא לענין כל תורת בעלים שנוגע לדין חשובים הבעלים מי שעפ"י תורת המשפטים הכח והזכות לשלוט בהחפץ כאדם העושה בתוך שלו אף דקמי שמיא גליא שהשני הוא הבעלים האמתיים, אבל אם הדין ששניהם יכולים לתפוס זמ"ז הנה כח זכות תפיסה זו אינה גורמת להחשיב שניהם לבעלים גמורים ככל שותפים דעלמא ומשו"ה הוי כ"א רק ספק בעלים אף שזכות התפיסה הוא ודאי אבל אין זה חשוב לקרוא לכ"א מחמת זה כשותף גמור וחשוב כ"א ספק בעלים מחמת מציאות האמתית ומשו"ה לפי ס"ד דמיירי דאיכא בעדר יותר מעשרה פריך הש"ס נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן היינו בתורת ודאי דהרי איכא זכות ודאי לכהן על ענין זה של תפיסה, וכשמשני, דליכא, אלא תשעה והוא דאיכא ממ"נ מסיק אביי דלאו בר עשורי הוא דהוי עשירי ספק דמחמת זכות תפיסה לא נעשו שניהם לשותפים גמורים ולענין שם בעלים גמורים חשוב כ"א כספק, ובקצרה מתבאר ענין זה, דמה שיש לכ"א זכות התפיסה אינו מגרע שם הבעלים האמתיים דהלא אם לא רצה השני להשתמש בכח תפיסה הרי נשאר החפץ כולו לבעלי' ומה"ט מחשיב הש"ס לספק דלענין חיוב מעשר ודאי הוי ספק דלא שייך להחשיב חיוב ודאי דאם אינו רוצה לעשר לית לי' זכות קריאת שם מעשר, ורק אם ה"ט הי' ממון שלו לגמרי והעשירי יש זכות לכהן הרי פוטר ממונו בממונו של כהן. ודו"ק: ולפ"ז דכל זכות תפיסה הוא משפט וקנין ודאי אם אנו מסופקים באיזה ענין אם זכה אחד זכות תפיסה הוא ספק על דין ודאי ודינו של ספק זה כספק הראשון כמו בספיקות לענין טומאה ושפיר מסיק הרא"ש דגם היכא דאיכא ס"ס אם זכה הניזוק בשור המזיק תשלום פיה מהני תפיסתו כמו דמהני תפיסה בספק אחד ול"ד לענין ספק כתובה דמיירי התוס' בפ"ק דכתובות דשם אנו דנים לענין הפסד כתובה ע"י הזנות דבספק אחד אינה גובה מחמת ספק וליכא שם דין ודאי רק שאינה יכולה לגבות מחמת ספק, ובחוב כ"ז שאין הנושה גובה הבעלים עומדים בשלהם כמעיקרא בלא הוספת כח וזכות חדש דמה"ט מלוה אינה קונה בקדושין ובמכר משום דע"י הסתלקות זכותו של המלוה לא נתוסף שום דבר אצל הלוה ואין אנו דנים לפי"ז בספק זנות לענין כחו של הבעל לתפוס הכתובה אלא רק לענין כח וזכות של האשה אם הפסידה הכתובה וכיון דבספק אחד ליכא דין ודאי דסגיא לנו גם הספק דכשאנו מסופקים אין בכחה לגבות מחמת ספק ומשו"ה אם מתוסף עוד ספק הוי ספק אם איכא דין ספק הפסד וס"ס מבטלת תורת הספק ונשארת בדינה ככל אשה ליטול כתובתה דבטל מזה סבות הגורמות להפסיד כתובתה אבל בנידון דמיירי הרא"ש שם זוכה הניזק זכות חדש ע"י מעשה ההיזק ובספק זוכה זכות תפיסה, אבל בכתובה אין הבעל זוכה כלום ע"י הזנות אלא ממילא נשאר בשלו ע"י הפסד כח גוביינא של האשה. כנלענ"ד:

ובט"ז יו"ד סי' ק"י העלה במסקנתו דס"ס נגד חזקת איסור ממש כגון אשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושי', אפי' הוו כמה ספיקות לא יועיל כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר מועיל ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחילה דאין כאן דבר הסותר זא"ז. יעו"ש. והנה עפ"י הכלל שבארנו בעיקר דין ספק ספיקא שהוא. רק בשלילה ולא בחיוב נראים דברינו מתאימים להלכה כשיטת הט"ז דהנה אם יהי' ס"ס בדבר המתיר כמו בגט או במעשה השחיטה דשלילה אינה מועלת בזה דהרי בעינן דבר המתיר ועלינו לברר שהי' בזה סבה המתרת וס"ס אינו כרוב לומר ולהחזיק שהי' בזה סבה המתרת ומשו"ה נשאר הדבר האסור מתחילה על חזקתי', אכן אם יהי' ס"ס בכלי המתיר כמו בסכין של שחיטה או במקו' או בגט אם ידעינן שהי' בכשרות מתחילה ונולד אח"כ ס"ס אם נתילדו סבות הפוסלים בהם אז הדרינן לכללא דס"ס אינו גורם דין מחדש ונשארו המכשירים על דינם הקדום ומועילים גם להסיר חזקת איסור אכן איכא כמה גווני ס"ס שהם כרוב ממש וכמו שהורה לנו בזה הריב"ש הובא בש"ש ש"א פי"ח הבאנו שיטתו בפרק הקודם ובס"ס כזה דהוי בתורת רוב הדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף ומהני גם נגד חזקה ממש דס"ס כזאת מועלת גם בחיוב ככל תורת רוב:

והנה מה שהעלינו לבאר דין ס"ס לא יתכן רק עפ"י שיטת הראשונים דספק אסור מה"ת ובס"ס ליכא איסור זה, אבל לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת מותר ובארנו לעיל דמ"מ גם מה"ת ראוי לאדם לחוש רק שהתורה לא חדשה איסור נוסף ורבנן הוא שחדשו איסור נוסף לפי"ז לא יועיל לנו ענין ס"ס אם נאמר דאינו בגדר בירור כלל והוי בספק המציאות כספק אחד דרק יש לומר דאזיל מזה האי איסור דרבנן דבספק אחד איכא ודאי איסור דרבנן ובספק ב' הוא ספק איסור דרבנן דאזלינן לקולא, אבל לענין דבר תורה לא שאני תרי ספיקא מחד ספיקא, ולפי"ז לפי"מ שכתבנו דלשיטתו גם מה"ת ראוי לאדם לחוש לעצמו שמא פוגע באיסור כ"כ יש לחוש בס"ס אם לא שנאמר דהוי כעין רוב, ומה"ט י"ל דלהרמב"ם לא שייך כ"כ לחלק מש"ב הפוסקים דהיכא דשני הספיקות משם אחד לא חשיב ס"ס ובאמת דברי הרב המגיד פ"ג מה' איסורי ביאה שכ' דהרמב"ם למד דפתוי קטנה לא חשיב אונס מסוגיא דפ"פ מכח קושית תוס' שם שמא באונס ושמא בקטנותה נבעלה, מוכח דסובר שהרמב"ם פליג על האי כללא דשם אונס חד הוא, ולפי מה שכתוב תלוי ענין זה אם מחמת ענין בירור קצת הוא היתירא דס"ס אז [ליכא לחלק אי משם אחד אי לא וכן שאר כללי הס"ס לא שייכים לשיטה זו אכן לשיטה זו הדרה הקושיא לדוכתה מס"ס לענין טומאה דרוב מועיל וס"ס לא מהני. וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף