שערי ישר/א/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנן במס' טהרות פ"ו כל שאתה כו' לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפי' נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפי' היתה ספק יש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפי' שיש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, רא"א ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. ע"כ. וכתבו בתוס' ב"ב ד' נ"ה ע"ב וז"ל ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות משום דמן הדין אפילו בחד ספיקא טהור דאוקמא אחזקה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה, לי חדא ספיקא מה לי הרי ספיקו דהא אפילו בחדא ספיקא הוי לן למימר דטהור ור"א סבר אין לך בו אלא חדושו ודוקא חדא ספיקא טמא. עכ"ל:

וקשה טובא דאדרבה כל החילוקים בספק טומאה בין רה"ר לרה"י ובין יש בו דעת לישאל לאין בו הוא משום דלא ילפינן מסוטה רק כענין שחדשה תורה בסוטה אף דמוכח מהתוספתא פ"ו דטהרות, דאם לא הי' הבדל כלל לא היינו מחלקים בין רה"י לרה"ר רק שמצאו איזה סמך דיש לחלק בין ספק שנולד במקום רבים לנולד במקום שאינו לרבים בארנו לעיל פט"ו אבל אם איכא קצת במה לחלק אמרינן אין לך בו אלא חדושו והכא ההבדל בין חד ספק לס"ס הוא מוסכם בש"ס דחד ספק לחומרא מה"ת וס"ס מותר אף מדרבנן ואיך נאמר דבכה"ג סברי רבנן מה לי חד ספיקא מה לי תרי ספיקא, ולענין רה"ר כיון שמצינו איזה חלוק בין רבים ליחיד מפני שהצבור עושים את הפסח בטומאה אמרינן דלא ילפינן מסוטה רק כענין דמיירי הכתוב בסוטה וזוהי תמוה רבתא: עוד קשה מגמ' כתובות ד' ט"ו דמוכיח הש"ס דקבוע כמחצה על מחצה מהא דתניא בתוספתא תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיק טמא היינו דאי לאו כמע"מ ראוי להיות טהור אף ברה"י דלא חשיב ספק טומאה אלא כודאי טהרה ולמה לא נימא דגם בס"ס הוי כודאי טהרה, ועוד קשה לפ"מ דאיתא בגמ' כתובות ד' י"ד דלר' יהושע אלים ספיק ספיקא מרובא דברוב כשרים אצלה פוסל ר"י ובספק ספיקא מכשיר ומזה הוכיח הרשב"א בתשו' הובא בפר"ח יו"ד סי' ק"י דאפשר דס"ס עדיף מרוב. יעו"ש. וכן מוכח קצת שיטת תוס' בכתובות ד' ט' ע"ב דכתבו דס"ס מהני להוציא ממון משמע אף למ"ד דאין הולכים בממון אחר הרוב מ"מ בס"ס דעדיף מרוב מהני אף להוציא ולענין ספק טומאה ס"ס גרע מרוב דרוב לטהרה מהני אף ברה"י וס"ס לא מהני וכן להיפוך אם רוב לטומאה טמא אף ברה"ר כדאיתא התם בסוגיא דכתובות ולא מצאתי ביאור ענין זה בהספרים שת"י: והנה בעיקר היסוד בטעמא דהיתירא של ספק ספיקא לא מצאנו מפורש בדברי רבותינו הראשונים ז"ל ובהא דאמרינן בגמ' כתובות באומר פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה עלי' והא ס"ס הוא ספק תחתי' ספק אינו תחתי' ואת"ל תחתי' ספק באונס ספק ברצון כתבו שם בתוס' דאם הי' ספק אונס ספק רצון ספק אינו שקול היינו דמחמת שאונס יש לו קול לא הי' חשיב ספיק ספיקא אלא דהא דאמרינן דאונסא לא שכיח הוא רק מדרבנן הוא שהחמירו לומר כן ומשו"ה בס"ס לא החמירו. יעו"ש. וכתב בס' פנ"י ע"ז וז"ל מיהו יש לי מקום עיון בדברי התוס' דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב ברצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס ספק רצון ולא ידעתי למה לפמש"כ דשיטת תוס' וסיעתם בהרבה מקומות דספק דאורייתא לחומרא מה"ת ולפי"ז הא דקיי"ל דס"ס לקולא לא פרשו רבותינו היכא רמיזא ומנא להו אע"כ כמש"כ הרשב"א ז"ל דספק ספיקא הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול כגון הכא שספק תחתי' ספק אינו תחתי' הו"ל פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספיקא ספק אונס דאע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצרפינן מיעוטא לפלגא והו"ל רובא דהיתירא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בספק אחד נמי מן התורה מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל הכא שהספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותר לגמרי וכו' אלא שכל הפוסקים האחרונים כתבו בפשיטות בדיני הספק ספיקא דמידי דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ומכאן למדו, וכ"כ הרשב"א ז"ל, ולא הבנתי טעמו של דבר דכיון שספק אחד שקול אפילו אם השני לא שכיח שפיר מיקרי ספיק ספיקא לטעם הרשב"א ז"ל דהו"ל רובא וצ"ע גדול. ובקונטרס שלי הנקרא כלל גדול יבואר בתכלית האריכות בעזה"ז. עכ"ל. ואת קונטרס כלל גדול לא זכינו לאורו:

ובס' ש"ש ש"א פי"ח האריך בדברי הפנ"י הנ"ל והוכיח מהש"ס דס"ס לא מהני רק אם שני הספיקות שקולים ורוב מהני כה"ג ועיי"ש שהביא דברי הריב"ש דס"ס לא הוי רוב ממש ורק היכא דחד ספק הוא מחצה על מחצה בטבע כמו מחצה זכרים ומחצה נקבות אז ע"י מיעוט מפילות מצטרף לרוב אבל ספק תחתי' ספק אינו תחתי' לא הוי כמע"מ בטבע דלא שייך לומר דמחצה נבעלות תחת בעליהן ומחצה שלא תחת בעליהן לא שייך בזה לומר דמיעוט אונס יצטרף לרוב וכתב לפי"ז בש"ש דבס"ס אף דהוי כרוב ועדיף מרובא לא מהני רק אם הספיקות שקולים והנה כ"ז להלכה אבל בטעמו של דבר לא תירץ כלום וקושית הפנ"י נצבה וקמה:

ונ"ל כשנדייק בלישנא דהש"ס שאמרו ספק ספיקא ולא אמרו סתם הלא שני ספיקות הוא דבאמת אין רבוי הספיקות גורמים ההיתר לומר כיון דאיכא רוב צדדים להתיר שיהא נחשב כרובא להיתירא אלא הענין דהוי ספק בספק איסור דאיכא בזה ספק אם יש כאן ספק איסור כמו בספק תחתי' ספק אינו תחתי' הוא ספק איסור וכשמתוסף בזה ספק אונס הוי ספק בספק איסור ומשו"ה הי' פשוט לחז"ל דספיק ספיקא להיתירא מותר דדוקא בודאי ספק איסור קיי"ל שהוא לחומרא אבל אם הוי רק ספק של ספק איסור אין לנו להחמיר כיון שעל הודאי ליכא רק ספק איסור וזה דומה ממש לספק דרבנן היינו דאף שאם הי' בודאי תחתי' הי' איסור ודאי מחמת הספק אבל איסור זה אינו איסור בעצם ורק כלאו דלא תסור באיסור דרבנן היינו דאנו מוזהרים לשמוע בקול חכמים ואזהרה זו ככל אזהרות שבתורה שנאמרו רק על הודאי ולא על הספק רק בספק של תורה אנו מחויבים להזהר שמא נפגע בגופו של איסור שהקפידה תורה עלי' אבל בדרבנן ליכא לעולם גופו של איסור אלא רק צווי לשמוע לדברי חכמים וכיון דעל הספק ליכא אזהרה ליכא שום איסור כלל כמו שבארנו ענין זה בס"ד בפ"ז. יעו"ש. וכ"כ נאמר בספק של ספק איסור כיון דבודאי ספק איסור ליכא רק אזהרת ספק היינו דאינו כגופו של איסור רק אנו מחייבים להזהר שמא נכשל בעצם האיסור ואיסור זה של חיוב הזהירות הוא איסור שאינו בעצם אלא כעין איסור דלא תסור כמו שנתבאר לעיל בפ"ח ולפי"ז כמו דליכא איסור בספק לאו דלא תסור כ"כ ליכא איסור בספק של ספק איסור, וביתר ביאור נאמר דקבלו חז"ל שני אופני איסורים האחד הוא כל איסורי תורה הודאים המפורשים בתורה והשני הוא אזהרת ספק אף דאינו מפורש בתורה רק עפ"י היקש שכלי קבלנו שאנו מוזהרים לחוש על הספק ואיסור זה קיל מאיסור ודאי כיון דקיי"ל דכל ספק משנה הדין מערכו שעל הודאי איכא איסור ודאי ועל הספק איסור ספק ומשו"ה כשיתחדש לנו ספק גם על הספק איסור ראוי שישתנה גם הדין מאיסור ספק על איזה מין איסור אחר ויותר משני אופנים של איסור לא נדע ולא קבלנו ומשו"ה הוא מותר לגמרי דכל דליכא ע"ז סוג איסור הוא היתר גמור, ואף דלכאורה קשה עדיין כיון דס"ס אינו כרוב ממש כמש"כ הריב"ש וא"כ לעולם יש לנו ספק על עצם האיסור כמו בס' תחתי' ס' אינו תחתי' ס' אונס ס' רצון יש לנו לחוש שמא הי' תחתי' ברצון כיון דליכא בזה רוב מקרים שיבררו דלא הי' בזה האופן האוסר לגמרי כמש"כ הריב"ש וא"כ עלינו לספק לעולם שמא איכא איסור ודאי ויהי' אסור לנו כחד ספיקא אבל באמת לק"מ כיון דכל צד האפשרי גורם לשנות הדין מן הודאי על הספק משו"ה צד האפשרי של אונס גורם לשנות הדין מן ודאי איסור לספק איסור וצד האפשרי של אינו תחתי' גורם לשנות מן ספק איסור להקל עוד וכיון דסוג שלישי של איסור ליכא נעשה היתר לגמרי, ואף דיש מקום לומר דל"ד ספק השני לספק הראשון דספק הראשון משנה הדין משום דנשתנה ידיעת הדבר מן הודאי לספק וכיון דליכא ודאי אי אפשר להיות איסור ודאי אבל הספק השני אינו מוכרח שישנה את הדין כיון דאכתי איכא ספק דכ"ז דליכא בירור על ודאי היתר איכא ספק איסור, אבל באמת הענין דלעולם א"צ סבה להיתירא היכא דליכא סבה האוסרת והנה בדבר שלא ידעינן מאיסורו אז מה שגורם לנו לאסור עלינו הדבר הוא צדדי הספק כמו בספק אונס ספק רצון שהצד האפשרי של רצון גורם הדין שיש לנו לחוש שמא הי' בזה מקרה של רצון וכיון דאילו הי' ידוע לנו שהי' ברצון הי' ודאי איסור ומשו"ה אוסר מחמת ספק הצד הזה מה שאפשר שהי' כן, אבל בספק ספיקא דכל צד האפשרי משני הספיקות אינו יכול לגרום איסור ספק דכיון דגם אילו הי' ידוע לנו לא הי' רק ספק איסור כמו בפתח פתוח שגם לו ידענו שהי' תחתי' הי' אז רק ספק איסור משו"ה צד האפשרי של תחתי' אינו גורם לנו שום דין לשנות הדבר מהיתרו וכן הצד האפשרי של רצון כ"כ אינו גורם לנו שום דין דאף אילו ידענו שהי' ברצון הי' רק ספק איסור וכיון דכל צד האפשרי בפ"ע אינו גורם שום דין דכל שידיעתו אינה סבה האוסרת בעצם ספיקו מותר כמש"כ לעיל אז גם שני צדדים האפשריים אינם מצטרפים לגרום הדין היינו שאין לנו לחוש שמא הי' תחתי' ברצון כיון דכל חשש בפ"ע הוא סבה המותרת גם בהצטרף שני החששות יחד אין בכחם לאסור. והוא ענין עמוק מאד בעזה"י: ועפי"ז יתבאר לנו עיקרי הכללים בדיני הס"ס שהשרישו לנו הראשונים ז"ל העיקר הראשון שלמדנו מדברי התוס' הבאנו לעיל דאם הי' רובא ברצון רוב גמור מה"ת אז לא הי' בספק תחתי' ספק אינו תחתי' ספק אונס ספק רצון דין ספק ספיקא ולא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא דאונס לספק דאינו תחתי' כיון דהיתירא של ס"ס אינו משום רוב מקרים להיתירא כמו שהורה לנו הריב"ש ז"ל אלא מטעמא שכתבנו דהוי ספק של ספק איסור וכיון דהכי הוא אם הי' רוב רצון רוב גמור אז כשאנו מסופקים שמא הי' תחתי' הוא ספק של איסור ודאי דאילו הי' ידוע לנו שהי' תחתי' הי' דין איסור ודאי וכל שידיעתו אוסרת איסור ודאי ספיקו אסור מה"ת ואף שגם בידוע לנו שהי' תחתי' לא הי' ודאי רצון אבל כיון דמה"ת רוב כודאי הוא לענין דינא ידיעת המקרה של תחתי' חשיבא כסבה האוסרת בעצם ומשו"ה כשאנו מסופקים שמא הי' כן הוא כספק על עצם של האיסור דספיקו אסור מה"ת, ומה"ט יש לומר דהיכא דאיכא חזקת איסור דלא מהני ס"ס דכיון דספק אחד הוי כודאי איסור ע"י דין חזקה ממילא גם הספק השני הוי ספק איסור ודאי ולא ספק בספק איסור דהרי אילו הוו ידעינן בירור של אחד מהם הי' איסור ודאי. והנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"י כתב ואפי' הי' לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה יש להתיר מכח ס"ס, ובד"מ הביא מתשו' הרשב"א דמהני ס"ס אפילו בדבר שהי' לו חזקת איסור, ונעתיק בזה דברי השואל בתשו' הרשב"א סי' ת"א, וז"ל, שאלת ס"ס דקי"ל דמותר אם נאמר כן אפילו במקום דאיתחזק איסורא או לאו ואת"ל מותר לאותו שאמר בפ' בכל מערבין דאפי' בספיקא דרבנן היכא דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא,, וא"ת אסור, תריץ לי הא דאמרינן בפ"ק דכתובות דקיל ס"ס מרוב דרוב אינו מתיר ביוחסין וס"ס מתיר ובשחיטה מתיר כדאיתא בההיא דמצא גדיי' ותרנגולי' שחיטין. עכ"ל השואל שם. ותשו' הרשב"א ע"ז הוא באריכות אבל קשה להבין כל כך מה שדוחה שם דברי השואל, ובפר"ח סי' ק"י ביאר היטב כונת השואל כפשוטן, דראשונה הוכיח מספק דרבנן דאסור באיתחזק לר"י ואח"ז הוכיח להיפוך דס"ס עדיף מרוב ורוב מהני גם באיתחזק איסורא כמו במצא תרנגולי', והפר"ח מכריע דמהני גם באיתחזק ומה דהקשה השואל מפ' בכל מערבין לפי"מ דקיי"ל התם כר"מ דגם באיתחזק איסורא מותר ספק דרבנן אזיל קושיתו דהרי בנטמא בטומאה קלה וטבל ספק במ' סאה ספק אינו מ' סאה נקטינן כר"מ דטהור, והכרעת הפר"ח דמהני ס"ס באיתחזק איסורא הוא מהא דמהני רובא נגד חזקת איסור כההיא דאבדו גדיי' וכן משמע מתשו' הרשב"א כדברי הפר"ח דעיקר ההוכחה דמהני ס"ס באיתחזק הוא מדין רובא דמהני גם באיתחזק דז"ל הרשב"א בסוף התשובה ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא רבי יהושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפילו בדאיתחזק איסור כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר ה"ה בתרי ספיקא דשריא אפילו באיתחזק איסורא. עכ"ל: והנה מהא שדמה השואל דין ספק ספיקא לספק דרבנן מוכח דס"ס לא מטעם רוב הוא דאי מטעם רוב הוא מה שייך ענין זה לספק דרבנן דקיי"ל לקולא ומהכרעתי שהוכיח דמהני ס"ס באיתחזק איסורא מהא דמהני רובא משמע דהיתר ס"ס מטעם רוב ולשני דמיונות אלו הודה גם הרשב"א כמבואר מלשון הרשב"א וכמ"ש הפר"ח שם עוד יש לדקדק מה דהביא הרשב"א לצייר רוב באיתחזק איסור היכא שנתערב איסור בהיתר והלא שם מטעם בטול ברוב הוא, ובפר"ח תמה ע"ז וז"ל ולכאורה קשה דהתם הוי גזה"כ שמתבטל האיסור ברוב ומה ענין זה לס"ס ומיהו לזה י"ל דס"ס הוי כרוב דבחדא ספיקא הו"ל כפלגא ופלגא וכי איכא תרי ספיקי הו"ל כרובא עכ"ל. ולא ביאר כונתו וכנראה דרצה לומר דגם ס"ס כעין בטול ברוב אבל לא ביאר הענין איך שייך ס"ס לביטול ברוב: ועפמש"כ הנה הדמיון לספק דרבנן הוא מבואר דכמו דספק דרבנן מותר משום דאין הספק על עצם איסור רק על איסור של שמיעת חז"ל ובכה"ג ליכא איסור על ספק כ"כ ליכא איסור על ספק של ספק איסור כמו שבארנו אמנם היכא דאיתחזק איסור י"ל דכיון דמה אזלינן בתר חזקה תו לא הוי בגדר ספק וממילא ליכא היתר, ויש מקום לומר להיפוך דחזקה לא נאמרה בתורה רק היכא שאין לנו הכרעה למעשה אם להתיר או לאסור ועלינו להתנהג כדין דבר המסופק לנו בכה"ג אמרה תורה אוקמה אחזקה בין להקל ובין להחמיר, אבל בספק שאינו גורם לנו דין מסופק והיתרו ברור בכה"ג לא מוקמינן אחזקה ולענין חקירה זו הוכיחו מספק דרבנן ולפ"מ דקיי"ל דספק דרבנן לקולא גם באיתחזק איסורא משום דכיון דספק דרבנן מותר לגמרי וליכא ספק לדינא בטל מזה דיני חזקה כ"כ נאמר לענין ס"ס כיון דס"ס הוי היתר גמור חזקת איסור לא שייכא בזה כיון דליכא דין ספק ליכא דין חזקה ונאמר לפי"ז דגם הא דמהני רוב במקום חזקת איסור הוא ג"כ מה"ט דכיון דאזלינן בתר רובא בטל דין ספק מזה וכיון דליכא דין ספק בטל דין חזקה ומשו"ה י"ל דבחר הרשב"א לציר רוב בתערובות דרוב שלא ע"י תערובות אפשר לומר שהוא מטעם בירור המעשה שהוברר הספק וא"כ אי אפשר ללמוד מזה כלום על ענין ספק ספיקא דבס"ס ליכא בירור המעשה כלום כמש"כ הריב"ש שבמקרים שאין טבעו של עולם הוא לא שייך לומר מחצה נבעלת ברצון ומחצה באונס לכן הביא מרוב שע"י תערובות ואפשר דכונת הרשב"א בתערובות שהיתירו שלא מדין ביטול ברוב אלא דאזלינן בתר רובא מהכלל כל דפריש מרובא פריש דגם שם אין ההיתר מחמת הכרעת המקרה דכך אפשר שיופרש מן המיעוט כמו מן הרוב דל"ד לרוב בטבע כרוב בהמות כשרות כמש"כ האחרונים חילוק זה בין רוב בטבע לרוב הנפרש וברוב הנפרש התירה תורה או אסרה כודאי אבל במציאות הוא ספק וכמו שמוכח מהשטמ"ק שהבאנו בפרקים הראשונים ומ"מ מהני גם באיתחזק איסורא ומזה יש להוכיח דכל היכא שנפל דין ספק ליכא דין חזקה ומזה יש להוכיח דגם בס"ס כן דכיון דס"ס מבטלת דין הספק בטלה תורת חזקה מזה כנלענ"ד בעזה"ז:

ועפי"ז נתבאר לנו גם מה שרצינו לומר עפ"י דרכנו דהיתר של ס"ס הוא דכיון דבספק אחד הוי רק ספק איסור ממילא ע"י ספק השני הוי ספק של ספק איסור ומותר לגמרי דהי' מקום לומר דהיכא דאיכא חזקת איסור דבספק אחד יהי' ודאי איסור ע"י דין חזקה ובספק שני יהי' ספק של ודאי איסור וספיקו אסור מה"ת ורק אם יולד ספק שלישי אז יותר מדין ס"ס אם החזקה אינה מועלת על הספק השני ועי' ש"ך בכללי ס"ס דמחלק בין שני ספיקות לשלשה ספיקות לשיטתו גם אם תהי' החזקה מכרעת על שני הספיקות גם אז מותר בג' ספיקות אבל אין דברי' מובנים לנו וכבר תמה הפר"ח ע"ז מה לי ב' ספיקות מה לי ג' ספיקות, ורק באופן שכתבנו דהחזקה מכרעת רק הספק הראשון יש מקום לחלק בין שני ספיקות לשלש, אכן לפי מה שלמדנו מתורתו של הרשב"א שדין חזקה לעולם הוא אחרי תולדת הדין הבא מן הספק והיכא דלא איתיליד לנו דין מסופק ליכא תורת חזקה נפתרה שאלתנו דכיון דשני הספיקות נולדו יחד ועכשיו ליכא דין ספק מחמת שדין ספק ספיקא הוא היתר לגמרי בטלה מזה תורת חזקה ורק אם הי' נולד לנו ספק אחד ואח"כ הספק השני בזה יש לדון אם יש לחלק בין נודע הספק הא' קודם השני או לא דאז יש מקום לומר דכיון דאילו הי' ידוע לנו הספק הא' הי' אסור מטעם ודאי ע"י דין חזקה כשנולד אח"ז הספק הב' יש עלי' דין ספק איסור, ויש לומר דגם בכה"ג כיון דלא נודע לנו הס' הא' עד שנולד הס' הב' מותר מטעם ס"ס דחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה אבל בכה"ג שנולדו שני הספיקות ביחד ודאי דלא שייך לומר דין חזקה על ספק א' דלא הי' במציאות הס' הא' בלא השני וליכא בזה תורת ספק וממילא ליכא דין חזקה:

ולפי"ז עלינו לחלק בין דין רוב לדין חזקה היינו דחזקה לא נאמרה רק על תולדת דין היוצא מספק ודין רוב נאמר על הספק עצמו דמה"ט רוב מהני נגד חזקה דהרוב משו' את הספק כודאי במציאות, וחזקה אינה משוה את הדבר כודאי רק מכרעת את הדין דאל"ה למה לא נימא איפכא שיהי' ודאי איסור ע"י חזקה ויתבטל דין רוב ומעתה יובן לנו האי כללא בדיני ספק ספיקא לענין ספק שאינו שקול הנלמד מדברי תוס' כתובות הנ"ל שמבואר בדבריהם דאם הי' רובא דברצון רוב גמור לא הי' מצטרף ספק אונס לספק שאינו תחתי' להתהוות לס"ס הוא דוקא היכא שאינו שקול הס' מחמת דין רוב שדין רוב עושה הספק עצמו לודאי וממילא ליכא בזה רק ספק אחד אבל אם יהי' חזקה על ספק אחד או על שני הספיקות אינו בכלל ספק אינו שקול דחזקה אינה מכרעת את הספק עצמו ולא נגרע כלום משני הספיקות ושפיר חשיב ס"ס וממילא בטלה החזקה כיון שהספיקות אינם גורמים דין איסור וספק איסור וכיון דליכא שום תולדה מן הספיקות ליכא חזקה ובס' ש"ש ש"א פי"ח כתב לחלק בזה דהיכא דהחזקה היא רק נגד ספק א' הוי בכלל ספק שאינו שקול וכמאן דליתא דמי והיכא דהחזקה היא נגד שני הספיקות מסייעים שני הספיקות לבטל החזקה כרוב נגד חזקה. יעו"ש. ועפ"י דרכו דס"ס מטעם רוב הוא הוא דבר נאה ומתקבל אבל לפ"מ שהעלינו דס"ס לאו מטעם רוב הוא ומה שכתב הרשב"א דאלים היתירו כרוב ואפשר דעדיף מרוב הוא רק] על] כח היתירא של ס"ס שדן הרשב"א שמובן הדבר דאף דס"ס שריא אין היתירו כהיתר ממש ומה"ט יש מי שאומר דס"ס בדבר שיש לו מתירים אסור וגם ברוב לא מהני בדשיל"מ כמש"כ הר"ן בפ"ק דביצה והמתירים ס"ס בדשיל"מ סברי דאלים היתירו יותר מהיתר של רובא ע"י יו"ד סי' ק"י ברמ"א ובאחרונים שם ומשו"ה לדברינו אין מקום לחלק כמו שחילק הש"ש ורק עיקר החילוק הוא דאם הספיקות אינם שקולים מחמת עצמם כמו היכא דיש לתלות באיסור יותר מהיתר או דלא שכיח להיתירא או כאופן שכ' התוס' הנ"ל בכה"ג חשיב אינו שקול ולא מצטרף ס' כזה לס"ס, אבל דין חזקה אינה מגרעת ערך הספק כלום רק מכרעת הדין ובס"ס ליכא דין ספק ומשו"ה ליכא גם דין חזקה. ונתברר לנו בס"ד כלל העיקרו בדין ס"ס ומזה יובן לנו גם הכלל השני הנלמד מדברי תוס' הנ"ל שכ' שבקדשה אבי' פחותה מבת ג' שנים ליכא ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא בקטנותה נבעלה דפתוי קטנה אונס הוא משום דשם אונס חד הוא דאם נאמר דס"ס כח היתירא מחמת רבוי מקרים להיתר אין שום טעם בחילוק זה של שם אונס חד הוא ומה תלוי זה בשמות הלא מ"מ איכא בזה רוב מקרים להיתר, אמנם לפמש"כ יש לנו פתח להשיג ענין זה, דלפמש"כ בס"ס כח ההיתר משום שנוי הדין שבא מכל ספק וזה שייך יותר במקרים השייכים לעיקר הדין כמו ס' תחתי' וס' רצון דסבת הרצון גורמת דין האיסור וכ"כ מה שנבעלת בהיותה אשת איש, ונגד זה ההפכים משני הספיקות גורמים ההיתר דזנות של פנוי' מותר וכן האונס של אשת איש אבל כשהיא אשת איש ויש בזה הרבה אופני אונס או שנאנסה ע"י ההטעת הדעת או ע"י כפי' בכח אין במקרים אלו רק גורם אחד לדין מה שלא הי' בזה בחירה מדעת וכיון דליכא שני גורמים אין הס' השני מקיל יותר מהספק הא' וכיון דליכא רוב מקרים חשוב ספק אחד:

ועפ"ד יש לתרץ קושית הפנ"י והאחרונים שהלכו בשיטתו מה שקשה להם בדברי תוס' כתובות שהקשו שם באשת כהן דאסורה משום דהוי חד ספיקא לוקמה אחזקת היתר ותמה הפנ"י דאף בחזקת היתר ראוי להיות אסורה מדין ס"ס דשמא תחתי' זנתה ואפילו לאו תחתי' שמא לפסול לה נבעלה ונפסלה מן הכהונה וכיון דמסיק הרשב"א וכן הכריע הפר"ח דס"ס מהני במקום דאיתחזק איסורא כ"כ נימא להיפוך היכא דאיכא תרי ספיקא לאיסורא שלא יועיל חזקת היתר ובקושיא זו שקלו וטרו בס' הפלאה ובס' דו"ח להגרע"א על מס' זו, ולפמש"כ הי' נראה דס"ס לא מהני רק להיתר אבל ס"ס לאיסורא לא מהני כלום ודינו שוה כחד ספק לחוד דלפמש"כ שאין הטעם משום רוב אלא משום דאיסור ספק קיל מודאי בא הספק השני ומתירו לגמרי דספק ספק איסור מותר לגמרי וכ"ז לא שייך רק להיתר אבל בס"ס לאיסורא לא שייך ענין זה דמהיכא תיתי שיעשה כודאי איסור כיון דליכא רוב גמור והוי לעולם כספק איסור לחוד ומהני חזקת היתר. כנלענ"ד:

אמנם מדברי תוס' פ"ק דעירובין ד' ו' משמע דס"ס לאיסורא הוי כרוב דהקשו שם לפי' הר"ש דפרוץ כעומד מותר דהוי כעין ספיק ספיקא שמא עומד מרובה ואפי' כי לא נפיש ושוין כי הדדי מותר וע"ז הקשו וא"ת דבפ"ב דבכורות אמר נמצא מכוון בין שתי עירות לרבנן יביאו עגלה אחת ויתנו והשתא כל אחת תביא עגלה לעצמה דשמא קרובה היא ואפי' מצומצמות הא אמר הקרובה ואפילו קרובות וי"ל דממ"נ סגיא באחת אם קרובה היא יוצאת בשל תנאי ואם רחוקה היא פטורה מאי אמרת דילמא מצומצמות המה זה אינו מצוי. עכ"ל. והרי הכא הוא ס"ס לחומרא שיתחייבו בעגלה ערופה, אבל נראה דבע"כ אין כונת התוס' לדין ספק ספיקא ממש דלפ"מ שכתבו תוס' בפ"ק דכתובות הבאנו לעיל דאם ספק אחד אינו שקול שיש רוב לצד אחד לא חשיב ס"ס וכן פסקו האחרונים והכא ספק זה שמא מצומצמות הוא ספק דלא שכיח כמו שכ' תוס' כאן דזה אינו מצוי, אלא נראה דכונתם דהוי כדרך רוב כמו שהבאנו למעלה לשונם שכ' דהוי כעין ספק ספיקא ועוד כתבו שם דההיתר קרוב מן האיסור. יעו"ש. ואף דלפ"מ שהשריש לנו הריב"ש לחלק בין ס"ס לרוב אם הם דברים שהטבע גוזר עליהם אז דנים עליהם מדין רוב ואם הם מקרים שלא בטבע דנים ח"ס והי' ראוי לומר דס' זה של צמצום הוי כס"ס, אבל מ"מ כיון דא"א לצמצם בידי אדם הוי כמקרה של טבע העולם כיון שאין אדם יכול לצמצם בהם וכ"כ נאמר בנמצא מכון בין ב' עירות דהוי כעין רוב דהס' שמא היא רחוקה. שקול הוא וכשנאמר סמוך מיעוטא שמא מצומצמות יהי' רוב וחייב את כ"א בעגלה. וצ"ע:

ובזה יתישב לנו מה שהקשינו דס"ס לא מהני בספק טומאה ברה"י אף דזה לא נוכל ללמוד מסוטה ובשאר דברים מחלקינן בחילוק כל דהוא אם רק לא דמי לסוטה דלפמש"כ בספק טומאה ליכא דין ספק ספיקא דכיון דחד ספק אינו מקול כלל לענין הדין ועשתה תורה כודאי גם הספק השני הוי ספק איסור ודאי וחשיב ג"כ כודאי וכן הלאה וכל ספיקות שאתה יכול לרבות כיון שכל ספק אינו מקיל ומשנה כלום מדין ודאי אין רבוי הספיקות מועיל בזה להתיר כלים, ול"ד לרוב דמהני אף בספק טומאה ברה"י דרוב מכריע את הספק בעצם שלא יהי' עלי' תורת ספק כמו בתשעה צפרדעים ושרץ אחד דאפי' דין תורת רוב עלינו להחזיק שהיתה הנגיעה באחד מן הצפרדעים ואינו כספק טומאה ברה"י רק כודאי כמש"כ ברש"י בפ"ק דכתובות וחזקה לא מהני בספק טומאה דחזקה אינה מכרעת את המעשה אלא מברכת הנהגת המעשה כמש"כ הרבה גדולי האחרונים דאף דקיי"ל בתו"ת מוקמינן אחזקה מה"ת אבל רובא לא מפני בתו"ת והוא מה"ט דחזקה אינה מבררת המעשה לברר בין הגדת העדים אלא הכרעת הדין בספק הבא מן העדים ורובא מכריע את המעשה ובתו"ת ליכא הכרעת המעשה מטעם דתרי כמאה, ומשו"ה לא מהני חזקה בספק טומאה כיון דבספק טומאה ליכא דין ספק להנהגת המעשה וכל דליכא דין ספק להנהגת המעשה ליכא חזקה, אבל רוב מברר את עצם הספק שלא יהי' ספק במקרים, ואולי יש לכוון כן בדברי התוס' בב"ב שהבאנו למעלה שכ' דכיון דחד ספיקא טמא גם היכא דאיכא חזקה מה לי חד ספיקא מה לי תרי ספיקא היינו דמדין חזקה אנו יכולים ללמוד לס"ס דהרי גם בחזקה הי' מקום לומר להיפוך דאף דעשתה תורה כודאי זה רק אם יהי' דין ספק אז יהי' דין איסור ודאי אבל היכא דאיכא חזקת היתר שיהי' דין היתר ודאי אז לא יהי' בכלל ספק טומאה, וכ"כ יש מקום לומר לענין ס"ס דהיכא דאיכא ס"ס לא יהי' לנו בתורת ספק טומאה, אמנם דכיון דקי"ל דילפינן מסוטה גם היכא דאיכא חזקה מזה אני למדים דכונת התורה היא שאם רק עצם הספק של המקרים לא נתברר ובספק הוא עומד שיהי' דין ודאי עלי' ומשו"ה גם בספק ספיקא כיון דלאו דין רוב עלי' לברר את עצם המקרים והדבר שקול לענין הכרעת המעשה חשוב ספק טומאה ברה"י ודינו כודאי וכמו דלא מהני היתירא של חזקת היתר כ"כ לא מהני היתר של ס"ס דטעם אחד לשניהם שאם אין דין ספק בזה בנוגע להנהגת המעשה אינם מועילים להוסיף איסור או היתר, ועי' תוס' ריש נדה סדה"מ והלל מש"כ שם להקשות האיך ילפינן מסוטה לטמא ברשות היחיד היכא דאיכא חזקה הא בסוטה איתרע ע"י קנוי וסתירה, ותרצו בזה"ל וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית. עכ"ל. ודבריהם אינם מובנים לכאורה מה לי חזקה שאינה טמאה ודאי ועוד הלא מ"מ ל"ד לסוטה ואיך ילפינן לחדש דין יותר ממה שחדשה תורה בסוטה אלא נראה דכונתם עפ"ד שכתבנו דחזקה אינה מכרעת את מציאות המקרים לברר באיזה אופן הי' אלא מכרעת הדין וכיון דחזינן בסוטה דעשתה תורה ספק כודאי היכא דאיכא רגלים לדבר דאף דזה גורם לסתור דין חזקה אבל מציאות הדבר אינה מכרעת ואם נאמר דחזקה מועלת להכריע את הדין בספק טומאה הי' ראוי להיות בכה"ג דבטלה החזקה מחמת הרגלים לדבר שיהי' ספק איסור ולא ודאי דעל דין ספק לא בטלה החזקה שהרגלים לדבר גורם לבטל דין טהרה ודאית אבל אינו מכריח שיהי' ודאי טומאה ואם הי' הדין בספק טומאה שיהי' בזה דין חזקה היינו שלא לשנות ממדת הדין דמעיקרא גם בכה"ג הי' ראוי שלא ישתנה רק כפי ערך שמכריח סבת המקרה של רגלים לדבר היינו לשנות מודאי טהרה על ספק טהרה וכיון דחזינן דעשתה תורה ספק כודאי וחדשה תורה דין מחודש ממילא לא תיהני בכה"ג חזקה דהרי חזינן דלא אזלינן בזה בתר הדין דמעיקרא כנ"ל:

ונמצא דלפי"ז בחד צד ס"ס עדיף מרוב ובחד צד רובא עדיף היינו דבכל היכא דליכא דין ספק כודאי אז ס"ס עדיף מרובא דדין ספק ספיקא מועיל לבטל לגמרי את דין הספק אבל היכא שעשתה תורה ספק כודאי ליכא דין ספק ספיקא אף דרובא מהני כנלענ"ד בעזה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף