שערי ישר/א/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם בשיטת הרמב"ם בענין זה לא נתבאר היטב דבה' ק"פ פ"ו ה"ז כתב וז"ל יחיד שנטמא בספק רה"י כמו שיתבאר במקומו הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת, וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולן בטומאה עכ"ל. והוא מהירושלמי הנ"ל. דפסק כר' הושעיא כמ"ש בכ"מ שם דר' הושעיא רבי' דר"י הוא. ובה' נזירות לא הביא כלל דין זה של הירושלמי הנ"ל וממה שהביא בפ"ט שם אוקימתת הש"ס דריש שני נזירים בשני נזירים שנטמא אחד מהם דמביאים קרבנותיהם על תנאי ואין מגלחין כתב אח"כ בזה"ל וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והי' אחד מבחוץ רואה אותם ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא, ואינו יודע מי הוא, אבל אם הי' עד זה עמהם הרי שניהם טהורים כיון שהם שלשה הרי הם רבים ורבים ברשות היחיד ספיקן טהור כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר במקומו. עכ"ל. מדברי' אלו אין ללמוד כלום דכל לשונו הוא לשון הש"ס והתוס' שם ובריש, מס' נדה הקשו כיון דספק טומאה ברה"י ודאי טמא למה אין מביא כל אחד קרבן טומאה ודאי ותירצו דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמא שניהם דודאי אחד טהור והא דאם הי' שלשה טהור לאו משום הלכה הוא אלא משום דמוקמינן כל חד וחד אחזקתי'. יעו"ש. ועפי"ז י"ל כן בשיטת הרמב"ם ואף דמלשון שכ' ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר משמע דמטעם הלכה הוא אבל גם לשון הש"ס ג"כ כמעט כלשון הזה, ובע"כ עלינו לפרש דכוונת הש"ס רק לבאר דשאני רשות היחיד מרשות הרבים דספק טמא לא נאמר רק ברה"י ושלשה הוי רה"ר ובאמת טהרתן הוא רק משום חזקה קמייתא כ"כ נפרש לשון הרמב"ם ולפי"ז אפשר דגם הרמב"ם סובר כשיטת התוס' דאם הי' אחד שנטמא בספק הי' מביא קרבן טומאה ודאי, אבל תמוה מאד למה לא הביא כן להלכה אחרי שדין זה הוא דין ר' הושעיא בירושלמי ופסק כוותי' לענין פסח למה הביא רק דין ספק של שני נזירים שדינם בספק ולא הביא ביחיד שנטמא שיהי' דינו כודאי ובכה"ג אין דרכו של הרמב"ם לסתום אלא לפרש, ומצאתי שבס' מראה הפנים על הירושלמי שם במס' נזיר העיר זה והכריע שהרמב"ם פוסק כר"י ולא כרבי הושעיא דלא כהכ"מ ודחק לפרש דברי הרמב"ם בה' קרבן פסח יעו"ש ואין דברי' מתקבלין לי. וע"כ נלענ"ד דהרמב"ם מחלק בין פסח לנזירות היינו דלענין פסח פסק כרבי הושעיא ולענין נזירות לא פסק כוותי' מחמת סתימת הש"ס דילן ומשו"ה לא הביא הירושלמי כלל לענין נזירות מפני שרק עפ"י סוגית הש"ס דילן שיטת רבי הושעיא נדחית מהלכה לענין נזירות והביא להלכה דברי הש"ס כמו שהם אמנם לפי"ז עלינו להבין איך אפשר לפרש בהבנת הרמב"ם ולחלק בין פסח לנזירות, ונראה דהרמב"ם מפרש דכיון דפשטות ש"ס דילן ריש נדה אזלי דספק טומאה ברה"י לרבנן דפליגי על ר"ש הוי כודאי והכא לענין שני נזירים מפורש בגמ' דהוי רק דין ספק לענין תגלחת והבאת קרבנות, וחילוקא שכתבו התוס' לחלק בין הילכתא דילפינן מסוטה לדין חזקה לא סבר לה ומזה הוכיח דהש"ס דילן סובר דלאו לכל מילי הוי כודאי ופשר דבר זה י"ל דסובר דבכל דבר שדין טומאה לחוד גורם הדין בכה"ג קבלו חז"ל שעשתה תורה את הספק כודאי אבל בספק נזיר טמא שדין תגלחת והבאת קרבן אין דין טומאה לחוד אלא עיקר הדין נובע מדין הנזירות ובזה לא עשתה תורה ספק כודאי והוי ספק נזיר טמא שדינו ככל הספיקות, וכן משמע קצת לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל לענין שני נזירים שכתב כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא משמע דסובר דגם בכה"ג היכי דהספק בין שניהם הוי לענין טומאה כודאי מ"מ לענין נזירות הוי ספק שדין זה בנזירות הוא והוי ספק בדין נזירות שדינם ככל ספק של תורה, אכן אם הי' שם שלשה דלענין טומאה הוי כודאי טהור גם בנזיר הדין כן, ומסתבר לומר כן דלשנות דינו מכמו שהי' שני הדברים גורמים דיני הטומאה והנזירות גם יחד, וכיון דמדין הטומאה דלא נשתנה דינו כלום וטהור הוא כמקודם אי אפשר לשנות דינו מכל נזיר טהור אבל להיפוך אם הי' ברה"י אף שמדין הטומאה הוי כודאי אבל דין הנזירות מעכב שלא יהי' כודאי דבזה לא עשתה תורה ספק כודאי. ובקצרה דלענין רה"ר שאין מתחדש עלי' דין מחודש רק בשלילה לזה מועיל הלכות טומאה לחוד, אבל בספק רה"י שאנו דנים בחיוב לחדש עלי' דין נזיר טמא א"א דין טומאה לחוד לגרום בלי הצטרפות דין נזירות ומשו"ה נשאר בספיקא. ובזה נתישב לי מה דנראה לי פלוגתא בין הרמב"ם והתוס' לענין ספק ספיקא אם שורפין ע"ז קדשים דבה' אבות הטומאות פי"ג הי"ב כתב הרמב"ם בזה"ל אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין עלי' תרומה לעולם ואצ"ל קדשים אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין עכ"ל. מלשונו שכתב "לעולם" מוכח להדיא דלאו דוקא על הטומאות שרבנן גזרו אלא כל טומאה שיהי' והתו' במס' שבת ד' ט"ו ע"ב בהא דהובא שם על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' ר"י אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכ"א ברה"י תולין ברה"ר טהורים וכתבו התוס' וז"ל על ספק בית הפרס נראה. לר"י דמיירי בשדה שנתחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במו"ק ד' ה': וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברשות היחיד טמא עכ"ל. והנה מלשון הגמ' במס' נדה פ' בנות כותים ד' ל"ג ע"ב הוי ספק ספיקה ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה משמע כשיטת הרמב"ם דכללא הוא דלעולם אין שורפין תרומה בס"ס, אבל סברת התוס' חזקה מאד כיון דקיי"ל דכל ספק שיהי' ברה"י לעולם טמא ואין שום חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות וכמו דשורפין על ספק אחד משום דהוי כודאי הלא גם בספק ספיקא הוי כודאי ושיטת הרמב"ם דמחלק לענין שריפת קדשים בין ספק אחד מספק ספיקא אינו מובן, אמנם לפמש"כ בשיטת הרמב"ם דבדבר שאין דין טומאה לחוד גורם הדין אין דין טומאה ע"י ספק מועיל לעשות כודאי י"ל דגם לענין שריפת קדשים אין דין ספק טומאה שהוא כודאי מכריע לזה שיהי' מצו' לשרוף את הקדשים דמצו' זו דין הקודש גורם והוי ספק קדשים טמאים ומשו"ה מה דשורפין קדשים בספק טומאה ברה"י דין חכמים הוא וכך העמידו דבריהם לשרוף רק על ספק אחד דלכה"פ איכא ספק מצו' וגם בספק מצות עשה מהראוי לקיים אם ליכא איסור בשריפתן אבל בספק ספקא דמצד המצו' הרי איכא ספק ספיקא לקולא אסרו חז"ל לשרוף את התרומה וקדשים. כנלענ"ד:

ולענין ק"פ שיטתו מחוורת כיון דמש"ס דילן משמע להדיא דלכל דיני טומאה הוי כודאי כמו שהוכיחו התוס' בפ"ק דחולין ד' ט': מהא דפריך הש"ס ריש נדה ולר"ש אי מסוטה יליף אמאי תולין יעו"ש, ולפי"ז יחיד שנטמא בספק רה"י אסור באכילת פסח מטעם ודאי וכל שאסור לי' מטעם דין טומאת מת פטרתו תורה מפסח ונדחה לפסח שני וא"צ לשלחו לדרך רחוקה דמטעם ספק ג"כ פטור הוא ולא בתורת אונס חשיב וכן בצבור כה"ג עושים כולם בטומאה דלענין פטור מפסח ראשון כולם שווים ודיניהם שווים דמדין טומאה הוא וע"כ עושים בראשון ככל צבור שנטמאו ובזה אין שייך לומר דמצטרף לזה דין הקודש כמובן דהאיסור כניסה למקדש ואכילת קדשים רק הטומאה. בלא שום סבה אחרת גורם משו"ה הוי כודאי. ומטעם זה הביא בה' ק"פ דברי ר"ה כלשונם בהירושלמי ובה' נזירות כלשון הש"ס ריש שני נזירים ולענין ספק טומאה ברה"י ביחיד לא הביא כלום כיון שהביא דין הש"ס דילן ולשיטתו ליכא הבדל בין יחיד לנולד טומאה בין שנים כנלענ"ד בזה:

אמנם לכאורה קשה לפ"מ שבארנו להרמב"ם דלענין נזירות דומה ספק זה לשאר ספיקות למה לא מוקמינן כל חד אחזקתיה כמו בשני שבילים, אכן גם לשיטת תוס' קשה כיון דלא ילפינן מסוטה היכי שנולד ספק בין שניהם דאחד מהם ודאי טמא וכשהי' שלשה דהוי רה"ר מטהרינן רק מטעם חזקה דכיון דאחד מהם ודאי טהור לא ילפינן מסוטה ומדין חזקה אין חילוק בין רה"י לרה"ר ועי' במהרש"א בפ"ק דחולין שעמד בזה שם על דברי התוס' ד' ט' ע"ב ותירץ עפ"י טעם האמור בירושלמי הובא בתוס' פ' כשם והטעם האמור בתוספתא דאפשר לישאל ליחיד, וא"א לישאל לרבים או מטעם שמצאו שהצבור עושים פסח בטומאה כמו שהובא טעמים אלו ברמב"ם: וראב"ד ה' אבות הטומאה, והוא דחוק מאד דהרי אלו טעמים נאמרו למצוא איזה מקום בטעם של ההלכה בילפותא מסוטה לחלק בין רה"י לרה"ר אבל כשאנו דנים מטעם חזקה לא נוכל להבדיל מחמת טעמים אלו עפ"י סברא דאל"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא שיהי' שניהם טמאים ודאי וזה פשוט, אמנם בס' ש"ש ש"א פי"ז כתב לתרץ בטעם דמסתבר קצת דלענין שיהי' שניהם טמאים ודאי שהוא דבר שא"א להיות לא ילפינן מסוטה, אבל לענין שיהי' שניהם טמאים בספק ע"ז ילפינן שפיר מסוטה דברה"י לא מהני חזקת טהרה דזה יכול להיות עיי"ש. ולמש"כ בטעמא דמילתא להרמב"ם ז"ל דבנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא ילפינן מסוטה רק דין טומאה לחוד ובנזיר שדין זה שייך לדין נזירות לא ילפינן, י"ל ג"כ כדרך שכתבו הש"ש אליבא דהתוס' ועוד בטעם מורגש יותר, דאף דלא נוכל לטמא ודאי שיתחדש עלי' דין נזירות טומאה דעל נזירות לא חדשה תורה שיהי' ספק כודאי אבל מ"מ לענין להעמיד על חזקתם מהני הלכות טומאה דכל חזקה מהני רק על עיקר הספק ועיקר הספק הוא ספק טומאה וממילא הוא נוגע לנזירות ובעיקר הספק ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה ברה"י ומשו"ה נשאר דין ספק מה"ת שהוא להחמיר ומביאים קרבנותיהם על תנאי ואסורים לגלח כמבואר בגמ' בסוגיא כנלענ"ד. ובתוס' כ"ק פ"ק ד' י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד כתבו וז"ל וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם הי' מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת, ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא מטהרים ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפילו ספק ספיקא טמא, וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה. עכ"ל. ובתוס' מהר"ם שי"ף הקשה הלא ספק טומאה מסוטה ילפינן דהוא לענין לאוסרה לבעלה ובס' ש"ש ש"א פי"ד מבאר כוונת תוס' דבנדה מה שנאסרת לבעלה אינו איסור טומאה רק איסור עריות והוי כשאר ספק איסור דליכא בהם חילוק רשויות, וסוטה דכתיב בה ונטמאה ואסורה לבעלה משום טומאה ומשו"ה ברה"י הוי ספק כודאי יעו"ש. ונראה דכוונת הש"ש דרק בדינים שמחמת הטומאה בהם החמירה תורה שיהי' ספק כודאי ברה"י והקילה ברה"ר אבל בנדה לבעלה אינה אסורה מחמת טומאה שבה רק מחמת נדה או מחמת הלידה היינו דראית דם גורם לה שתהי' אסורה שבעת ימים וכן הלידה גורמת איסור לבעלה ולא מחמת הטומאה שנתחדש בה היא אסורה לבעלה ומשו"ה אין ספק זה שייך לספק טומאה שחלקה תורה בו חילוק רשויות, אבל קשה מאד להחליט כזאת דהרי נדה ויולדת אינן ניתרין לבעל עד שיטבלו ובלא טבילה איסורן איסור עולם והיכן מצינו היתר איסורין ע"י טבילה ולא מצינו ענין טבילה רק לטהרת הטומאות או להעלאת קדושה אבל שיותר איסור ערו' ע"י טבילה לא שמענו, ועוד איך אפשר לומר שלא יהי' איסור נדה לבעלה מחמת טומאה דהרי מפורש בקרא ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וביולדת לא כתיב בתורה כלל איסור ביאה, רק כימי נדת דותה תטמא ובנקבה כתיב וטמאה שבועים כנדתה ומי גרע מקראות מפורשות אלו מסוטה שהזכירה תורה בלשון טומאה: וע"כ נלענ"ד עפ"י מה שכתבנו לעיל בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' לענין נזירות ושריפת קדשים בספק טומאה ברה"י י"ל דלענין נדה לבעלה לכו"ע שאני מכל ספק טומאה, דהנה בכל איסורין מחמת טומאה כאיסור כניסה למקדש ואכילת קדשים, הטומאה שנתחדשה אצל הנוגע גורמת הדין אבל המת והשרץ אינם גורמים הדין כלל, רק המת והשרץ גורמים מציאות הטומאה, ומציאות הטומאה גורמים הדינים של כניסה למקדש ואיסור אכילת קדשים וכל כיוצא בזה, ובנדה ויולדת בנוגע לאיסור ביאה ראית הדם והלידה גורמים האיסור שכל זמן שלא תטהר מטומאת נדתה ולידתה אסורה היא כעריות ומצטרף שני גורמים לאיסורה הלידה והטומאה שנתחדש ע"י הלידה וכל זמן שנמשך טומאתה ע"י הלידה וראית דם הנדה נמשך איסורה מהלידה וראית הדם וכשמגיע זמן הטבילה וטהרה מטומאתה ע"י מי מקוה ניתר איסורה, ומשו"ה כשנולד ספק ברה"י מטומאת מת וכדומה שאנו דנים לענין כניסה למקדש אם אסור הוא מחמת מציאות דין הטומאה אמרה תורה לענין זה שיהי' ספק כודאי וכן בנדה ויולדת לענין טהרות הוא דומה לכל ספק טומאה לשיטת תוס' כאן, אבל לענין איסור ביאה שסבת האיסור הוא הלידה וראית דם הנדה שתאסר כל עת נדתה עד שתטהר מטומאתה אם איכא ספק בלידה או בראי' הוא ספק איסור ולא ספק טומאה ואף אם יהי' לענין ספק טומאה כודאי טמאה לכל חומר טומאת נדה להאסר במקדש וקדשים ונגיעת טהרות, אבל לענין איסור ביאה אכתי ספק יולדת היא דאין דין טומאה לחוד גורם איסור ביאה רק הלידה וראית דם גורמים האיסור כל עת המשכת טומאתה, ול"ד ספק זה לנזיר שנולד לו ספק טומאה ברה"י דלשיטת תוס' חייב בקרבנות טומאה ותגלחת כטמא ודאי דהתם ליכא ספק בנזירות רק בתולדת הטומאה ומשו"ה סברי התוס' כיון דספק טומאה עשתה תורה כודאי הרי זה כנזיר שנטמא ודאי, אבל הכא כיון שהלידה גורמת האיסור בהצטרפות הטומאה הרי זה כסבה אחרת שלא מחמת טומאה ולענין זה לא עשתה תורה כודאי ומכש"כ לשיטת הרמב"ם שבארנו דגם בנזיר סובר דהוי ספק בדין נזירות פשוט דלדידי' הוי ספק יולדת דלא עשתה תורה כודאי יולדת:

והעיר בזה כבוד חתני הרה"ג מהר"ש שליט"א דלפי"ז יש לדון לשיטת תוס' אם יהי' בנדה ספק מחמת טבילה אם נטהרה מטומאתה דבכה"ג אין הספק בלידה רק במציאות הטומאה שיהי' תלוי בחילוק רשויות כמו בנזירות שנולד ספק טומאה, אמנם לק"מ דכיון דאיסור מחמת לידה נמשך רק כל זמן שלא נטהרה מטומאתה ואם באמת היתה הטבילה כהוגן כבר הופסק סבת האסור מכח הלידה, נמצא כשאנו מסופקים על הטבילה אנו מסופקים על סבת האיסור מחמת הלידה ועל ענין זה לא עשתה תורה ספק כודאי כמש"כ ונכון הוא בעזהי"ת:

עוד נלענ"ד לבאר שיטת תוס' ב"ק הנ"ל באופן היותר מובן והוא דלפי משמעות פשטות סוגיות הש"ס דענין טומאה הוא מציאות ממש שלא כענין דין חלות איסור וקדושה, כמו שאמרו טומאה נכנסת וטומאה יוצאת וכן מצינו לענין חלות טומאה על טומאה שאמרו בגמ' בלשון "שבעה" לה טומאה, ולא בלשון אין טומאה חל על טומאה כמו אין איסור חל על איסור וכמו שיבואר ענין זה לקמן ש"ג פ"ח ולפי"ז באדם שנטמא יש מקום לומר דמלבד הדין שמתחדש ע"י הטומאה באדם הנטמא, הוא נושא את הטומאה עצמה, ולכן אפשר לומר דהא דחדשה תורה בספק טומאה ברה"י שיהי' ספק כודאי לענין הנהגה, הוא רק לענין דיני הנהגה שבאה מחמת הטומאה עצמה כמו איסור כניסה למקדש, דהוא איסור להכניס את הטומאה, אבל בנדה אין האיסור על הבועל מחמת טומאתה שנמצא בה אלא שע"י הטומאה שבה משתנות דין האשה להיות כעריות להאסר על כל העולם, וכשאנו מסופקין עלי' אם היא בטומאתה והוא ספק ברה"י יש הבדל בזה אם אנו דנים לענין כניסה למקדש או לענין מגע בטהרות, שספק זה הוא מחמת הטומאה עצמה בזה אמרינן שכל ספק בזה הוא כודאי, אבל לענין איסור ביאה שדין זה אינו מחמת הטומאה עצמה אלא בתולדה שמחמת הטומאה משתנית האשה להיות כערו', ואז האיסור ביאה הוא מחמת עריות הוי ספק עריות ובס"ס הוא מותר, ועל דין זה עצמו שהיא נעשית כערו' לא שייך לומר שיהי' כודאי, דבמציאות האמתית אין הבדל בין רה"ר לרה"י וכשאנו דנים לענין הנהגה הוא ענין הנהגה של עריות:

ולפי"ז י"ל דהתוס' והרמב"ם שמחולקים לענין נזירות אם ספק טומאה ברה"י סותר הנזירות פליגי בזה מה שאמרה תורה שמשתנה הנהגת נזירות ע"י טומאה אם הוא ע"י הטומאה עצמה או ע"י השתנות באדם הנושא את הטומאה וסובר הרמב"ם דלענין נזירות דנים בזה כמו בנדה לאסור על הבעל:

ולפי"ז יש לדון דלענין דין שבועל נדה טמא טומאת שבעה יהי' דין טומאה ממש ואם הי' ספק זה ברה"י אף שמותרת לבעל מ"מ מטמאת את בועלה דלענין זה הוי כספק מגע שרץ. אף שאין הטומאה שלו מחמת טומאתה אבל הביאה עצמה מטמאתו כל זמן שהיא בטומאתה. וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף