שערי ישר/א/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א יא

קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא וראוי לבאר אופני דין טומאה זאת אי הוי כודאי טומאה ממש בלי הבדל בכל הדינים המסתעפים מזה או לא, דהנה לענין שריפת קדשים מפורש במשנה טהרות פ"ד (משנה ה') דעל ספק טומאה ברה"י שורפין ומזה הוכיחו בתוס' ריש פרק שני נזירים (נזיר נז. ד"ה באומר) דנזיר שנולד לו ספק טומאה ברה"י מביא קרבן טומאה ודאי, יעו"ש. וכן נקטו בפשיטות במס' שבועות ד' י"ט ד"ה הלך דאם נכנס למקדש חייב, ומוכח דסברי דהוי כודאי טומאה לכל פרטי הדינים כמו דמשמע לשון הש"ס ריש מס' נדה (ג.) ובמס' סוטה ד' כ"ח. יעו"ש. וראוי לבאר לפי"ז מש"כ במס' יבמות פ"ק ד' י"א בהא דאמרינן שם דצרת סוטה אסורה ופטורה מן החליצה וכתבו התוס' בד"ה צרת סוטה וז"ל, ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וכו' וי"ל דעשה ספק כודאי כדאמר פ' כשם (סוטה כח.) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה בלי חליצה עכ"ל. והנה לכאורה קשה לפי"ז גם בספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה שיהיה ספיקו טמא הוא ג"כ רק להחמיר ולא להקל ואיך שורפים קדשים על ספק טומאה ברה"י ואיך יביא נזיר קרבנות טומאה ואיך יגלח בימי נזרו דבכל אלה יש בהם צד חומר וצד קל, ונראה לענ"ד דשאני ענין פטור מחליצה מקולת שריפת קדשים והתגלחות של הנזיר והבאת קרבנותי', דהתם צד הקל בא מן החומר ובחליצה הוי תחילת דין להקל דהנה לפי מה שעשתה תורה ספק כודאי נתוסף חיוב חדש בקדשים שנטמאו בספק ברה"י לשורפם כמו בטומאה ודאית וחיוב מצוה זו הוא חומרא שמחויבים במצות עשה זו ככל מצות עשה והא דאמרינן לעולם בספק תולין ולא שורפין ולא מחייבינן לשרוף מספק מצות עשה, י"ל משום בזיון הוא דשמא לא נטמאו לא שרפינן מספק - ואף דלפי"ז קשה להבין מש"כ בתוס' פסחים ד' כ' ע"ב בד"ה הא ר"ש וז"ל תימא לר"י לר' שמעון כיון דשרי תלוי' לטמא ביד א"כ שרי לשורפו ואמאי קרי לי' תלוי' דתלוי' היינו לא אוכלים ולא שורפים וי"ל דתלוי' לר"ש היינו דלא מיחייב לשורפו. עכ"ל ולפ"ז קשה למה לא יחייב, מספק מצות עשה כיון דליכא איסור לדידיה לשורפו, וצ"ע. עכ"פ בספק טומאה ברה"י י"ל דחל עליה מצות עשה של שריפת קדשים כטומאה ודאית ולא שייך בזה לדון ענין בזיון קדשים כיון דזהו מצותן שישרפו, וכן בנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י דספק זה שעשתה תורה כודאי מחייב את הנזיר לגלח ולהביא קרבנותי' אין לדון על צד הקל שבא בתולדה מן צד החומר היינו אף שאם לא נטמא הוא אסור בתגלחת אבל כיון שמחמת הספק הוא חייב בתגלחת של טומאה וכל שמחמת הנזירות בא עלי' מצות גילוח ליכא איסור גילוח דל"ד לנזיר מצורע דבאים שם מדין עשה דוחה ל"ת משום דמצות עשה של תגלחת אינה שייכת לנזירות כלום ובזה שמקיים עשה של תגלחת מצורע הוא עובר על ל"ת של וכל תער לא יבא על ראשו דנזירות, אבל כאן דתגלחת המחויבת היא ג"כ מחמת נזירות מחמת ספק טומאה שחשבה תורה לודאי ליכא כלל איסור של וכל תער לא יבוא כמו בכל תגלחת של טומאה ודאית, וכן לענין קרבנות של טומאה אין לדון בחיוב הבא מחמת הספק לחוש לחולין בעזרה כיון דמ"מ חייב בקרבן ודאי אף דקמי שמיא גליא דלא נטמא אבל עכ"פ חשבה תורה ספק זה כודאי לכל הדינים של טומאה ואין כאן חולין בעזרה, אבל בדיני יבום וחליצה אין פטור של חליצה בא בתולדה מחמת איסור של יבום דכמה נשים אסורות ליבום ונזקקות לחליצה כחייבי לאוים וחייבי עשה וכיוצא בזה, ובסוטה ודאית שפטרה תורה מחליצה אין הפטור משום איסור יבום אלא דין לעצמו היינו שפטרה אותה תורה מזיקת יבום וחליצה לגמרי ואיכא בזה חומרא וקולא דלענין יבום איכא חומר שאסורה להתיבם ולענין פטור מחליצה הוא קולא שמותרת לשוק בלא חליצה ומשו"ה בספק סוטה אף דלענין יבום אסורה להתיבם כודאי ויהי' איסור אשת אח ודאי זהו רק לענין חומרא שלא להתיבם אבל באמת הדבר ספק שמא לא זנתה והיא זקוקה גם ליבום רק לענין הנהגה בפועל חשבה תורה להחמיר כודאי, אבל ענין הפקעת זיקה שאין בזה חומר למעשה רק להיפוך הוא קולא להתירה לשוק בזה לא מצינו שיהי' ספק כודאי והוי ספק ככל ספק דעלמא ומשו"ה ספק סוטה חולצת כנלענ"ד ביאור שיטת תוס' הנ"ל. ובמס' סוטה ד' כ"ח ע"א בתוס' ד"ה מה ת"ל כתבו בהא דאמרי' שם מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה וכו' מגיד לך הכתוב שהספק אסורה וכתבו בתוס' וז"ל וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא י"ל הכתוב אוסרה קודם שתי' כאילו הוא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח פ"ק דיבמות דף י"א, מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בבי"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמור כחייבי עשה. עכ"ל. ולמדנו מדבריהם דהא דעשתה תורה ספק כודאי אינו ודאי ממש אלא דאיסור זה הוא איסור מחודש כמו ענין ספיקא דאורייתא לחומרא שבארנו בפרקים הקודמים שהוא איסור אחר כ"כ איסור זה שעשתה תורה כודאי הוא איסור אחר רק שהוא חמור מכל ספק דאורייתא דהתם איסור קל והכא איסור עשה, היינו דהתורה צותה באיסור עשה להתנהג בפועל בכל מה דאפשר ושייך לחומרא כאילו הי' ודאי אבל עצמות האיסור של הודאי ליכא בזה דמ"מ הרי הוא ספק. והנה בתוס' יבמות ד' יא: כתבו בזה"ל מאי נסתרה נבעלה וא"ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק, אמאי אמר בסוטה ד' ז' דאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל עכ"ל. והנה מפורש דדבריהם חלוקים עם דברי התוס' סוטה הנ"ל דלשיטת תוס' בסוטה דהא דספק כודאי לענין סוטה הוא דגלתה תורה שעלינו להחמיר למעשה כמו בודאי וגלוי זה גלתה תורה בלשון עשה משו"ה ליכא על ספק רק איסור עשה, והתוס' יבמות הנ"ל סברי דכיון דלהחמיר עשתה תורה ספק זה כודאי כלול בזה גם מלקות היינו דגם על הספק יעבור איסור לאו דבלא"ה רחוק לומר שיהי' החומר רק לענין מלקות דלא מצינו מלקות בלא איסור לאו, ומקור דבריהם ביבמות דאם בא עלי' בעלה לוקה אינו מפורש בגמ' במס' סוטה וכבר הקשה בס' רי"ט אלגזי בה' בכורות ויפה העירני כבוד חתני הרה"ג מהר"ש שליט"א שכונתם מה שאמרו בגמ' דלהכי מוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך דהוא משום דת"ח ידעי לאתרויי בו, ומפרשי התוס' הנ"ל דהוא התראה ממש לענין מלקות וכן נראה פשטות דברי תוס' שם במס' סוטה ד' ז' ד"ה כי היכי יעו"ש. ומזה למדו התוס' במס' יבמות דאיכא מלקות על ספק סוטה, והתוס' במס' סוטה ד' כ"ח הנ"ל מפרשי כפי' רש"י שם ד' ז' דהתראה זו היא לענין השקאה שמודיעין לי' שאם יבא עלי' שוב אין המים בודקין את אשתו יעו"ש. ולפי"ז לשיטת תוס' דמפרשי דליכא על הספק רק איסור עשה ניחא בפשטות הא דספק סוטה חולצת כיון דאיסור מחודש שחדשה תורה על הספק אינו כודאי ממש, י"ל דלהחמיר הוא כודאי ולא להקל, ואמנם לפמש"כ תוס' ביבמות דלהכי לוקין דגם לענין חומר האיסור עשתה תורה כודאי קשה להבין דלכאורה כיון דלענין יבום יהי' חומר האיסור כסוטה ודאית היינו דיהי' איסור כרת משום אשת אח ובסוטה ודאית איסור זה של אשת אח בא בתולדה מחמת פטור היינו כיון שאינה זקוקה ליבום הוי כאשת אח שיש לה בנים כמו איילונית וצרת ערו' דליכא בהו איסור ליבום רק מחמת שאינן זקוקות ליבום והכא בספק סוטה שענין הפטור הוא קולא ולא אמרה תורה ע"ז שיהי' ספק כודאי וכיון דלא נפטרה כודאי כרת מהי תיתי, וכן גם לשיטת תוס' במס' סוטה קשה קצת דהאי עשה שייך רק לגבי בעלה מקרא והיא נטמאה אבל לגבי יבם עשה מנא לן. והי' אפשר לומר בכונת דברי התוס' שכתבו דלהכי ספק סוטה חולצת ולא מתיבמת משום דלהחמיר עשה הכתוב כודאי ולא להקל, עיקר כונתם לענין חליצה דלא תקשה כיון דספק כודאי תפטר מן החליצה וע"ז מתרצי דלהקל לא נאמר ענין זה, אבל מה דאינה מתיבמת אינו משום האי טעמא משום ספק כודאי אלא כשאר ספיקות דעלמא כספק אילונות וספק צרת ערו', אמנם ברא"ש שם מפורש דמהאי טעמא מחמת ספק כודאי להחמיר ראוי לאוסרה ליבם יעו"ש וגם מדברי התוס' מוכח כן דהרי מחייבין מלקות בספק סוטה ובע"כ משום דחשיב כודאי, וע"כ נלענ"ד לתרץ עפ"י דברי. הרשב"א והריטב"א ביבמות ד' כ' ע"א שכתבו שם דבחייבי עשה אם בעלו לא קנו משום דלענין יבום כיון דלא דחו הרי הם באיסור אשת אח בכרת, ובס' שער המלך ה' יבום פ"ו האריך בחקירה זו והביא דעת האחרונים החולקים יעו"ש. ולפי"ז עלינו לבאר דתפיסת הזיקה וביאת היבום אפשר שאינם תלוים זב"ז ואף שהביאה באיסור כרת מ"מ תפיס בה זיקה לענין חליצה ובמ"א בארתי בכל עריות דלא תפסו בהו קדושין שאין איסור הביאה גורם לזה וכדוגמא לזה הראיתי במגרש לענין ביאה ומשייר לענין קדושין או להיפוך כמבואר בגמ' גיטין ד' פ"ה הרי אף דלענין ביאה נתגרשה ומותרת להבעל מ"מ לענין קדושין הויא אשת איש ולא תפסו בהו קדושין וכן להיפוך אף שהביאה אסורה משום אשת איש לענין קדושין הוי כפנוי' ותפיס בה קדושין ואשת איש בכלל עריות היא וכמו שביאר בס' אבני מלואים סי' מ"ג, כ"כ נוכל לומר דלעולם אין שני דברים אלו תלוים זה בזה רק דילפינן שבכל עריות שהם חייבי כריתות אין הקדושין תופסים בהם ואותה הסבה הגורמת לאסור הביאה גורמת ג"כ למנוע בה תפיסת קדושין היינו מחמת שהיא אחות אשה אין תופסין בה קדושין ואסורה לביאה בכרת אבל אין מניעת תפיסת קדושין בא בתולדה מחמת איסור ביאה. ואף דלפי"ז יקשה לכאורה מה דשקיל וטרי בריש יבמות שיהי' מצות יבום בעריות של חייבי כריתות מטעם דחי' דעשה של מצות יבום ידחה ל"ת שבכרת וענין דחי' שייך רק על מעשה הביאה וביבמה בעינן תפיסת קנין שיקוים ולקחה, ולדברינו אף שהותרה הביאה משום עשה דוחה ל"ת מ"מ חייבי כריתות היא לענין קנין, אבל באמת י"ל דענין דחית עשה ל"ת שגלתה תורה דלצורך מצו' בטלה הסבה שגורמת את הל"ת וכיון דגם תפיסת קנין הוא צורך המצו' כמו שבטלה סבת האיסור בשביל מצות יבום כ"כ בטלה סבה המונעת לתפיסת קנין וזה נכון. בעזה"י. ואכמ"ל. ולפי"ז גם בספק סוטה י"ל דלענין יבום הוי ספק כודאי דענין זה הוי להחמיר ולענין חליצה דהוי להקל לא עשוהו כודאי, ואף דלא דמי לחייבי עשה דבסוטה ודאית עצם האיסור הוא, מחמת הפטור, אבל באמת בעצם הפטור איכא קולא וחומרא מה שאסורה ליבם ומותרת לשוק וע"ז גופא נאמר בספק סוטה דלענין צד החומר עשתה תורה ספק כודאי ופטורה מן היבום ואסורה כאשת אח שיש לה בנים ומ"מ איסור כרת זה אינו מפקיע זיקת חליצה דלענין זיקת חליצה הוי כשאר יבמה כמו חייבי ל"ת ועשה לשיטת הרשב"א והריטב"א, ומשו"ה שפיר יש לומר דלענין פטור יבום הוי ספק כודאי דפטור יבום הוא חומר לענין ביאה ליבם ויהי' גם איסור כרת לשיטת תוס' יבמות דהוי כודאי גם לענין עונשין ומ"מ תהא זקוקה לחליצה דלענין זה שהוא קולא לא אמרינן שתהי' כודאי כנלענ"ד:

ואף לשיטת האחרונים הובא בס' שער המלך דסברי דכל יבמה שזקוקה לחליצה אי אפשר שתהי' בה איסור אשת אח. יעו"ש. מ"מ בנידון דידן שהדין מתחיל מחמת הספק י"ל דלכו"ע אפשר להיות שתהי' אסורה באיסור כרת ותהי' זקוקה לחליצה דבנידון זה אין איסור כרת עליה מחמת אשת אח אלא מחמת איסור מחודש שאסרה תורה את הספק כודאי וקמי שמיא גליא דהיא זקוקה גם ליבום ככל יבמה שלא זנתה ולא נשתנה בה דבר הפוטרתה מן היבום ומשו"ה כשאנו דנים לענין יבום אמרה תורה להתנהג כודאי וכשאנו דנים לענין חליצה שלא גלתה תורה בזה חדוש זה הוי ככל ספק יבמה דחולצת ונמצא דבכה"ג איסור כרת זה אינו איסור עריות אלא איסור מחמת ספק וכל שאיסור אחר גרם ליכא בזה הכלל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמו שכתב הרשב"א ריש מס' יבמות וז"ל חמש עשרה נשים וכו' הקשו בתוס' וליתני שש עשרה וכגון המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחי' ומת ונפלה לפני ראובן וכו' ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דבתנאים לא קא מיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר, דהיינו תנאו, חולצת אעפ"י שאינה מתיבמת וכו' שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט מידי דהוי אתנאים דעלמא והרי זו כנודרת הנאה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפי"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. עכ"ל. הנה מה שנסתייע הרשב"א מנודרת צריך ביאור דבלא"ה בחייבי עשה ילפינן מקרא דעולה לחליצה, ובנידון דידה שאינה עולה ליבום מחמת איסור כרת ליכא ראי' ומה זה נקט נודרת יותר משאר חייבי עשה ששקיל וטרי הש"ס ד' כ' שם ובמק"א בארתי דהרשב"א לשיטתו דסובר דבחייבי עשה אין בם זיקת יבום כלל והי' מקום לומר דרק בחייבי עשה ול"ת דלית בהון זיקת יבום גלתה תורה שיהי' מזוקקים לחליצה, אבל היכא דצריכה יבום ואינה עולה ליבום כ"כ אינה עולה לחליצה, ולפי"ז בתנאי דזקוקה ליבום ואינה ראוי' להתיבם דאם תתיבם יתבטל הגט למפרע הי' אפשר לומר דבכה"ג קרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ע"ז מביא הרשב"א ראי' מנודרת דזקוקה ליבום ואסורה להתיבם מחמת דין נדר ומ"מ חולצת ולענין זה אין הבדל אם המניעה ליבום בפועל הוא באיסור כרת או ל"ת ועשה דמה דאמרינן בש"ס שם ד' כ' לחלק בין חייבי כריתות לחייבי עשה הוא רק לענין תפיסת זיקה והכל באיסור אישות שלא מחמת דבר אחר אבל בנידון שדן הרשב"א לענין תנאי אם נאמר דגם באיסור אחר יש כלל כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אין הבדל אם מונע חשש איסור חמור או איסור קל. ואכמ"ל. ובס' שער המלך בפ"ו מה' יבום תמה על דברי הרשב"א ונשאר בצ"ע. יעו"ש. ולפמש"כ השמיענו הרשב"א בזה ענין חדש דכל שהיא ראוי' ליבום ואינה מתיבמת מחמת איסור אחר עולה לחליצה, ולפי"ז בנידון דידן שאינה עולה ליבום מחמת דין ספק שאינו איסור אישות הוי כמו דבר אחר גרם לה. כנלענ"ד. ועי' בגמ' יבמות ד' ע"א ע"ב שנראה להדיא דגם באיסור קל יש לדון כל שאינה עולה ליבום אינה עולה כ"כ גם לחליצה כמו איסור הבחנה יעוש"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף