שערי ישר/א/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ח

ועתה עלינו לבאר לשיטת הרשב"א והר"ן דספק איסור לחומרא מה"ת מהו סוג איסור זה והחילוק שבין ספק איסור לודאי דהנה לא פורש בדבריהם מקור מה"ת לאיסור זה ורק הוכיחו מהש"ס כן וכנראה דלשיטתם איסור זה מסברא הוא דכמו שמחויבים אנו לשמור ודאי ל"ת, כן עלינו לשמור את הספיקות וסברא זו היא מכללי משפטי התורה לשיטתם וכן משמע מהא דהביא הרשב"א דברי רש"י לסייע לשיטתו מש"כ בפ' עשרה יוחסין דעל הספק איכא אזהרת ספק לאיסורא הבאנו בפ"א את לשונו בס' תוה"ב מלשון זה משמע דליכא קרא מפורש לאסור את הספיקות דאם הי' איסור מיוחד על הספיקות הי' ראוי לומר אזהרת ודאי על הספק ומדכתב דעל הספק איכא אזהרת ספק מוכח דספק אזהרה זו עצמה חשוב כאזהרה, ולפמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם דגם לשיטתו ראוי לאדם לפרוש מספק איסור עיקר ההבדל במחלקותם דלדידהו סברא זו הוא משפט התורה שאנו מפרשים דכן הוא כוונת התורה דמאזהרת הודאי נלמוד אזהרת ספק על הספק, אבל עכ"פ איסור זה שאנו מוגדרים מה"ת שלא להקל בספק איסור הוא איסור ודאי כמש"כ הרשב"א בלשונו הבאנו דברי בפ"א בזה"ל דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה עכ"ל. ולפ"ז גם אם באמת קמי שמיא גליא דהיתרא הוא מ"מ קודם שיתברר לפנינו ענין היתר זה הננו מצווים שלא לעבור ואם עבר עשה איסור ודאי על כל צד ואם באמת פגע באיסור נכשל באיסור כפול ואם בהיתרא פגע עבר רק על איסור המחודש ע"י סבת הספק:

ובזה יתבאר לנו מש"כ הרשב"א הובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' ק"ב בספק ביצת טריפה שנתערב דלא הוי כדבר שיש לו מתירין משום דאין המתיר עתיד לבוא בודאי יעו"ש. היינו דאם ימתין עד שיתחיל התרנגולת להטיל ביצים ויתברר שהוא וביצתה כשרים ואז יהי' היתר שלא מדין ביטול ומפני זה הי' ראוי להיות כדבר שיש לו מתירין דלא בטל אלא מפני שאין עתיד לבוא בודאי שמא לא יבוא לידי בירור משו"ה אינו חשוב כדבר שיש לו מתירין זהו תוכן דין זה. ולכאורה הוא תמוה דדבר שיש לו מתירין אינו נקרא אלא אם עכשי' הוא דבר האסור ואח"כ יותר האיסור והכא בספק טריפה לא שייך ענין זה כלל לדין יש לו מתירין דאם טריפה היא לעולם איסור זה לא יותר ואם כשרה מתחילה מעולם לא נאסרה וממ"נ מותר לאכול ע"י ביטול ברוב אם טריפה היא ודאי הרי בטלה ברוב ואם כשירה היא ודאי לא גרע דא"צ לביטול ולמה נסיק אדעתין שלא תהי' מותרת באכילה עד שנמתין שתטיל התרנגולת ביצים מחדש שענין זה אינו דבר המתיר רק סימנא בעלמא לגלות על הדבר מעיקרא והגילוי זה לכאורה למה יזיק עכשי' לחוש שמא מותרת היא וזה דבר שאין לו שחר. אבל לפמש"כ דבכל ספק איסור איכא איסור נוסף מלבד עצם האיסור שהוא בספק איכא איסור ודאי שלא לאכול בשעה שהדבר בספק אף אם קמי שמיא גליא דדבר המותר הוא וכשאנו רוצים לאכול ביצת ספק טריפה ע"י ביטול ברוב אנו מתירין איסור ודאי ע"י ביטול דעל הביצה איכא עכשי' איסור ודאי מלבד איסור טריפה שהוא ספק ואיסור ודאי זה יותר כשיתברר הדבר דמותרת היא והי' ראוי לומר דחשיב כדבר שיש לו מתירין ומשו"ה צריך הרשב"א לחדש טעמו מפני שאין המתיר עתיד לבוא בודאי. וכן נראה מדברי הצ"צ שהובא בפרי מגדים בפתיחה לה' תערובות חלק ג' פ"ג בזה"ל דספק טריפה הוא אמינא דשיל"מ דמ"מ איסורא עביד דאוכל בספק איסור דאשם תלוי בא על הספק ואפי' נודע לו אח"כ שאכל שומן לא הוי כמביא חולין לעזרה וביצה כה"ג נהי דלא חייב אשם תלוי דלא איקבע איסורא מ"מ איסורא איכא עכ"ל. וכוונתו להוכיח דאיסור ספק הוא איסור ודאי עד שיתברר דהרי מביא אשם תלוי ואם נודע אח"כ כוונתו אחר שנזרק הדם לא אמרינן איגלאי למפרע שהי' חולין בעזרה דמעיקרא קודם הידיעה הי' דין ודאי על אשם תלוי דאל"ה איך מביא אשם תלוי שמא יתברר שלא חטא והפמ"ג שמסתפק בדין אם נודע קודם זריקת הדם תמוה דמשנה ערוכה בריש פרק המביא בכריתות אם משנשחט נודע לו ישפך הדם והדבר יוצא לבית השריפה יעו"ש:

ואף דלכאורה עדיין תמוה כיון דעצם איסור טריפה אין לו מתירין ובטל ברוב מה איכפת לן אם האיסור הבא ע"י ספק יש לו מתירין כיון דהלך מזה עצם האיסור ממילא ליכא כאן ספק איסור והותר איסור הנוסף שלא מחמת ביטול ברוב דספק איסור אי אפשר להיות רק אם יש לחוש שמא איכא ודאי איסור וכיון דליכא חשש ודאי טריפה דכבר נתבטל ברוב איך יהי' בזה ספק איסור, אמנם כיון דחז"ל אמרו דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו שעשו חז"ל דבר הבטל ברוב כדבר האסור קצת ואמרו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר רק במקום דאין תקנה הניחו על דין תורה ובמקום דאפשר להמתין לאכול בהיתר גמור אסרו לאכול ע"י ביטול ומשו"ה אף דעצם איסור טריפה אין לו מתירין ובטל ברוב אבל איסור קצת עכ"פ איתא רק אם לא הי' שום תקנה לאכול באופן היותר מותר התירו חז"ל וכאן בספק טריפה דעכשי' עכ"פ איכא איסור קצת על כל צד שיהי' בין אם הוא היתר במציאות בין אם הוא איסור ואיכא אפשרות שתאכל בהיתר גמור משו"ה יש מקום לומר דהוי דשיל"מ והוצרך הרשב"א לחדש הטעם דבדבר שאין המתיר יבוא בודאי לא הוי דשיל"מ ונכון הוא. ובס' כו"פ כתב בזה בסי' ק"ב דברים רחוקים. יעו"ש:

ובזה יפתח לנו דרך חדש באיזה כללים בדיני תערובות דהנה קיי"ל להלכה דכל ספק איסור מה"ת ונתגלגל בדרבנן. לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ואב לכולן הוא ספק דרוסה שנתעכב ברוב לא בטיל משום דבע"ח לא בטיל מובא ביו"ד סי' נ"ז. ולא אמרינן כיון דמה"ת בטל ליכא כאן רק ספק דרבנן יעו"ש. וקשה מה דאיתא במשנה דתרומות פ"ג בתרם יין ונמצא חומץ וספק אם קודם שנתרם נחמץ או אחר שנתרם אינה מדמעת יעו"ש והטעם הוא מפני שדין דמוע הוא דרבנן דמה"ת ברובא בטיל וכן פירש שם בתפארת ישראל והכא ג"כ הספק הוא בדאורייתא ונתגלגל בדרבנן כספק דרוסה שנתערב וקושיא זו כתובה ביו"ד ד' וילנא בהגהת צבי לצדיק סי' ס"ו יעו"ש. ועפ"י מש"כ דבכל ספק איסור איכא איסור ודאי ואיסור זה הוא איסור נוסף בלי שם לווי, דבספק טריפה האיסור הודאי המתחדש ע"י התילדות הספק אינו ודאי טריפה רק ודאי איסור וכן בספק תרומה האיסור הנוסף ע"י הספק הוא איסור סתמי ומשו"ה י"ל דהא דנקטינן דנתגלגל בדרבנן לא אזלינן לקולא הוא משום דמחמת הספק נתחדש איסור ודאי וכיון דבכל איסור איזה שיהי' כשאנו רוצים להתירו ע"י ביטול ברוב קיי"ל דבע"ח ודבר חשוב אינו בטל משו"ה מה לי איסור זה שבא ע"י ספק משאר איסורין בין איסור תורה ובין איסור דרבנן לעולם אינו בטל אם המתערב הוא מהדברים שאינם בטלים עפ"י דין חכמים ולא שייך בזה ספק דרבנן לקולא דליכא כאן ספק דרבנן דבלא ביטול איכא כאן ודאי איסור מחמת הספק ואנו באים להתיר מחמת ביטול ברוב וכיון דליכא בזה דין ביטול מחמת שהוא בע"ח משו"ה אסור וכ"ז לא שייך אלא אם יש במתערב חסרון לדיני הביטול מחמת איכותו בעצם כמו בע"ח ודבר חשוב, אבל בתרומה דמניעת ביטול ברוב בתרומת הוא מחמת חשיבות דין תרומה ובספק תרומה הרי איכא ספק על חסרון דין הביטול והא דנעשה ע"י הספק כאיסור ודאי איסור זה הנוסף אינו רק איסור סתם ודין איסור זה ככל האיסורין דבטלי ברוב וחשיבות התרומה הוא בספק ודומה כמו אם נתעכב ספק דבר חשוב דקיי"ל דאזלינן לקולא כמבואר ביו"ד סי' ק"א משו"ה מה שתרומה צריך אחד ומאה להתבטל זה דוקא בתרומה ודאית אבל בספק תרומה הוי כספק דבר חשוב דהאיסור הודאי הוא איסור סתמי ככל האיסורין ונכון הוא בעזהי"ת:

ולכאורה נסתרין דברינו ממש"כ הר"ן בתשובה הובא לעיל בפ"ב דבספק אם כבר חל הנדר דלשיטת הסוברים ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא יכול להתיר הנדר דהוי כמו שחל כבר יעו"ש. ואם נאמר דאיסור זה איסור אחר הוא ולא איסור נדר מה ענין זה להחשיב כאילו חל הנדר, אכן באמת גם הר"ן שם אינו מחליט סברא זו וכתב שם דיש לפקפק בזה אם חשיב כחל הנדר ודאי יעו"ש ומה שנוטה דעתו יותר להחשיבו כאלו חל הנדר כבר הוא דכיון דיש עלי' דין אזהרת ספק מה"ת מחמת נדרו חשוב כאילו עצם הנדר חל, ול"ד לאם אסור מחמת שאסרו חכמים אף דאיכא לא תסור דלאו זה אינו מחמת נדרו כלל אלא אמירת חכמים גרם לזה. ודו"ק:

וכן יש לפרש שיטת הרי"ף והרמב"ם הובא בשו"ע או"ח סי' תס"ז בתבשיל שנמצא בו שעורין או חטים שלא נתבקעו ממש שהתבשיל מותר יעו"ש. משום דבגמרא איכא פלוגתא אי בעינן נתבקעו ממש ונקטינן לחומרא ולענין דין משהו דרבנן אזלינן לקולא אף דהוי כמתגלגל בדרבנן, משום דדין משהו איסור חמץ גורם ובספק חמץ איכא ספק בחומר זה והוי כספק דבר חשוב ומה שהדבר כשהוא בעינו אסור ודאי הוא איסור נוסף שדינו כשאר איסורין, רק אנו מחמירין בזה משום מנה"ג עי' ברמ"א שם ובאחרונים וכן מוכח שיטת האו"ה שהביא הפמ"ג סי' ק' ס"ק י"א בשפ"ד בגיד ספק מן הכל או משאר הירך דבטל ברוב דהוי ספק דבר חשוב יעו"ש אף דהוי ספק ד"ת ונתגלגל בדרבנן כיון דהספק הוא בחשיבותו. אמנם לכאורה בכה"ג יש לדון שיהי' כודאי דהטעם דגיד חשוב ברי' משום דאיסורו תלוי בשלמות האבר שאם יחלק לחתיכות יאבד שמו וכיון דבספק גיד ג"כ אסור כודאי ואיסורו תלוי בשלימותו שאם יתחלק בטל שמו מטעם זה לכאורה ראוי להיות גם ספק גה"כ כודאי גם לענין חשיבות של דין ברי', אכן אם נאמר דחשיבות דין מלקות בכל שהוא גורם להחשיבו ברי', עי' באו"ה כלל כ"ה סק"ב ובפמ"ג משבצות סק"א ד"ה ויש לחקור, יעו"ש. הנה בספק דליכא מלקות מחמת איסור הנוסף ע"י התילדות הספק ובעצם איסור גיד איכא ספק ראוי להתבטל ככל ספק דבר חשיב. אבל באמת הכריע שם בפמ"ג דאין תלוי חשיבות ברי' במלקות וכן הביא בשם הכו"פ דגם גיד שהוא מדרבנן אינו בטל מטעם ברי', אמנם נלענ"ד כיון דלדין ברי' צריך שיהי' בו ג' דברים, ברית נשמה, נוצר באיסורו ושיחלק ואין שמו עלי' ובספק גיד חסר פרט נוצר באיסורו דלא מיבעיא אם סבת הספק הוא במקרה שלא מתחילת יצירתו הרי לא נוצר באיסורו ואף אם יהי' ספק מתחילת יצירתו וכספק חסרון ידיעה לכל העולם, מ"מ כיון שדין איסורו בא מחמת חסרון ידיעה אין זה נקרא נוצר באיסורו שאין היצירה גרמה לו איסורו רק חסרון ידיעתנו ומשו"ה לכו"ע ספק אם הוא על הכף בטל ברובא ככל ספק דבר חשוב כנלענ"ד:

ועוד נלענ"ד להמתיק ביאור הענין דכל ספק איסור שנתערב ליכא דין ביטול ברוב על עצם האיסור עפ"י מש"כ בפ"א בביאור תשו' הרשב"א דעיקר דין ביטול הוא רק בנוגע לדין הנהגה לגבי דידן אבל בנוגע לעצם האיסור לפי שגלוי קמי שמיא אין ביטול ברוב מועיל כלום דגם לגבי דידן אין ביטול ברוב מועיל רק בלא ניכר האיסור, וכלפי שמיא ליכא תערובות. ולפי"ז בספק טריפה המעורב דלגבי דידן אין עצם דין טריפה נוגע כלום דהרי אצלינו על כל צד שיהי' אסור לנו מספק בין אם באמת היא טריפה ובין אם היא כשירה, וכיון שהדין טריפות שיש על הבהמה המעורבת אינו גורם אצלנו שום הוספת איסור דהרי אף אם היא כשירה לגמרי אסורה לנו מחמת ספק, ע"כ אינו מועיל ביטול רק שיותר האיסור הודאי שנתחדש אצלינו אבל עצם דין איסור אם היא טריפה באמת לא ניתר כלל עי' הביטול כיון דהמציאות האמתית אינו גורמת לנו שום דין איסור והיתר ואצלינו אין לנו רק דין ספק משו"ה מובן היטב מה שהוקשה לנו בביאור דברי הרשב"א שדן בספק ביצת טריפה משום יש לו מתירין להמתין עד שיתברר אם התרנגולת כשירה, דהרי עצם הטריפה אם היא טריפה אין לו מתירין ובטל ברובא וממילא ליכא שוב שום ספק. אבל לפ"ד דזה דהביטול אינו מועיל באמת על אמתית הדבר ורק מסור דין האיסור הנהוג אצלינו עם החפץ המעורב א"כ אין לנו לדון דין ביטול רק על האיסור הודאי שנולד מחמת הספק ואיסור זה אפשר שיותר אח"כ בלי ביטול כשיתברר ע"י טעינת ביצים מחדש משו"ה מצריך הרשב"א לטעמי' דאין המתיר עתיד לבוא בודאי, אבל בלא"ה יש מקום לומר דאיסור ספק גרע מאיסור ודאי דאיסור ודאי אין לו מתירין וזה אפשר שיותר ובספק ליכא דין ביטול על עצם איסור טריפה שבו אם הוא באמת כן כיון דאינו אסור לנו רק מספק כנ"ל ונכון הוא. וכן נמי לענין ספק תרומה לא שייך כלל לדון מדין נתגלגל בדרבנן דלפ"ד בספק תרומה א"צ אחד למאה לענין ביטול משום ספק דרבנן לקולא אלא מטעם ודאי, דכיון דדין ביטול אינו מועיל רק לבטל את דין הבא ע"י לידת הספק תרומה ולא את התרומה בעצם ואיסור זה שאסר לנו מטעם ודאי הוא איסור אחר ככל איסורין בודאי דבזה אין שום ספק לנו שיהא ספק תרומה כודאי ועדיף זה מספק דבר חשוב דשם הוי ספק דרבנן ובספק תרומה אין לספק כלל שמא צריך אחד ומאה ע"י איסור תרומה דמה שהוא תרומה בעצם אינו מגרע ולא מועיל כלום לדין ביטול דהביטול חל לעולם רק כפי ערך האיסור דאיכא אצלינו על דבר המתערב כנ"ל, ובנוגע אצלינו כל איסור הבא מחמת ספק משונה הוא מאיסור הודאי, דהודאי יש לו שם לווי תרומה או חמץ או איסור גיד והספק הוא איסור סתמי ואין לנו לספק כלל שמא הוא תרומה באמת או חמץ וכדומה דמה שהוא באמת אינו נוגע לנו כלל כנ"ל. ודו"ק:

ובתשובת רע"א סי' ס"ד פלפל שם בחכמה בדין נתגלגל בדרבנן ועי"ש שהביא משו"ע יו"ד סי' שי"ד דספק בכור אסור להטיל בו מום אף בזה"ז שאיסור הטלת מום בבכור הוא רק מדרבנן ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא, ונגד זה הביא מהרמב"ם ה' אה"ט פי"ד ה"ח בספק משקין טמאים שנגעו בכלי דהמשקין טמאין מספק והכלי טהור דטומאת משקין ליטמא הוא מה"ת ולטמא כלי הוא מדרבנן, ועי"ש שחילק בין חתיכה אחת לב' חתיכות דבההיא דבכור כיון שאם דנים לגיזה ועבודה ספיקו לחומרא ה"נ מחמרינן במילתא דרבנן שיש בו אבל בב' חתיכות כמו המשקין והכלי אין דנים מזה על זה ועי"ש שהביא חזוק לדברי' ממ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ו סקי"א דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה מותרת מטעם ספיקא דרבנן הרי אף דספק הוא בתרנגולת דהוי ספיקא דאורייתא מ"מ מקלינן בביצתה יעו"ש ולא מצאתי בדברי' הק' טעם מספיק כ"כ דגם בחתיכה אחת לא הוחזק לודאי רק אסור מספק ולמה נחמיר גם בדברים שהם מדרבנן. וע"כ נלענ"ד וע"פ דרכנו יש מקום ליישב הפסקים הנ"ל בדרך ישר ומסתבר, דהנה לפמש"כ דכל ספק איסור שדינו לחומרא מה"ת או מדרבנן נתוסף עלי' איסור חדש כל זמן שיהי' בספק ואיסור זה הוא איסור חדש וסתמי מלבד עצם האיסור שגלוי כלפי שמיא, ולפ"ז בספק משקין טמאין דלגבי עצמן אזלינן לחומרא ונתחדש עליהם דין איסור ודאי היינו דאם הם משקין של תרומה אסור לכהן לשתותם ודאי דמחמת הספק של תורה נאסרו בודאי להרמב"ם מדרבנן ולהרשב"א מה"ת אבל לא נתוסף עליהם דין טומאה ודאי דרק בספק טומאה ברה"י קי"ל דהוי כודאי טמא, אבל היכי דליכא דין ודאי טומאה רק שאנו מחמירין ככל ספק של תורה החומר הזה הוא רק בנוגע להנהגה ולמעשה שעלינו להתנהג עם המשקין שנטמא מספק כמו חומר הדין של משקין טמאים ודאי וענין זה הנוסף הוא רק איסור אכילה ושתי' וכדומה ודין טומאה נשאר בספק דמה שאינו נוגע למעשה נשאר בספק ומשו"ה כשנגעו המשקין אלו בכלי נתעורר הספק מחדש דמה דאיכא איסור ודאי על המשקין אינו אוסר את הכלי בנגיעה ולענין מציאות הטומאה הם בספק ונולד ספק אם טמאו את החבית שנגעו בה וספק זה ספק דרבנן הוא דמשקין אינם מטמאים כלי אלא מדרבנן משו"ה אזלינן לקולא ככל ספק דרבנן, אבל בדבר שהאיסור המחודש ע"י לידת הספק יוכל לגרום דין על חתיכה אחרת לו יהא שדין גרמא זו יהי' מדרבנן כגון אם נבלע טעם של חתיכת ספק טריפה בחתיכה כשירה תהי' כל החתיכה אסורה משום חתיכה נעשה נבילה אף שדין חנ"נ הוא מדרבנן, דכיון שחתיכה ראשונה נאסרה איסור ודאי ע"י הספק דינה ככל מאכלות אסורות שאסרו חז"ל כל חתיכה כשירה שנבלעה בה טעם האסורה ונעשית נבילה ודין זה דומה ממש לדין מהריב"ל בבשר ספק טריפה שבישל בקדירה ושהתה הקדירה מעל"ע זה בלוע הי' אסור ודאי ע"י דין ספק מה"ת, לחומרא וליכא עכשיו ספק רק ודאי איסור דרבנן וכל כיוצא בזה שדין השני בא בתולדה מחמת איסור הראשון בכל כה"ג אף שהדין השני הוא מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, משא"כ בספק משקין טמאים שנגעו בכלי דאי אפשר לאסור הכלי רק מחמת טומאת המשקין ולא מחמת איסור האכילה ושתי' של המשקין וע"י הספק לא נתחדש טומאה רק איסור ודאי ולא טומאה. ודו"ק:

וכן י"ל בהא שהביא הגרע"א מביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה דלא שייך שם לאסור את הביצה ע"י איסור המחודש הודאי שנולד ע"י מקרה הספק בהתרנגולת דרבנן לא אסרו רק ביצת נבילה אבל מה שתהי' התרנגולת אסורה מחמת איסור אחר אינו בכלל גזירת חז"ל וכשאנו דנים על הביצה עלינו לדון על עצם הספק אם שחיטת התרנגולת היתה כהוגן או לא והוי ספק ביצת נבילה שזה ספק דרבנן דאזלינן לקולא, דמחמת שנאסרה התרנגולת בודאי ע"י לידת הספק אין איסור צרה איסור על הביצה כלום ואין שייך זה כלל לדינו של מהריב"ל או לספק דרוסה שנתערב בבע"ח, דשם הדינים שהם מדרבנן באים מחמת האיסור הודאי שנתחדש בחתיכה הראשונה ע"י מקרה הספק, ועפ"ז מה שדן הגרע"א בספק איסור דאורייתא שבטלו במזיד דיהא מותר גם לדידי' נראה ברור דזה דומה לדינו של מהריב"ל דהרי בכל איסורין איזה שיהי' אסרו חכמים לבטל במזיד ואם ביטל קנסו לאסור לדידי' ולמי שנתבטל בשבילו וספק איסור זה נעשה איסור ודאי מה"ת או מדרבנן ודינו ככל איסורין שביטלו במזיד. וזה ברור:

ועתה עלינו לבאר סוג איסור הטלת מום בבכור בזה"ז אם הוא בתולדה מחמת איסור גיזה ועבודה ואכילה שחיטת חוץ או מחמת קדושת בכור בעצם, דלכאורה הדבר פשוט דמשום קדושת בכור הוא כמטיל מום בקדשים באופן דלפי"ז בזה"ז דליכא רק איסור דרבנן גם בודאי בכור מהראוי להיות מותר להטיל מום לכתחילה ככל ספק דרבנן לקולא דמחמת איסור הודאי שנתחדש ע"י הספק שאסור בגיזה ועבודה איסור זה אינו רק איסור מעשה אבל דין קדושה לא נתחדש בו והוי ספק אם הוא מקודש לענין הטלת מום, אמנם י"ל דענין קדושה אינו נראה לעין בני אדם אלא ע"י הפרישה והתרחקות השתמשות של הדיוט וכיון דבספק בכור ג"כ מופרשים ההדיוטים להשתמש בו בגיזה ועבודה ונקרא מקודש אצל בני אדם והוי בכלל גזירת חכמים לענין הטלת מום, וכן כתב להדיא בס' חת"ס יו"ד ס' ש"ו וז"ל והנה לענ"ד גם לדעת רש"י ותוס' ורא"ש הנ"ל לא שייך הכא למימר ספיקא דרבנן ולקולא כיון דאפילו איסור דרבנן ליכא אלא משום דמיחזי כמטיל מום וא"כ גם בספק בכור הואיל לענין גיזה ועבודה דאורייתא אנו מחזיקין אותו לבכור מספיקא דאורייתא שוב אם אנו מטילים בו מום בידים אין לך נראה מטיל מום בקדשים יותר מזה יעו"ש שהאריך בענין זה, הובא דברי' בקצרה בפ"ת יו"ד סי' שי"ג סק"א. וכן מה שהביא הגרע"א בתשו' הנ"ל מש"כ התוס' חולין ד' צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא דר"ת החמיר בתרנגולת שנמצא בה חטה להשהותה עד אחר הפסח אף דיש ספק שמא חשיב כמעוכל ע"ש, י"ל דבחמץ מחמירין יותר וכמה חומרות מצינו לענין חמץ לענין ריחא מילתא, ומה"ט נראה דאין להוכיח מדברי תוס' אלו נגד האחרונים הפוסקים דבספק של תורה דנתערב באופן דלא מהני ביטול מדרבנן כגון בע"ח ודבר חשוב דאם לא נודע הספק עד שנתערב מקילין משום דהוי ספק דרבנן ועי' מנחת יעקב כלל מ"ג סקכ"ה שהכריע כן להלכה גם בלא הפסד יעו"ש וכן הביא דברי' הפמ"ג סי' ק"י בש"ך סקס"ג והכא החמיר ר"ת לענין ספק משהו אף דלא ראינו את החיטה עד אחר שנבלעה טעמה בתרנגולת וכוותי' דר"ת נקטינן להלכה בלא חולק כמש"כ באו"ח סי' תס"ז סעי' י' יעו"ש, אלא דאין לדמות חומרא דחמץ לשאר איסורי הנאה דרבנן. ועפ"י מש"כ לעיל לבאר ענין נתגלגל בדרבנן עפ"י כללים מושכלים בכל איסורי דרבנן מלבד איזה יוצא מן הכלל מסתבר סברת האחרונים שחלקו בין נודע ללא נודע דלא שייך לומר דע"י ספק תורה נעשה איסור ודאי רק אם הי' הספק בפ"ע ונאסר מחמת לידת הספק אבל כשלא נודע עד אחר שנתערב לא נתחדש עלי' איסור דאיסור זה אינו חל במציאות דקמי שמיא גליא ורק בשעה שנולד לנו הספק, ועתה שנולד הספק בשעה שכולם מעורבים לא שייך שיאסר לנו זה המעורב בפרט אם לא שיחול איסור על כל התערובות מטעם דכיון דעפ"י דין דרבנן ליכא הכא ביטול כלל משום דהוי בע"ח או דבר חשוב והוי כמו ביטול, אבל עכ"פ אין בזה רק ספק איסור דרבנן שאוכל איסור ספק בלא ביטול עפ"י דין דרבנן דאיסור ודאי לא חל מעולם על הספק איסור בין מעיקרא ובין עכשי', וגם אם עוד נשאר מקצת מן הספק בעולם שחל עלי' איסור ודאי מחמת ספק, נלענ"ד שאין שייך זה למה שנבלע או נתערב כיון שאיסור זה חל מכאן ולהבא ומעיקרא עדיין ספק אם הי' דבר אסור או לא. ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף