שערי ישר/א/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א ז

וראיתי בס' בית מאיר סי' ד' שכתב לענין ספק ממזר דגם ברוב פסולים אצלה מה"ת מותר דכיון שהתירה התורה ספק זה והוציאה משפט ספק שלו תו ליכא לאפלוגי ואפי' ברוב פסולים ממש דהיינו בידוע דאזל הוא לגבה נמי ד"ת שרי. וראי' מהר"ן ספ"ק דקידושין כתב דהיינו טעמא דאמרינן גבי ערלה כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ואפי' יחיד במקום רבים דכל ספק שריא ואפילו קרוב לודאי משום דכך הלכה ספיקה מותר ודאה אסור וזה כתב אף לדידי' דס"ל בכ"מ ס' ד"ת להחמיר, ול"ל דנשמע דמדאיצטריך כדתי' להרמב"ן ודוחק לומר דכ"ז מן ההלכה דהל' לא משמע הכי אלא משמע כנ"ל, עכ"ל. והגאון המחבר לא ראה דברי השטמ"ק לענין עשירי ודאי ונסתייע רק מדברי הר"ן אלו ונוראות נפלאתי דלפ"ד דכלל זה כל המקיל בארץ לא נאמר בפ"ע רק ממילא למדו חז"ל מחמת ההלכה שהותר ספק ערלה וגם זה בכלל ספק הוא ולפ"ז גם בממזר איכא האי כללא וכיון דר' יהושע סובר דאין ממזר מחייבי כריתות נפסוק כוותי' מחמת דהוי ספק ממזר כמו דנקטינן כן לענין ערלה בחו"ל לקולא אפילו יחיד במקום רבים וזה דבר זר ותמוה אלא ודאי דבערלה בחו"ל הי' קי"ל לחז"ל עפ"י ההלכה להקל כיחיד המקיל בארץ וכן מוכח היפוך דברי' מסוף דברי הר"ן שם דשקיל וטרי שם אם למד הרמב"ן ז"ל מספק ממזר יעו"ש ואם נימא דבספק ממזר גם רוב כספק נחשב ובכל התורה הלא אזלינן בתר רוב ואיך יתכן דכל ספק לקולא נלמד מספק ממזר וכן ראיתי בפני יהושע לקדושין ד' ע"ג שרצה לחדש כן מטעמי' דכתיב בקהל ה' דבעינן שיהי' ודאי קמי שמיא ורוב אינו ודאי לפני ה' יעו"ש, ודחקו לזה גודל הקושיא הא דלתנא דמתני' שתוקי מותר בממזרת דלשיטת הרשב"א בספק אם אזל הוא לגבה או אזלא היא לגבי' איכא ודאי רוב המצטרף יעו"ש. ולעיל בפ"א נתבאר ענין זה בס"ד טרם שראיתי דברי הפנ"י והב"מ הנ"ל ובעיקר הדבר שנתלבטו האחרונים איך נאמנת האשה להכשיר ומ"ש להכשיר מלפסול יתבאר בס"ד לקמן דלהכשיר נאמנת כע"א באיסורין וע"א נאמן אף נגד הרוב ולפסול בעינן שני עדים כדבר שבערוה. ואכמ"ל:

ונתבאר לנו מכל מה שכתבנו דלשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא ג"כ לא מצאנו שום הוכחה דבספק ערלה בחו"ל יהי' רוב כספק, רק בזה בע"כ לכל השיטות שאני ספק ערלה דמקלינן כיחיד במקום רבים וזה נאמרה בפירוש בחדוש ההלכה להקל כיחיד המקיל בארץ ולשיטתו אינו מוכח כלל דבספק ערלה נהפך עצם האיסור להיתר ומכש"כ בספק ממזר ליכא שום רמז בראשונים ז"ל שיתהפך האיסור להיתר וגם בספק טומאה ברה"ר הוכחנו מן הש"ס במס' שבועות דלא נהפך האיסור להיתר, ובפר"ח מצאתי ג"כ שהוכיח דהיכא דאיכא ממ"נ לא הותר גם בספק טומאה ברה"ר רק ראיתו אינה מספקת דמה שהוכיח משני שבילין דאם הלך בראשון ולא הזה וטבל והלך בשני ועשה טהרות או נכנס למקדש דחייב אינה ראי' כ"כ די"ל דמציאות הטומאה לא נתבטלה וכשיתברר אח"כ דהוא טמא ודאי חייב אבל האיסור הי' מקום לומר דנתבטל ונהפך להיתר דמציאות הטומאה ודיני האיסורין הבאים ע"י הטומאה כאוכל הקדש ונכנס למקדש הם דברים נפרדים אבל זה יש להוכיח מהא דאם הלך בראשון ונכנס למקדש ואח"כ הזה וטבל והלך בשני ואח"כ נכנס למקדש דחייב חטאת מזה ראי' מוכרחת דגם איסור הכניסה למקדש לא הותר כשנכנס למקדש בשעה שהי' עלי' ספק טומאה ברה"ר וחדוש זה שע"י הספק ישתנה הדין בעצם לא מצאנו מוסכם לכל השיטות רק בספק מעשר היינו בספק חיוב מעשר, וע"ז נאמר בתורה העשירי יהי' קודש וקבלו חז"ל שיהי' מנוי ודאי וכשהבעלים מסופקים נפקע חיוב מעשר לגמרי אבל ידיעת חלות הקדושה אינו צריך שידעו הבעלים דהרי יצאו שנים בעשירי עשירי ואחד עשר מעורבים זב"ז. ולכאורה לפי דברינו נסתרו כל התירוצים שכתבו האחרונים לתרץ שיטת הרמב"ם דס"ל ספק מה"ת לקולא הא דאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר וגם מה שתירץ הר"ן לשיטת הרמב"ם בהא דהוצרכה הלכה לספק ערלה בחו"ל להתיר גם ברוב איסור ולספק לחבירו ודאי ערלה לפ"מ שנקטו הפוסקים הרמב"ם לא סבר כן ורק חדוש זה להקל כיחיד המיקל בארץ שהסכימו להתיר התוס' והרא"ש אף למ"ד ערלה בחו"ל הלל"מ, נראה דגם הרמב"ם סובר כן. אבל חידוש זה נתבאר בדברינו לעיל אינו כלול בהלכה להתיר ספק ערלה ורק נאמר בפ"ע, ולפי"ז הדרא הקושיא גם בהצטרכות להלכה לספק ערלה לשיטת הרמב"ם:

אמנם עפ"י המתבאר בדברינו דאף היכא שהתירה התורה להדיא את הספיקות לא נתהפך האיסור להיתר ורק אמרה תורה שרשאי האדם לעשות כן להכניס עצמו לספק מכשול אף שאם יפגע באיסור יהי' עלי' עונש קצת, לפי"ז בכל האיסורין שלא נתפרש דין הספיקות בתורה לא לאיסור ולא להיתר ודאי ראוי לכל אדם לחוש לנפשו לפרוש מן הספק כמו בספק סכנה כמו שהבאנו לעיל בפ"ש סוגית הש"ס דחולין לענין זאב שנטל בני מעיים ואף שלא הזהירה תורה ע"ז ביחוד לחוש שמא יכשל באיסור השכל גוזר כן כמו שכל אדם שומר עצמו מכל ספק פגע גם בלעדי אזהרת התורה וא"כ מה שגלתה לנו תורה בשלשה מקומות בספק טומאה ברה"ר ובספק ממזר וספק ערלה בחו"ל דרשאים וזכאים אנחנו להקל ולא לחוש שמא יכשל באיסור אף דאם יכשל באיסור גם בהני שלשה איסורין יוצרך לכפרה בכ"ז רשאין אנו לכתחילה לעשות כן וזהו באמת חידוש גדול ונפלא מאוד אבל אין לנו להתחכם בזה וגזה"כ הוא כמש"כ רש"י בחולין שם ד' י', ובשאר איסורין לא גלתה לנו תורה חדוש זה, וכל בעל שכל יעשה כפי רצונו והמחוור בזה מה שהוספנו לעיל בפ"ז דמה שכ' הרמב"ם כל הספיקות מדבריהן היינו דהתורה לא פרשה בהדיא רק מסרה לחכמים להנהיג כפי ראות עיניהם וע"כ היכא שמצאו טעם נכון להקל יש בידם, באופן דלפ"ז אינו מוכרח כלל לשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור כרת לשאר איסורין ובין איקבע איסורא או לא דגם היכא שחייב תורה להביא אשם תלוי הי' מותר מה"ת לכתחילה קודם שאסרו חז"ל ובכה"ג חשיב שם מידיעתו דאם הי' יודע תחילה הי' פורש מחמת ספק כמו שעתה לבו נוקפו שמא נכשל באיסור, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם מכל מה שהשיגו עלי'. ובס' שער המלך בפ"ט מה' ט"מ הקשה מסוגית הש"ס כתובות ד' נ"א ע"ב בהא דאמר אבוה דשמואל באשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה שמא סופה ברצון ופריך בגמ' אלא אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וכו' ולשיטת הרמב"ם מאי פריך, דמספק שרי, יעו"ש. ולפמש"כ לא קשה דשאני היכא שכתבה תורה להדיא ספק מותר מכל ספק שלא נתמעט בתורה כמש"כ והיכא דשרי רחמנא בהדיא גם רבנן לא אסרוה רק היכא דאיתא להדיא בגמ' כמו בספק ממזר שאמרו בגמ' משום מעלה עשו ביוחסין. עוד נ"ל די"ל דהאי שמא סופה ברצון הוא קרוב לודאי דכיון דחזינן דלרבא מותרת משום דיצרה תקפה היינו דכח הטבע מתגבר עלי' שלא תוכל לכבוש את יצרה ואבוה דשמואל סובר דאין זה אונס אבל בהא לא פליגי דהוא דבר המצוי שתתרצה וכעין רובא חשיב לה, וראי' לזה דלא מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לבעלה ואם הי' ספק שקיל, מותרת מה"ת מדין חזקה. אח"ז מצאתי שבס' פנ"י תירץ כן, ת"ל שכוונתי לדעתו ועי' ש"ש ש"א פט"ו. ובלא"ה יש פירוש אחר בסוגיא כמש"כ השטמ"ק דהאי שמא מדרבנן הוא ודפריך היכי שרי רחמנא לאו דוקא הוא. יעו"ש. וכן נראה לי בהא דאיתא בגמ' בכורות ד' ל"ד ע"א בפלוגתא דר"א ור"י בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה דר"י סובר דאינו מוזהר על שמירתה ופליגי שם בדרשא דקראי את משמרת תרומתו, ואמרינן שם דר"י סובר הראוי' לך שמור ושאינה ראוי לך לא תשמור יעו"ש דמזה מוכח להדיא דספק שקול אינה ראוי' מה"ת באכילה ובע"כ מיירי באופן דליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור וגם באופן דליכא דין ספק טומאה ברה"ר או ברה"י כמש"כ התוס' פסחים ד' ט"ו והר"ש פ"ח דתרומה (משנה ח) תלוי' אלא טהורה ודאית או טמאה ודאית, וקשה לשיטת הרמב"ם אמאי אינה ראוי' מה"ת, ולפמש"כ ניחא דאף דלא אזהרה תורה אלא על הודאי אינה ראוי לאכילה חשיבא שמא יכשל באיסור. כנ"ל. וחתני הרה"ג מהר"ש נ"י אמר דלפמש"כ התוס' והר"ש דמיירי שהי' שתי חביות ברה"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע א"כ הוי איקבע איסורא ולפי מה שנקטו כל גדולי האחרונים המהרי"ט והפר"ח דבאיקבע איסורא גם להרמב"ם ספיקא מה"ת לחומרא. אח"ז מצאתי ברי"ט אלגזי מס' בכורות פ"ה אות מ"ב שהקשה על הרמב"ם קושיא זו ותירוץ כנ"ל ועוד האריך שם בענין זה באופנים שונים. יעו"ש:

וכן מה שהקשה הרשב"א והר"ן מהא דילפינן בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא ואתינן למפשטה מפסח ודכוותי' ואי ספק מה"ת לקולא אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי עי' בר"ן ספ"ק דקידושין וברשב"א בחי' ובת"ה שהבאנו בפ"א. ולפמש"כ ניחא דאף אם לא אסרה לנו תורה את הספק אנן אסרינן לעצמנו וכמש"כ וכיון שאמרה תורה להביא פסח ולא לחוש לספק מינה שמעינן דאזלינן בתר רובא דאל"ה איך אפשר שתצו' התורה לנו להכניס עצמנו בספק מכשול ומה דמצינו שגלתה לנו תורה באיזה מקומות בכה"ג להכניס עצמנו בספק מכשול גזה"כ הוא אבל היכא דאפשר ללמוד דאזלינן בתר רובא ילפינן. ולפ"ז עלה לנו דעיקר החילוק בין הרמב"ם והחולקים עלי' דלהרמב"ם צריך אדם לפרוש מספק איסורין עפ"י דרכי השכל הישר אף טרם שאסרו חז"ל כמו שראוי לאדם לשמור עצמו מנזק הגוף גם בלעדי מצוות התורה ולהחולקים עלי' איכא גם איסור תורה על ספק איסור:

ונראה דסברא זו מתהפכת בין הרמב"ם והחולקים עלי' בסוג איסור דרבנן, דהרמב"ם סובר דמה"ת אנו מוזהרים לקיים כל מה שנצטו' עלינו ע"י חז"ל וע"ז נאמר לא תסור והרמב"ן חולק עלי' וסובר דלאו זה לא נאמר בתורה רק במה שפרשו חז"ל בפשטי התורה או מה שדרשו עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, אבל מה שחדשו חז"ל משום סוג וגדר אינו באזהרת התורה לקיים מאמרם. ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהי' מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו, ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים ונמצא דבסברא זו שהלך הרמב"ם ז"ל לפרש דיני הספיקות מה"ת עלינו להשתמש ולפרש אזהרת איסורי דרבנן עפ"י שיטת החולקים על הרמב"ם, ועפ"ז מצאנו שהסברא הזאת מוסכמת היא לכל השיטות:

והנה בספק ישראל ספק א"י כמו תינוק הנמצא היכא דליכא רובא אם אסר לו לאכול מאכלות האסורות לישראל תלוי לכאורה בסברא זו דאם הטעם באיסור הספקות משום דאסרה רחמנא ובכה"ג דמסופק הדבר אם שייך עלי' גם איסור ספק זה לא שייך שיאסר מחמת ספק דגם איסור זה מדיני התורה והספק על זה גופא אם מחויב לשמור אבל אם נאמר דהוי איסור שכלי שייך גם בספק נכרי ספק ישראל. אכן מגמ' ופוסקים ליכא הוכחה ברורה ע"ז דבגמ' כתובות ד' ט"ו ובשו"ע אה"ע סי' ד' נאמר כלשון הזה אם רוב נכרים נכרי למאי הלכתא להאכילו נבילות ולא נאמר שיאכל נבילות, וי"ל דלאכול הוא עצמו מותר לו גם במחצה על מחצה מטעם שכתבנו, אבל הישראל דמוזהר על לאו דלא תאכילום במע"מ אסור לו להאכילו ורק ברוב נכרים מותר להאכילו. וצ"ע:

ובהא דהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דלדברי' כל ספק דרבנן יהי' ספק דאורייתא משום הלאו דלא תסור, נלענ"ד דההבדל בזה הוא דבאמת שאני האי לאו משאר לאווים דבכל אזהרות התורה איכא אזהרה על עצם המעשה כמו לא תאכל חלב דהאיסור על עצם האכילה, והלאו דלא תסור באה אזהרה לשמוע בקול חז"ל וכשעובר על זה ליכא איסור תורה על עצם המעשה רק מה שאינו שומע לקולם ולפ"ז בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר על לאו דלא תאכל חלב דהרי אכל חלב אבל אם שתה יין נסך דרבנן ע"י ספק הנה עצם השתי' מותרת היא מה"ת ועבירת סירוב שמיעת אזהרתם ג"כ ליכא דעל ספק ליכא אזהרה דגם באיסור תורה ליכא על ספיקות אזהרות ה' מיוחדות, רק עבירת עצם המעשה ובדרבנן עצם השתי' מותרת היא וסירוב שמיעת קולם לא שייך דבמצב הספק לא אמרו לו חז"ל לא הן ולא לאו. ועי' בנה"מ סי' קל"ד סק"ג שכתב דבאיסור דרבנן אם עבר בשוגג א"צ כפרה וכאילו לא עבר דמו. יעו"ש. וזה כמש"כ דבדרבנן עיקר האיסור מה שסרב ולא שמע לקול דברי חז"ל וסירוב לא שייך רק בעושה במזיד, אבל בעושה בשוגג לא שייך סירוב, אבל במה שאסרה תורה נעשית נגד רחמנא גוף המעשה וזה נכון. [וגם בפלוגתא דרבוותא ליכא לאו זה דלמי ישמע אם זה אוסר וזה מתיר] וכן נלענ"ד מה שהקשה בס' מגילת אסתר בשם בעל זהר הרקיע מהא דמבואר בגמ' שבועות וריש פרק בתרא דיומא בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבילות וטריפות דחייל שבועתו למ"ד חצי שיעור מדרבנן ולשיטת הרמב"ם דמוזהרים אנו ע"ז בלא תסור הוי כמושבע מה"ת, ולפמש"כ לחלק איסור זה מאיסורי תורה לא שייך כ"כ בזה ענין מושבע ועומד מהר סיני דכיון דעל עצם המעשה אינו מוזהר מה"ת והמעשה חשיבא מעשה הרשות רק שמחויב לשמוע בקול דברי חז"ל וכשנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילות חייל שבועתו על עצם האכילה וכשעובר על שבועתו עשה שני איסורים נפרדים שעבר על שבועתו בעצמות האכילה וגם לא שמע לקול דברי חז"ל ועי' תוס' יבמות ד' ל"ד ד"ה והוציאו דמה שעבר על הוצאת שבת ע"י בליעתו את החלב אינו שייך לכללי איסור חל איסור דהוי כעושה שני מעשים יחד יעו"ש. וכ"כ נאמר בנשבע על חצי שיעור דשני איסורים נפרדים הם רק נעשים בבת אחת וכן דין המתפיס דשאני נודר על דבר האסור מה"ת מנודר על דבר האסור מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' בשבועות ד' כ' יעו"ש וכן מה דאמרינן בגמ' כתובות ד' ל"ד וב"ק ע"א לענין שוחט בשבת דלמ"ד מעשה שבת אסור מה"ת הוי שחיטה שאינה ראוי' ולמ"ד דרבנן הוי שחיטה ראוי' אף דמוזהר בלאו דלא תסור כיון דעצם האכילה לא נאסר מה אלא שאינו יכול לאכול מחמת דבר אחר המעכבו שמחויב לשמוע בקול דברי חז"ל:

ובדרך זה יש מקום להסביר שיטת בעל המאור שכתב בפ"ג דר"ה במודר הנאה משופר דנקטינן דמותר לתקוע בי' תקיעה של מצו' דדוקא תקיעות שהם מצו' מה"ת אבל תקיעות דרבנן אסור יעו"ש. והר"ן תמה ע"ז דלכאורה אין שום מובן לדברי' דגם תקיעות דרבנן מחויב לעשות כדאורייתא ועוד מאי הנאה יתירתא להתוקע תקיעה דרבנן מתקיעה של מצו' מה"ת, אמנם עפ"י דרכנו י"ל דכיון דעיקר הטעם דלא מיקרי מתהנה כשעושה מצו' אף דיש לו שמחה וגם תועלת ע"י מעשה המצו' בעוה"ז או בעוה"ב ואין לך הנאה גדולה מזו משום דכל היכא דליכא הנאת הגוף ממש כאכילה ושתי' וכדומה הנאה חושית מגוף דבר הנאסר אזלינן בתר הכוונה של מטרת המעשה ואם נעשית בשביל מטרה אחרת שלא בשביל הנאתו מה שנהנה חשבינן דממילא מתהנה וענין זה מוכרח מכמה סוגיות מפורשות במס' נדרים ואכמ"ל. ומשו"ה במצו' שעל ישראל לעשות צווי הקב"ה שלא בשביל תועלת שיגיע לו אז מה שמגיע לו תועלת חשוב כממילא מתהנה וז"ל רש"י במס' ר"ה ד' כ"ח (ד"ה לא) לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא שעול על צואריהם ניתנו עכ"ל:

ועפי"ז יש מקום לחלק בין מצווה דאורייתא למצווה דרבנן דבמצווה שהיא מה"ת הוא מצווה לעשות עצם המעשה והוא מוכח לעשות כעבד לרבו והתועלת המגיע לו הוא מעבודת רבו. אבל במצו' דרבנן דאינה מצו' מה"ת על עצם המעשה ורק מצו' לשמוע בקול חכמים והמעשה שעושה היא מטרה עצמית שעי"ז יקיים מאמר חז"ל ומשו"ה חשוב כמתהנה וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן בהא דאמרינן בנדרים דאם כהנים שלוחי דידן נינהו אסורים להקריב קרבנות של מודרי הנאה מהם מטעם דאף דמצו' לאו ליהנות ניתנו אבל על השליחות לא נצטוו יעו"ש והא דהקשו בס' שער אפרים ובמחנה אפרים מהא דאמרינן בגמ' עירובין דכו"ע מצוות לאו ליהנות ניתנו ופליגי אם מערבין לדבר הרשות דר"י סבר אין מערבין אלא לדבר מצו' ופירש"י ללכת לבית אבל ולבית משתה וכו' והם מצוות דרבנן ולהרז"ה בכה"ג לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, נ"ל דמצוות אלו מה"ת הם דגמ"ח הוא מה"ט נ"ל דאף דהעירוב הוא רק גרמא להמצו' אבל בענין גמ"ח גם זה התחלת המצו' דכל קירוב להטובה גמ"ח הוא וכמו דמוכח מהא דממעטינן מקרא לכהן בבית הקברות שאינו מטמא להשיב אבידה אף דעבור על לא יטמא קודם שיקים מצות השבת אבידה עי' באחרונים, ועפ"י הר"ל ניחא דכל קירוב להאבידה הוא מגוף המצו' ובכלל גמ"ח הם. ואכמ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף