שלמי נדרים/נדרים/נב/א
שלמי נדרים 
נדרים נב א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש שלמי נדרים שיח השדה |
דף נב תמצית דברי הר"נ בשיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק בפת שאפאו עם הצלי דאסור לאכלו בכותח אע"ג דקיי"ל דריחא לאו מילתא הוא משום דהוי דשיל"מ דהא מצי למיכל בהדי בישרא ומש"ה אפי' באלף לא בטיל. והקשו עליו הראשונים דהא דדשיל"מ לא בטיל אפי' באלף הוא דוקא במין במינו אבל לא בשאינו מינו ובשר בפת הוי אינו מינו. והר"ן חידש דשני מיני דשיל"מ יש. האחד מה שהוא אסור עכשיו ויש לו היתר לאחר זמן ובדבר שיל"מ כזה הוא דיש חילוק בין מב"מ למבשא"מ ויש עוד אופן דשיל"מ שיש לו היתר גם עכשיו דשיל"מ כזה אף בשא"מ לא בטיל ואסבר לה בטעמא באריכות ולבסוף כתב עוד בקצרה שהרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף היתר שאף עכשיו יש לו היתר ראוי להחמיר בביטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו ופת שאפאה עם הצלי להא דמיא שאף עכשיו יש לו היתר לאכלה שלא בכותח והנה הגאון רע"א ז"ל בתשובותיו סי' קפ"ט הקשה על דברי הר"ן ממשנה ערוכה ריש פ"ט דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה. אם רוב מן הגמלים מותר והיאך בטל הצמר רחלים בצמר הגמלים הא הוי היתר בהיתר דלא בטל כמו דבשר לא בטל בפת לאכלו עם חלב כו' דמה חילוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטל משום דשיל"מ דהוי היתר בהיתר ובין צמר רחלים דבטל בצמר גמלים הא הוי היתר בהיתר כו' יעויי"ש עוד שהקשה על דברי הר"ן מהא דחולין (דף קי"א:) דאמר אביי צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ורבא סבר דמותר לאכלו בכותח ע"י טעימה שיטעום מקודם אם יש בו טעם בשר וקשה מה מהני מה שיטעום מקודם ולא ירגיש טעם בשר. הא מ"מ אם יש בו אפי' משהו בשר ג"כ אסור לאכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ {{ממ|שם כתוב טעימת קפילא ואינו מדוקדק דדוקא בטעימת איסור ע"י עובד כוכבים בעינן קפילא דלא מרע אומנתו אבל בטעימת היתר ע"י ישראל לא בעינן קפילא ע' ביו"ד סי' צ"ו וצ"ח]. והנה על קושית הגרע"א הראשונה מהא דצמר רחלים שטרפן עם צמר גמלים דבטל ברוב כתב הרב בעל בית מאיר ביו"ד סי' ק"ב דס"ל להרי"ף דאין לדמות איסורי אכילת אדם או אכילת מזבח. לאיסור שעטנז דכה"ג אשכחן לגבי כלאי זרעים דעיקר הקפידא במראה עינים ובאמת הר"ן בעצמו בתשובה (הביאו הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז ס"ק ד') ס"ל דהיתר בהיתר בטל ומביא ראי' מהא מתניתין דפ"ט דכלאים הנ"ל צמר גמלים וצ"ר שטרפן זה בזה כו' ומ"ש הר"ן כאן הוא רק לתרץ שיטת הרי"ף. והרי"ף ס"ל לחלק בין איסורי אכילה לאיסור שעטנז כמ"ש לעיל. ועל קושיא השני' של הגאון רע"א ז"ל מהא דצנון שחתכו בסכין של בשר כתב הגאון מלבי"ם זצ"ל בס' ארצות החיים שלו. דאם טעם ולא נרגש בו טעם בשר אמרינן דלא נכנס בו טעם בשר ולא נבלע כלל ולזה כיון הרשב"א בחדושיו שכתב דאם טעם ואין בו טעם בשר ע"כ לא נכנס בו טעם בשר כלל. והרשב"א כיון בזה ליישב ג"כ לשיטת הרי"ף יעויי"ש ולכאורה אינו מובן כלל מאין אנו יודעים ממה שאין מרגישים בו טעם בשר שמעיקרא לא נכנס בו כלל טעם בשר דלמא נכנס משהו ומצד שהוא משהו לכן אין מרגישים בו טעם וזהו שאמרו בכ"מ דפחות מששים הוא בנותן טעם דהיינו שנותן טעם מורגש וחיך אוכל יטעם. וכשיש נגדו ששים ויותר אינו נותן טעם שיהיה מורגש לחיך אבל מ"מ יכול להיות שמשהו אית ביה וכיון שקיי"ל בדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל מאי מועיל מה שטועם ואינו מרגיש טעם בשר ע"כ אין לו שחר אמנם מצאתי בס' ישועת יעקב ביאר הדבר ביותר והוא בסי' צ"ט: דבאמת ספיקא הוא אי בלע ע"י דוחקא דסכינא או לא וכיון שאינו נרגש בטעם וכל השקלא וטריא הוא אולי יש משהו ואם יאכלנו בכותח ה"ל מבטל איסור לכתחילה וכיון דאפשר לומר דלא בלע איסור כלל לא חשיב מבטל איסור והנה קושיית הגאון רע"א ז"ל והתירוץ של בעל ס' ארצות החיים הלא הם כתובים בס' נודע ביהודא מהדורא ת' חי"ד סי' קפ"ו יעויי"ש וע' בס' ערוגת הבושם בסי' צ"ט: עוד הקשו האחרונים על טעמא דהר"ן בשיטת הרי"ף דלפי מה שהוכיחו התוס' ביבמות (דף פ"ב:) ובשאר דוכתי דהא דסובר ר"י דמב"מ לא בטיל הוא דוקא בדבר לח המתערב אבל בדבר יבש לא וראייתם מהא דר"י גופיה סובר מעלין את המדומע באחד ומאה ולפ"ז לרבנן דמודו לר"י בהיתר שהוא יכול להיות מותר גם עכשיו דהוי כמין במינו אף שאינם שווים בטעם ודוקא בדשיל"מ שאין לו היתר עכשיו רק שיהיה לו היתר לאחר זמן צריך להיות מין במינו בעצם. להשוות אותו החסרון שהוא אסור היום א"כ גם לדידהו דרבנן יש לומר דכל זה בדבר לח המתערב אבל יבש ביבש מהראוי להתבטל כמו לר' יהודא. וא"כ קשה הא דאמרינן בריש מס' ביצה נתערבה באלף כולן אסורות. משום דהוי דשיל"מ הא יבש ביבש בטל לר"י אף מין במינו וכיון דר"י ס"ל לחלק בין לח ליבש מהיכי תיתי לומר דרבנן פליגי על יסוד זה לחלק בין לח ליבש. ומצאתי ישוב לזה בתשו' בשמים ראש סי' ב' בהגהת כסא דהרסנא ותוכן דבריו דגם הר"ן מודה לסברת רש"י דבדשיל"מ יש להחמיר מטעם דעד שתאכלנו באיסור וביטול תאכלנו בהיתר דהא לסברא זו מוכרחים אנו להשתעבד וליתן טעם למה אנו מחמירין בספק ביצה אם נולדה בחול או ביו"ט דתנן ספיקה אסורה ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא וע"כ משום דהוי דשיל"מ ובזה לא שייך טעם דהר"ן משום דהוי כמו מין במינו ורק לענין ביטול במה שדשיל"מ לא בטיל אפי' באלף לא הספיקו הר"ן בעצמו ולא סגי ליה בטעם דעד שתאכלנו באיסור כו' משום דמה לי מין במינו או מין בשא"מ בשניהם שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו' לכן הוצרך הר"ן ליתן טעם חדש לשיטת הרי"ף דזה הוי גם לרבנן כמו מין במינו וענין ביטול יבש ביבש עיקר ההיתר שלו היתר הספק היינו דאזלינן בכל חד בתר רובא דאנו אומרין בכל חד דהוא מן רובא והרי לדעת הרבה מהראשונים בעי השלכת אחד מהם לים ולהרשב"א צריך לאכלם אחד אחד וכיון דענין ביטול יבש ביבש עקרו מכח התרת הספק ובספק בודאי הסברא שלא יכניס עצמו בספק ועד שתאכלנו בספק תאכלנו בודאי היתר ולהכי א"ש שם בריש ביצה דנתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי יבש ביבש דלא מטעם מין במינו קאתינן עלה אלא מטעם דעד שתאכלנו באיסור כמו דאסור בספיקא עיי"ש: ובזה יש ליישב ג"כ קושיא חמורה על דברי הר"ן בשיטת הרי"ף מה שהביא בס' בית מאיר על יו"ד בסי' ק"ב בשם חכם א' שהקשה לו הלא דשיל"מ לא בטל אפי' בדרבנן כמבואר ריש מס' ביצה. ואלו ר"י גופי' במין במינו בדרבנן סובר דבטל כמבואר בתוס' חולין (דף צ"ט:) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא היא וכתבו שם דלא אסור אלא מדרבנן וא"כ היאך החמירו רבנן שם בביצה באיסור דרבנן בדשיל"מ דהוי כמו מין במינו לר"י משום דיהיה לו היתר. יותר מר' יהודא גופיה דסובר במב"מ בעצם דבדרבנן בטל. ע"ש שכתב שבדוחק דחה לו הקושיא דאפשר לומר בשלמא ר' יהודא מיקל במב"מ דרבנן דסמך עצמו באיסור דרבנן על רבנן דפליגי עליה. ואזלו בתר האיסור וההיתר דזה מיקרי מין בשאינו מינו כיון שזה איסור וזה היתר מה שאין כן בדשיל"מ לרבנן במב"מ. אין להם לסמוך על מי דלשיטת עצמן הוי דומיא דעולין דשניהם כשרים לזריקה ה"נ הוי שניהם היתר דהא גם האיסור יהיה למחר מותר ועל ר' יהודא אין להם לסמוך כיון דהוי מין במינו בעצם להכי אפי' באיסור דרבנן לא בטיל. וסיים המחבר הנ"ל דמ"מ קושיא חמורה הוא וצ"ע הן אמת אי בעינא אמינא דלא קשה כ"כ דעיין בשעה"מ הל' מ"א פ' ט"ו הלכה ו' הביא כמה ראיות דרש"י ס"ל אפי' באיסורין דרבנן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל והא דאמרינן בחולין שאני ציר דזיעה בעלמא היא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעה בעלמא ולא בשאר איסורין דרבנן ולפ"ז נוכל לומר דגם הרי"ף סובר כשיטת רש"י ולא כתוס' הנ"ל ולא קשה כ"כ אמנם לפי מ"ש לעיל סברת הבשמים ראש דביטול יבש ביבש עיקרו מכח התרת הספק ובספק מודה הר"ן בשיטת הרי"ף דהטעם הוא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ואיננו מטעם דזה הוי כמו מין במינו ורק בתערובות לח בלח כמו דם הפר ודם השעיר שם אנו דנין מטעם מין במינו ופליגי ר"י ורבנן אי אזלינן בתר העצם או משום ששניהם היתר עפ"י הדברים הנ"ל יש ליישב ג"כ קושיא הנ"ל ועיין בתשובת רע"א סי' ר"ט: שם בא"ד ולי נראה דברי הרב אלפסי ז"ל כו' משום דקא מיבעי לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו כו' עכ"ל בס' בשמים ראש שם כתוב לא קשיא לי כלל דכל באינו מינו שאינו נרגש הרי הוא כאלו אינו נעשה גוש אחר ולרבא כיון דטעם אין כאן אין כאן זכר מן האיסור כלל משא"כ במינו כו' ותדע לך דמה יענה הר"ן ז"ל בשיעורא דערלה וכלאי הכרם שגם הן במינן ניתנו השיעורים שלהם] ובשאינו מינן עומדים על הטעם ששיעורם בששים דהיינו בנ"ט] אלא ע"כ דבמינו עדיין זכר האיסור וענינו קיים עכ"ל וגם הרב בעל בית מאיר העיר ג"כ על דברי הר"ן וז"ל מי יתן ואדע מה ראו לחלוק ביי"נ (פי' בין מינו לשאינו מינו) אולי משום דבאינו מינו ביין פוגמו עכ"ל וע' בשעה"מ הל' מאכלות אסורות פ' ט"ו הלכה יו"ד מ"ש דלא תיקשי על סברת הר"ן מהא דלקמן (ד' נח.) דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה דלא אמרו אלא לבעור. אבל באכילה בנ"ט ופי' שם הר"ן דאף הם לא אמרו (אלא) שהשביעית אוסרת בכ"ש במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובות קודם הביעור דכיון שאפשר. לאכול ה"ל כדשיל"מ. ולכאורה לפי סברת הר"ן כאן דכל דבר שיש לו היתר עכשיו אפי' שלא במינה לא בטל א"כ אמאי קתני שאוסרת בכ"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו היתר עכשיו אמנם לא קשיא דע"כ לא כתב הר"ן דבדבר שיש לו היתר עכשיו לא בטל אפי' בשא"מ היינו דוקא כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלו בחלב כיון שיש לו מתירין לאכלו עם בשר או עם דבר אחר לעולם משא"כ התם בשביעית נהי דהשתא קודם הביעור יש לו היתר לאכלו ההיתר שלו אינו נמשך לעולם רק לזמן דלאחר הביעור הוא נאסר וא"כ ה"ל כדבר שיש לו היתר לאחר זמן ועכשיו אסור דבדשיל"מ באופן זה יש לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |