קרן אורה/נדרים/נב/א

קרן אורה נדרים נב א

דף נ"ב ע"א

הנודר מן הבשר מותר כו' ור' יהודה אוסר אמר ר' יהודה כו' [עיין בתוספתא משמע דר' יהודה בשאני טועם פליג ולקמן מיבעי לן בשאני טועם לכ"ע] וכתב הר"ן ז"ל דלסייע לר' יוסי מייתי הך עובדא משמע דהוי גרס ר' יוסי אוסר גם בסיפא גבי בשר ורוטב וקשיא לי א"כ ע"כ ס"ל לר' יוסי דבנודר מסתם בשר אסור בנותן טעם דכיון דאסר עליו בשר אסור אפילו בטעמו כמו אם אמר בשר זה עלי לרבנן וא"כ אמאי מתיר רבי יוסי באשישים אם נדר מעדשים הא לא גרע מרוטב וקיפה דלא הוי אלא טעם בעלמא וע"כ ר' יהודה דמייתי עובדא דר' טרפון ס"ל דכל שיש בו טעם דבר הנדור אע"ג דאינו נקרא על שמו כמו ביצים שנתבשלו עם הבשר מ"מ אסורים וא"כ יאסר אפילו באשישים ועוד דלמה ליה למימר דמש"ה אסר ר' יוסי בקום משום דמיקרי קומא דחלבא הא בלא"ה אסור דעכ"פ יש בו טעם חלב קצת כמו היכא דאסר עליו חלב זה דודאי אסור בקום וכמ"ש רש"י ז"ל דיש בו צחצוחי חלב אלא דצריך לדקדק ר' יהודה דאמר דאפילו בקונם בשר סתם עלי דאסור ברוטב ובקיפה אי לא קאמר אלא ברוטב וקיפה שיצא ממנו אחר נדרו וס"ל דגם בבשר סתם נעשה כהקדש וכל היוצא ממנו אסור או ס"ל דאסור אפילו ברוטב שהיה בשעת נדרו דכיון שיש בו טעם בשר הרי הוא בכלל בשר אע"ג דלא מיקרי בשר ומהא דאמרו לו רבנן כן הדבר אימתי בזמן שאומר בשר זה עלי כו' משמע דברוטב היוצא ממנו לאחר נדרו פליגי דר"י ס"ל דבשר סתם הוי כבשר זה והיוצא ממנו אסור ורבנן ס"ל דוקא בבשר זה הוא דאסור אבל אם כבר היה הרוטב קודם נדרו גם ר"י מודה דמותר ברוטב כיון דלא מיקרי בשר ולפ"ז א"ש דרישא דפליגי בקום היינו בקום שהיה בשעת הנדר ומש"ה אמרינן דטעמא דר"י הוא משום דמיקרי קומא דחלבא דאין לומר דברישא נמי פליגי בקום שיצא ממנו לאחר הנדר דא"כ תרתי למה לי:

ועוד יש לומר דקום וחלב תרי מילי נינהו ולא הוי בכלל יוצא מהן או נתינת טעם הראשון ומש"כ רש"י ז"ל דיש בו צחצוחי חלב אינו מוכרח דבגמרא קאמרינן דטעמיה דר' יוסי הוא משום דמיקרי קומא דחלבא ועיין תוי"ט ז"ל אע"ג דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאי לאו דיש בו צחצוחי חלב לא היה מועיל מה שנקרא קומא דחלבא כיון דמינא אחרינא הוא וביו"ד בש"ע פליגי הפוסקים בקום אי שרי למיכל משום איסור אמ"ה דחלב הותר ולא קום לדברי הט"ז ז"ל שם וכן נראה כדברי הט"ז ז"ל דלהר"ר אליעזר אפילו מי חלב אסורין דמ"ש הרא"ש ז"ל בחולין דנסיובי אסור מה"ת בבשר משום דנקרא חלב לא משמע הכי בשמעתין דאי מיקרי חלב בלשון תורה אמאי לא קאמר טעמיה דר' יוסי משום דאזיל בתר לשון תורה לחומרא ונהי דש"ס דילן ס"ל דלא אזלינן בתר לשון תורה כלל הא בירושלמי נמי אמרינן דטעמיה דר' יוסי משום דשם אביו עליו אבל הוא עצמו ודאי לא מיקרי חלב וי"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל דאסור מה"ת היינו משום דיש בו צחצוחי חלב וכמ"ש רש"י ז"ל אבל הוא עצמו ודאי לא מיקרי חלב אפילו הנסיובי וא"כ לדברי הר"א ז"ל דס"ל דחלב הותר דוקא ודאי דנסיובי נמי אסור:

אלא דלפ"ז דברי הר"א ז"ל צ"ע [ועיין פירוש הראב"ד ז"ל בקום] מהא דתנן הכא דמותר בקום וכמו שהקשה הט"ז ז"ל ומה שתירץ הט"ז ז"ל דהכא לא מיירי באכילה אלא בהנאה אינו מובן דהא מיירי הכא דנדר סתם מחלב א"כ לא נאסר אלא באכילתו דאי נאסר נמי בהנאתו א"כ גבי נודר מן הבשר אמאי שרו רבנן ברוטב וקיפה כיון דאסר עליו הנאת בשר ממילא גם הרוטב בכלל הנאה הוא אלא ודאי לא נאסר אלא באכילת בשר או אכילת חלב וכמ"ש הר"ן ז"ל לקמן לענין חלופיהן ג"כ דהיכא דאסר איזה מין סתם לא נאסר אלא באכילה ומש"ה מותר בחלופיהן וכן כתבו התוס' ז"ל הכא ועיין לעיל בפרק אין בין המודר דף ל"ד גבי ככר זו הקדש דמשמע דהיכא דאמר סתם ככר זו הקדש אסור אפילו בהנאה והיינו דוקא בככר זה אבל אם אסר עליו איזה מין סתם נראה דלא אסר עליו אלא אכילתו ואפילו בככר זה כתב שם דבירושלמי מספקא ליה אי נאסר עליו בהנאה וכדבעי לה התם מהו לחמם ידיו אלא דצ"ע מאי מיבעי ליה הא הכא במתניתין מבואר באומר בשר זה עלי דאסור אפילו בהנאתו וכן מבואר בירושלמי הכא כיון שאמר זה אוסר עליו הוא והנייתו. וע"כ צריך לחלק בין הנאה דמתניתין בנתינת טעם ובין הנאה דחימום ידיו וכבר כתבתי לעיל בזה:

ומלשון התוס' ז"ל משמע קצת דר' יהודה אוסר אפילו ברוטב שכבר יצא משום דסבר דאסר עליו בשר הוא וטעמו:

וע"כ צ"ל דלא הוי גרסי ר' יוסי בסיפא מדמתיר באשישים ובמקפה של גריסין לקמן ודו"ק וגם צ"ע קצת אמאי לא פליג ר' יהודה לעיל גבי דגים שאני טועם דמותר בטרית ובציר ואמאי נקט פלוגתא דר"י דוקא ברוטב ובקיפה:

ר"ן בד"ה וקשיא להו לרבוותא כו' ע"ש שהאריך ליישב דברי הרי"ף ז"ל בחולין בפת שאפאה עם הצלי שכתב דלא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין אע"ג דהוי מבשא"מ ותוכן דבריו ז"ל דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל לרבנן הוא משום דרבנן אזלי בתר חלוקת האיסור והוא העיקר ומש"ה כל ששוין באיסור כמו עולין הוי מב"מ אע"ג דבעצם הן חלוקין ואם חלוקין באיסור אפילו אם שוין בעצם הוי מבשא"מ ובטיל דחילוק האיסור חשיב יותר לרבנן וכל שחלוקים באיסור לא אזלינן בתר שיווי העצם והיינו דוקא היכא דחלוקים לעולם באיסור אבל כל שיש לו היתר לאחר זמן אין חילוק האיסור מבטל השתוות העצם ומש"ה מב"מ לא בטיל בדבר שיש לו מתירין והיכא דיש לו היתר עכשיו אפילו מבשא"מ לא בטיל כיון דשוין יותר בהיתר והיינו פת שאפאה עם הצלי ויש לדקדק בדבריו ז"ל אם כן דלרבנן נמי חשיב קצת השתוות העצם אלא דחשיב להו השתוות האיסור יותר וכן איפכא בהתחלקות א"כ הדק"ל מנ"ל לרבנן דעולין אין מבטלין זא"ז אפילו בשא"מ דלמא דוקא במב"מ כמו דם הפר והשעיר וכדפריך הש"ס שם במנחות אלא ע"כ צ"ל דלרבנן השתוות העצם לא מעלה ולא מוריד וגם הא דעולין אין מבטלין זא"ז לאו משום שינוי הוא אלא גזה"כ הוא תדע דהא אפילו קומץ ושיריים אין מבטלין זא"ז אע"ג דחלוקים באיסור וכן מוכח מהא דפליגי אמוראי בזבחים פרק התערובות אי איסורין מבטלין זא"ז ור"א דס"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז יליף מהא דאית ליה להלל דמצות אין מבטלות זא"ז אלמא דבעולין לחוד הוא דגלי רחמנא דאין מבטלין זה את זה מדאיצטריך קרא למצות דאין מבטלין זא"ז ולא ילפינן לה מסברא משום דהוי מב"מ אלא ודאי בכל חדא גזה"כ הוא ולא שייך למילף חדא מחברתה ולפ"ז לו יהי כדברי הר"ן ז"ל דהיתר בהיתר לא שייך ביה ביטול מ"מ לא שייכא לפלוגתא דר"י ורבנן בעולין אלא בפלוגתא דאמוראי באיסורין אי מבטלין זא"ז ואי איסור באיסור לא בטיל היתר בהיתר נמי לא בטיל. אבל באמת נראה דבהיתר בהיתר לא שייכא הך סברא כלל דדוקא באיסורין או מצות הוא דלא מבטלי אהדדי אלא דכ"א מחזק את חבירו ונשאר האיסור במקומו אבל היתר בהיתר אם ההיתר מחזיק את חבירו כש"כ דמתבטל הוא והרי הוא היתר ולא יחול עליו שום איסור:

עכ"פ זה נראה ברור דסברת הר"ן ז"ל לא שייכא אלא למאן דס"ל במצות ואיסורין דאין מבטלין זא"ז אבל למ"ד דאיסורין ומצות מבטלין זא"ז ע"כ צ"ל טעמיה דדבר שיש לו מתירין עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר:

ועפ"ז יש ליישב קצת בדרך פלפול קושית הפני יהושע בביצה על הר"ן ז"ל מהא דאמר רב אשי התם בריש ביצה דכל שיש לו מתירין ספיקו אסור. ובספק לא שייך סברת הר"ן ז"ל וע"כ צ"ל דמשום עד שאתה אוכלו כו' הוא דמחמרינן. ולפי הנ"ל יש לומר דרב אשי התם אליבא דר' יוחנן הוא דמשני התם הכי דס"ל את שדרכו למנות שנינו ור' יוחנן משמע בפסחים דמצות מבטלות זא"ז דקאמר התם חלוקין חבריו על הלל וכיון דמצות מבטלות זא"ז ה"ה דאיסורין מבטלין זא"ז. ואליביה ליכא למימר כסברת הר"ן ז"ל. אלא משום דעד שאתה אוכלו כו' וא"כ ה"ה בספיקא דיש להחמיר ואפשר עוד לומר בזה דרב אשי ביבמות דאמר דחטאת הוי דבר שיש לו מתירין משום דלכהן שרי הוא משום דס"ל בדבר שיש לו מתירין כטעמיה דהר"ן ז"ל ולפ"ז כיון דאיכא עליה שם היתר לכהן לא בטיל והש"ס דקאמר בדותא היא הוא משום דקיי"ל כטעמא דעד שאתה אוכלו כו' וכיון דלישראל אסור מאי אהני לן דלכהן שרי. והרבה יש לפלפל בזה אך אין רצוני לצאת הרבה חוץ לדרך הפשט:

עוד יש לדקדק על הר"ן ז"ל לפמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי דלר"י מב"מ לא בטיל דוקא בדבר לח כמו דם הפר והשעיר אבל בדבר יבש בטל וא"כ ה"ה לרבנן בעולין וכדומה בהשתוות ההיתר ואיסור וא"כ ביבש לישתרי אפילו דבר שיל"מ וזה ודאי אינו ועוד לשיטתו ליכא לחומר דבר שיש לו מתירין אלא לרבנן אבל לר' יהודה ליכא חומרא בדבר שיש לו מתירין כ"א מטעם מין במינו וא"כ הא דתנן בביצה ר"י פוטר במים מפני שאין בו ממש בלא"ה ליבטל דהא מבשא"מ הוא וחומרא דדבר שיש לו מתירין לא שייכא אליבא דר' יהודה ואפילו למ"ש ז"ל דמים ומלח הוי כמין במינו ודאי דאין זה אלא לחומרא דדבר שיש לו מתירין אבל לא לדין מב"מ דר"י:

ובעיקר הדבר מה שהחמירו חכמים במב"מ יותר ממבשא"מ נראה משום דכל בשאינו מינו ואין בו בנותן טעם הרי הוא כמאן דליתיה כיון שאינו נרגש כלל ולא החמירו בה חכמים לא בדבר שיש לו מתירין ולא בתרומה לענין אחד ומאה ודוקא במינו הוא שהחמירו כיון שנרגש הטעם כיון שנתערב במינו וכן לענין איסור יין נסך במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות מאכא"ס שכתב יראה לי דדבר שיש לו מתירין אינו אסור אלא במינו שלא יהא חמור מטבל דאפשר לתקנו ע"ש ונראה מדבריו ז"ל דטבל לאו בכלל דבר שיש לו מתירין דדבר שיש לו מתירין לא מיקרי אלא דבר שניתר מאליו ע"י הזמן כמו חמץ וחדש ומוקצה אבל טבל אינו ניתר אלא ע"י תיקון ואין זה מסוג דבר שיש לו מתירין אלא דעדיף מיניה כיון דאפשר לתקנו מיד ולפ"ז י"ל דנדרים לא חשיבי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך שאלה וכ"ש למאן דס"ל דאין פותחין בחרטה אלא בפתח ושמא לא ימצא פתח לנדרו. וכן כתב הר"מ ז"ל שם ודברי הק"ע הכא מה שהשיג על הכ"מ ז"ל אינם מובנים לי כלל ע"ש אלא דבזה יפה השיג דבפ"ה מה"נ כתב בהדיא דנדרים נמי מפני שיכול לשאול עליו נעשה כדבר שיש לו מתירין וזה שהשיג הראב"ד ז"ל זו משנה שלימה היא הא דתנן הכא בנותן טעם וע"כ מיירי באינו מינו. ועכ"ז אין כאן השגה כ"כ דנדרים גריעי מדבר שיש לו מתירין דעלמא דניתרין ממילא אחר זמן וי"ל דבדבר שיש לו מחירין אפילו באינו מינו מחמרינן להכי כתב יראה לי כו' ולפי גירסת הר"ן ז"ל בדברי הירושלמי מסתברא מעבדינא כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו משמע דדוקא ע"י היתר חכם הוא דמיקרי דבר שיש לו מתירין משום שעושהו היתר מעיקרו אבל ע"י הפרת הבעל לא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דאינו עוקר מעיקרו אלא דא"כ הקדש ומע"ש אמאי הוי בכלל דבר שיש לו מתירין משום דאית להו פדיון הא אין ההיתר מתחיל אלא אחר פדיה וצ"ל דדוקא גבי נדרים דצריכי שאלה לחכם הוא דלא הוי כדבר שיש לו מתירין אלא משום דעוקר מעיקרו ונעשה היתר למפרע אבל הקדש ומע"ש דהוא בעצמו יכול לפדותו שפיר מיקרי דבר שיש לו מתירין אפילו אם ההיתר מכאן ולהבא וא"כ ה"ה דע"י הפרת הבעל מיקרי דבר שיש לו מתירין וי"ל כיון דלאו בדידה תליא מילתא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין:

אבל הרא"ש ז"ל גרס הא תני שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא בלשון קושיא כיון דעוקרו מעיקרו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ומשני דמכאן ולהבא הוא עוקרו דמ"מ מתחלה היה אסור ועיין ביו"ד סימן ק"ב מה שהביאו בשם הצ"צ בביצה ספק טריפה ותו איתא התם בירושלמי דו מתניתא עביד כדבר שיש לו מתירין דתנן בהקדש ומע"ש דגידולי גידולין אסור משום דהוי כדבר שיש לו מתירין ומהקדש פשיט לה וכמו שפירש הק"ע. ולדידי קשה הא הקדש לאו מטעם דאי בעי מיתשיל עליה הוא דהוי כדבר שיש לו מתירין אלא משום דיש לו פדיון וכדאיתא לקמן פרק הנודר מן הירק כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה והיכי פשיט מינה לנדרים ועפ"ז לא הבנתי ספיקו של הפרמ"ג ביו"ד בנשבע שלא לאכול נבילה דחל לענין איסור לקוברו בין רשעים גמורים אי חשיב דבר שיש לו מתירין לאיסור אחד ולפי הנ"ל ודאי לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה:

ואחר כל הנ"ל כיון דבירושלמי מספקא ליה אי נדרים חשיבי יל"מ א"כ אין כאן קושיא כ"כ על הרי"ף ז"ל ממתניתין די"ל דס"ל דלא הוי דבר שיל"מ אלא דלקמן בפרק הנודר מן הירק מסקינן בש"ס דילן דקונמות הוי דבר שיל"מ ויתבאר עוד בזה בשמעתין דבצל לקמן בס"ד:

ויש לי לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דאי בעי מיתשיל עליה והיכי מצי לשאול עליה כיון דכבר נתבטל והוי כמי שאינו בעולם תו לא שייך ביה שאלה ומידי דהוי אם נשבע על ככר ואכלו דאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא דאינו יכול לשאול עליו וי"ל דמ"מ איסורא כמאן דאיתיה כי הא דאמרינן דחוזר וניעור בתוספת איסור וכדאיתא בבכורות. וכיון דכמאן דאיתיה הוא שפיר יכול לשאול עליו ועוד י"ל דמסתמא הבשר עצמו בעין הוא אלא שטעמו נתערב וכיון דיכול לשאול על בשר עצמו ממילא דהותר גם הטעם שנתן בתבשיל:

וביו"ד סימן שכ"ג כתב רמ"א ז"ל לענין חלה שנתערבה בפחות ממאה ואחד דישאל עליה ויפריש חלה אחרת ומשמע התם דאפילו נאכלה יכול לשאול עליה ולעקור האיסור למפרע וכן כתב הט"ז ז"ל שם דהאוכל תרומה טמאה ושוחט קדשים בחוץ יכול לשאול עליה ולעקור האיסור וכן כתב הרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין כמו שהביא הט"ז ז"ל התם וקשיא לי מ"ש מככר זה עלי ואכלה דלרבא אינו יכול לשאול עליו ואפי' לאמימר דאמר בשבועות דכל זמן שלא לקה יכול לשאול עליו ג"כ נראה דהיינו דוקא היכא דאיכא מלקות אבל בזה"ז דליכא מלקות אין בו שאלה ג"כ. ועי' בכרו"פ בהלכות תערובות שהאריך בזה וכתב שם דשער נזיר ג"כ יכול לשאול עליו ולדידי צ"ע דאפילו אמימר לא קאמר אלא קודם מלקות ואליביה ג"כ צריך לשנויי בהא דמי שקיבל עליו שני נזירות דיכול לשאול על הראשונה אפילו אחר גילוח היינו משום דמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה. אבל חדא נזירות ודאי ליתא בשאלה אחר גילוח ודברים אלו צ"ע רב:

וראיתי בכרו"פ ז"ל שם שהקשה הא דחשיב פטר חמור בדברים החשובים לאסור בכ"ש ותיפוק ליה דהוי דבר שיל"מ ע"י פדיה ולפי מש"כ לעיל דלר' יהודה ליתא לחומרא דדבר שיש לו מתירין וכסברת הר"ן ז"ל א"כ י"ל דפטר חמור דאסור בהנאה מני ר' יהודה היא ולדידיה ליתא לחומרא דדבר שיש לו מתירין. וכבר כתבתי לעיל דדברי הר"ן ז"ל צ"ע אצלי:

ובאותו ענין יש לדקדק גם במש"כ הרמב"ם ז"ל דטבל לא בטיל משום דיכול לתקנו וכר"ש לקמן דחשיב לטבל בכלל דברים שיש להם מתירין. ובאיזה אופן יכול לתקנו אי להפריש עליו מן החיוב זה א"א כיון דכבר נתבטל ומה"ת פטור הוא וגמרא ערוכה היא במנחות פרק הקומץ רבה אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט ואיכא התם תרי לישני לחד לישנא אמר ליה לך קח מן השוק ועשר עליו דתרווייהו דרבנן דרוב ע"ה מעשרין הן ולא אמר לו ליקח מן העובד כוכבים משום דס"ל אין קנין לעובד כוכבים כו' ולאידך לישנא אמר לו איפכא לך קח מן העובד כוכבים ולא מן השוק משום דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן אלמא דמודאי טבל אין יכול לעשר עליו אלא מדמאי או משל עובד כוכבים וא"כ אמאי חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שהוא צריך לטרוח ולקנות טבל לעשר עליו והרא"ש ז"ל פירש לקמן דיכול לתקן מעציץ שאינו נקוב והתוס' ז"ל במנחות לא כתבו כן מדלא אמר ר"ט הך תקנתא ודרך אגב יש לדקדק בהך שמעתא דמנחות דלהאי לישנא דאמר ליה לך קח מן העובד כוכבים מאי פריך ולימא ליה לך קח מן השוק דלמא מיירי שנתערב לו טבל טבול לתרומה ג"כ ומן השוק היינו דמאי פטור מן התרומה וי"ל דלתרומה בלא"ה איכא תקנתא אפילו מטבל גמור כיון דאין לו שיעור וחטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת. עכ"פ לפי הנ"ל הא דטבל חשוב דבר שיל"מ תליא בפלוגתא דתנאי דלמ"ד אין קנין כו' ואין רוב ע"ה מעשרין ליכא תקנתא ומסתמא דברייתא דחשיב טבל בדברים שיל"מ משמע דליכא מאן דפליג בהא הן אמת דלדברי הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן אין קנין היינו דוקא היכא דחזר הישראל ולקחה ממנו אבל ביד עובד כוכבים לכ"ע פטור א"כ לכ"ע איכא תקנתא ליקח מן העובד כוכבים אלא דלא משמע כן במנחות שם:

ועוד דאפילו איכא תקנתא היינו אחר שחייבו חכמים ואמרו דטבל לא בטיל ברוב אבל קודם תקנה לא היה אפשר לתקנו וא"כ לא לחייבו חכמים ולא תיהוי דבר שיל"מ ועוד הא בפ"ג דחלה תנן הא דטבל אוסר בכ"ש גבי חלה ובחלה ליכא כל הני תקנתא דע"ה לא חשידי אחלה ועיסת עובד כוכבים פטורה לגמרי כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל והטבול לתרומה ג"כ ליכא תקנתא דדמאי דלא שייכא ביה תרומה וכן בטבול למעשר עני דמדמאי אין צריך להפריש ע"כ היה נראה דעיקר הטעם בטבל היא משום דכהיתרו כך איסורו וכדאיתא בסוף עבודת כוכבים והיינו דקאמר הש"ס מ"ט ולא מייתי ברייתא דלקמן דחשיב ליה בדברים שיל"מ משום דאין זה מספיק בחלה ותרומה ועיקר החומרא משום דכהיתרו כך איסורו וכיון שהחמירו לאסור בכ"ש בטבול לתרומה החמירו ג"כ בכל הטבלים והא דחשיב לה בברייתא בכלל דברים שיל"מ הוא אגב גררא ועיין בזה בדברי הר"ש ז"ל פ"ג דחלה גבי הא דזיתי מסיק שנתערבו כו' ובמל"מ ז"ל פ"ה מהלכות תרומות שהאריך קצת בזה ועיין תוס' ע"א שם ודברי הרמב"ם ז"ל סתומים המה ולא ביאר אופן התיקון דאין לתקן תערובות טבל אלא בטבל דרבנן וכן בש"ע מסתם לה סתומי וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף