שלמי נדרים/נדרים/נב/ב
שלמי נדרים 
נדרים נב ב
בהמפרש ד"ה קומא דחלבא כו' וה"נ מתרצינא לברייתא באתריה דת"ק קרו ליה אשישים דעדשים לפת של עדשים ובאתריה דר' יאשיה לא קרו ליה עשישים דעדשים כו' כצ"ל והוא כפירוש הראשון שפי' הרא"ש כאן ובתוס' ד"ה ורמינהו כו' צ"ל דפסולת עדשים בכלל עדשים ותי' אינה יש למחוק ובטוש"ע סי' רי"ז השמיטו כל זה ול"י למה:
בר"נ ד"ה הנודר מן הירק כו' שאין במשמעות הנודר מן היין אלא כשהוא בעינו עכ"ל כתב הש"ך בסי' רט"ז ס"ק כ"ה נראה דהיינו מסתמא. אבל אם הי' הטעם יין ובשר קשה לו וכה"ג אזלינן בתר כוונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי' רי"ח עכ"ל וכוונתו דשם מבואר דהולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדבור כמבואר שם בריש הסימן ובסעי' ד' בהיה מפציר בחברו שיאכל עמו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוון זה אלא לאכול עמו בסעודה ומדמה הש"ך דינא דהכא ג"כ לזה דאם אמר קונם בשר ויין שאני טועם והיה בשר ויין קשה לו. דאסור בטעמן ולא בהן גופן. אכן קשה לי מהא דכתב הר"ן לקמן (דף נד:) ד"ה ומסתברא דמי שאסר עליו בשר ביומא דהקזה אסור ג"כ בבשר מליח והא בשר מליח קשה עליו ביומא דהקזה כדאיתא התם בברייתא הקיז דם לא יאכל חלב ולא בשר מליח כו' הרי חזינן דאף דהענין מוכיח שלא נדר על בשר מליח משום דקשה לו אפ"ה כיון שבמשמעות לשונו כל בשר בכלל אסור ג"כ בבשר מליח אכן לפמ"ש הר"ן שם ניחא שכתב משום דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוא עיי"ש וראיתי להמחנה אפרים הל' נדרים ס"ס ל"ב שהשיג על דברי הש"ך הנ"ל וכתב עליו שלא דק דכיון דאמר בשר עלי בשר ממש קאמר ולא אזלינן בתר כוונתו והביא ראיה מהא דלקמן הנודר מן הסתווניות (ענבים שאינן מתבשלים והם קשים ורעים לאכול ע"ש בתוס') דקיי"ל כת"ק דאינו אסור אלא בהן ולא ביוצא מהן:
ד"ה קונם יין כו' דכיון שאמר שאני טועם אסור אפי' ע"י תערובת כו' עכ"ל בהגהות הרש"ש כתב דנראה דגירסת הר"ן לא היה באומר זה אלא קונם יין שאני טועם וכן הוא בפסקי הרא"ש וקשה דלפ"ז בעיין דרמי בר חמא אם שאני טועם דוקא או ל"ד הי' לו לפשוט מכאן דבשאני טועם לחוד סגי וי"ל דה"מ למיפשט מברייתא דנעיל אלא ממשנה בעי למיפשט וכמ"ש הר"ן כאן לענין אידך בעיא אם אנו דוקא בסוף ד"ה אלא אמר רבא ועוד י"ל דמיירי שהיין נפל לתבשיל אחר שנדר מן היין דיש על היין איסור ודינו ככל איסור שנפל להיתר דאם הוא בשאינו מינו אסור בנ"ט ובמינו בדשיל"מ כנדרים אפי' באלף לא בטיל וע' בשיטה מקובצת כאן דנפל משמע לבתר הכי דאל"כ ליתני ואסור בתבשיל שיש בו טעם יין:
ד"ה בעי רב"ח כו' ובדין הוא דה"מ למימר נמי אי שאני טועם דוקא אלו ל"ל כו' עכ"ל. אין כוונתו שהנודר לא היה צריך לומר אלו דזה אינו דהא איכא למימר דלמיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר כדאיתא בשבועות (ד' כ"ג) וע"ש בתוס' ד"ה דלמא. אלא כוונת הר"ן הוא דל"נ לתנא למינקט האי דינא באוסר רק מקצת המין ומשייר אחרנייתא הא היה יכול לשנות דינו גם באומר כל המין ואמר שאני טועם וכ"מ בש"מ:
בא"ד ואיכא למידק כו' אבל כשאמר שאני אוכל שאני טועם לא משמע דליתסר חלופיהן וגידוליהן דאדרבה הא אפקינהו שהרי כשאוכל חלופיהן וגידוליהן אינו טועם מהם כלל עכ"ל לכאורה קשה דהא בשאמר שאני אוכל שאני טועם ולא אמר אלו הרי אוסר עליו כל המין וא"כ גידוליהן הרי הם מאותו המין ואדם אוסר ע"ע דבר שלא בא לעולם ומצאתי בט"ז סי' רי"ו ס"ק ג' שכתב דהך גדולין שכתב בסוף הוא שלא בדקדוק דהא עכ"פ אסור בגידוליהן דהא פירות אותו מין הם והוא אסר כל המין עליו וכתב שאפשר שהר"ן מיירי באומר קונם זיתים וענבים של שנה זו עלי דאז מותר בגידולין שיגדלו אח"כ כל שלא אמר אלו ובזה חלופין וגידולין שוו עכ"ל ולא ידעתי למה העמיד דבריו על הר"ן. הא במשנה גופיה (לקמן נ"ז) כתוב כן שאני אוכל שאני טועם מותר בחלופיהן ובגידוליהן וע"ש בפי' הרא"ש שכתב דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נ"מ בגדולין של אלו בלא"ה אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרי בגידולין קודם שהגיעו לכלל פירות עיי"ש וכן יש לומר שגם הר"ן יפרש כן. ופי' הט"ז דמפרש דמיירי באומר של שנה זו צ"ע דאולי דמי ג"כ כמו שייחדינהו דשוינהו כהקדש וכמו באומר של מקום פלוני או של איש פלוני שכ' הר"ן לקמן דשווינהו כהקדש ואף חלופיהן אסורין וגידוליהן פשיטא דשרי דהא של שנה זו דווקא קאמר ולא הגדלין לשנה אחרת ובעיקר האיבעי' דרמי בר חמא באומר אלו אם אסור ביוצא מהן הקשה הרב בעל יד שאול הא הר"ן כתב כיון דאמר אלו שוינהו כהקדש וא"כ היאך ס"ד דיהי' יוצא מהן מותר הא מבואר בחולין (דף ק"כ) דבהקדש היוצא מהן הוא כמותן. ע"ש מה שתירץ ואינו מתחוור בתירוצו ולפע"ד נראה דהא דמסתפקא להו הוא משום שהזכיר בלשונו זיתים וענבים והמשקה היוצא מהן לא מיקרי בשם זיתים וענבים לא מיבעי' יין דאין שם ענבים עליו כלל אלא אפילו שמן דמיקרי שמן זית אין לומר דשם אביו עליו כמו קומא דחלבא דל"ד דהתם להכי מיקרי קומא דחלבא משום דעדיין תורת חלב עליו ושם אביו עליו. ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה אבל בשמן דיש שמן אחר דהיינו שמן שומשמין כי קרו ליה שמן זית לא שיהא עדיין תורת זית עליו אלא להפריש בין שמן זה לשמן אחר וכמ"ש הר"ן לקמן גבי דבש תמרים ע"ש ועיין בשבועות (דף כ"ג) הכא במונחים לפניו עסקינן שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו כו' ה"נ כיון שהזיתים וענבים מונחים לפניו היה לו לומר קונם אלו עלי ול"ל לומר זתים וענבים אלו להכי מספקא להגמ' אולי בא להוציא היוצא מהן או דלמא כיון דאמר אלו שוינהו כהקדש ובהקדש היוצא מהן כמותן ופשיט ליה מתחלה מהא דתנן קונם פירות אלו עלי דתנא אסור בחילופיהן וגידוליהן הא ביוצא מהן מותר וטעמא ג"כ משום דנקט בלשונו פירות והמשקה לא מקרי פירי ודחי אח"כ דהא עדיפא לאשמועינן דחלופיהן כגדוליהן דמי והיוצא מהן מכש"כ הוא דאסור ועי' בט"ז ריש סימן רי"ו וע' ג"כ בתוס' חולין שם ד"ה היכא שכתבו הטעם דגבי הקדש היוצא מהן כמותן משום דלא כתיב ביה אכילה ע"ש ולפ"ז יש ליישב ג"כ כאן דהרי בוודאי מיירי שהזכיר אכילה היינו אפי' לא אמר שאני אוכל מ"מ הזכיר לשון אכילה היינו קונם זיתים וענבים אלו באכילה עלי דאל"ה משמע ג"כ איסור הנאה כמ"ש הר"ן לקמן ריש דף נ"ג וא"כ היוצא מהן לא גרע מהנאה ומאי קא מיבעי ליה וא"כ כיון דשם אכילה יצא מפיו מסתפקא ליה אם אסור ביוצא מהן או לא:
בר"נ סוף העמוד ותחלת ע"א (בדף נ"ג) וכ"ת תינח בשאני טועם כיון דל"צ וקאמר אפושי איסורא הוא כו' עכ"ל צ"ע מהא דשבועות (דף כ"ב) דשלא אטעום הוא בכל שהוא וא"כ גם בשאיני טועם לא הוי מלתא דלא צריך דרוצה לאסור עצמו אפי' בכ"ש וא"ל כיון דלא מדכר שמה דאכילה כמפרש דמי כדאיתא שם דהא אם לא יזכיר לא לשון אכילה ולא לשון טעימא רק קונם סתם יהיה אסור אפי' בהנאה וכדמסיק הר"ן. הכא גבי שאני אוכל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |