שיירי קרבן/קידושין/א/ז

שיירי קרבן קידושין א ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובחרת בחיים זו אומנות כתב הר"ש יפה פ"ק דפאה ואע"ג דמואספת דגנך יליף ר"י לנהוג דרך ארץ התם רשות והכא חובה ע"כ. וקשה הא בסמוך מסיק דקרא דהכא נמי למצוה ולא לעכב:

קבלין ואנא מתקטיל וקבלין. הקשה מהר"ש יפה הא כתיב התם דקאמר שלמה ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' וזה סותר למה שאמר שקבל עליו אלו הקללות ע"ש. ונ"ל דקללת דוד היתה על שהרג לאבנר ועל עמשא נהרג ושלמה אמר ישבו דמיהם ר"ל של אבנר ושל עמשא ויואב אמר שכדין הרג לאבנר שהיה גואל הדם דעשאל כדאיתא בסנהדרין פ' נגמר הדין ושלמה ידע האמת שאבנר כדין הרג לעשאל שהיה רודף דאל"כ לא היה דוד מקללו. וא"ל שלדבריך אני מקבל על עצמי לכך אמר אח"כ ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו ולדוד ולזרעו וגו' ונכון הוא:

רבי דרוסי אמר כך הוה רלב"י וכו' כ' הר"ש יפה פ"ק דשבת ר"ד אמר כך הוה כלומר נשען על כתפו של ר"ת שעדיין לא התחיל במרחץ רלב"י אמר כבר היה מופשט מבגדיו ולז"א לו ר"ת לא כך למדתנו וכו' ע"כ. ואינו מחוור דהוה מסתמיך אכתפיה אין הכוונה אלא בשעת הליכתו היה מסתמיך אבל לא במרחץ. ופירושי שבקונטרס עיקר:

רב אדם יקרא וכו'. בפ"ק דשבת הגירסא רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם. ופי' הר"ש יפה כלומר מי שהוא גדול בתורה יקרא כל איש ואיש תורת חסד שהיה על לשונו שיאמרו השמועות משמו מפי השמועה לבד וכו' ע"כ. ואני פירשתי שם דה"ק רוב בני אדם יקרא השמועות ואינו מקפיד על שם האומרו. ועמ"ש עוד שם בסוגיא זו:

לא ישב במקומו. כ' הר"ש יפה פ"ק דפאה פירש"י במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו ע"כ. ולא כיון יפה דרש"י פי' כן אהא דגרסי' בבבלי לא יעמוד במקומו אבל לא ישב קאי אפי' אמקום המיוחד לו לישב בביתו וכ"ה בי"ד סי' ר"מ סעיף א' ע"ש:

בההוא דאית ליה חורנין. נראה דאיירי בשאין מעות בארנקי דאי בשיש בתוכו מעות לא שייך לומר שיש לו מעות אחר דאטו בשופטני עסקינן שיאבד את מעותיו. ומשמע מהכא דלמ"ד משל אב א"צ לאבד שום דבר מממונו אפי' בדבר שיש בו נחת רוח לאביו:

אמרין לה אפי' הוא וכו'. ונראה דלכך אמרו לה הכי שחששו אולי ימות ותאמר איה אריכת ימים של זה ואף דאמרינן דקאי על עולם שכולו ארוך מכל מקום השיבו לה לפי דרכה:

פטור אני מכיבוד אב ואם. כ' הר"ש יפה ואיכא למידק מאי קמ"ל ותירוצו דחוק ע"ש. ול"נ דקמ"ל שא"צ לכבדן במותן ופליג אהך ברייתא דמייתי בבבלי בפרקין מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו. ובהא פליגי תנא דברייתא סבר דילפינן כיבוד מקללה מה קללה לאחר מיתה חייב אף כיבוד כן. ור' אבין סבר כיון דאיתקש כיבוד אב לכבוד המקום מה הקב"ה חי וקים לעולם אף כיבוד אב אינו אלא כל זמן שהוא בחיים ומקלל דגלי ביה קרא גלי ולא שבקינן גז"ש או היקישא דכיבוד וילפינן במה מצינו. והא דהוקש קללת האב לקללת המקום איצטרך ללמד דמקלל אביו בסקילה ולית ליה גז"ש דמיהם בם. א"נ קסבר ר' אבין כל שלא נתחייב בכיבוד בחייו אינו חייב לאחר מותו. מיהו טעמא בעי ומנ"ל לחלק:

אם יש לך את חייב בכל אלו. נקט בכל אלו דודאי יש מצות שצריך לסבב על הפתחים כדי לקיים אותם כדאיתא בש"ע א"ח ר"ס תרע"א לענין נר חנוכה וה"ה לענין ד' כוסות אלא דרוב המצות אם אין לו פטור מלעשותם:

טלטל הקב"ה וכו'. פי' הר"ש יפה הסיע ה' אינו נותן שכר המצות בעה"ז כדי שיהו עושין אותם באמונה שיאמינו בה' שיתן שכרן ע"ש. ואינו מחוור דהא תנינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז וכו' הרי שיש דברים שהקב"ה פורע שכרן בעה"ז לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר:

מכל משמר וכו'. נראה לי דה"פ דקרא מכל משמר נצור לבך כי רמ"ח מצות הם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת נגד שס"ה גידין שבאדם ואין אדם יודע כל מצוה על איזה אבר או גיד הוא מורה אם הוא אבר או גיד שהנשמה תלויה בו וזהו דקאמר שאין את ודע מאיזה מהן יוצא לך חיים. ובזה מיושב קושית הר"ש יפה וז"ל אע"פ שמכל המצות תוצאות חיים וכו' ע"ש שתירוצו דחוק:

וההוא דרבנן. כתב הר"ש יפה וההוא דרבנן גרסי' פי' דחד מרבנן אמר נמי כר' לוי ולא הוזכר שמו וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי האי מרבנן ע"כ. ופי' דחוק דלא אשכחן לשון ההוא מרבנן אלא במקום שאינו נזכר שום אמורא אצלו ופירושי שבקונטרס עיקר שא"צ להגהתו ומצינו כיוצא בזה בכמה דוכתי דפריך ורבנן אף שלא נזכר אלא אמורא אחד:

טעמון דרבנן שכן אם היו מיוחדות ליום ולילה וכו'. כתב הרא"ש ונ"ל כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפי' בלילה וכ"כ בהה"מ שריצב"א היה מברך בליל יה"כ כשהיה מתעטף בטליתו וכ"מ בירוש' פ"ק דקידושין ע"כ ומביאו ב"י בא"ח סי' י"ח. ותימא אדרבה מהכא מוכח דכסות לילה ביום פטור דהא קיי"ל כר"ש דנשים פטורות א"כ אף כסות יום בלילה פטור וי"ל דקסבר הרא"ש דר"ש ורבנן לא פליגי דכסות יום בלילה חייב אלא בהא פליגי דלר"ש כיון דכסות לילה פטור ה"ל מ"ע שלא זמן גרמא ורבנן סברי כיון דכסות יום בלילה חייב ה"ל מ"ע שז"ג. מיהו הרמב"ם דסובר אפי' כסות יום בלילה פטור נראה דמפרש לירושלמי דבהא פליגי ר"ש ורבנן אם כסות יום בלילה פטור:

והא תנינן כל מ"ע שזמן גרמא וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עי' מ"ש בפסחים פ"ח ה"א בתוס' שם:

ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות. בקונטרס פירשתי בזה ב' לשונות אבל אחרי עיוני במסכת חלה מצאתי דקאי אהא דתנן התם בסיפא יוסף הכהן העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה. ובני ביתו היינו אשתו. וקאמר דלכך החזירוהו דקסברי כראב"ש דנשים בראשון רשות ובשני אין עושין אותן אפי' טפילה לאחרים ור' יונה קאמר דאתיא אפי' כמ"ד פסחן חובה והיינו כר"מ דקסבר בראשון חובה ובשני עושין אותן טפילה והא דהחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה כר' יוסי דאמר אף בשני נשים חובה לפי שנעשה הדבר ע"י איש מסויים ובפרסום חששו חכמים שיקבעו הדבר חובה. זהו פי' הנכון. ובסוגיין ובפסחים פ' האשה אגב גררא נשנית כדרך הירושלמי וראיתי להרב רא"פ בפי' במס' חלה דברים זרים. וז"ל בד"ה ואינה עושה פסח שני כל עיקר אפי' ע"י טפילה ומיהו אם עשאה הוי נאכל למנויו ומתני' כמ"ד נשים בשני רשות ע"כ. הנה מ"ש ומיהו וכו' ליתא. אלא אם אכלה ממנו הוה פסח נאכל שלא למנויו וכמ"ש בקונטרס וכן פירש"י בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה אין שוחטין עליה וכו' וכ"מ שם בש"ס ע"ש. ומפני כך שגג נמי בפירושו דמאי דקאמר הש"ס ואתיא כמ"ד רשות היינו כמ"ד בשני רשות. דליתא אלא כמ"ד בראשון רשות וכמ"ש. ומ"ש עוד בד"ה איש שה לבית אבות משמע זכרים דוקא וכתיב שה לבית היינו אשתו אלא ה"ק אם רצו שה לבית והיינו רשות ע"כ. וקשה הא אליבא דר"מ קאי דקסבר דבראשון חובה ועמ"ש בפסחים בתו' בד"ה מ"ט וכו'. ומ"ש בד"ה וכ"ש לבית דאשתו כגופו דמיא ואם לבית אבות דהיינו קרובים כ"ש לבית ואם כן חובה היא ע"כ. ותימא מאי ק"ו הוא זה אם זכרים קרובים חייבים איך נתחייב מזה אשה דהא קרא מפורש איש ולא אשה. ומה שפירשתי בקונט' עיקר וכ"מ בבבלי בפסחים פ' האשה ע"ש. ומ"ש עוד בד"ה אפי' כמ"ד חובה וכו' כלומר לא ס"ל לתנא דמחני' כמ"ד חובה דוקא וכו' אלא דכל כה"ג ס"ל הלכה ואין מורין כן וכו' ע"ש. כמה רחוקים דבריו מפשט ההלכה למעיין. והעיקר כמ"ש לעיל. וכן מתבאר מלשוך הר"ש שם וז"ל פסח קטן שני וקסבר נשים בשני חובה והחזירוהו דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה ע"כ. הרי דמפורש לר' יונה דחכמים סברי כמ"ד פסח שני רשות:

את שישנו בפאת זקן וכו'. וא"ת למה ליה היקישא תיפוק ליה דהאי קרא בכהנים כתיב פ' אמור וכתיב ברישא בני אהרן ודרשי' ולא בנות אהרן וי"ל דקסבר הפסיק הענין כגון לה יטמא ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה. ובבבלי דף נ"ו גרסי' אביי אמר היינו טעמא דאיסי גמר קרחה קרחה מבני אהרן וכו' נשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו וכו' אי לאו גז"ש ה"א הפסיק הענין ע"כ. וקשה הא אף אם נאמר דהפסיק הענין הא איכא למילף מהשחתה דהא אביי אמר התם דמפאת שמעי' שאינה בהשחתה וי"ל דסד"א כי עם קדוש מפיק מהיקישא וכמ"ש תו' שם בד"ה אי לאו וכו'. אך קשה א"כ גז"ש מאי אהני ליה וע"כ לומר דמייתורא דגז"ש מפקי' קרא דעם קדוש דלא קאי אקרחה א"כ אף מיתורא דהיקישא נמי איכא להוכיח כן דהא בכמה מקומות פריך הש"ס היקישא למה לי וצ"ע:

מה מקיים ר"א בנים. וא"ת למה לא פריך מה מקיים ר"א היקישא וי"ל כי עם קדוש מפיק היקישא אבל בנים פשטא משמע ליה ולא בנות. אבל הכא ליכא למימר דקסבר ר"א דאף נשים בבל תשחית דא"כ ר"א דלא כתנא דמתני' ודלא כאיסי דבהשחתה תרווייהו סברי דנשים פטורות:

אית אניי תני כל שהוא. כתב הטור י"ד סי' ק"פ ושעור קרחת כ' הרמב"ם כגרים והרא"ש פסק בשתי שערות חייב ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד וכ' הב"י ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד אפשר שלמד מדין לוקט שחורות מתוך לבנות שיתבאר בסי' קפ"ב ע"כ. ותימא הא לאו מליף הוא דהתם הטעם משום עדי אשה ובחדא נמי עדי הוא אבל הכא אקרחה קפיד קרא ומגז"ש מצרעת יליף דבפחות מכגריס לא מיחייב לכן נ"ל דטעם הרא"ש דחצי שיעור הוא ואסור מן התורה. ואין לומר דהאי לאו קרחה כלל היא ואין לדמותו לחצי שיעור. דהא בסוגיין מתבאר אי לאו גז"ש ה"א דקרחה כל דהו משמע:

ואין הדבר כאור. עי' מ"ש בסוטה רפ"ג בתו' בד"ה ואין וכו' ובד"ה תני וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף