קרבן העדה/קידושין/א/ז

קרבן העדה קידושין א ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כל מצות הבן. המוטלת על האב לעשות לבנו כדמפרש בגמ' אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו ולא האם:

וכל מצות האב. המוטלת על הבן לעשות לאביו שהם מורא וכיבוד:

אחד אנשים וכו'. כלומר הבנים והבנות חייבין:

כל מ"ע שהזמן. גורם לה שתבא:

חוץ מבל תקיף. פאת הראש:

ובל תשחית. פאת הזקן:

ובל תטמא. דכהנים:

מתני' הסמיכו' וכו'. אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגישה מנחה בקרן מערבית דרומית:

כמשפטה אם היא כהנת ואינה קומצת ולא מקטרת ואינה מולקת עוף ואינה מקבלת דם במזרק ואינה מזה דם חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן שמנחתן טעונה תנופה בבעלים:

גמ' לפדותו. בחמש סלעים אם בכור הוא:

אף ללמדו לשוט ע"פ המים. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט:

ביום השמיני ימול וגו'. א"כ ודאי דלאו אקטן מוטל לעשות רק על האב:

ובחרת בחיים זו אומנות. דברישא כתיב ראה נתתי לפניך החיים והמות הברכה והקללה הל"ל ובחרת בברכה אלא לומר שיבחר אומנות עם התורה:

אימתי אתה זוכה וכו'. ברוב העולם איירי שאינן מאריכין ימיהם כל כך א"נ והודעת מפרש לשון ביאה כמו וידע אדם את אשתו:

דכתיב למען תחיה אתה וזרעך. ותחיה מיותר דהא כבר כתיב ובחרת בחיים אלא שילמדנו דבר שחיות תלוי בו והיינו שילמדנו לשוט:

מה למצוה. מיבעיא ליה אם מצות האב על הבן למצוה לחוד וקרא עצה טובה קמ"ל לאב לעשות כן לבנו או דלמא אפי' לעכב וכופין אותו על כך:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

בר תרומה. כך שמו:

א"ל פייסי. לאבי שישיאני אשה:

אתא. בא ר"א ופייסיה לאביו ולא קבל דבריו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאינן אלא למצוה דא"ת לעכב ה"ל לר"א לכופו:

מנין שאם לא עשה לו אביו. כל המצות המוטלת עליו לעשות לבן שהבן מחוייב לעשות כן לעצמו:

ת"ל אדם תפדה. וכל בכור אדם בבניך תפדה דאדם מיותר קרי ביה וכל בכור אדם עצמו או בבניך תפד' ובבבלי דריש מדכתיב פדה תפדה קרי ביה תיפדה:

ה"ג ונמלתם את בשר ערלתכם. שפירושו שימול את עצמו:

ולמדתם אותם. קרי ביה ולמדתם אתם:

ה"ג והודעתם והודעת אתם. וה"פ דכתיב והודעתם לבניך דרשינן כאלו כתיב והודעת אתם:

למען תחיה אתה. על עצמו קאי:

תמן תנינן. עדיות בפ"ב:

האב זוכה לבן. כלומר זכות האב מסייע להבן שיהיה מתואר במעלות ומדות בנוי וכו':

בנוי. בעל צורה:

ולמדתם אותם. אם תלמדו אותם תזכו את בניכם לדבר בם:

כך הוא. הבן חייב להאב חמשה דברים מאכיל וכו' ויש לכוין אלו חמשה מול חמשה שמזכה לו:

הה"ד יחולו וכו'. כלומר כי היכי דהאב זוכה לבנו בחמשה אלו כך חטא האב גורם להפסיד לבניו חמש אלו כדמצינו ביואב:

זב תשיש. חלוש הכח:

עזיב. אין תואר לו:

בוריי. אין בו דעת לעשות מלאכה:

מסכן. עני:

כד אתא. כשבא שלמה להרוג את יואב א"ל יואב דוד אביך גזר עלי כלומר על זרעו חמשה דברים אם אתה רוצה לקבלן על זרעך טוב ויהרגנו ואם לאו אל יהרגנו דבתרי קטלא לא קטלינן:

וקבלין. וקבלם שלמה על עצמו:

וכולהון. נתקיימו מבית דוד:

מ"ד זב. איכא מ"ד שזב היה ויליף מדכתיב בזב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ל"א מדהוצרך להתאמץ לעלות במרכבה ש"מ שהיה חולה בזוב:

מ"ד איסטניס. היה לכך הוצרך להתאמץ לעלות:

זה יואש. שנעשה עמו מעשה נשים המחזיקים בפלך:

בירניות קשים. בעלי תאוה כ"מ בויקרא רבה פ' ואשה כי יזוב וגו':

ונופל בחרב זה יאשיהו. שנפל בעבור שטעה בהאי קרא דכתיב וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום והא דמייתי הכא ואר"י וכו' איידי דמייתי הך קרא ויורו המורים וגו' דריש ליה:

נתנה לו. מאת המלך דבר יום ביומו וכל יום היה דואג על סעודת מחר וזה קרוי חסר לחם כדדרשינן והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר וכ"ש בכה"ג:

תמן תנינן. שבת פ"ק לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ וכו' עד שיתפלל ואם התחילו אין מפסיקין:

איזורו. חגורו:

הוה יליף. היה רגיל לשמוע פרשה מן בן בנו כל ע"ש:

חד זמן. פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ באחת המרחצאות של טבריה:

והוה כו'. והיה נסמך על כתפו דר"ח בר בא:

אנהר. נזכר שלא שמע פרשתו של בן בנו וחזר ויצא לו מן המרחץ:

ה"ג ר' דרוסי אמר כך היה ר' לעזר בר יוסי אמר שליח מנוי הוה. וה"פ ר' דרוסי אמר שר"ל בר' יוסי אמר שריב"ל היה מופשט מבגדיו ואפ"ה יצא:

א"ל ר"ח בר בא. לריב"ל לא כך למדתנו אם התחילו אין מפסיקין לתפלה וה"ה לת"ת:

והודעתם לבניך ולבני בניך. במה שמודיע התורה לבן בנו הרי הוא כיום אשר עמדת לפני ה' בחורב:

לשלשל את השמועה. שלשלת הוא חיבור חתיכות ברזל זה בזה כן צריך להזכיר בעלי השמועה כאשר קבלו זה מזה עד מרע"ה וזהו והודעתם וגו' עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. כי יאריכו הדברים:

ה"ג תפוש ראשון ראשון ואחרון אחרון. וה"פ שיאמר הבעל שמועה הראשון והאחרון וידלג האמצעיים:

כאלו בעל השמועה עומד לפניו. שעי"ז יגיד הדבר על בוריו שעיקר הלימוד מרבו בראיות פכים דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ומ"ט. מנ"ל:

אך בצלם. שהוא עומד לנגדו יתהלך האיש:

כתיב רב אדם וגו' זה ר"ז. איש אמונים הוא ר"ז שאינו אומר שמועה עד שנתאמת לו מי הוא האומר:

לית אנן חשין. אין אנו צריכין לחוש לשמועות שאמר ר"ש בשם אחרים:

דהוא גברא מפתחא. שהוא סתום עינים ואינו רואה האנשים ששומע מהם ואפשר איניש אחרינא אמרה וטועה בטביעת עינא דקלא כך פי' הי"מ ול"נ דכיון שאינו רואה א"א שיהיה בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו ואינו יכול לכוין הדברים על בוריין הלכך אין לסמוך עליו:

חכים ר'. מכיר אתה לבר פדייה שאתה אומר שמועות משמו דכיון שאין אתה מכירו אין לך לומר משמו כדאמרינן בסמוך:

א"ל ראב"א אמרין לי משמו. וכיון שאני מכיר לראב"א והוא היה מכיר לבר פדייה ה"ז כאלו הייתי מכירו:

לא יושב במקומו. במקום המיוחד לאביו להסב בביתו:

לא מדבר במקומו. במקום המיוחד לאביו לדרוש שם ברבים:

ולא סותר את דבריו. בין שחולק עליו בין שאומר להחולק עליו נראין דבריך:

מן דמאן. משל מי מאכילו ומשקו ומכבדו:

משל זקן. משל אב:

משלו. משל הבן:

ופריך לא כן וכו' השלך את הארנקי שלך לים ששומע לו. ש"מ שהוא משל הבן:

ומשני בההוא. שיש לו אחרים ואינו מקפיד עליו ואיירי בעושה לנחת רוח של אביו שאל"כ עובר על בל תשחית ואינו צריך לשמוע לו שהרי אומר לו לעבור על דברי תורה:

אחד האיש ואחד האשה. חייבין בכיבוד:

ספיקה בידו. יכול לעשות שאין מוחה בידו:

מפני שיש רשות. לבעלה עליה:

כמי שהיא ספיקה בידה לעשות. כלומר הרי היא כבן:

ה"ג שאלו לר"א עד היכן כיבוד אב ואם:

ראש פטר בולי. ראש שרי החיל היה:

והיתה אמו. מכהו על הלחי לפני אנשי החיל ונפל המנעל שלה שהכתה בו מידה והושיט לה דמה המנעל שלא תצטער:

עשה אותה. האבן יראה שלו:

ישפה של בנימין. שבאפוד היה שם בנימין חקוק על הישפה:

אמרין. חכמים מי הוא שיש לו ישפה טוב כזה שנאבד:

אמרין. שיש לדמא בן נתינה הלכו לגביה ולקחו ממנו במאה דנרים:

סליק. עלה ורצה להביאו ומצא שאביו ישן וי"א שהיה המפתח של התיבה שהישפה בתוכה נתון באצבעו של אביו וי"א שהיה רגלו של אביו נתון על התיבה ולא שברה:

נחת. אצלם וא"ל איני יכול להביאו לכם:

אמרון. שמא הוא חוזר מן המקח ורוצה מעות יותר ממה שקנאו בתחלה ואמרו להעלות בדמים עד מאתים ולא רצה והעלוהו עד לאלף דינרים:

כיון. שהקיץ אביו משנתו עלה והביא להן הישפה:

בעו. ורצו ליתן לו אלף דינרים כמו שפסקו לו לבסוף ולא רצה לקבל אלא כמו שפסקו בראשונה:

אמר. וכי אמכור לכם כיבוד אבי בממון איני נהנה מכיבוד אבי כלום:

לא יענה. לא יעכב ובעכו"ם מיירי דבישראל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

ונפסק קורדיוקין. מנעלה נפסק ובשבת אסור לקשרו:

ותניית. וסיפרה להן המעשה:

באת ואמרה. לחכמים לקבול על בנה ר"י שיגערו בו שאינו נוהג בה כבוד:

נתכרכמו. נשתנה פניהם שנבהלו על השמועה:

אמרה. כשהוא יוצא מבית המדרש אני רוצה לרחוץ רגליו ולשתות המים ואינו מניח לי לעשות כן:

אמרין. חכמים לר"י הואיל וזהו רצונה זהו כבודה וחייב להניחה לעשות כך:

ויאות. יפה הטחוני' אומרים כל אחד ואחד זכותו תוך קופתו כלומר הכל לפי מזלו:

אימי' דר"ט. אמרה לחכמים הכי שהוא נוהג בה כבוד גדול:

ואגיבונה. והשיבו לה הכי שעדיין לא הגיע לחצי כיבוד:

הלואי שהיה לי אב ואם. כשגדלתי שאכבדם ואירש גן עדן:

כד שמע. כששמע הנך שני ברייתות:

הוינא מקבלה עלוי. שגנאי הוא לעיני הרואים:

פטומו'. עופות ובהמות שנתפטמו:

ויורש גהינם. בסמוך מפרש לה כיצד:

ויש שהוא. מטחינו בריחים ויורש גן עדן:

חד בר נש. אדם אחד היה מאכיל לאביו תרנגולים פטומות:

חד זמן. פעם אחת א"ל בני הנך פטומות מהיכן באו לך:

א"ל. זקן זקן אכול ושתוק שכן הכלבים אוכלין ושותקין:

אתא מצוותא לטחונייא. בא מפקיד המלך לבעלי הריחים שיבואו לעבודת המלך אמר לאביו שיכנס לטחון תחתיו שהטוחן פטור מעבודת המלך והוא ילך במקומו לעבודת המלך שאם יבזוהו טוב שיבזו אותי ולא אותך:

אבל. בהכאה א"א להקישם שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין. להקישם לכיבוד ולמורא על הבן שהרי אף הן שותפין למקום בו:

מפני ששלשתן. הקב"ה ואב ואם שותפין באדם:

ומן דמאן. משל מי:

ה"ג הונא בר חיי' אמר משל זקן:

מילתיה דר"ח בר בא פליגי. פליג אהונא בר חיי':

אם יש לך את חייב בכל אלו. דהכי משמע קרא כבד את ה' מהונך מממון שיש לך ואם אין לך פטור אתה:

אבל. בכיבוד אב כתיב כבד את אביך מכל מקום ואם אין לו צריך לחזור על הפתחי' כדי לכבדם ש"מ דקסבר רשב"י דכיבוד משל בן:

טלטל וכו'. וה"פ דקרא למה לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכר של כל מצוה משום דפן תשקול אורח חיים דהיינו המצות ותעשה המצות שמתן שכרן רב ותניח השאר לפיכך הניע הקב"ה אורחותיה ולא תדע מתן שכרן ותעשה כל המצות באמונה לשם עושיהן:

מכל משמר. מכל המצות שבתורה דהשמר דעשה עשה ודל"ת ל"ת חזק לבך לעשותן ולקיימן כי אין אחת מהם שאין ממנה תוצאות חיים:

זו שילוח הקן. שאין בה לא טורח ולא חסרון כיס:

זו היא כיבוד אב ואם. כדאמרי' לעיל בעובדא דר"ט ור"י:

מה אם דבר שהוא כפרעון חוב וכו'. כלומר מכיבוד אב לחוד' איכא למילף שאר מצות מה אם כיבוד אב שאינו אלא כפרעון חוב על גמול שגמל אתו בלידתו ובגידולו כתי' בו אריכת ימים שאר מצות שיש בהם חסרון כיס ולפעמים סכנת נפשות לא כ"ש שיש בהן אריכת ימים:

וההיא דרבנן. כלומר ור"א בר כהנא למה לא יליף מכיבוד אב גופו:

ומשני קסבר גדול הוא דבר שהוא כפריעת חוב. דאית ביה נמי מצוה דפריעת חוב:

כשם שמתן שכרן. של כיבוד אב ושילוח הקן שוה דבשניהם כתיב אריכת ימים:

כך פורענותן. עונש כל המבזה מצות הללו שוה:

עין תלעג לאב. כלומר אפילו לא היה הלעג והביזה אלא בקריצת העין לחוד:

יבא עורב. וינקר עינו ולא יהנה ממנו כאשר היה הוא אכזרי ולא הנהיג כבוד באביו ואמו:

ויאכלוהו בני נשר. שהוא באמת רחמני על בניו כדכתיב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ויפרע ממי שהוא אכזרי ולוקח האם עם הבנים על שהוא עושה עצמו רחמן יותר מהקב"ה ואומר שאינו רוצה לשלוח האם:

אתא. בא אדם אחד ונשק לרגליו דר"י:

מה טיבו. מה הטובה שעשית לו מימיך שהוא משלם לך בנשיקת הרגלים:

א"ל. פעם אחת בא לפני וקבל על בנו שיזונו ואמרתי לו שילך וינעול פתח הבהכ"נ ויצעוק עליו ויבזהו ויזונו וע"י כך זן אותו האב:

ולמה לא כפתוני'. להבן שיזיז אביו:

א"ל וכופין. בתמיה:

א"ל ועדיין את צריך לדין. זה פשיטא שכופין:

אמר לון. אמרו שחזר בו ר"י וקבע הלכה זו שכופין הבן לזון את האב משמיה דנפשיה כאלו הוא אמרה:

הלואי. שיהו כל ההלכות ברורים לי כהלכה זו:

ותפילין. קסבר לילה לאו זמן תפילין א"נ שבת וי"ט לאו זמן תפילין וכיון דאיכא שעתא דלא מחייב בהו זמן גרמא מיקרי:

אבדה. השבת אבדה:

אם היה. הכסות מיוחד ליום ולילה אפילו בלילה חייבת בציצית וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא:

ה"ג פסחן של נשים חובה ודוחין עליו את השבת. וה"פ מדכתיב במכסת נפשות ולא כתיב אנשים אפילו אשה במשמע וכיון דחובה היא דוחה שבת כשל אנשים:

ה"ג ושל עבדים רשות ואין דוחין עליו את השבת:

מצתן מהו. מיבעיא ליה אם הנשים חייבין במצה מדאורייתא או לא:

ר"ז אמר מחלוקת. מ"ד פסחן של נשים חובה אף מצה חובה ומ"ד פסחן רשות מצה נמי רשות ובפסח פליגי בה ר"ש ורבנן לקמן:

דברי הכל. אף מ"ד פסחן רשות סובר דמצה חובה כדמסיק דילפינן מהיקישא:

מתני' וכו'. כלומר תניא כוותיה דר"ז ות"כ דר"ה:

חזרת. מרור ומצה ופסח:

ה"ג ושאר כל הימים רשות ר"ש אומר באנשים חובה ובנשים רשות וכ"ה בבבלי בפסחים פרק האשה. ומדקאמר ת"ק ושאר כל הימים רשות ש"מ דאמצה ומרור קאי דפסח כל שבעה מי איכא ועלה קמהדר ר"ש אף בראשון דקאמר חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות ש"מ דפליגי תנאי אף במצה:

ונשים הרי הן בבל תאכל חמץ. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו':

והנשים פטורות. ומצה מ"ע שהזמן גרמא היא דכתיב בערב תאכלו מצות:

היא מ"ע. מצה היא מ"ע שבאה מכח היקישא דל"ת לא תאכל עליו חמץ ודינה כל"ת ונשים חייבות בה:

ואתיא. הך ברייתא דיליף נשים חייבות במצה מהיקישא כמ"ד פסחן של נשים רשות דלמ"ד חובה היקישא לא צריך דהא כתיב בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו מיהו מהא דאר"י בסמוך אף כמ"ד וכו' משמע דאמתניתין דר"פ האשה במסכת פסחים קאי דתנן התם שחט עליה אביה או בעלה וקאמר דאתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות דממתניתין משמע דאין הנשים שוחטות לעצמן אלא שעושין אות טפילה לאנשים:

טפילה תיבור:

ואינה עושה פסח שני. אפילו טפילה לאחרים דלא שייכא ביה מידי ואם אוכלת ממנו הוה פסח נאכל שלא למנויו:

איש שה לבית אבות. איש היינו זכרים ומדכתיב לבית משמע דאם רצו הנשים עושות אפילו לעצמן ואשה נקראת בית כדא"ר יוסי קראתי לאשתי ביתי:

כ"ש לבית. קסבר רבי יוסי שוחטין פסח על היחיד וה"ק קרא שוחטין לאיש שה וכ"ש לרבים דהיינו בית:

איש. לפי אוכליו ולא אשה:

מה מקיימין רבנן. לר"מ ור"י ל"ל איש לפי אוכליו:

איש פרט לקטן. שגדל בין שני פסחים דפטור אף מפסח ראשון וקמ"ל קרא דשני תשלומין דראשון:

אפילו כמ"ד. פסחן של נשים חובה אתיא מתניתין ולכך שוחטין עליה אביה ובעלה ואין שוחטין לעצמן שלא יאמרו כשם שאין עושין חבורת נשים ועבדים כך אין עושין חבורת נשים וזכרים מיהו אם אינה יכולה לשחוט עם אביה ובעלה שוחטת לעצמה:

אף משום לא יקרחו קרחה. נשים פטורות:

דכתיב לא יקרחו קרחה. בראשם ופאת זקנם לא יגלחו:

ועוד. טעמא אחרינא לאיסי מהא דכתיב בנים אתם לה' לא תשימו קרחה וגו' ודרשינן בנים ולא בנות:

כי עם קדוש אתה. דכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם כי עם קדוש אתה ואף הנשים בכלל:

רב. צוה להנך דבי רב אחי ורב המנונא צוה לחביריו שיצוו לנשיהן כשהן עומדין על המת לא יתלשו בשערן שלא יבואו לידי קרחה ודלא כאיסי:

ממשמע. דסתם קרחה כל שהוא שהרי המקום שנעקרה השער הוא קרח:

ונאמר להלן. בצרעת בקרחתו או בגבחתו והיינו כגריס ככל הנגעים:

כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. שכהן אסור לצאת לח"ל שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים:

לא אל הכהנות. שאין הכהנות מוזהרות על הטומאה:

דלא כן. דאם לא כן מה אנן יכולין לומר הואיל ואף היא בכלל הגזרה שגזרו סתם שלא יצא כהן לח"ל אף כהנות בכלל:

אם כן נמצאת דוחה פ' טמאות. שהרי עיקר טעם הגזרה משום טומאה ואין הכהנות בכלל:

גמ' כהן וכו'. בסוטה פ"ג תנן היה נוטל את המנחה וכו' ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה:

ופריך אין הדבר. מכוער שיניח הכהן ידו תחת יד אשה נכריה דאיכא הרהור:

ומשני מביא מפה. הכהן מביא מפה ומניחה בין ידו לידה:

ופריך ואינו חוצץ. בין יד הכהן למנחה בשלמא ידה אינה חוצצת דגזירת הכתוב הוא דבעינן כהן ובעלים אלא מפה ודאי חוצצת:

ומשני מביא כהן זקן. להניף המנחה מתחת יד האשה ואינו מכוער כל כך:

ואפי' תימר וכו'. כלומר אי בעית אימא אפי' בכהן בחור ולא חששו להרהורא שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת שבהגבהה כל דהו סגי:

סוטה גידמת. סוטה שידיה קצוצות שני כהנים מניפין במקומה שהאחד נוטל המנחה בידו והשני מניח ידו תחתיו ומניפה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף