שיירי קרבן/סנהדרין/ז/יב

שיירי קרבן סנהדרין ז יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר לשנים כו' עיין בקונטרס והוא מפירש"י. וקשה איך שמעינן מלא תחמול שאין מתרין בו. בשלמא לר' יוסי בר יהודה דאמר לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ניחא דלא חיישינן שמא הוא שוגג דכתיב לא תחמול אבל לרבנן דהתראה גזירת הכתוב הוא מ"ש מסית משאר חייבי מיתות. מיהו לפמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין שאף לרבנן התראה היא להבחין ע"ש ניחא. אך עדיין קשה אף שאין טוענין למסית מ"מ אי טען הוא שוגג הייתי פטור א"כ אם אין שם התראה הצלה היא למסית ודוחק לומר לכתחלה מתרין בו ומתני' קמ"ל מסית ממיתין אף אם איך שם התראה משא"כ בשאר חייבי מיתות דטענינן ליה אנן ונראה כיון שצריך לומר לו האיך נניח כו' הוי התראה ואם טוען אח"כ שוגג הייתי אין בטענתו כלום וכ"כ תו' דף ח' בד"ה בעדה כו' דזהו התראה ע"ש. מיהו צ"ל לפ"ז דמתני' דלא כר' יוסי פ"ק דמכות דאמר לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרין בו. ומ"ש התוי"ט ביחיד צ"ל איך נניח כו' הואיל שמקילין בהכמנה ע"ש אינו נכון דזו היא התראתו כמ"ש תו' וצ"ע:

מכמינין לו עדים. עיין בקונטרס. וכ"כ התוי"ט. והפ"ח כתב כיון שהמוסת אינו רואה את העד אע"פ שהעד רואה את המוסת ה"ל עדות מיוחדת ולא מצטרפי כדאמרינן מכות פ"ק הלכך בעינן שנים לבד המוסת ע"כ וא"ת הא גם השני עדות אין רואין זה את זה דהא במקום אפל יושבין וי"ל אינו אפל כל כך שלא יהו רואין זה את זה שעומדים סמוכים להדדי. אך קשה הרי כתב הרמב"ם פ"ד מהל' עדות היה המתרה רואה את העדים והעדים רואין אותו מצטרפין זה עם זה. ואיירי אפילו המתרה קרוב או פסול כמ"ש תו' מכות דף ו' ע"ש א"כ כ"ש כאן שהאחד רואה את השני. ואף שיש לפקפק דהתם כיון שהמתרה רואה את שניהן והן רואין אותו ה"ל כאלו שניהן רואין אותו אבל הכא אין כאן דבר שיצרף המוסת והשני מ"מ פשטא דסוגיא דהתם משמע כדברי דאל"כ הא דתני התם לא יומתו כו' להביא שני אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זא"ז שאין מצטרפים ולא עוד אלא בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין. קשיא מכדי תנא ארבותא קמהדר ה"ל למיתני ולא עוד אלא אפילו אחד רואה את השני ואין השני רואה אותו שאין מצטרפין או דה"ל למיתני הכי ברישא אלא ודאי כדכתיבנא ועיין מ"ש הלח"מ פ"ה סוף ד"ה המסית כו' מפורש דלא כפ"ח:

האומר אעבוד עיין בקונטרס וכ"פ רש"י וכתב המהרש"א כל הני לישני באומרן ניסת ולעיל מוקמינן מתני' בניסת מפי אחרים כו' וה"ק איירי בניסת ע"י מסית וחייב המסית דתנן ברישא כו' ע"ש. מלבד שדוחק לפרש כן דברי רש"י קשה נמי מאי דוחקא דרש"י לפרש משנתינו כאביי הא הרבה אמוראי בתראי פליגי עליה ועוד מי איכא למ"ד שהמסית פטור אם לא ניסת גם ברישא דמתני' מפורש אף אם לא ניסת חייב דתנן אמר לשנים הן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכן מפורש בתו' דף ס"א בד"ה ומר סבר כו' ע"ש. גם בסוגיין מבואר. דקאי אמסית כמ"ש בסמוך. גם ברמב"ם בפי' ובחיבורו מבואר כן. לכך נראה הא דפריך הבבלי דף ס"ח מתני' אהדדי דקשיא ליה אי ס"ד דחייב משום שהסית למה לא תנן במתני' תעבוד נעבוד א"ו בעינן שיאמר המסית לשון שחייב עליו מיתה או מתני' קאי אניסת ואיך שיהיה קשיין מתנייתא אהדדי ושני אמוראי טובא דקאי אניסת ומחלקין בין ניסת רבים ליחיד הניסת או מפי אחרים כו' אבל רבינא דבתראי הוא משני לא זו אף זו קתני מוקי מתני' במסית וסובר צריך שיאמר המסית דבר שחייב עליו מיתה לכך בעינן שיאמר אעבוד כו' וקמ"ל דאפי' אדיבורא חייב מיתה וכ"ש ניסת חייב מיתה אדיבורא בעלמא:

מכיון שהוא מסית אין זה חכם. עי' בקונט'. ועדיין הדבר דחוק לומר דנקט תרתי זימני מידי דלית ביה צורך כלל. והר"ב פי' המסית זה הדיוט דוקא הדיוט שנביא שהסית בחנק והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הרבים והמדיח היינו מדיח את הרבים ע"כ וקשה אף דכן ס"ד דש"ס לאיקמי מתני' הכי מ"מ מסקנא לא קאי הכי דקשיא ליה ר"ש וסיפא רבנן ומשני רב פפא מסית זה הדיוט להכמנה. ע"ש פירש"י והוא דחוק ונראה דה"פ ס"ד אין מסית אלא חבר לפיכך א"צ התראה ומתני' ריב"י קמ"ל מסית זה הדיוט ואפ"ה סגי ליה בהכמנה שמחמירין במסית:

מכיון שניסת אין זה חכם. וקשה הא באמת לא שמע הניסת למסית כדתנן מביאו לב"ד וסוקלין אותו א"כ למה לא יקרא חכם וי"ל ה"ק אם ניסת ושמע להמסית ה"ל הדיוט. ואפשר לומר קא משמע לן אם היה מלך מסית או ניסת ה"ל הדיוט אין לו דין מלך ועי' פרשת דרכים דרוש י"ב:

וכא את אמר הכין. עי' בקונט'. אך קשה הא דתנן לעיל והמקבלו עליו באלוה היינו שאומר שלא בפניו שע"א הוא אלוה וכדפירשתי שם במתני' וכן פירש"י והר"ב א"כ התם נמי אמירה היא ונראה דגרסינן בבבלי דף ע"א רבה רמי מתניתא אהדדי תנן העובד ע"א עובד אין אומר לא והתני האומר אעבוד כו'. וקשה אמאי לא פריך רישא וסיפא אהדדי ברישא תנן העובד ע"א עובד אין אומר לא ובסיפא תנן והאומר אלי אתה חייב ש"מ אמירה מהני וצ"ל האומר אלי אתה פירושא דרישא הוא וה"ק והמקבלו עליו באלוה אפי' באמירה בעלמא כגון האומר אלי אתה וכן פירש"י שם בלשון הראשון א"כ ל"ק מסיפא מידי די"ל דוקא בפניו הוא דמהני אמירה אבל שלא בפניו בעינן עבודה אבל מתנייתא קשיין דהכא תנן האומר אעבוד משמע דאיירי שלא בפניו ואפ"ה מהני אמירה (ולישנא בתרא שפירש"י ל"ק דאתיא כמסקנא דשמעתתא דאמירה מילתא היא) לפ"ז י"ל סובר הירושלמי דלא קשיא רישא וסיפא דמתני' אהדדי דרושא איירי בניסת מפי עצמו וסיפא במסית לכך קבלה לחוד מהני וקשיא ליה שפיר קבלה אמתני' דהכא. אך כל זה דחוק. ונזכרתי שסוגיא זו שנויה בפ' בתרא דיבמות [פ' ט"ז ה"ו] וה"ג תמן תנינן ומשיאין ע"פ בת קול מעשה באחד שעמד בראש ההר ואמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו א) וכא את אמר הכין וכ"ה ביבמות [ד' קכ"ב]. וה"פ התם תנן על קול בעלמא ששמעו מראש ההר השיאו את אשתו והכא אמרנן בעינן שיראו העדים ולא סמכינן אקול ומשני שאני התם שאומר אני איש פלוני כו' הלכך סמכינן אקלא דאיהו הוא ופריך ויאמר הניסת למסית שיאמר אני פלוני אלך ואעבוד ומשני שיש לחוש שירגיש המסית בדבר ויערים וישתוק לגמרי ופריך ויערום ומה בכך ומשני שיש הפסד בדבר שלא ילך כו'. אך קשה מאי פריך התם לאו אהיכר קול סמכינן דהא לא מצאו שם אדם אלא כיון ששמעו קול צווחה שמת סמכינן עליו כעל עד אחד. ולא דסמכינן שהמת עצמו בא ואמר כן דהא אמרינן עלה והוא שראו בבואה ש"מ באדם חי איירי מתני' וראיתי שבתי"ט שם האריך בזה ע"ש א"ב צ"ל שאדם אחר אמר כך שהרי אמר איש פלוני כבר מת ואין כאן שום היכר וסימן מהקול. וע"ק בכל הנסחאות לא תנן במתני' בבבא זו שאמר אני. גם לכמ"ש א"א לומר כן דהא באינש אחרינא איירי וא"ל אסיפא קאי דתנן התם שוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני כו' נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ודייק מינה דסמכינן אקול. דהא לאו דיוקא דהתם כיון שמצאו שם אדם אלא שלא הכירוהו אמרינן מסתמא זה הוא ונשתנה אבל כאן אם לא יהיה שם אור הנר לא יראו אותו כלל ועוד כיון ששנים שם המסית והניסת אין מכאן ראיה מי מהם הוא. ועוד הא קיי"ל טביעת עינא עדיף מסימנא וכיון דבסימן שאינו עשוי להשתנות משיאין כ"ש בטביעות עינא וכ"מ בבבלי פ' גיד הנשה דף צ"ו ע"ש גם ל"ל להזכיר שאמר אני איש פלוני כו' אפי' אמר מילתא אחריתא משיאין כיון דידעינן בטביעת עינא דקלא שזה הנמצא שם הוא איש פלוני דודאי אין לנו לחוש לומר שמא אחר הוא וע"ק מאי פריך דלמא שאני התם בעיגונא הקילו כדהקילו התם בעבד ושפחה ודוחק לומר דסובר המקשה דהך מתני' דנאמן ע"י קול איתנייא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד אין משיאין ע"פ ע"א דהך פלוגתא איתנייא בתר הכי דהא הרבה משניות ניתני מקמי הך דאתיין כמ"ד משיאין ע"פ עד אחד וע"פ עצמן. והפ"ח פ"ה מה' ע"א כתב והא דמשמע פ' גיד הנשה דקטלינן ע"פ טביעת עינא דקלא הכא שאני דמסתמא המסית מדבר בלחישה ומשתנה הקול הלכך מצי למימר לאו אנא הואי ע"כ וקשה הא בעינן שישמעו קולו א"כ ודאי דלאו בלחישה מדבר וכן מוכח מדפריך הש"ס מתני' אהדדי ש"מ דקלא דהכא הוא כקול דעלמא. ונ"ל ודאי בעינן שיראו העדים אותו בשעת מעשה כדכתיב והוא ראה אלא אם עכשיו לא נודע להם שזה הוא אלא ע"פ טביעת עינא דקלא סמכינן עליה ועוד י"ל הכא איכא למיחש שישנה אח"כ קליה להציל את עצמו דהא בערום קיימינן:

מסית אומר בלשון גבוה והמדיח כו'. נ"מ דינים טובא דהמסית צריך הכרזה והמדיח אינו צריך הכרזה ועוד יש ביניהם והרמב"ם לא זכר חילוק בין מסית למדיח יחיד ונראה דסובר שהבבלי פליג דאמר רב במדיחי עיר הנידחת שנו ש"מ דסובר ביחיד לא שייך מדיח. והירושלמי מוקי מתני' כולה רישא וסיפא ביחיד אלא מדיח מיקרי האומר בלשון נמוך או בלשון הדיוט. אך עדיין לשון הש"ס קשה דקאמר והמדיח אומר בלשון נמוך משמע מדיח הוא ענין אחר ממסית מלבד לשון נמוך והדיוט וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף