שיירי קרבן/סנהדרין/ז/יג

שיירי קרבן סנהדרין ז יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המכשף העושה מעשה חייב. כתב הרמב"ם מכשף חייב סקילה והוא שיעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים. והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ע"כ ר"ל כיון שאין שום אזהרה לאוחז את העינים אלא מלא ימצא בך כו' מכשף ואזהרה זו היא גם למכשף עושה מעשה שחייב מיתה לכך אין לוקין לאוחז את העינים אע"פ שאין בה מיתה הואיל והיא אזהרת מיתת ב"ד וכ"כ הכ"מ. וכתב הפ"ח פ"ה תימא א"כ ליחייב גם האוחז את העינים מיתה דכי היכי דאמרינן מכשף כולל נמי האוחז כו' נימא מכשפה לא תחיה קאי נמי אהאוחז כו' ע"ש. ונראה ודאי מכשף משמע נמי האוחז כו' ע"י כישוף אלא הא דתנן מכשף דוקא העושה מעשה חייב ולא האוחז כו' נפקא להו מגז"ש דלא תחיה או מסמיכות דכל שוכב כדאמרינן בגמרא מה התם איכא מעשה אף מכשף דוקא בעושה מעשה אבל באזהרה דמכשף כתיב נמי מעונן דהוא האוחז כו' מרבינן נמי האוחז כו' ע"י כישוף לפ"ז אין מקים לתמיהת הפ"ח. ומאי דקשיא ליה עוד מהא דאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן פטור ומותר העושה מעשה בסקילה האוחז כו' פטור אבל אסור כו' ודבר ברור כי קתני בשבת פטור אבל אסור ר"ל איסור דרבנן כו' ע"ש ולי נראה דפטור אבל אסור כולל נמי איסורי דאורייתא דאי לא תימא הכי מאי קאמר הלכות כשפים כהלכות שבת הא איכא בשבת איסורי דאורייתא כגון המוציא משוי ע"ג בהמתו שהוא בעשה גם בכישוף איכא איסור דאורייתא כגון האוחז את העינים בלא כישוף כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ו' וכ"ת סתם אוחז כו' לא מיקרי כישוף מ"מ לא דמינן ההלכות להדדי. ושיטת הפ"ח דקאמר האוחז כו' אינו אלא דרבנן. תימא הא סתם אוחז כו' אסור מדאורייתא ולמה יהיה האוחז כו' ע"י כישוף קל ממנו וכ"ת על כרחך קל הוא דהא סתם אוחז כו' חייב מלקות והאוחז ע"י כישוף אין בו מלקות אלא מכת מרדות י"ל אין זה קולא אלא מפני החומר שיש באיסורו מיתת ב"ד הלכך לא סגי ליה במלקות אבל שיהא פטור לגמרי הא ודאי אי אפשר. והרמב"ם פ"כ מהל' שבת כתב אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וגו' ואם הוציא אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה נמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו ע"כ. וכתב הה"מ הוקשה לו למה לא ילקה המחמר שהלאו מפורש בו לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך בשותפות והשיב כיון שהלאו הזה אזהרה גם למלאכת חרישה שיש בה מיתה לאדם ה"ל לאו שניתו לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ע"ש והקשה הלח"מ לדברי הה"מ לשון פטור הוא תמוה שהרמב"ם כתב פ"א כ"מ שנאמר פטור הוא מד"ס אלא ודאי ה"ק מאחר דאהוצאת משוי אינו לוקה דלא תעשה כו' לא קאי עליה אלא אחרישה לפיכך אף המחמר אינו לוקה אבל אם היה שום קרא שמלקין על שביתת בהמתו כ"ש דמלקין אמחמר ע"ש. ותימא לדבריו מחמר ודאי עובר בעשה דכ"ש הוא מהוצאת משוי א"כ לא הוי מד"ס אלא מדאורייתא והדרא קושייתא לדוכתא למה כ' הרמב"ם פטור דמשמע מד"ס. והפ"ח כתב סובר הרמב"ם שאין במחמר שום איסור דאורייתא ואפילו עשה אין בו ע"ש. ותימא א"כ מאי לפיכך דקאמר הרמב"ם ועוד הא במחמר אחר בהמתו שיש עליה משא איירי איך נאמר דפטור מכלום עשה דשביתת בהמתו להיכן הלכה וכי משום שהוא עושה מלאכה עם בהמתו נקיל עליו והדבר ברור כמ"ש הה"מ ולק"מ ודאי פטור סתם משמע מד"ס אבל דברי הרמב"ם כאן מפורשים דארישא קאי דקאמר אינו לוקה לפיכך המחמר פטור ממלקות. ומ"ש הפ"ח שגם דעת הראב"ד פ"ג מהלכות עכו"ם הלכה ט' כך היא שכתב משום דאיכא עבודת פנים כו' הוי לאו שבכללות וקשה ל"ל הך טעמא תיפוק ליה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אלא ודאי סובר איסור הנכלל בלאו שיש אמב"ד אית ביה עונש מלקות ע"כ דברי תימא הם הלא עיקר קושייתו ממגדף כו' שאמרו בגמרא שאינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות אם כן יפה אמר בתירוצו שיש לחלק בזה בין לאו דמגדף ללאו דעשיית פסל ועוד הא בגמרא דף ס"ג מפורש דמגפף לכך אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וטפי הוה ליה להחזיק דבריו מדברי הש"ס על כרחך לומר דברי הש"ס איכא לתרוצי כיון דפליגי תנאי אי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד או לא כמפורש ריש פ"ג דמכות קאמר מילתא דפסיקא א"כ אף להראב"ד ניחא. ולפ"ז מ"ש תו' שם בד"ה משום כו' תימא תיפוק ליה דה"ל לאו שניתן לאמב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ע"כ איכא לתרוצי ניחא ליה לר' אבין למימר טעמא דאתיא ככ"ע. (ומ"ש הראב"ד אזהרת עבודת פנים ומגפף שלא כדרכה מחד קרא אתיין. אינו כן לפמ"ש תו' דף מ"א בד"ה מנין כו' ועמ"ש לעיל בהלכה י' בתו' בד"ה אזהרה כו'). והפ"ח מייתי סייעתא לדבריו והיכא דלית ביה מיתה לא מיקרי לאו שניתן לאמב"ד דאל"כ קשיא קושית תו' וע"ש ולפמ"ש אין מכאן ראיה כלל. ועוד נ"ל ליישב קושית תו' שכתב עוד שם ועוד תימר הא בן סורר ומורה לוקה כדילפינן ויסרו מויסרו וכיון דגלי קרא דלקי אלאו דלאו תאכלו על הדם פשיטא היכא דליכא מיתה לקי אלאו זה ע"כ ותימא ודאי ליכא למילף לאוי אתרינהו מבן סורר ומורה אלא משום דה"ל דבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כו' (ועמ"ש לעיל בהלכה ה' בד"ה והלא כו') והכא שאני דכיון דאחמיר קרא ללקות לבן סו"מ אע"ג שניתן לאמב"ד לא הוי דבר היוצא מן הכלל. ולפ"ז ליתא נמי לקושייתם הראשונה דהא בן סורר ומורה גופיה לקי אלאו זה איך נפטור אחרינא מחמתיה ועוי"ל קושייתם השנייה אזהרת מלקות דבן סורר ומורה ילפינן בגז"ש ויסרו מויסרו דמוציא שם רע ואזהרת מיתה הוא דילפינן מלא תאכלו על הדם. עוד כתב הפ"ח שם כללא דמילתא דעת הרמב"ם איסור הכלל בלאו שניתן לאמב"ד שאין בו מיתה לקי עליו בשאר לאוין ע"כ ותימא שבריש הלכות ממרים כתב הרמב"ם כל מי שאינו עושה כהוראתך עובר בל"ת שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאמב"ד שכל המורה על דבריהם בחנק ע"כ. הרי שכלל כל הממרים שאינן לוקין על לאו זה אע"ג שיש ממרים שאינן חייבין מיתה כגון שהמרה בדבר שאין חייבין על זדונו כרת כו' כמפורש שם פ"ד ואין בו אלא לאו ואפ"ה אינו לוקה כיון שניתן לאמב"ד ועוד אס"ד שלוקין על המראה שאין בה מיתה ה"ל למיחשב פי"ח מה"ס לאו זה בכלל הלאוין שלוקין עליהן כי היכי דחשיב שם לאו דבן סורר ומורה בעדות הראשונה וצ"ע:

ולא האוחז אא העינים כו'. מדלא תנן והאוחז את העינים פטור כדאמר ר"ע גם מדתנן ר"ע אומר כו' משמע דפליגי ת"ק ור"ע. ונראה דבהא פליגי ת"ק סובר העושה מעשה חייב מיתה ולא האוחז כו' חייב מיתה אלא מלקות אע"ג דה"ל לאו שניתן לאמב"ד כמ"ש בסמוך סובר הת"ק לאו שניתן לאמב"ד לוקין עליו ור"ע סובר מדאורייתא האוחז כו' פטור לגמרי ולשיטתו אזיל דסובר לאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עליו. והא דאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת אתיא כר"ע דפטור אבל אסיר כולל גם איסורי דאורייתא שאין בהן מיתה וכמ"ש לעיל בסמוך. והרמב"ם פוסק כר"ע דבכולא תלמודא קיי"ל כוותיה דאין לוקין אלאו שניתן לאמב"ד ומדבריו בפירושו נראה דמפרש למתני' כמ"ש שכתב אומרו פטור הוא פטור אבל אסור ע"כ וקשה למה לא פי' כן דברי הת"ק א"ו כמ"ש. וכל זה דלא כמ"ש התוי"ט במשנתינו ע"ש:

מ"ט דר"י כו'. בקונטרס הגהתי וכ"ה במכילתא ובבבלי וסיים בה א"ל ר"י וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה בסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש אליהן מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה. וכתב תו' בסוגיין מהכא דייק בריש יבמות דר"י לא דריש סמוכים וא"ת דלמא הכא לא דריש משום גז"ש דלא תחיה כל נשמה כו' ע"ש. שמעתי מקשינן בשם מורי הגאון מהרא"ב זצ"ל ע"כ לומר דלא דריש סמוכים בכל מקום דאל"כ קשה השתא דשמעינן מאוב וידעוני דמכשף בסקילה גז"ש דהרג תהרגנו ללמד דשוכב עם בהמה בסקילה כדאמרינן לעיל דף נ"ד ל"ל תיפוק ליה מדסמיך כל שוכב למכשפה ע"כ. לפום ריהטא היה נראה לתרץ לפמ"ש תו' שם דר"ע ודאי קדריש סמוכים א"כ תיקשי ליה נמי גז"ש דהרג תהרגנו ל"ל ניליף ממכשפה וצריכין לומר דר"ע לית ליה הך גז"ש א"כ לר"י נמי איכא למימר הכי ומקשים תו' שפיר. אך אי אפשר לומר כן דבסיפא דברייתא דף נ"ד גרסי' ר"ע אומר אינו צריך כו' ואי ס"ד דאף ארישא פליג הל"ל גם אגז"ש דהרג תהרגנו אינו צריך לכן נראה דשוכב עם בהמה ליכא למילף ממכשפה דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת וקיי"ל סתם מיתה אינו אלא חנק ומשום סמוכים אין להוציא קרא מפשטיה אבל גבי מכשפה כתיב לא תחיה שפיר איכא למילף מסמוכים. ועל כרחך לומר כן דבירושלמי לעיל ה"ז אמרינן סקילה לנשכב מנ"ל דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת זובח לאלהים יחרם ע"ש בקונטרס. וקשה א"כ ל"ל גז"ש הריגה ודמיהם בם ללמד דשוכב בסקילה כמפורש שם תיפוק ליה מסמיכות לזובח ובנשכב מאיש אשר יתן שכבתו כו' ואפקיה רחמנא בלשון שוכב כו' אלא ודאי אי לאו דכתיב סקילה בשוכב לא היינו דורשים מסמוכים סקילה דמשום סמוכים לא מפקינן קרא מפשטיה. (מיהו בלא"ה י"ל מדאפקיה לא שמעינן אלא חדא מילתא כדמוכח מהירושלמי שם ועמ"ש בתו' בד"ה ר' ישמעאל כו') ובבבלי יבמות דף ד' כתב תוס' בד"ה דא"כ לכתבי' גבי עריות כר וא"ת גבי מכשפה נמי מוכח מדלא כתיב כל שוכב עם בהמה גבי עריות וי"ל דלא שייך גבי עריות דאין זכות לבהמה א"נ לא חשיב מוכח כיון שהלמד נכתב במקומו ע"כ. ותירוצם השני אין נוח לי דמ"מ קשה מנ"ל לר"י דהיכא שהמלמד לא נכתב במקומו לא מיקרי הוכחה והראשון קשה הימנו הא כתיב בפרשת עריות איש אשר יתן שכבתו בבהמה דהיינו שוכב א"כ ה"ל למכתב נמי נשכב התם דהיינו קרא דכל שוכב עם בהמה. לכך נ"ל אי לאו דיצאו אוב וידעוני ללמד דמכשפה בסקילה ה"א מכשפה בסייף מגז"ש דלא תחיה ולכך כתיב שם כל שוכב ללמד דנשכב בסייף דהא לא שמעינן דנשכב בסקילה אלא מדאפקיה בלשון שוכב וה"א דלא אפקיה אלא ללמד דהוא ובהמתו בכ"ג ואהני סמוכים שיהא בסייף וכ"ת א"כ תיקשי לפי האמת למה לא נכתב כל שוכב בפרשת עריות וי"ל ללמד בעלמא היכי דלמד נכתב במקומו לא מיקרי הוכחה. ולשיטת הירושלמי דלא שמעינן סקילה לנשכב אלא מסמיכת דזובח לאלהים יחרם מעיקרא לק"מ דמעתה אין כאן הוכחה דאתי ללמד סמוכים דמכשפה לכל שוכב אלא לגופיה אתי ללמד כל שוכב מזובח א"נ ר' יהודה כר' ישמעאל ס"ל דלא יליף למד מן הלמד. ועמ"ש לעיל ה"ז בתוס' בד"ה ר"י כו'. ועדיין קשיא לן לר' יהודה דאוב וידעוני בכלל כל המכשפים הם אל תפנו אל האובות וגו' ל"ל לאזהרת אוב וידעוני כמפורש לעיל [הי"ב] תיפוק ליה אזהרתם מלא ימצא בך כו' מכשף לא מיבעי דקשיא לר"ל דאמר אע"ג שחולקין הן במיתה אפילו הכי ידעוני פטור מחטאת לפי שאין בו מעשה אלא גם לר' יוחנן דאמר שאין חייבין עליהן שני חטאות הואיל ונאמרו בלאו אחד נמי קשה הא אף בלאו דלא ימצא בך מכשף כלולים שניהם א"כ אינן אלא בחטאת אחד ועמש"ל [שם] בתוס' בד"ה והנשאל כו'. ועוד קשה לרבנן דפליגי אר"י וכי לית להו מידה דדבר שהיה בכלל ויצא כו' הא לא שמעינן מעולם דאיכא מ"ד דפליג עלה ולמה להו למילף מלא תחיה או מסמוכים מאי קאמרת דה"ל אוב וידעוני שני כתובים ואין מלמדין ור' יהודה סובר שני כתובים מלמדין כמפורש בבבלי בסוגיין עדיין קשה לא לכתוב אלא חד מינייהו אוב או ידעוני וממילא ניליף כולהון מיניה. והמהרש"א כתב בד"ה מכשפה ואחד האיש כו' וקשה שאר תנאי דסברי שני כתובים אין מלמדים מנ"ל וי"ל מלא תחיה כל נשמה או מכל שוכב כו' ע"ש ותימא אי מלא תחיה יליף א"כ אפילו קטן נמי דהא כל נשמה כתיב ולא שמענו מעולם מכשף קטן חייב מיתה ומכל שוכב נמי ליכא למילף נשים דהא כל שוכב לא קאי אלא אאנשים ואף דמוקמינן ליה בנשכב מ"מ לא קאי אלא אזכר דנשכב דנשים לא צריך קרא בהדיא כתיב ואשה לא תעמוד וגו' ונ"ל מיתורא יליף דה"ל למכתב איש כי יהיה אוב וגו' ואשה ל"ל דמשאר מכשפים שמעינן אלא ללמד שיהו כולם כאוב אחד האיש ואחד האשה שוין. ורש"י כתב דף ס"ה בד"ה חלוקין הן במיתה כשפירש סקילתן חלקן הכתוב כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם ולא כתיב וידעוני הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן היה מחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב ע"כ וקשה השתא דאין ידעוני בר קרבן למה חילקן הכתוב ולא כתב וידעוני או ל"ל ואין לומר איצטרך או לחלק דהא קיי"ל כר' יונתן לחלק לא צריך קרא ועוד א"כ מאי קאמר הואיל וחילקן במיתה הא מוכרח לחלקן דלא נימא דאינו חייב מיתה עד שיעשה שניהם יחד ותו' כריתות דף ג' ע"ב כתבו חלוקין הן במיתה דכתיב מות יומתו וגו' דמיהם בם כו' ע"ש. וקשה הא תניא בת"כ סוף פרשת קדושים מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם זה בנין אב כל דמיהם בם האמורים בתורה בסקילה ופי' בק"א דמלת דמיהם בם יתירא ללמד כל שנאמר דמיהם בם בסקילה וכן הוא בבבלי ריש פירקין וצ"ע:

גזר על שרו כו'. וכתב הי"מ ואין בזה איסור לנקמת הרשע מותר להציל אחרים מידו ע"כ ול"נ מכשף זה ישראל היה ומצוה להרגו שמסית היה וכפר בהתורה ומצוה להמיתו בכל מיתה שאפשר דכתיב מות יומתו אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כו':

ושלש מאות לחייב שהוא פטור. משמע מקצת חיוב ומקצת פטור אית ביה ונראה דקאי אהנך דאית בהו מלקות ולא מיתה וה"ק לחייב מלקות שהוא פטור ממיתה ונכללים בזה הנך דפטור אבל אסור דאי ס"ד אפטור אבל אסור מדרבנן לחוד קאי לא ה"ל למיתני לשון לחייב דאע"ג דיש בהן מכת מרדות לא שייך בהן לשון חייב. וכל זה ראיה למ"ש לעיל בסוגייו בתוס' בד"ה המכשף כו':

הדרן עלך פרק ארבע מיתות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף