שיירי קרבן/נדרים/ה/א

שיירי קרבן נדרים ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השותפין וכו'. פירשתי בקונט' דפליגי בחצר שאין בו דין חלוקה וכן מסיק בבבלי. מיהו מדמסיק בגמרא אם היתה חצר חלוקה וכו' משמע דס"ל לש"ס דילן דבחצר שיש בו דין חלוקה נמי פליגי ול"ק מבה"כ דתנן שניה' אסורים כדפריך בבבלי דבתרווייהו פליגי. גם מה שפירשתי בקונט' דבבריר' פליגי כ"מ בבבלי אבל בסוגיין משמע דבויתור אי אסור במודר הנאה פליגי. מיהו לפמ"ש בקונט' מספקא לי' לש"ס אי פליגי בוויתור או בברירה:

(ושם בגמ') אם היתה חצר חלוקה וכו'. מכאן ראיה לדעת הרמב"ם פ"ז מה"נ דלאחר חלוקה שרי ודלא כמ"ש הרשב"א ומביאו הר"ן דף מ"ו ע"ב. ותמהני שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי. ומלבד הטעם שכתבתי בקונט' והוא מדברי הר"ן נ"ל עוד טעם אחר דלא דמיא ברירה דהכא לשאר ברירות בש"ס דאפי' אם נאמר שזהו חלק חבירו מ"מ אינו מהנהו שהרי אינו נוטל יותר ממה שהיה מגיע על חלקו:

עמד אחד מהן וכו'. מכאן ראיה לדעת הרשב"א ומביאו הר"ן דף מ"ו ע"א דאחד מן השוק אסור לכנוס לתוכו אם לא לצורך השותף. ודלא כרא"ה ומהתימא שלא הביאו דברי הירושלמי. כתב הטור סימן רכ"ו אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין לכנוס בו עד שיחלק ויכנוס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לא' מן השוק שאסור לכנוס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר. ותמהו עליו דהשתא כי הדיר לשותף עצמו אסור לכנוס כ"ש היכא שהדיר לאחר שאסור לכנוס לצורך השותף והניחו בצ"ע. ואפשר לומר דכוונת הטור כשהדיר לאחר אף לאחר שחלקו אסור לכנוס אפי' לחלק אותו שלא הדירו אם לא לצורך השותף דדוקא השותף מותר בו לאחר חלוקה משום דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יאסור עליו חלקו אבל באיניש אחרינא ליכא למימר הכי והבן. ועיין בלח"מ פ"ז מה' נדרים:

התנו ביניהן וכו'. קצת קשה למה לא מספקא ליה בסתם מדיר שאינו שותף אם מותר לכנוס לחצרו לראב"י גם למה לא מייתי מתני' דר"פ אין בין המודר דאוסר דריסת הרגל ובבבלי מוקי לה כמ"ד וויתר אסור וי"ל דהיינו פלוגתייהו דראב"י ות"ק:

והא דתנינן תמן לא ישאילנו וכו'. מכאן סייעת' למ"ש הר"ן דף מ"ג אמתני' דלא ישאילנו דכל הני לא גרע מוויתר. ולפום סוגיין מותר ממש הן:

והא דאר"ש בן יקים בשלא ישהא. פירשתי בקונט' דקאי אהא דתנן המודר הנאה מחבירו לפני שביעי'. וליכא לפרושי דקאי אהא דתנן התם המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו וארשב"י שלא ישהא דהתם הטעם משום שמהנהו שראוי ליטול שכר על עמידה של זמן מרובה וכמ"ש שם:

נצרכא לראב"י. נראה דמכאן למדו הרמב"ם וטור דאף לראב"י אסורי' בהעמדת ריחים ע"ש:

נהגו השותפין וכו'. בב"ב פ' חזקת הגירסא אלו דברים שאין להם חזקה וכו' א"ר ירמיה נהגו השותפין להיות מוותרין זה לזה בתרנגולין א"ר יוסה מתניתא לא אמרי כן אלא שניהם אסורין להעמיד ריחי' ותנור ולהעמיד תרנגולין. ותימא מאי קשי' ליה לר' יוסה ממתני' דהכא הא תנא דמתני' סובר וויתר אסור במודר הנאה הלכך אע"ג דמוותרי אהדדי אסורין וכ"כ הר"ן וצ"ע:

על גביהן אפי' כל שהוא יש להן חזקה. וא"ת הא תנן שם בפ' חזקת אבל אם עשה לבהמתו מחיצה גבוה י' טפחים וכן לתנור וכו' ה"ז חזקה וי"ל מחיצה גבוה יו"ד טפחים לאו דוקא אלא כל שעשה דבר המועיל:

וחייבין זה בנזקי זה. בבבלי ב"ק דף י"ג ע"ב פליגי תנאי ואמוראי בהך מלתא וע"ש:

באומר הנייתי עליך וכו'. וכתב הרא"ש הטעם דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו. וכ' הכ"מ הטעם שהנודר כיון שהוציא נדר מפיו מסתמ' זכור הוא נדרו משא"כ במי שהדירו חבירו ע"ש פ"ז מה"נ בלח"מ שם והרמב"ן סובר שאין כופין אלא בנדור אבל במדיר את חבירו אין כופין ומביא ראיה מהבבלי ועיין ברא"ש ור"ן. ונ"ל דבהא פליגי דהירושלמי סובר כמ"ד בכל הניזקין על המזיק להרחיק את עצמו והבבלי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו הלכך באוסר על חבירו אין כופין אבל באוסר על עצמו הרי הוא עצמו הניזק עליו להרחיק. מיהו י"ל דגם הירושלמי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו אלא דשאני הכא דהוי גירא דיליה. וכ"מ בב"ב פ' לא יחפור בבבלי מודה ר"י בגירא דילי'. וזו סיוע גדולה לדעת הרא"ש דכשניהם כופין אותו למכור חלקו דלגבי עצמו מיקרי ניזק ולגבי חבירו ה"ל גירא דיליה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף