שיירי קרבן/יבמות/ד/א

שיירי קרבן יבמות ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. כתבו תו' הא דלא נקט החולץ למעוברת כדנקט בגמרא משום דרבותא הוא אע"ג דלא הוכר העובר בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ"ה לא פסלה כשהוולד של קיימא ובגמרא נקט למעוברת לרבותא אף דהוכר העובר כיון שהפילה חליצה מעלייתא היא ע"כ ולפום סוגיין לק"מ דמתני' אתי לאשמועינן דאסור לחלוץ למעוברת וא"ת הא מסיפא שמעינן דלא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים י"ל אי מסיפא ה"א דנקט לא תחלוץ אטו לא תתייבם א"נ כן דרך התנא לאשמועינן אגב אורחא בקיצור מה דתנן במקום אחר כמ"ש תוס' ריש ברכות. והא דנקט בבבלי בגמרא החולץ למעוברת לרבותא לריש לקיש דאמר צריכה חליצה מן האחין קמ"ל אע"פ שיודע שהיא מעוברת ולא היתה כוונתו בחליצה זו רק לפטרה אם יהיה הוולד נפל אפ"ה צריכה חליצה. ומ"ש תוס' עוד שם ונמצאת מעוברת בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומיא דסיפא הכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' חדשים אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברות ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעב' וכה"ג אמרי' בשבועות פרט לאנוס שלא בשעת וסתה ע"כ. ותימא למאן קאמרו הכי אי לר"ש דתנן לקמן פ' האשה רבה ניסת ע"פ עדים מותרת לחזור לו ופטור' מקרבן דמאי ה"ל למיעבד א"כ ה"ל להביא ראיה ממתני' דלקמן דמפורש דפטורה לר"ש ולא ה"ל להביא ממרחק ראייתם ואי לרבנן דפליגי אר"ש הא אינהו מחייבין קרבן במאי ה"ל למיעבד דהתם שהיה לה למידק ולחקור כ"ש כאן שהי' לו להמתין עד אחר תשעה חדשים. משא"כ שם אי לא תסמוך על העדים עד אן תוחיל ותתעגן. גם עיקר ראיית' מהאי דשבועות קשיא דהתם ודאי אנוס הוא דשלא שעת וסתה הוא וכי נאמר שלעולם לא יבעול ומאי ה"ל למיעבד משא"כ כאן ולכך לא הביא בבבלי פ' האשה רבה ראיה מהאי דשבועות וגם בשבועות לא קאמר הגמרא דר' אושעי' אתיא כר"ש. וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ה מה' שגגות שכתב בניסת ע"פ ב"ד חייבת בקרבן. ובבא על אשתו ופירס' נדה שלא בשעת וסתה פטורה מקרבן וי"ל דלא דמיא מאי ה"ל למיעבד דהכא להאי דפ' האשה רבה דהתם לא טרידא בדבר מצוה דאשה לא מיפקדא אפריה ורביה אבל הכא דטריד במצות יבום פטור כדאמרינן בבבלי פסחי' פ' א"ד דף עב א"ר יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. אך קשה לישנא דמאי ה"ל למיעבד לא שייך הכא ועוד הא אמרי' שם בפסחים בסמוך לוסתה אפי' ביבמתו חייב כיון דלא רמיא מצוה עלי' א"כ ה"נ כיון דיש לו להמתין עד אחר ט' חדשים כמאן דלא רמיא מצוה עליה דמיא וצ"ע:

שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. וקשה למה לא קאמר כשישא קרובותיה כדתנן במתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעובר' מותר בקרובותי' ויאמרו קרובת חלוצתו מותרות דאיכא שמע בחליצה ולא שמע שילדה אח"כ וא"ל קרובת חלוצתו גופא מדרבנן גזרה אטו קרובת גרושתו ואין גוזרין גזרה לגזרה הא חלוצה דאסורה לכהן נמי מדרבנן גזרה אטו גרושה וגזרינן ולהאי טעמא אף בחללה וגרושה איכא למגזר. וקושיא זו קשיא נמי לבבלי דף מא ע"ב ע"ש:

חלץ תוך ג' חדשים מהו. בבבלי ריש פרקין פליגי בה ר"י ור"ל ור"י אמר אין צריכה חליצה מן האחין. וא"ת למה לא פריך עליה ממתני' קטנה שחלצה כדפשטינן בסמוך וי"ל דבבבלי דף קה ע"ב גרסי' קטנה שחלצה וכו' אר"י אמר רב זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. וכיון דמדאורייתא אין חליצת קטנה כלום ודאי דצריכה חליצה אחרת. ואף להרשב"א שכתב הא דקטנה אינה חולצת לר"מ אינו אלא מדרבנן נמי ל"ק דס"ל דר"מ גוזר קטנה אטו קטן לפיכך תחלוץ משתגדיל משא"כ בחולץ למעוברת. אך קשה לשיטתו דטעמא דר"מ דגוזר קטנה אטו קטן למה ליה לרבא למימר שם בדף קה הילכתא עד שתביא ב' שערות וכר"מ פשיטא הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו כמפורש בבבלי בכתובות דף ס' וליכא מאן דפליג עלה וצ"ע:

דר"מ היא. לפי מאי דמסיק בסמוך דטעמא דר"מ שמא תמצא איילוני' ופירשתי בקונט' דקטנה אינה חולצת משום חשש צרתה קשה הא אמרי' בירושלמי פ"ק דף ב' דאר"מ כל שאין את מייבמנו אין את מייבם צרתו ולדידי' צרת איילוני' אסורה א"כ מה חשש איכא בחליצת קטנה אם תמצא איילוני' צרתה נמי מותרת לשוק וי"ל הא דקאמר צרת איילוני' אסורה היינו להתייבם אבל חליצה בעיא. וכן משמע בירושלמי לעיל פ"ג דף יא דתנן ג' אחין נשואים ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה א' מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ופריך שנייה למה לא מתייבמת ומשני ר"ל דר"מ היא דאמר כל שאין את מייבמנו וכו' ש"מ אע"ג דאין מייבם צרתה מ"מ בעי חליצה ואף שיש לחלק דבפ"ג אף בעלת המאמר בעיא חליצה הלכך גם צרתה צריכה חליצה משא"כ באיילונית מ"מ נראה שאין לחלק כדמוכח מסוגיין. אבל רש"י פי' בפ"ק דף יב אהא דא"ר אסי צרת איילונית אסורה וז"ל צרת איילונית הרי שהיה נשוי שתי נשים והאחד איילונית ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ופטורות מן החליצה ע"כ ולא ידעתי מנ"ל הא דצרתה פטורה מן החליצה ואי מהא דקאמר שם בבבלי זו היא דאיסור נפילה גרם לה צרתה בעיא חליצה איילונית אפי' חליצה לא בעיא מ"ט הא דאורייתא הא דרבנן אין מכאן ראייה דדחיי' בעלמא היא ולפי המסקנא דמחלק בין הכיר בה לשלא הכיר בה מודה רב אסי דזו היא למעוטי צרת איילונית דשריא והיינו שלא הכיר בה ומודה נמי רב אסי דצרת איילונית צריכה חליצה דמה לנו להרחיק פלוגתייהו דרב אסי ור"י. ולעשות מחלוקות בין התלמודיי' הבבלי והירושלמי וצ"ע:

שמא תימצא איילונית. כ' תוס' דף קה ע"ב בד"ה קטנה וכו' ומיהו בירושלמי גרסי' בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה משמע דסובר דמקיש ר"מ אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לר' יוסי חולצת לכתחלה ע"כ. ותימא ודאי הירושלמי לית ליה כלל דר"מ אית ליה היקישא דא"כ למה ליה טעמא שמא תמצא איילונית תיפוק ליה מהיקישא או מטעם גזרה וכמ"ש לעיל בסמוך בשם הרשב"א וצ"ע:

ר"י בעי חלץ לה מעוברת והפילה. וא"ת מאי קמיבעיא ליה תפשוט ממתני' דקטנה שחלצה וכו' כדפשיט בסמוך וכ"ש דזו בשעת חליצה ודאי לא היתה ראויה לכך משא"כ קטנה וי"ל ר' יודן ס"ל דטעמא דר"מ משום דמקיש אשה לאיש וגזרה קטנה אטו קטן וליכא למפשט מידי וכמ"ש לעיל בסמוך בד"ה חלץ וכו' ע"ש:

יכול תהא זקוקה ליבם ת"ל ולא ימחה וכו'. כ' תוס' בפירקין דף לה ע"ב בד"ה והא לית ליה כיון דהפילה לבסוף אבל בר קיימא לא א"נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים לאחיו שם ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי ע"כ ותימא שלא הביאו הירושלמי דמפורש דמלא ימחה נפקא לן בן קיימא וע"ק למה הפכו הסדר והביאו תחלה קרא להקים לאחיו שם דכתיב בתר קרא ולא ימחה שמו:

אף בחליצה כן. וקשה הא לא דמיין להדדי בשלמא בביאה כדאמר טעמא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם גם הביאה באיסור היתה משא"כ בחליצה כיון דאיגלי מילתא למפרע דלא היה הולד בן קיימא אינה צריכה חליצה אחרת וי"ל ס"ל לר' יודן כדתני ר' הושעי' מאן יבמי את שאין אומרים לו ייבם אין אומרים לו חלוץ וכ"ה בבבלי:

כמה דאת אמר תמן בן הוא למפרע וכו'. וקשה שאני לעניין יבום דכתיב ולא ימחה שמו מישראל ונפל שמו מחוי. ואפי' מעוברת בן קיימא נמי ממעטינן מדכתיב להקים לאחיו שם בישראל ואינו פוטר עד שיצא לאויר העולם משא"כ לענין ירושה י"ל דעובר נמי זוכה:

ובלבד שכיב מרע. כ' הש"ך בח"מ סי' ר"י ס"ק א' לא קיי"ל כהאי ירוש' דבש"ס כ' מ"ש לא אמרו דדוקא בשכיב מרע אלמא דאין חילוק תדע דהא קאמר נמי בירושלמי בלבד מטלטלים הא קרקעות לא ולא מצינו בש"ס ופוסקים שחילקו בכך א"ו לא קיי"ל כהאי ירושלמי ועוד הא בכולא סוגיא דפ' מ"ש מעיקרא הוה ס"ד דטעמא דמתני' משום מזכה לעובר קנה ואפי' בבריא א"כ נהי דמסיק בתר הכי טעמא דמתני' דעתו של אדם קרובה אצל בנו לא חזינן דהדר מהא דמתני' איירי אפי' בבריא ע"כ. ותימא לענ"ד לדחות דברים המפורשים בירושלמי ושהסכימו עליהן עמודי העולם רבי' האיי ובה"ע והרמב"ן ז"ל וכ"מ מדברי הרי"ף והר"י הלוי בלי טעם וסברא. דמ"ש תדע וכו' איני מבין הוכחה זו הרי פעמים רבות לאין מספר מביאים הראשונים דברי הירושלמי להלכה אף שלא הוזכר בבבלי דכללא הוא מקום שזה סוגר זה פותח. ומ"ש ועוד וכו' אינה ראיה כלל דכוונת הירושלמי לומר לר' אלעזר דסובר דבמתני' לא תנן בנו משום דאורחא בכך אלא נקט בנו דוקא א"כ אף שכיב מרע דנקט מתני' נמי דוקא הוא. דמתני' איירי בש"מ מדתנן האומר דמשמע באמירה בעלמא סגי והיינו ש"מ וכ"כ הש"ך שם. והלכך בעינן תרתי בנו וש"מ. ודוקא מטלטלים מדתנן יטול מנה ומאתי' ולא יטול קרקע פלוני. לפ"ז בבבלי דמסקינן דבנו דתנן במתני' דוקא ה"ה ש"מ ומטלטלי דתנן במתני' דוקא הוא. גם מ"ש דכולא סוגיא איירי אפי' בבריא תימא אדרבא כולא סוגיא איירי בש"מ דהא קאי אההוא דאמר נכסי להאי דמעברא וכ' תו' בש"מ איירי ע"ש וצ"ע:

מה עבד לה ר"ל. בבבלי ב"ב דף קמב משני אביי שאני ירושה הבאה מאיליה. ותירוץ זה שייך נמי אקושיא שניה דפריך גם אשמואל. מיהו אקושיא שניה י"ל דלאו ירושה היא כיון שהפילה וכן משמע בבבלי שם שזו היא סברת רבא. ותו קשה לי מאי פריך לר"ל מרישא דלמא הא דחייבין להחזיר הכל היינו כשנולד העובר דאז ודאי לכ"ע יורש גמור הוא וי"ל אס"ד דברייתא איירי כשנולד העובר א"כ היינו רישא נודע שיש לו בן אלא ודאי הא קמ"ל דאפי' כשהוכר העוב' נתבטל' חזקתם וקשי' לר"ל:

משום ייאוש. בבבלי פ' מ"ש קאמר רבא שאני התם דרפויי מרפיין בידיהו מעיקרע בשעה שהחזיקו. ולא קאמר משום ייאוש דקסבר יאוש כדי לא קנה. ובאמת תימא לי מי איכא למ"ד דיאוש כה"ג שעדיין ברשות הבעלים הוא דמהני אפי' למ"ד יאוש כדי קנה היינו כשהגניבה ביד הגנב אבל כל שהוא ברשות בעלים לכ"ע לא מהני ודוחק לפרש משום יאוש דקאמר היינו דמעיקרא יאושי מייאשי מיניה והיינו כדרבא וצ"ע:

חזר בה ר"ל. וא"ת מאי ראיה ממתני' דלמא מתני' איירי בשאין שם אלא בת דודאי דעתו קרובה אצלה כבנו וי"ל מסיפא דמתני' דייק דתנן אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה מאתים. הרי אע"ג דיש לו בן זכתה הנקבה. והא דמסיק בבבלי המזכה לעובר לא קנה ומוקי למשנתינו בבנו דוקא ול"ק ליה מנקבה היינו דמוקמי למתני' כרבי יהודה דברתא עדיפא ליה כמפורש שם דף קמ"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף