שיירי קרבן/גיטין/ה/ט

שיירי קרבן גיטין ה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מיומיי לא בירכתי לפני כהן וכו'. כתב הרמב"ם פי"ב מה' תפלה כהן קורא ראשון ומנהג הפשוט היום שאפי' כהן עם הארץ קודם לפני חכם גדול שבישראל. כ"ה בש"ע א"ח סי' קל"ו. משמע בדין היה שיהא הת"ח קודם אלא מחמת המנהג הכהן קודם כ"כ בב"י שם. וקשה הא הך דרשא דדרשינו וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון דרשה מעליא היא ודאורייתא מיקרי כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ דינא הוא להקדים הכהן וי"ל בדין קדושה ת"ח קודם לכהן כדתנן סוף הוריות ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם האדץ וקדשתו לא איירי אלא במי שאינו ת"ח או בשוין. וכ"מ בבבלי מגילה דף כ"ח אלא דמחמת מנהגא דלא ליתי לאנצויי התקינו שלא להקדים שום. אדם לכהן. מיהו לפ"ז קשה מנ"ל דר' יהושע בן לוי סובר דמדרבנן הוא להקדים הכהן דלמא דאורייתא הוא ורבותיה דר' יהושע בן לוי אע"ג שהיה ת"ח מחל כבודו נגד הכהן ואין לומר דעל כרחך בשוין איירי דאל"כ אסור לת"ח למחול כבודו לע"ה ולא עוד אלא שחייב מיתה כמפורש במגילה שם וקשיא מאי רבותי' דריב"ל הא מדאורייתא חייב להקדים לכהן אלא ודאי מדרבנן הוא. כבר תירצו תוס' במגילה שם דשוין לאו' דוקא ע"ש ואפ"ה הקדימו וי"ל ה"ק אס"ד דריב"ל אית ליה דרשת רשב"י כהן קודם לת"ח דהא הקדים כל הכהנים לזקני ישראל ואף אם נאמר שלא נתן התורה אלא לזקני כהונה מ"מ שמעינן דאפי' באינן שוין נמי מדאורייתא חייב להקדימו דאי אפשר שלא יהא בישראל ת"ח גדולים מקטני כהנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי רבותיה דריב"ל. והשתא ניחא הא דגרסי' בבבלי בסוגיין אחריהן של כהן ולוי מי ופשיט ר' יצחק נפחא אחריהן ת"ח הממונים פרנסים על הציבור. וקשה הא רב קרא ככהני ונ"ל בהא פליגי רב יליף להקדים הכהן מדכתיב וקדשתו וכבוד ת"ח קודם לקדושת כהן ור' יצחק נפחא לשיטתו דיליף בבבלי בסוגיין חיוב קדימת כהן מדכתיב ונגשו הכהנים בני לוי אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי אלא ברישא כהן והדר לוי. ונ"ל להקדים הלוי לישראל נמי מהאי קרא יליף דכתיב בתריה וכל זקני העיר ההיא ש"מ כהנים ולוים קודמין לזקני העיר והם הת"ח. וא"ת הא תנן סוף הוריות אימתי בזמן שהן שוין אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה ודוחק לומר דס"ל כרשב"י דסוגיין דפליג אמתני' וי"ל אינהו רשב"י ור"י נפחא סברי מתני' דהוריות לפדות ולהחיות איירי אבל לא לישיבה. והא דגרסי' בירו' סוף הוריות ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה סברין מימר לפדות ולהחיות הא לישיבה לא א"ר אבין אף לישיבה. נראה בני הישיבה סברין כרשב"י ור"י הלכך לישיבה לא כדמוכחי קראי ור' אבין כרב ס"ל. מעתה מתיישב שפיר הא דכתבו הטור א"ח סי' קל"ו בשם הגאונים ר"ע ור"נ כל היכא דאיכא כהן אסור לקרות לפניו אפילו נשיא שבישראל. ותמה עליהם וכן הרמב"ם בפי' המשנה תמה על המנהג. והט"ז שם תירץ דסמכו אהא דפשיט ר"י נפחא. וקשה איך דחו מעשה דרב ורב הונא מפני פשיטת דר"י נפחא ועוד הא קרא ומתניתא מסייעא לרב. ולפמ"ש ניחא. ומ"ש תוס' במגילה שם אהא דא"ר פרידא ולא ברכתי לפני כהן פירש"י דאיירי בבה"מ וכ"מ מדלא קאמר ולא קריתי ובה"מ לא נתקן מפני דרכי שלום וכו' ע"ש. קשה הא מפורש בסוגיין דלא ברכתי היינו קריאת התורה. גם מ"ש הרא"פ בברכות פ"ה בתוס' בד"ה מימי אינו מחוור שנראה שלא עיי' בדברי תוס' אלו דאיכא לפרושי לא ברכתי קאי על ברכת התורה וטפי ה"ל לאקשויי אפירש"י ולא היה לו לחלוק עלינו את השוין הבבלי והירושלמי וכמ"ש. גם מדברי הרא"ש בסוגיין מבואר דריב"ל אברכת התורה קאי ע"ש. אלא שטעות נפל בדפו' הרא"ש דאיתא התם כדאמר ריב"ל במגילה מימי לא ברכתי לפני כהן. וליתא במגילה בבבלי ובירושלמי אלא צ"ל כדאריב"ל בירושלמי:

ומי עונה אחריהן הנשים והטף גרסי' בבבלי סוטה דף ל"ח א"ר שמלאי בה"כ שכולה כהנים כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדו' איני והתני רבי שימי בה"כ שכולה כהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן ל"ק הא דאשתייר בי עשרה הא דלא אשתייר. נראה דלא פליגי הירושלמי והבבלי דהבבלי איירי בשאין שם נשים וקטנים אבל בשיש שם נשים או קטנים לא דחינן הנך כהנים ממצות עשה דנשיאת כפים דרמיא עלייהו. א"נ י"ל אפילו בשיש שם נשים או קטנים אי איכא טפי מעשרה כהנים בבה"כ לא יעלו אלא הנותרים ויברכו להני עשרה. דהא חזינן דמשום נשים או קטנים לחודייהו אין לברך דהא קאמר למי מברכין לאחיהן שבצפון ושבדרום ולא קאמר לנשים וקטנים אבל כהנים לכהנים מברכין אי איכא עשרה מינייהו דאין עולין. ומדברי הרמב"ם פי"ב מה' תפלה וש"ע א"ח סי' קכ"ח סעי' כ"ה נראה שתפסו עיקר להך פירושא בתרא ע"ש. מיהו' אי ליכא כהנים יתרי' מעשרה ואין שם נשים וטף אינן מברכין כלל כיון דאין שם מי שיענה אמן. ובבבלי ל"א משמע כך וצ"ע:

הדא אמרה העומדין מן הצדדין וכו'. כ' ב"י בש"ע א"ח סי' קכ"ח מדנקט סתמא מן הצדדין הן בכלל ברכה ולא חילק בין צדדין לצדדין משמע דפשיטא ליה דצדדין שלפניו כלפניו ולאחריו כלאחריו ולא קמיבעי' ליה אלא בהעומדים ממש כנגד צדדי הכהנים ופשיט מדתני דין דהזה על צדדין שלפניו ולא תני דין דהזה על הצדדין שלאחוריו ש"מ דה"ק כל צדדין כבפניו דמי ע"כ. לפי הגירסא שלפנינו דל"ג במתני' שלפניו אלא סתם לפניו והזה על הצדדין הזייתו כשרה. ודאי משמע דכל צדדין כבפניו דמיין. אך בגי' המשנה במס' פרה וברמב"ם פי"ב מה' פרה מפורש על הצדדין שלפניו. ונ"ל שאין צורך למה שדחק הרב"י מדלא תני דין צדדין שלאחריו דהא ודאי מדיוקא שמעינן דוקא צדדין שלפניו ולא שלאחריו אלא כיון דפשיטא לן דצדדין שלפניו כלפניו ושלאחריו כלאחריו ע"כ מתני' לא איירי אלא בצדדין שכנגדו ממש וממילא איפשיטא בעיין ולכך לא חילק הש"ס והרמב"ם והטור בין צדדין לצדדין. נסתפקתי אם היו כהנים רבים ועומדים רווחים זה לפני זה אם מותר לעמוד מצדדין ממש באמצע עמידתן ופניו אל הכהנים ועוד כהנים רבים העומדים מלאחריו מי אמרינן כיון דאינו הולך לעמוד לפני כל הכהנים נראה שאין הברכה חשובה עליו או דלמא כיון דעקר קצת או אפי' לא עקר והוא עומד לפני מקצת הכהנים סגי ונראה דיצא. דכן משמע מדברי רש"י בסוטה דף ל"ח דוקא כיון שלא חשש לעמוד לפני הכהנים כדת אבל כל שעומד לפני מקצת הכהנים סגי. וכן משמע מג"א בא"ח בא"ח שם ס"ק ל"ו וז"ל ומ"מ נ"ל וכו' או להתרחק מעט מכותל מזרחי שיהיה בצידי הכהנים וכו' ע"ש הרי דסגי בהכי וכנ"ל:

אר"ח וצריך שיהא החזן ישראל. בבבלי בסוטה דף ל"ח גרסי' ואר"ח נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנא' אמור להם אמירה משלהם ולית הלכתא כוותיה דר"ח. נמצא שסוגיות מהופכות וסוגיא דידך עיקר. וכתב הרמב"ם פי"ד מה' תפלה ומשתדלין שיהא המקרא ישראל שנאמר אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם. וכתב הב"י משמע שמשתדלין שיהא ישראל אבל אין עיכוב בדבר ע"כ. וקשה הש"ס אומר צריך דמשמע שיש עיכוב בדבר והוא אומר משתדלין. ומהא דתנן פ' אין עומדין אם אין שם כהן לא ישא את כפיו וכמ"ש הכ"מ. אין ראיה שהחזן יכול להיות כהן דהתם כיון שאין שם כהן אלא הוא דמדינא אינו חייב לישא את כפיו לפיכך יכול להיות חזן אבל כשיש שני כהנים או יותר חובה הוא שיהא המקרא ישראל. ועיין בע"ז קכ"ח ס"ק י"ז דבריו וצ"ע:

שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות וכו'. כתב הרמב"ם פט"ו מה"ת כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו אפי' בשגגה אפי' שב בתשובה. וכתב הב"י שם בא"ח והרמב"ם מוקי האי דירוש' בכהן שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא כפיו ע"כ. ואיני מבין דבריו רנון מאן דכר שמי' ועוד מדקאמר אמר הקב"ה ומי מברכך וכו' משמע שאמת הדבר שהרגו אלא שאין הברכה שלו. וטפי יש לנו לומר דהבבלי פליג אירושלמי א"נ ר"י דאמר כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו חומרא בעלמא קאמר כמ"ש תוס' סנהדרין דף ל"ה ע"ב בד"ה שנא' מעם מזבחי וכו' ע"ש. ונפקא מיניה אם עלה לא ירד או אם אמרו לו לעלות חייב לעלות ור"י קאמר שיחמיר וימנע עצמו מנשיאת כפים ובזה שוין התלמודיי'. ונ"ל שזהו כוונת מהר"ם מרוטנבורג. שכתב הטור שם בשמו שאין אומרי' לו לעלות ואם עלה אין מוחין בידו. ואף דנראה מדברי הטור דבשב בתשובה איירי. אין לשון הירוש' משמע דאיירי בששב. ולפמ"ש ניחא:

ובדויר ישן. במתני' פירשתי בקונט' מפני חשדא שיאמרו שלקח מהפת שהניח לעירוב וכן פי' תוס' בשם ר"ת. אבל רש"י פי' שהנכנסין לבית אם לא יראו העירוב שם יחשדו בני החצר שמטלטלין בלא עירוב ע"כ. ובסוגיין מוכח דפי' ר"ת עיקר דלפירש"י אין חילוק בין דיור ישן לחדש. ומג"א כתב בא"ח סי' שס"ו ס"ק ו' ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה ברורה שיזכה הקונה בדבר ראב"ח סי' ע'. וזהו לפי' הרמב"ם במשנה שהטעם משום הנאה אבל בגמרא איתא בהדיא משיום חשדא שכיון שלא יראו בו עירוב יחשדו שמטלטלי' בלא עירוב א"כ אף במוכר ביתו מניחין בו עירוב ע"ש. ותמהני שתפס פירש"י עיקר הא לפיר"ת ודאי אם מכר הבית אין מניחין בו. ואיך לא ראו דברי הירושלמי דמפורש כר"ת וכמ"ש. לכן נ"ל ברור לדינא דבמכר ביתו אין מניחין בו העירוב:

והוא שתהא אמת המים עוברת על גביו. בבבלי בסוגיין גרסי' בדמיזל כ"ע ל"פ כי פליגי במסכר ואשקויי שמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא דאמרי אנן מקרבינן טפי ורב אמר תתאי שתו מיא ברישא דאמרי נהרא כפשטיה ליזיל תנן בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון תרגומא שמואל אליבא דרב באמה המתהלכת ע"פ בורו א"ה מאי למימרא מ"ד מצי א"ל סכר מיסכר ואשקי בהינדזי קמ"ל. מעתה מתבאר יפה מאי דוחקי' דש"ס דמוקי למתני' שהאמה עוברת ע"פ הבור דכרב אתיא ושמואל מוקי לה מן הצד דסובר אפי' כי סכר לה עילאי שתיא ברישא ואפי' מן הצד. ומסוגיין מבואר דלא כמ"ש בס' ידי אליהו תיקון קמ"ט בין לרב בין לשמואל צריכין למוקמי מתני' במתהלכת ע"פ בורו והכי מסתבר דאי לרב פריך מה לו לשמואל לתרוצי מתני' אליבא דרב בדבר שהוא חלוק עליו וכו' ע"ש. וכל. זה אינו דשמואל מוקי למתני' אפי' בבור העומדת מן הצד. ולא ידעתי מאי קאמר והכי מסתבר וכו' הא מפורש בהרבה מקומות בש"ס תרגמי' רבה אליבא דר"ח ואביי אליבא דרבא. ומ"ש הלח"מ לפירש"י בדמיזיל כ"ע ל"פ כל הרוצה לדלות ידלה קשה מאי משני מתני' במתהלכת ע"פ בורו אמאי מתמלא ראשון נימא כל הרוצה לדלות ידלה ע"כ. דברי תימא הם הא פירש"י במתהלכת ע"פ בורו שמתמלא מאיליו בדרך הילוכו וא"צ לסכור הנהר. עוד כתב הלח"מ הה"מ פי' באמה המתהלכת ע"פ בורו כלומר שהבור קדם ודלא כפירש"י שמתמלאה בדרך הלוכה וא"צ לסכור הנהר וכו' ע"ש. גם זה תימא ודאי אין פי' הה"מ חולק על פירש"י אלא פירושא קמפרש. וכל מ"ש שם צ"ע. ונ"ל לשמואל בור הקרוב לאמה דמתני' היינו שקרובה לשפת הנהר יותר מהאחרות לפיכך מתמלאה ראשון דהא ס"ל כל דמקרב לאמה קדים אבל לרב ליכא לאוקמי בכה"ג דהא סובר לא אזלינן בתר קרוב. וכ"נ קצת בס' ידי אליהו. והשתא ניחא לי דברי הרמב"ם פ"ג מה' שכנים שכתב המשנה כפשטה:

צרור וזורקו אגוז ונוטלו גזילו גזל מפני דרכי שלום. בבבלי לקמן פ' האומר דף ס"ד ע"ב כ' תוס' בד"ה שאני וכו' דרב יהודה סובר דזוכה לאחרים מדאורייתא אע"ג דמציאת חש"ו לא הוי גזל אפי' לר"י אלא מדבריהם הכא דדעת אחרת מקנה אותם שאני ע"כ וכ"כ הרשב"א. ואני תמה למה לא מוקי למשנתינו בקטן שצרור זורקו אגוז ונוטלו דמודה ר"י דזוכה לעצמו מדרבנן או מפני דרכי שלום אבל בשנוטל חפץ ומחזירו לאחר זמן אפי' מדאורייתא זוכה לעצמו וה"ה לאחרים כמפורש בסוגיין דרב הונא ור"י בחדא שיטתא קיימי. ורב הונא נמי מדאורייתא קאמר דזוכה לאחרים דהא מסיק הכל מודים שאין מתנתו מתנה שנא' כי יתן איש. ומינה שמעינן דלא בעינן דעת אחרת מקנה אותו דהא מה שהוא מזכה מתנה לאחרים לאו דעת אחרת מקנה דאס"ד דוקא בדעת אחרת מקנה קאמר א"כ לא דמיא מתנה להא דאמר זוכה לאחרים ומאי הכל מודים דקאמר אלא ש"מ אפי' אין דעת אחרת מקנה קאמר דזוכה ודלא כמ"ש תוס' ועוד מדקאמר ר"י לעולה אין גזלו מחוור וכו' ש"מ דאף ר"ה מדאורייתא קאמר. וא"ת אי מדאורייתא הא כתיב בפסח ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשינן מיניה איש זוכה ואין קטן זוכה וכן מקשים תוס' שם. וי"ל אע"ג דאינו זוכה בפסח מ"מ בדברים אחרים זוכה דחולין מקדשים לא ילפי' כמפורש בבבלי רפ"ב דקידושין. מיהו לשיטת תוס' צריכין לומר כיון דגלי לן קרא בגט דיש שליח אפי' בחולין גמרי' לכל דיני זכיה ושליחות חולין מקדשים וכן להיפך. ועמש"ל פ"ב ה"ו בתוס' בד"ה צריך ונראה דלירושלמי מעיקרא ל"ק קושית תוס' דס"ל לר"ה כמ"ד בירו' פסחים פ"ח ה"א איש ולא אשה. וא"כ הא דממעטינן קטן דוקא בשזורק צרור ונוטל אגוז אבל במצניע חפץ לאחר זמן זוכה דודאי איש בן י"ג שנה משמע. מיהו מ"ש תוס' שם דף ס"ה ע"א בד"ה ופדה וכו' וא"ת מאי מהני פדיית קטן הא אין מעשה קטן כלום ובת"כ ממעט קטן שאינו פודה מעשר ותנן נמי פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו וקטן חד מינהון וי"ל דאתיא כר' יוסי דתנן שם בתרומות רי"א משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה וכו'. לפמ"ש ניחא בת"כ ובתרומות איירי בקטן ממש שלא הגיע לדעת שנוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה. וכן משמע שם דתנן קטן עד שלא הביא שתי שטרות רי"א תרומתו תרומה ר' יוסי אומר אם עד שלא הגיע לעונת נדרים וכו'. הרי דר' יהודה אומר תרומתו תרומה אפילו קודם שהגיע לעונת נדרים. וכבר הארכתי בזה כל הצורך ביבמות פי"ג ה"ב ע"ש. ותימא מהרשב"א בחידושיו דף ס"ה דמתרץ נמי דמתני' אתיא כרבי יוסי וגורס במתני' רבי יהודה אומר תרומתי תרומה והל"ל דכר' יהודה נמי אתיא. וע"ק א"כ מאי מקשה רב אויא למ"ד. אינו זוכה לאחרים הא לא פליגי אלא בקטן שנוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה אבל בשהגיע לעונת נדרים מודה. ותוס' כתבו שם לר"ח דאינו זוכה לאחרים אע"פ שלעצמו זוכה גם בחילול מעשר לא יזכה לאחרים וכו' ע"ש. ואיני מבין הא גם רבי יוסי מחלק בין קטן קודם שהגיע לעונת נדרים לקטן שהגיע מדאורייתא א"כ למה לא נוקי גם לר"ח מתני' כרבי יוסי וי"א דאר"ח זוכה לעצמו דרבנן ורש"י פי' דף ס"ד ע"ב בד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן. ותימא דבבבלי וירושלמי משמע דבדאורייתא פליגי וכמ"ש תוס' וכמ"ש לעיל. גם מ"ש תוס' שם בד"ה שאני וכו' ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם. תימא איך איכא למילף מגם אתם מיעוט לקטן וכי גדול כתיב באורייתא ואפשר לומר כיון דקטן לאו בר מצות הוא מסתמא לא איירי קרא אלא בגדול וכתיב גם אתם ממעטינן קטן. מיהו תוס' כ' בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה איש זוכה וכו' וכ"ת מהכא דכתיב איש שה לבית אבות יליף דאין שליחות לקטן וכו' ע"ש. ועמש"ל בפ"ב ה"ו בד"ה חוץ וכו'. דליכא למילף מאיש שה לבית אבות. ובהגמ"י פי"ז מה' גזלה אות ד' כ' בשם סמ"ג לכך אין שליחות לקטן שהרי בגיטין ופסחים שכתוב שם שליחות כתוב שם איש ע"כ. ודברי טעם הם. אך קשה לי דלמאי דוקא בגט כיון דליתא בגט דנפשי' לית ליה שליחות כדאמרינן בע"ז אבל מידי דאיתא בנפשי' איתא נמי בשליחות:

הכל מודים שאין מתנתו מתנה וכו'. בבבלי דף נ"ט ע"א גרסי' מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה. ונ"ל דלא פליגי דדוקא במטלטלין קאמר התם דמתנתו מתנה אבל לא מקרקע. אך קשה הא האי קרא במטלטלין הוא דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וע"ק איך יליף מהאי קרא מתנה הא לאו במתנה איירי קרא וי"ל כיון דגלי קרא דאין נתינת קטן נתינה לענין שבועת שומרים כדתנן אין נשבעין על טענת קטן ויליף ליה מהאי קרא ילפינן נמי מיניה דאין מתנתו מתנה:

אבל לקרבן ולשבועה כל עמא מודה עד שיביא שתי שערות. וקשה למה לא קאמר אף לתרומה דאורייתא דהוי רבותא עפי לר' יוסי אע"ג דאמר קטן משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה כדתנן פ"ק דתרומות דוקא תרומה דרבנן אבל לא תרומה דאורייתא וכן מפורש בבבלי פ' יוצא דופן דף מ"ו ע"ב דתרומה שוה לקרבן ולשבועה וע"ק מאי קשיא ליה ממתני' דעירובין שאני עירוב דהוא דדבנן יש זכיי' לקטן ור' יוחנן לא קאמר אלא מופלא סמוך לאיש דרבנן מיהו לזה י"ל כיון דמסיק בבבלי פ' יוצא דופן לר' יוחנן אף ר' יוסי לא פליג אלא בתרומה דרבנן ש"מ דת"ק סובר אפי' מדרבנן אין לו זכייה הילכך צריכין לאוקמי מתני' כר' יוסי. ועמש"ל בסמוך בד"ה צרור וכו' וביבמות פי"ג ה"ב בתו':

מעתה אף לעצמו לא יזכה וכו'. וקשה בשלמא רעהו איצטרך למעוטי הקדש כמפורש בבלי פ' שבועות הדיינין דף מ"ג אבל איש ודאי למעט קטן קאתי וי"ל הירוש' לשיטתו דגרסי' התם כתיב כי יתן איש אל רעהו פרט לקטן עד כדון בשנתן לו קטן ותבעו קטן נתן לו קטן ותבעו גדול ת"ל רעהו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. הרי דסובר דגם רעהו אקטן קאי וא"ת א"כ מנ"ל לירושלמי דאין נשבעין להקדש וי"ל קסבר תרתי שמעינן מיניה:

ירדו לה בשיטת הפעוטות. עיין בקונטרס וכן פירשתי בעירובין דארב הונא קאי. אך קשה הא ר"ה קרא קאמר דמשמע מדאורייתא זוכה וכמש"ל בסמוך בד"ה צרור וכו' לכך נ"ל דר"י בר' בון אמתני' דעירובין קאי ומוקי לה כמ"ד פעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מדרבנן. ש"מ דאפי' לאחרים זוכה. וכן משמע במסכת מעשר שני דגרסי' התם ר"י בר' בון בשם רשב"י פתר לה ירדו לה בשיטת הפעוטות:

כאן בתינוק שיש בו דעת וכו'. כ' תוס' דף ס"ד ע"ב בד"ה אלא וכו' וא"ת מ"ש שפחה מבנו. ובתו הקטנים דאין מזכה על ידן ואור"ת לר' יוחנן איירי מתני' בשבנו סמך על שלחן אביו ולשמואל כיון דס"ל כשמוצא מציאה מריצה אצל אביו אף לכל דבר ידו כיד אביו ע"ש ותימא דלא משני כתירוץ הירושלמי דסיפא איירי בתינוק שאין בו דעת וי"ל דקשיא ליה לפלוג ולתני בדידיה בין בנו שיש בו דעת לאין בו דעת ועוד מאי פסקיה דרישא איירי בשיש בו דעת. ואף שבמסכת עירובין פ"ז ה"ו תירצתי דהיא גופא קמ"ל דסתם שפחה יש בה דעת ע"ש מ"מ עדיין הדבר דחוק:

אבל באילין דקיקתא וכו'. כתב הרמב"ם פרק קמא מהל' זכי' הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהוא בתוך הים וכו' ה"ז אסור מדברי סופרים ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה הרי זה גזלן וכ' הראב"ד ה"ז גזלן להוציאו בדייני' ע"כ. ומדברי רוב המפרשים נראה דסברי דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם ותרווייהו סברי דגזלן דאורייתא הוא ומוציאין ממנו בדיינים כמ"ש הרמב"ם ספ"ו מה' גזלה כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים. וקשיא לי א"כ מה לי להראב"ד לפרש דבר ברור הוא שזהו' כוונת הרמב"ם דסיפא היפוך מרישא איירי וברישא קאמר דאסור מד"ס ובסיפא קאמר ה"ז גזלן משמע דגזלן דאורייתא קאמר וע"ק עד השתא לא ידענו דגזלה דאורייתא יוצאת בדיינין הא קרא כתיב והשיב את הגזלה ומכין אותו עד שתצא נפשו. לכך נ"ל דהראב"ד פליג וקאמר הא דאמרינן בבבלי בסוגיין בכלי כ"ע לא פליגי היינו דמודים חכמים לר' יוסי דגזל גמור מדבריהם הוא ומוציאין בדיינין כמו שסובר רבי יוסי במצודות שאינן כלי אבל גזלן דאורייתא לא ואין בו לאו ואינו נפסל לעדות. ולשון הש"ס הכי דייק דאס"ד דגזלן דאורייתא הויא הל"ל לכ"ע הוי גזלן דהוי רבותא גם לרבי יוסי אבל לפמ"ש ניחא. והרמב"ם דכללא כייל כל גזל של דבריהם אינו יוצא בדיינים ש"מ הא דקאמר ה"ז גזלן דאורייתא קאמר. ונ"ל ראיה לדעת הראב"ד דקשיא במאי זכה זה הפורש מצודה במה שניצוד בתוכו אי משום כליו הא בפורש ברשות הרבים איירי כמפורש שם ברמב"ם וכליו של אדם אינן קונין לו ברשות הרבים כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ד מה' מכירה. וא"ל דשאני הכא דהא מיהת איירי במקום שיש לו רשות לפרוס מצודתו וה"ל בסימטא דקני לו כליו מ"מ כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו לא קנה. ותדע דתניא אין לי אלא ידו גגו חצרו קרפיפו מנין ת"ל ונתן בידה. לא מרבינן אלא רשותו אבל לא כליו. ובכולא תלמודא אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא מצינו שאמרו כן בכליו של אדם וצ"ע. וב"ח כ' בח"מ סי' רע"ג סעיף י"ד מי שפירש מצודה וכו' ואיכא למידק הכא משמע דאינו גזל אא"כ צד ובפ' לא יחפור תניא מרחיקין מצודת הדג מן הדג וכו' אלמא דהוי גזל אפי' לא לכדו וי"ל התם במכיר את חורו אבל בשאר דגים אינו גזל אפי' מדרבנן כל זמן שלא צדן ע"כ. תירוצו תימא מי עדיף מרואה את המציאה תחלה והגביה חבירו אין לו עליו כלום ועוד זה הצד בלחי וקוקרי הלא כבר נודע לו זכותו ואפ"ה לית ביה אסורא אלא מפני דרכי שלום ותקפה עליו משנתו שלא ראה שתוס' בסוגין דף ס' מקשי' קושיתי ותירצו שאני הכא דאומנתו בכך וכו' ע"ש. ולפמ"ש הערוך ומביאו הרשב"א בב"ב פ"ב לק"מ דהתם ה"ל כאלו כבר נצוד ע"ש:

אבל הלוקח ביד זכתה לו ידו. וכתב הרשב"א ולאו במתכוין לזכות בהן קאמר דא"כ מאי למימרא אלא במלקט ביד כדרכה קאמר וכ"מ בירושלמי ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס אין ראיה מן הירושלמי. גם מלשון הרמב"ם פ"ו מה' גזלה לא משמע כן וז"ל עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה בא עני אחר ונטלן מעל הארץ ה"ז גזל מדבריהם ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ ה"ז גזל גמור שהרי הגיע ליד הזוכה בהן ע"כ. נראה שמחלק בין שקצצן בידו או ע"י דבר אחר. וזה דלא כמ"ש בקונט'. מיהו שמעינן מסוף דבריו דאיירי בשרוצה לזכות בהן. וקושית הרשב"א נ"ל דקמ"ל אע"פ שאינו רוצה לזכות בהן עתה אלא כשירד מן האילן וה"ל כנופל ע"ג לקט ושכחה דלא קני כדתנן במתני' אפ"ה ה"ל גזל גמור מדאוריתא. ותוס' כתבו דאיצטרך לאשמועינן בתלושין בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן. אבל רש"י פי' אם לקט ונתן ע"ג הקרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא. וגרסינן בסוגיין בבבלי האי גברא הוה שדי אופייא (ופירש"י מקלות) וקא נתרן תמרי אזל רב כהנא ומינקט ואכיל א"ל חזי מר דבידאי שדיתינהו. מהכא שמעינן דס"ל לרש"י דזיתים שקצץ העני והפיל לארץ גזל גמור הוא ומתני' באותן שנפלו מעצמן וכמ"ש בקונט' ודלא כהרמב"ם. ודברי רש"י כך פירושן אם לקט ביד ונתן ע"ג הקרקע אפי' מעצמן ה"ז גזל גמור וביד לאו דוקא אלא אפי' הפילן ע"י דבר אחר ולא אתי למעוטי אלא בשנפלו מעצמן ע"ג הקרקע וזה נוטה קצת לדעת תוס':

וקוברין מתי עכו"ם ומתי ישראל. בבבלי גרסי' וקוברין מתי עכו"ם עם מתי ישראל ופירש"י לאו בקברי ישראל אלא מתעסק בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל וכ' הרשב"א משמע בפני עצמן לא דנקיט ליה עילה לא מיזדהמני ולא מיחוור דהא עם דקתני כשם שמתעסק קאמר וכו' וכן מפורש בירושלמי דלא תני עם ע"ש. וראייתו אינה מבוררת דהירושלמי איירי בשיש שם גבאי עכו"ם וגבאי ישראל וקאמר דהנך שני גבאים קוברין מתי עכו"ם ומתי ישראל דה"ל כקובר עם ישראל אבל שיקברם הישראל לחוד בעצמו לבדו לא ואפי' משום דרכי שלום אין בו ולא גרע מכל הנך האמורים במס' ע"ז. דהיכא דמצי לשמוטי נפשיה לא התירו בו משום איבה כ"ש מפני דרכי שלום. מיהו מדברי הרמב"ם ספ"י מה' מלכים משמע כדברי הרשב"א שכ' ואפי' עכו"ם צוו חכמים לקבור מתיהם עם מתי ישראל וכו' מפני דרכי שלום הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נועם וגו'. מדמייתי קרא קמא משמע דבכל ענין קוברין מתיהם ועושין להן כל הדברים שחובה עלינו לילך במדותיו ב"ה בכל יכלתינו:

ומכניסין כלי עכו"ם וכו'. בקונטרס הגהתי ומכבסין וכו'. וגי' הרשב"א ומכניסין דלי עכו"ם ודלי ישראל. ואף גי' זו אינה מחוורת. ונ"ל דגרסינו ומכסין דלי עכו"ם וכו'. וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים וז"ל מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל. ובלי ספק שמברייתא זו למד שמכסין אותן כידוע שאין דרכו להוסיף מדעתו דברים שלא נאמרו בתלמוד:

והתני ר"ח יום משתה של עכו"ם אסור. ותימא איך עלה על דעת ר' אימי להתיר הא תנן פ"ק דע"ז ועכו"ם שעושה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. ואף על ר' אבא קשיא למה לא פשיט ליה ממתני' וי"ל דאמרינן בבבלי פ"ק דע"ז דף י"א ע"ב אמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש"י שאין אנו יכולין לעמוד בלא מו"מ עמהם ועוד משום יראה. והני גירדאי דינייהו כבר גולה וסבר ר' אימי יום משתה דקיל שאינו אסור אלא אותו יום ואותו איש בגולה שרי לגמרי וא"ל ר' אבא דתני ר"ח יום משתה אסור אפי' בגולה. והיינו טעמא כיון שאין איסורו אלא באיש אחד אנו יכולים לעמוד בלא הוא גם לא שייך בו יראה ואיבה דבקל יכול להשמט ממנו. וצ"ע בפוסקים שלא חילקו בכך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף