שיירי קרבן/גיטין/ג/ח

שיירי קרבן גיטין ג ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זאת אומרת וכו'. עיין בקונט'. וקשה איך פליג ומוקי מתני' במעת לעת של יום ראשון בלבד א"כ קשיא עד מעת לעת מיבעיא ליה וכן פריך בבבלי וי"ל ר"י לא קאי אמתני' אלא קאמר דלית הלכתא כר"א דמתני' דחלוקין עליו חביריו דתנינן תמן וכו' וכ"ה בבבלי וא"ת א"כ אף מעת לעת של יום הראשון לא יהיה מתוקן דומיא דמקוה וי"ל קים ליה דביום אחד אי אפשר להיות חומץ. אך קשה הא ר' יוחנן גופיה קאמר לקמן שלשה ימים הראשונים ודאי יין. ודוחק לו' דהאי דלקמן קאי אבדיקה דלאחר מ' יום דלא משמע כן בשמעתין. ובבבלי פרק המוכר פירות מפרש דקאי אבודק חבית להיות מפריש עליו וע"ק הא מתני' בפירות שנאבדו איירי ולא ביין וע"ק היינו דר' לעזר דקאמר זו להוציא מדברי ר' לעזר וכמ"ש בקונט' וטעם הדבר למה נתנו חכמים שיעור מעת לעת משעת הנחה לפירות שנאבדו איני יודע דמ"ש מעת לעת הראשון משאר ימים ואם נפרש שנאבדו היינו שנתקלקלו י"ל דשיערו חכמים שאין הפירות מתקלקלים תוך מעת לעת שיפסלו מאכילת אדם. מיהו מלשון רש"י והרמב"ם לא משמע כן. גם ממ"ש רש"י והרמב"ם דחלוקין עליו חביריו על ר"א וסברי מצאן אבודין ה"ז חושש לכל מה שהפריש. ש"מ דלית להו הך סברא דא"כ מנ"ל דפליגי רבנן במעת לעת הראשון דלא דמי למקוה דהא ביין לדברי הכל ג' ימים הראשונים ודאי יין. והא דקאמר בבבלי פשיטא דחלוקין מ"ד מאי למפרע מעת לעת קמ"ל. הא ודאי לאו אמעת לעת הראשון קאי דא"כ עדיין צ"ל דחלוקין דר"א ודאי עד מעת לעת לפני המציאה קאמר כדדייק הש"ס. מדלא קאמר עד אלא ודאי ה"ק סד"א הא דתנן שנעשו ע"ג למפרע טמאות היינו מעת לעת קודם שנמצאת חסר אבל מעת לעת אחר הנחה י"ל דמודו רבנן. והרשב"א בתי' כתב קמ"ל דלעולם חוששין וה"מ כשנאבדו לגמרי אבל החמיץ היין והרקיבו הפירות כו' אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם להתקלקל ע"ש וקשה א"כ מנ"ל לר"א דחלוקין עליו חבירו על ר"א דלמא שאני מקוה דחסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת הלכך ריע טפי וכה"ג קאמ' בבבלי ריש נדה וכ"ת הכא נמי דלמא נאבדו מעט מעט הרי כתבו תו' שם בנד' בד"ה התם וכו' מקוה רגילות להתחס' מעט מעט אבל פירות אין דרכן להיות אבודין מעט מעט וי"ל אבודין היינו שלא ע"י אדם דא"כ ה"ל למתני נגנבו אלא ע"י בהמה חי' ועוף שאין רגילות להיות אבודין בפעם אחת. אלא דלפ"ז המניח פרי אחת או נסכא כסף דלא שייך לומר חסר ואמאי אף רבנן מודו דסומך עליהן. ולא ראיתי מי שחילק בזה וע"ק מאי פריך הש"ס פשיטא הא טובא קמ"ל דבאבודין נמי שייך לומר דחסר ואתי וצ"ע:

יין מגיתו וכו'. הרמב"ם פוסק כר"י דמתניתין וכתב בס' הון עשיר דקתני ר"י אומר משום דחכמים פליגי עליו כדאיתא בירושלמי דחכמים ס"ל עד מ' יום א"צ לבדקו נמצא שחולקים עליו בזמן ואמרו בירוש' דיש קולא וחומרא בדר"י ובדרבנן אבל לפ"ז קשה אמאי לא פסקו בזמן בראשון דלא כר"י דהא פליגי רבנן עליה וי"ל דבבלי מביא תוספתא לפרש דברי ר"י ש"מ דהל' במותו ע"כ. ותימא איך לא שת לבו לעיין בדברי הרמב"ם פ"ה מה' תרומות שכתב בשלשה פרקי' צריך לבדוק את היין שהניח לפרוש עליו שמא החמיץ ואלו הן וכו' ויין מגתו מפריש עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום ע"כ. הרי דס"ל דיין מגתו דין אחר יש לו וכ"כ הכ"מ שם והטעם מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום. והירושל' איין מגתו קאי דפליג ר"י וקאמר עד הפרק מסיק דיש קולא וחומרא ביניהם. מיהו קשה לקמן מיבעי' לרבי קריספא לר"י בכל שנה הוא בודק וכו'. וקאמר תיפתר באילין בני גלילאה וכו' משמע דבשנה הראשונה משעת עשיי' קאר"י דבודק במוצאי החג וי"ל ודאי דיש לפרש כן דברי ר"י אבל לאוקמי מתני' ככ"ע מפרש לה הרמב"ם דאיירי במניח להפריש צריך לבדוק תמיד בזמנים אלו וזה ברור:

מה נפיק ביניהון. וקשה הא רבי סימון קאי אהא דתני יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום א"כ ודאי דנפקא מיניה טובא וי"ל קסבר ודאי עד מ' יום הוא יין ולא קמיבעי' ליה אלא על אותן ימי' שעברו יותר מארבעים יום והא דקאמר עבר ותרם איכא בינייהו ומוקי לה בשעבר ותרם ממנו על החומץ וקשה הא איכא לאוקמי נמי בשעבר ותרם ממנו על היין אי אמרי' למפרע הוא חומץ אינו תרומ' ואי מכאן ולהבא הוי תרומה וע"ק דמשמע דפשיטה ליה לרבי סימון דקודם מ' יום ודאי יין הוא א"כ אף בשלשה ימים הראשונים ודאי יין היא דהא בסמוך קאמר רבי סימון הכי בשם ריב"ל וי"ל קסבר רבי סימון יין מגיתו שאני כיון דחדש הוא נעשה חומץ אפי' ביום אחד. וזה ודאי אין סברא לומר דקסבר ר"ס כל שנעשה חלא תוך שלשה ימים הסמוכים לארבעים יום אמרינן דמעיקרא מעת שיצא מגתו חלא:

שלשה ימים הראשונים ודאי יין וכו'. כ' הרמב"ם פ"ה מה' תרומות הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים וכו' ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ מעת שבדקה תחלה עד ג' ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה. וכתב הכ"מ ברייתא פ' המוכר פירות וכר"י אע"ג דריב"ל פליג וקיי"ל כוותיה לגבי ר"י שאני הכא דדרומאי מתנו משמיה דריב"ל כר"י וכו' ע"ש. וקשה למה סתם הרמב"ם ואמר מכאן ואילך ספק ולא חילק בין אם מצא חומץ שאינו ברור למצא חומץ ברור דאז כנ ג' ימים האחרונים ודאי חומץ כדמסיק הש"ס שם פ' המוכר פירות אליבא דדרומאי וכדמסיק בסוגיין ומפירש לקמן דהלכתא כוותיה דריב"ל. וא"ל דפסק כסתמא דברייתא דתניא כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק הא דרומאי מתני משמיה דריב"נ פירושא דברייתא דקאי אג' ימים הראשונים והאחרונים וכ"פ הרשב"ם ואפשר שגם ר"י מודה בחומץ גמור וכמ"ש הרשב"ם וכ"מ בסמוך בסוגיין וא"ל כיון דסתמא דש"ס פליג אדרומאי לא פסק בהא כוותייהו דהא אף לסתמא דש"ס אריב"ל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ ועוד מ"ט לא נסמך גם בזה אדרומאי ואירושלמי. ונ"ל מדמסיק הש"ס כמאן פשיט ליה פיליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר כר"י וחד אמר כריב"ל. ובעיא דאביי היתה אי מברכין על יין שריחו חלא וטעמו חמרא בפה"ג דה"ל חמרא או שהכל דה"ל חלא ש"מ דהנך אמוראי סברי דבהא פליגי ר"י וריב"ל וכלישנא קמא דש"ס וכיון דקיי"ל ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא ליתא לדריב"ל. ואין לחלק בין חומץ גמור לשאינו גמור וכלישנא קמא. וזה ברור. ומ"ש הכ"מ עוד ויש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני. מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק כר"ש במקום רבנן ואפשר דמשמע ליה כיון דאיפליגי אמוראי בפ' המוכר פירות בהאי ברייתא ש"מ דהלכתא כוותיה ע"כ. ודבריו תמוהים טובא חדא שתקפא עליו משנתו דסבר הך דמקוה ברייתא היא ואינו כן דמתני' הוא פ"ב דמקוואות. ואין לדחות סתם מתני' מקמי ברייתא וע"ק. הא בפ"י מה' מקוואות פסק הרמב"ם דטמא ודאי. וע"ק מאי ראיה מייתי מפלוגתא דאמוראי הא ודאי נפקא מיניה לדינא לענין ברכה לר"י מברכין איין דריחיה חלא וטעמו חמרא בפה"ג ולריב"ל מברכין שהכל וכמ"ש בסמוך וצ"ע. ועיין במ"ל פ"י מה' מקוואות:

ואתיין אילין וכו'. וקשה הא לא דמיין להדדי דהכא פלוגתייהו בחומץ ברור והכא במאי פליגי וי"ל התם נמי טעמא דריב"ל חלודה גמורה שלא תהא רישומה של מחט ניכר א"א שתהיה פחות מג' ימים. ונ"ל דפלוגתייהו דמחט נמי היא בפירושה דברייתא וה"ג תני הניחה שיפה ובא ומצאה חלודה הרי היא בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי שהעלית חלודה וכ"ה בתוספתא פ"ג דטהרות וקאריב"ל הרי היא בחזקת שיפה בשלשה ימים הראשונים עד שיאמר ברי לי שהעלית חלודה היינו ג' ימים האחרונים והאמצעים ספק ור"י מפרש לה הרי היא בחזקת שיפה בג' ימים הראשונים ומשם ואילך ספק עד שיאמר ברי לי שהעלתה חלודה והיינו עד שעת מציאתה. והר"ש פ"ג דטהרות מיתי לה להך תוספתא ופירשה בענין אחר גם יש לו גי' אחרת ע"ש ואין דעתי נוחה בהן. ובמ"ל כ' פט"ו מה' שאר אבות הטומאות לא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה דמחט שאמרו בירושלמי ע"כ ואפשר לומר לשיטתו אזיל דבפי"א מה' כלים כתב המשנה כצורתה מחט שהעלתה חלודה אם מעכבת את התפירה טהורה ואם לאו טמאה וגרסי' עלה בשבת פ' במה בהמה א"ר ינאי והוא שרישומה ניכר פירש"י דלא בעינן שתהא חלודה כל כך שלא תהא המחט ניכרת כלל אלא כל שמעכבת התפירה וניכר החלודה בבגד טהורה לפיכך אין שיעור לחלודתה ולא בעינן ג' ימים לחלודתה ואיהו פסק כר"י דלא חייש גם בשלשה ימים האחרונים אימר לא הוחלדה כמו שכתב ביין וכמש"ל בד"ה שלשה ימים וכו'. אך היא גופא קשיא למה השמיט הא דר' ינאי וכמ"ש במ"ל שם:

המוכר יין לחבירו סתם וכו'. וקשה מאי קפשיט ליה מהך דלמא איירי בשבצר קודם החג ומכרו לו באותה שנה קודם החג וקאמר דחייב באחריותו עד החג וא"ל אי בשנה הראשונה בשבצר קודם החג איירי עדיין ה"ל יין מגיתו שהוא בחזקת יין עד מ' יום דהא אליבא דר' יהודה קיימינן ואיהו אמר לעיל אף ביין מגיתו עד הפרק וי"ל דא"כ ה"ל למתני המוכר יין מגיתו לחבירו דודאי אין סברא שבצר ימים רבים קודם החג דלא ה"ל יין מגיתו ודוחק:

הדרן עלך פרק כל הגט

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף