שיטה מקובצת/נדרים/נד/ב

שיטה מקובצת נדרים נד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי. דנהי נמי דמיניה הוא מאחר שדרך הוא לימלך על דבר כזה (מ"מ) משום הכי לא חשבינן ליה כעושה שליחותו לענין שיתחייב מעילה בעל הבית אלא אם כן צוה לו בפירוש שיתן לו מאותו דבר עצמו כי נהי נמי שיש במשמעות בשר כבד או בכלל כבד בשר להרבה בני אדם יכול בעל הבית לומר לשליח לא היה דעתי לומר לך אלא מבשר ממש או מכבד ממש ואם לא היית מוצא הדבר עצמו שהייתי אומר לך היה לך לימלך בי. הרי"ץ ז"ל.

ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא בנדרים ואינו מחמיר אבל לענין מעילה כולהו מודו דשליח מביא קרבן ולא בעל הבית דמדאורייתא לאו מיניה הוא. שיטה. אבל הרי"ץ ז"ל כתב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא במתניתין ואמר דילועין לאו בכלל ירק הן ואתיא מתניתין דמעילה נמי אליביה רשב"ג היא דמאחר דאשכחן ליה דקאמר דכבד ובשר תרי מינין נינהו מפני שצריך השליח לימלך ביה הוא הדין נמי ירק ודלועין מטעם זה. עד כאן.

בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. יש להסתפק אמאי לא נקיט בני מעים עם אלו הנזכרים לאיסור אם נאמר שבני מעים ודאי מותרים אפילו אליבא דרבי עקיבא וליכא מאן דפליג אם כן ה"ל לאשמועינן בהדיה אם המותרים בין לרבי עקיבא בין לרבן שמעון בן גמליאל. הרי"ץ ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: בראש וברגלים ובקנה ובעופות. תימה לימא סתם ואסור בקרבים ובני מעים. וי"ל דבשאר בני מעים כגון הדקין והכרס לכולי עלמא מותר ואינו אסור אלא בקנה שיש בכללו הכבד והריאה ופרט הלב לפי שהוא יותר בשר מאלו ובאלו אסור לרבי עקיבא אבל לרבנן בכולן מותר אבל בכרס ובדקין אפילו לרבי עקיבא מותר. ויש אומרים בהפך דבשאר קרבים לכולי עלמא אסור לפי שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מעים ואיפש' דלכולי עלמא בשאר בני מעין מותר בהן. וא"ת והא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. וי"ל שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה. וצ"ע. ובפירושים ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור שיש להם שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דקאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר ואין זה מחוור כלל ולא מתיישב כהלכה. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: והנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים וקנה ולב ועופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וקרבים כי באמת יותר חשוב בשר ודומה לבשר לב וכבד מבני מעים וכן היה רשב"ג אומר דבר הדומה לזה קרבים לאו בשר לענין נדרים כמו שאמר למעלה. אי נמי לענין זבינא מכר לו ליטרא בשר אינו יכול לערב לו מקרבים בכלל אותה ליטרא. עד כאן.

ואוכליהן לאו בר איניש הדיוט הוא. ויש ספרים שכתוב בהן אוכליהון לענין זבוני לאו בר איניש. ועוף בר איניש הוא כלומר הרבה בני אדם חשובין אוכלין אותן הרבה מהן בביתם אבל מאן דזבין להו בשוקא ונותן מעותיו כדי לקנותם לאו בר איניש הוא כלומר שוטה הוא. ומצאתי זה הפירוש שבוש הוא ואינו מן הספר ומאן דהוא פירשו כן לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן וזה הכריחו לפרש כן וכתבו בגיליון והסופר עשה מבפנים. הרא"ם ז"ל.

ומאי שנא בשר עוף לת"ק דאסור דמימליך עליה שליחא דגים נמי מימליך שליחא דבדלא משכח בשר וכו'. משמע מדאקשינן וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ובכל מקום דממליך עליהו שליח הוי בכלל ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא היו בכלל ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל מדלא תריצנא לדת"ק במקום סתם. וא"ת אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר. וכפי הפירוש הא' שכתבתי למעלה ניחא אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך ולמה לוקה שליח אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. וי"ל דמכל מקום כיון שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם וזה לא נמלך גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

כתב הרי"ץ ז"ל והר"ם פסק כרבי עקיבא פ"ט מהל' נדרים וכלל קרבים באיסור בכלל שאר מיני בשר אליבא דרבי עקיבא. ונפלאתי על דבריו מאד כי לפי שקול הדעת נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דמוקמינן לה אליבא דרשב"ג כדקיימא לן בכל מקום דהלכה כסתם משנה ואיך פסק כרבי עקיבא. ועוד פלא גדול עליו דבהדיא משמע בגמרא דטעמיה דרבי עקיבא משום דכל מילתא דממליך שליח מיניה הוא ולפירוש זה דוקא במקום שדרך השליח לימלך הא בכל מקום לא. והוא כתוב בפירוש וז"ל: ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבים מותר בחגבים. ולמה כתב טעם דממליך דוקא בדגים ולא בשאר והא קאמר בגמרא מאי שנא עופות דממליך שליחא עליה דגים נמי ממליך שליח עליה. ועוד למה הביא דין דדגים סתם ולא חלק בהם בין היכא דהקיז ובין היכא דלא הקיז או כגון דכייבן ליה עיניה בשעת הנדר או לא כייבן ליה כמו שחלק בגמרא. ועוד פלא גדול דפסק שם כסתם מתניתין דקאמר מותר כדלעיל ופסק כרבי עקיבא בענין ראש וכבד ורגלים וקנה והנה הוא מזכה שטרא לבי תרי ותרי מילי דסתרן אהדדי (נתקו בו) נינהו טעם ת"ק דמתניתין דכל מילתא דממליך עליה שליח לאו מיניה הוא כדמשמע הכא בשמעתין דקאמר במאי קא מפלגי וכו' וטעם ת"ק דברייתא דפליג על רשב"ג סבירא ליה כל מילתא דממליך עליה שליח מיניה הוא כדקאמר הכא מאי שנא בשר עוף לת"ק דאסר דעביד שליחא דממליך וכו' ובלי ספק אותו תנא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דרשב"ג. ולא יכולתי ליישב דבריו כלל. והפסק הנכון בעיני דהלכה כת"ק דרבי עקיבא כסתמא דמתניתין וכרשב"ג דברייתא והכל חד תנא הוא.

פרח ליביה כצפורים. כשהלב נוקף תדיר דומה לפורח. אי נמי כמו פרחה ליבה ומתה כלומר שלבו נעשה חלש ומתעלף. ולא בשר מליח כל שהוא (דשלמים) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: כשלמים ועיין בסוף הדיבור הזה לא מיקרי מליח. ולא בצלים. ויש ספרים שכתוב בצים. ולא במגולגלין מיירי דאינהו טובים שמחממין ומלחלחין האצטומכא שנתקררה מחמת ההקזה ומחמים הראש אבל מבצלתא לא אינם טובים דמחמת ההקזה נחלשה האצטומכא ואין בה כח כל כך לטחון אותם ויהיה האדם מיצר מלצאת על ידיהן אבל בצלים לעולם רעים אף בשעה שהאצטומכא חזקה שמעלין עשן אל המוח (וי"ל שכן אחר הכאב שהוא חלשה) אמר המגיה אולי צריך לומר: וכל שכן אחר הכאב שהיא חלשה קרב העליון קרוי אצטומכא אותו שמקבל המאכל. והוא הדין דמצי לאקשויי אי הכי בשר מליח ליכול ואמאי אסר ליה בכל מיני בשר ויכול היה לתרץ בבשרא שהיא כשלמים מיירי. הרא"ם ז"ל.

פרח ליביה כצפורא שאינו סועד לבו ממש כבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין ובעופות הפורחים והקטנים איירינן דאלו בעופות הגדולים הפורחים או כאותן הגדילין בבית כגון תרנגולין ותרנגולות לא מיירי כלל כי אלו ודאי בריאים אפילו יותר מבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין דם לא על הדגים כלומר לא על סמך לאכול דגים ולא על סמך לאכול עופות הקטנים הפורחים. הרי"ץ ז"ל.

אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ונראה לי להאי לישנא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. והני לישני לא פליגין אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים. ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי (מיהו) מהו בבשר מליח מי שריא ליה בדגים דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח או דילמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים דלא בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדרו אלא מדין המלכה וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו שאינו מכניסתו בכלל נדרו אבל בשר מליח דבשר ממש הוא אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו או דילמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול. ואולי יש להכריע לחומרא מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא כשהקיז דוקא ואלו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה למימר נמי לאפוקי כדגים. הרשב"א ז"ל.

אי הכי אכיל דגים. כלומר כיון דאמרת דכייבין ליה עיניה אם כן הדגים טובים לו אם כן מזה נדר לפי מה שאמרת שמן המאכל הראוי לו נדר. ההוא בסוף אוכלא כשהתחיל להתרפאות והתחילה להכניע (המריחה) אמר המגיה אולי צריך לומר: המרה. מהשמטה האדומה המעלה עשן המאכל המעופש בבטן לעינים ולמוח שתולדה חמה ויבשה והדגים לחים וקרים ומסייעים להשפילם ולכן טובים. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה. אי הכי אכל דגים בניחותא קאמר אם כך היא שחש בעיניו אכיל דגים טוב לו שיאכל דגים. עד כאן.

בסוף אוכלא בקינוח סעודה אבל בתחלת סעודה קשיא לעינא. או יתכן לפרש סוף אוכלא סוף החולי אבל בתחלת החולי קשה. הרי"ץ ז"ל. כתב הרמב"ן ז"ל ואיתא להא בהלכות דכל הבשר ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא אמר המגיה לפי הל' הרמב"ן ז"ל: מידי דחזי ליה אבל דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא אם כן משתמע (משמע) מיניה בהדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו בלבד. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף