שיטה מקובצת/בבא קמא/יד/א

שיטה מקובצת בבא קמא יד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא ביום חייב. תימה ולימא חייב המשאיל דהא רישא נמי בחיובא דמשאיל איירי. וי"ל דפשיטא דמשאיל פטור ביום כמו בלילה כיון דהיתה עומדת במקום שמירה ואין עליו לידע אבל שואל שהוא בביתו יש לו לידע ביום מתי נפרצה. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה לי דסיפא על כרחך בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. ע"כ.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל הא ביום חייב. וא"ת לישני לה דחייב המשאיל קאמר. ועוד קשה היכי דמי אי בכותל רעוע אפילו כי נפרצה נמי בלילה ליחייב ואי בשאינו רעוע ביום אמאי אינו חייב. יש לומר דמיירי בכותל רעוע ומכל מקום ביום חייב דנהי דאנוס הוא בפרצת הכותל מכל מקום היה לו ליזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצתה ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. והשתא ניחא דלא מצי למימר דקאי אמשאיל דמשאיל אפילו ביום פטור דהא אינו יודע מתי יצתה שהרי אינה בביתו שהבהמה שם ולא רמי עליו לחזור אחר הבהמה אבל שואל שבביתו היא וידע בה כשיצאה רמי עליה לחזור אחריה ביום כדפירשתי. ע"כ.

ותלמידי הר"י תירצו בשם גליון תוספות דאם איתא דחייב קאי אמשאיל לא הוי ליה למתני תו בסיפא חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ משום חיובא דמשאיל דמרישא דמתניתין שמעינן לה דהוי כשאר מזיקין דמשלמי ממיטב כדקתני ברישא ולא איצטריך סיפא לאתויי הא אבל לגבי שואל הוי חדוש לשלם ממיטב. ע"כ.

אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל הא ביום חייב. וליכא למימר על המשאיל קאמר דאם כן אפילו נפרצה בלילה ופרצוה ליסטים נמי ליחייב דכיון דשואל לא קבל עליו שמירת נזקיו הוה ליה כאילו הניחו בלא שומר בלילה ואי הוה גביה כשפרצוה ליסטים הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שומר ומינטר לה ואם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה אלא ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו ביום נמי ליפטר. ושני ליה הכי קאמר ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצתה והזיקה ביום חייב ונפרצה בלילה וכו'. ותמיהא לי טובא תנא אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל ומאי טעמא לא אסיק למימר דינא דמשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים חייב דשמעינן נמי דינא דשואל מינה והשתא סתים סתמיה דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ע"כ.

ח"מ שצ"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתן ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבין כמו שיתבאר במסכתא זו. הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעת השומר הרי הוא אונס. ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובין מן המזיק כדינם. הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורין הבעלים מכלום. הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד. קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקיו הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבין אם הוזקו על דרך שהתבאר. מכל מקום נפרצה כותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה כותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו. קבל השומר עליו שמירת נזקיו אבל לא שמירת גופו כל שהזיק השומר חייב וכל שהוזק השומר פטור ובעלים חוזרים על המזיק. ע"כ.

מי לא פליגי. כתוב בתוספות הוה מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה וכו' גם לפירוש הקונטרס דלקמן הוי מצי לאוקמוה לפירות דחד ולשניהם לשוורים. וגליון תוספות כתבו דלא מצי לאוקמי כמו שכתבו בתוספות דלשון חצר השותפין אינו מיושב. ואומר הר"י דלהכי קרי שותפין דלעולם רשות לשניהם ליתן פירות אך מי שמקדים אז לחבירו אין עוד רשות ואם יבואו שניהם יחד לשניהם רשות מיהו סתם שותפות אינו כן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות. ואם תאמר ולימא איפכא דמיוחדת לשוורים ואינה מיוחדת לפירות ודוחק לומר משום דדייק נמי דקתני התם דומיא דפונדק ופונדק אינו מיוחד לשוורים אלא לפירות. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דאם היתה מיוחדת לשוורים מי לא חשיב חצר הניזק כלל אפילו לענין שן דהא ברשות נכנסה. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מתקיף לה רבי זירא. כאן מצינו למימר דאגופה דברייתא פריך. ויש לפרש דפריך אשנוייה והכי פריך הא בעינן בשדה אחר אלא על כרחך משמע לן דאפילו הכי חשוב שדה אחר אם כן אפילו מיוחדת לשניהם והדרא קושיא לדוכתה קשיין אהדדי. מהרב ר' משה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק וכו'. תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגי וכו'. קשה לי למה לן לשוויי פלוגתא ביני מתנייתא לימא אמר לך רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דבהכין מודה ודאי רבי אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפירקין בגמרא דבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך. ועוד דכי אוקימנא האי מתניתין במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת וכו' ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת וכו' שדה אחר וכו' אמאי דחקו עצמן לכך לאוקמה במיוחדת לפירות לאחד מינייהו ואפילו תרצה לומר דאין הכי נמי אלא דאביי לא בעי לאוקמה הכין אלא אוקמה במיוחדת לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפילו הכי שדה אחר קרינא ביה. ובעלי הגמרא נמי דפריקו אלין תרתין מתנייתא ואוקמוה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן הא לרבותא. הא ליתא דאם כן הוה ליה לרבי זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר רבי זירא ההוא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותבוה מינה לרבי אלעזר שפיר הוה מצי טפי לפרוקי במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקום ככולי עלמא בין כרב חסדא בין כרבי אלעזר ותו לא איצטריכינן למעבד שאילתא לימא מדמתניתין לא פליגן וכו'. וצריך לומר דעל כרחך לא אפשר לאוקמי לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא על כרחך במיוחדת לזה ולזה לפירות הוי וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה רבי זירא לומר דמשבשתא היא ומסמכינן לרב יוסף מקמי ברייתא דרבי שמעון והוא דעתיה דמאן דאמר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן כלומר אחריתי פליגא אההיא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא ולא קרינן ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמסמכינהו לתרווייהו כהלכתא הכי סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים שדה אחר קרינן ביה. ואכתי קשיא לן דכי אתיא לתרוצי תרתי מתניתין דרב יוסף במיוחדת לפירות וכו' ודרבי שמעון לפירות ולשוורים דומיא דבקעה משמע דאתא לדחויי מאי דקא מתרצינן אליבא דרבי אלעזר דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותובי לדרבי אלעזר כדמעיקרא מההיא דרב יוסף ואם כן היכי מיבעיא לן בתר האי אוקמתא לימא כי היכי דמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דרב יוסף אמר רבי אלעזר ולומר דלא מודה בה רבי אלעזר ואמרינן נמי אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל המיוחדת לשניהם לאו שדה אחר קרינן ביה. וי"ל דמאי דמתרצינן כי תניא ההיא בחצר המיוחד לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למהדר ולאקשויי לרבי אלעזר קא אמרינן אלא שלפי שאמרו אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגי ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דרבי שמעון אמרינן דלא דחו חדא מינייהו ותרווייהו איתנהו. ואפשר דרבי אלעזר ורב חסדא תרווייהו נמי לא פליגי ותרווייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר דפטר במיוחדת לזה ולזה בכללי דרבי שמעון ומעיקרא כי אותבינן מההוא דרב יוסף לדרבי אלעזר וכי אתינן נמי לדחויי הוה ס"ד כדתני רב יוסף לדרבי אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליג בכללי דרבי שמעון ולא מסקינן אדעתא דומיא דפונדק קאמר ומשום דאסתפק לן הכין איבעיא לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהאי דאוקימנא ותריצנא במתנייתא או לא. וגירסא אחרת יש מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא מי פליגי והתניא וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ורבי אלעזר הוא דמתרץ לה למתניתין. ואינה מחוורת בעיני דכיון דלפרוקה לדרבי אלעזר מתרצינן הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי רבי אלעזר הכין סבירא ליה ומאי קא מיבעיא ליה למימר מדמתניתין לא פליגן אמוראי נמי לא פליגן. וי"ל דרבי אלעזר פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דילמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין לפירות קא מחייב מדאקשי עלה ממתניתין דקתני ורשות הניזק והמזיק ופריק דהכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חב המזיק אלמא לא מפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דאמר ליה פירותיך ברשותי מאי בעי אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב. אלא דאכתי קשיא לאותה גירסא דהיכי פשטינן דרבי אלעזר מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמילתא דרבי אלעזר לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך וכו'. והגירסא הראשונה נראה לי עיקר דגמרא הוא דמתרץ להו למתנייתא ומוקי להו בהכין ולא רבי אלעזר ולא לפרוקה לדרבי אלעזר כנ"ל. קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן וכו'. קשה לי אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וכו' וההיא על כרחך לא לזה ולא לזה אלא לחד מינייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין. וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשויי ליה מדיוקא. ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושה שאינה של שניהם אלא דחד כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רבי אלעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגי והא תניא ד' כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר הדר אמר לעולם לאו תנאי היא ולא קשיין אהדדי וכו' והא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים דהוי ליה כרשות הרבים והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשוורים דכיון דאין להם רשות להכניס שם שוורים שדה אחר קרינן ביה ולגבי שן הויא לה חצר הניזק. מתקיף לה רבי זירא וכיון דמיוחדת לשניהם לפירות לאו שדה אחר הוא וכו'. וקשה לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים כדאמר לקמן. וי"ל משום דקתני לה דומיא דפונדק דאין דרכו להעמיד בו שוורים ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן וכו' אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי מדאצטריכינן לדחוקי מתניתין ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריך להכי דהא משכחי לה בפיטורא וחיובא בקושיא דאביי ובפירוקא דרבי זירא פליגי כלומר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ודאי לא פליגי דההיא לגבי שן הויא לה רשות הרבים אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים כלל דרב חסדא מוקים לה להא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים ולרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר מוקים לה לדרבי שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים והוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר ואף על גב דקתני לה דומיא דבקעה קשיא לן ולמאן דפטור והא צדי הרחבה דכהאי גוונא הוי ומשתלמת מה שהזיקה ואיכא למימר דבכי הא ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פירי להדי ביתיה. ע"כ לשונו.

לימא וכולי אמוראי נמי לא פליגן. תימה היאך נסתפקו בדבר זה והא רבי אלעזר גופא הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כרבי טרפון היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם אלמא עד שתהא מיוחדת לאחד מהם לפירות לא מחייב רבי אלעזר. ונראה דההיא מימרא דרבי אלעזר לא שמיע להו. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד. תימה לי דאם כן מאי לא לזה ולא לזה ליתני לא לזה ולזה. ומדוחק יש לו לומר דהכי קאמר לא לזה ולא לזה לשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הרשב"א ז"ל.

אימא סיפא. הכי גרסינן לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל וכו' מאי לא לזה ולא לזה וכו' והא בעינן ובער בשדה אחר דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ומנו דניזק וקתני על הקרן חצי נזק אתאן לרבנן רישא רבי טרפון וסיפא רבנן. רבינא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ומנו דניזק ולזה ולזה לשוורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נוסחת הספרים שכתוב בהם ולא לזה ולא לזה ואף על פי שאמרו אלא דחד לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהן חוץ מפירות ולשוורים שהיא מיוחדת לניזק. וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה משמע שאין להם שום זכות בחצר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם כלומר שאינה משותפת אלא היא לאחד ואם היא לאחד האיך אמר בתחילה שאינה לא לזה ולא לזה. אבל כך רצה לומר שאינה לא לזה כולה ולא לזה כולה אלא לשניהם ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד אבל אינה לפירות ולשוורים אלא לניזק וזה שאמר כגון חצר שאינה של שניהם ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

כתבו בתוספות בדיבור לא לזה ולא לזה ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים וכו'. כדמוכח לעיל. קשה והרי אינו דומה לעיל דהתם דוקא במיוחד לשניהם לפירות ולשוורים הוי כרשות הרבים אבל הוי מיוחד לפירות דחד ולשניהם לשוורים הוי חצר. ויש לומר אם כן כשאמר התלמוד הא דתני רב יוסף דאוקמה בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים יעמיד אותה כשאינה מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים ואז הייתי יודע דאם היא מיוחדת לחד לפירות ולשניהם לשוורים אכתי הויא חצר הניזק ומדלא קאמר הכי שמע מינה דוקא מיוחדת לשניהם לפירות הויא חצר הניזק אבל אם היא מיוחדת לפירות לחד ולשניהם לשוורים הויא רשות הרבים. גליון.

וזה לשון הרא"ש ז"ל ומיהו יש לחלק דלעיל מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים אבל הכא דמיוחדת לחד מינייהו לפירות אף על פי דמיוחדת לשניהם לשוורים חשיבי חצר הניזק. ע"כ לשונו.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל התוספות מוחקין הגירסא. וקשה לי נקיים הגירסא ונאמר כן מתי שיש לו פירות לחד אז אין לו רשות לשוורים וכשאין שם פירות אז לשניהם רשות לשוורים. וכתבו בתוספות כדמוכח לעיל. ונראה דמוכיח מדקאמר לעיל כיון דאינה מיוחדת לשוורים. וא"ת הטעם אינו אלא שמיוחדת נמי לפירות אבל אם לא היתה מיוחדת לפירות ייחוד שוורים אינו מזיק אם כן לא יאמר כיון שאינה מיוחדת לשוורים יאמר כיון שאינה מיוחדת לשניהם כיון דבשניהם תולה אלא ייחוד שוורים גרע טפי. עוד כתבו בתוספות ועוד לישנא לא משמע הכי כלומר דברייתא קתני לא לזה ולא לזה דהוה ליה למימר לא לזה ולזה. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דניחא ליה למימר הכי דאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה אלא דחד דהוי רבותא לגבי קרן שאפילו הכי הויא רשות הרבים. ודוחק דאם היו שניהם לפירות הוי רבותא לאידך גירסא דאפילו הכי הוי חצר הניזק ומה ראה לאשמועינן האי רבותא מהאי רבותא. ע"כ לשונו.

רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון וכו'. תימה דלעיל אמר רבינא דלא פליגי אמוראי דמודי רבי אלעזר במיוחד לפירות ולא לשוורים דחייב ואם כן אמאי איצטריך רבינא הכא לאוקמי בשאינה מיוחדת לשניהם לפירות אלא לחד אפילו מיוחדת לשניהם נמי. ושמא הכא משמיה דרבא קאמר וליה לא סבירא ליה. אי נמי אוקמה הכי משום דסבירא ליה דפליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא קתני לא לזה ולא לזה משום הכי ניחא ליה לאוקמי דאף בפירות לא לזה ולא לזה אלא דחד. ע"כ גליון תוספות.

הגליון תירץ אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא וכו'. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דהכי הוי רבותא לגבי קרן דאף על גב דלגבי פירות הוי דחד הוי לגבי שוורים רשות הרבים. ודוחק דאפילו היה לשניהם לפירות הוי נמי רבותא כיון דלשניהם לפירות הוי חצר הניזק. ע"כ תלמידי הר"י ז"ל.

הכי גרסינן לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולא לזה ולא לזה לשוורים והיא גירסתו של רבי יעקב ז"ל. ולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק היא דאמר ליה בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים היה לך לשמור פירותיך. הרשב"א ז"ל.

אי הכי ארבעה כללות שלשה הוו. כך גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דעל כרחך ליכא אלא שלושה כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת. וכן אי אפשר להחליף לחייב את השן ואת הרגל ולפטור את הקרן. אבל רש"י ז"ל והתוספות מקיימין אותה ופירשו וכו'. ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והיא הנכונה שבגירסאות. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל קיים הגירסא כפירוש רש"י ותוספות וז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו בשלמא אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן היינו ארבעה כללות דינים שנים שהן שווין בהן והשלישי יש בו שתי דעות ונחשבו לשני דינים והיינו ארבעה כללות ואותן שהן שווין דין רשות המזיק ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה והשלישי שיש בו שתי דעות הוא רשות הניזק לגמרי דפליגי ביה בקרן אלא השתא ארבעה דינים תלתא הוו דשן ברשות הניזק תנא ליה וקרן ברשות הרבים דהיינו חצר המיוחדת לשניהם לשוורים או שאינה מיוחדת לשניהם כלל הא תנא ליה שלושה כללות בארבעה מקומות והן רשות הניזק לגמרי ורשות המזיק לגמרי ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה וכדומה לה ורשות הניזק לשן ורגל אבל לקרן מיוחד לשניהם. וקשה לי אי מקומות קא חשיב ליתני ששה מקומות דהא איכא חצר שאינה של שניהם כלל ורשות הרבים. ואם תאמר אלו בכלל בקעה הם שהרי שניהם שווין בהן הא איכא אחריתי והיא חצר שהיא מיוחדת לניזק לפירות ולמזיק לשוורים דלגבי שן הויא חצר הניזק ולגבי קרן הויא ליה חצר המזיק. ואיכא למימר האי אף על פי שהיא מיוחדת למזיק לשוורים לא הוה ליה חצר המזיק דנהי דלגבי נזיקין דשור בשור הויא ליה חצר המזיק אבל גבי נזיקין דשור באדם הויא לה רשות הרבים לנגיחה ונגיפה ובעיטה וכן לרבינא על כלים משום הכי לא תנא ליה. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה לפירות ולשניהם לשוורים תם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הנה שלושה דינים ופרקינן שלושה כללות בארבעה מקומות כלומר לזה לפירות ולזה ולזה לשוורים שני מקומות הם. ע"כ ולא הבנתי דעתו.

ח"מ שפ"ט ולענין פסק הלכה הרי"ף פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב. ואני תמה שהרי סוגיין שמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשיה בכלליה לרבי שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אילימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מפרשינן להו כלל דרבי שמעון אלא בהכין ורבי אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהיא סוגיא דגמרא. וי"ל דההיא פירוקא דפירקו בעלי הגמרא ואמרו מתניתין לא פליגא וכו' ואוקימו הא דרב יוסף במיוחדת לשניהם וכו' וכלליה דרבי טרפון וכו' חשבינן ליה קושטא מדקאמר דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וכו'. ואף על גב דאקשי בה רבי זירא לאביי קים לן דאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה שמע מינה והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דילמא משום דבעי לאוקמה לחיובא כדברי הכל ואפילו לרבי אלעזר דסבירא ליה דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דרבי זירא כי היכי דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לרבי זירא אמאי חייב. ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה. כן נראה לי. וחצר השותפים דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפים על חבירו אבל אחר דעלמא ודאי חייב. הרשב"א ז"ל.

כתבו חכמי הצרפתים שחצר שאולה או שכורה חצר הניזק היא ואף על פי שאין השאלה והשכירות קונין. מאירי ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף