שיטה מקובצת/בבא מציעא/קיח/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא קיח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה. פירש רש"י דזמן קא קשיא ליה דבמתניתין תני המוציא מוציא והמובל מזבל ואלו רבי יהודה שרי טפי טובא. ומשני דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ומתניתין עצה טובה קמשמע לן. ואם תאמר ולישני ליה לעולם רבי יהודה ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. יש לומר דלא מצי למימר הכי דאלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי והיכי תנן המוציא מוציא והמזבל מזבל. אבל אחרים פירשו דזמן לא קשיא ליה דמתוקמא ליה מתניתין שפיר שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל דלעולם לאלתר שרי כגון המוציא מוציא והמזבל מזבל אלא הא קשיא ליה דמתניתין קתני דאפילו בשעת הוצאה שהוא עושה ברשות אם הזיק משלם מה שהזיק ואלו לרבי יהודה פטור כיון דיהיב זמן שלשים יום והא ודאי לאו דינא הוא אלא תקנתא ואם איתא דמחייב בנזקיו היכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. ועוד דתלי טעמא בתנא דיהושע ויהושע אוהב ישראל היה ולא מתקן להו מילתא דפסדי בה אלא שמע מינה דכל שהוא עושה ברשות פטור. ואפילו הכי דחינן דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ולא סלקא במסקנא דהא אסיקנא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי יהודה דכמון דיהיב ביה זמן מרובה מתקנתא שמע מינה פטור כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי חשבינן בסמוך רבי שמעון בן גמליאל בהדי מאן דסביר להו דכל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא מלאכתו בפני שלשים יום כלומר מדיהיב זמנה כולי האי מתקנתא שמע מינה דפטור שאם לא כן תקנתו קלקלתו. וזה שלא כדברי רש"י שפירש דמדקתני אף קא דאיק. הר"ן ז"ל.

כולהו סבירי להו כל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם וקא חשיב לדרבי שמעון בהדייהו. קשיא לי כמה תנאי איכא כי הנך ובכמה מקומות אמרו ולזה פטור ועל זה חייב אלא שלא הוצרך לומר באותן שעושים בתוך שלהם שלא במקום פשיעה שפטור שאין זה משום רשות בית דין וכן מה שהוא עושה בתוך של חברו וברשות חברו שגם זה אינו משום רשות בית דין אלא אלו שעושים במקום שאינו שלהם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה ותקון מלאכתו ברשות הרבים לרבי שמעון בן גמליאל שאינן אלא משום רשות בית דין ודרבי שמעון נמי אף על גב דבתוך שלו הוא עושה כיון דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא וצריך לעיין תמיד ואפילו הכי פטר ליה רבי שמעון מתשלומין משום הכי חשיב ליה בהדייהו דהא תלמוד דרבנן דקא יהבי שיעורא לדליקה לפיטורא והכא קא ממיבי ליה אלא שמע מינה משום דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא כמי שעושה בשל חברו היא שלא ברשות חברו אלא ברשות בית דין ובית דין לא פטרוהו מן התשלומין.

הא דתניא החצב שמסר לסתת וכו' פירוש החצב הוא שחוצב מן ההר והסתת אצלו מרבע אותה ומישרה להושיבה בבנין ואחר כך מוסר אותה לחמר ומוליכה למקום הבנין ומוסרה לכתף להעלותה לבנאי והוא מושיבה בסיד ואחריו בא האדריכל ונותן קו המשקולת ליישר אותה שלא תטה לשום צד וכל אחד יש לו מלאכתו מיוחדת וכיון שנסתלק זה ומסרה לבעל המלאכה האחרת נפטר הראשון ונכנס השני תחתיו ואפילו בקבלנות.

וכולן שהעלוה על דימוס ונפלה והזיקה כולן חייבין. פירוש כולן אותן שהעלוה כי פעמים שהאבן גדולה וצריכים כולן לעזור לבנאי להושיבה ולתקנה על הבנין ואם עזרוהו ונפלה מתוך ידם והזיקה כולם חייבין. והני מילי בקבלנות שכולם קבלו יחד לעשות זה הבנין והיה להם לעזרו להעלותה ולהושיבה וכולם נוטלי שכר הם על הכל אבל בשכירתו שכל אחד שכור למלאכה מיוחדת אף על פי שעזרוהו ונפלה עוזרי חנם הם ואין עליהם השמירה אלא על הבנאי או על מי שהוא בעל אותה מלאכה שנפלה מתחת ידו וזהו האחרון חייב וכולם פטורין. ראב"ד.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: המוציא לרשות הרבים בימות הגשמים בשעת הוצאת זבלים לזבלן המוציא מוציא וחברו מזבל לאלתר כדי שלא יזוקו בו רבים ורשאי הוא להשהותו ברשות הרבים כדי שידרס ברגלי רבים וכן רשאי הוא לגבל טיט לבנין ברשות הרבים ובונה לאלתר. וצריך עיון אי אמרינן בטיט שלא יהא רשאי לגבלו אלא בימות הגשמים כדין זבלים או דילמא זבלים דוקא משום דמסקי הבלא בימות החמה ומסרחי לאלתר הוא דאינו רשאי אבל טיט דלא מסרח ולא משהי ליה אלא דמסליק ליה לאלתר אפילו בימות החמה רשאי וכן נראה וצריך עיון. ואין גובלין טיט ללבנים ברשות הרבים ואין שורין אדמה לעשות ממנו טיט לבנין ברשות הרבים. וכל אלו שרשאין להוציא נזקיהן לרשות הרבים אם הזיקו חייב לשלם וכן במה שהוא רשאי לעשות בתוך שלו כעין כל נזקי אשו שיצתה ברוח מצויה וכההיא דתנור דאמרינן היה מעמידו בעלייה וכו' אף על פי שהרחיק כדי הרחקתו. עד כאן.

הא דאמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי וכו'. קשיא לן ולה הא דגרסינן בפרק המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי פירוש דבתר עיקרו אזלינן. ואקשינן התם בגמרא ולא פליגי והא תנן רבי מאיר אומר של עליון רבי יהודה אומר של תחתון. ומפרקינן התם כדקתני טעמא מה אם ירצה וכו' והכא אמר רבא גופיה דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא. ועוד אמאי לא אותביה התם מהא דתנן גבי ערלה כי האי גוונא. ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עיקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חי דמשמע דרבי יהודה נמי מודה דממקום עיקרו חי שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חי לימא ליה מאוירו של זה אלא שמע מינה בתר עיקר אזלינן לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלינן בתר עיקר שהדבר תלוי ביניקה אבל בשתי גנות זו על גבי זו בהא פליגי רבי מאיר סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקום עיקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חי אזלינן בתר עיקר ושדינן נוף בתר שרשיו אף על פי שהלה יכול למחות על מקום הנוף ורבי יהודה סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אף על פי שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר. ולא אשכחן בנסחי דוקני רבי יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו וכו' ומאן דגרס ליה הכי נמי מפרש כדאמרן. ותנן נמי כי האי גוונא דאמר רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל האילן משום דעיקרו מתוך אילנות של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו ואין כאן אילן קטן זה אף על פי שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינן ליה ועיקרו באילן הגדול היא ומשם הוא יונק שהשרשים ינקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ורבי יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דהוה ליא כענפין שלו שאם הגדילו (לא ישפה) שעל מנת כן לקח ומן השרשים של הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרים עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכר לו בלבד. ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערלה ובהך טעמא שייכא וטעמיה דרבי יהודה בהך דבפרק המוכר את הספינה ובהך דערלה עדיף מטעמא דמתניתין דאף על פי שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יניקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשינן בגמרא תרתי בממונא למה לי ובהכי סלקא שמעתא שפיר ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדברי רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתניתין דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לרבי יהודה אלמא רבי מאיר בערלה לקולא אזיל. ופטור מן הערלה גרסינן. והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כי האי גוונא דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית רבי יהודה קתני לה מדרישא רבי מאיר הוי סיפא לאו רבי מאיר דקתני רישא רבי מאיר אומר קנה קרקע ומשום הכי אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתניתין משום דבמתניתין רמיזה וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן כיוצא בה בפרק א' שבקידושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' רבי מאיר אומר מקודשת רבי יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת סתם וליכא התם לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרה נשנית במשנתנו ושלא כדברי רבי מאיר אמר תנן לומר לך הך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין ופירש בברייתא בהדיא. ויש אחרת כיוצא באלו פרק הספינה בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפא דקתני ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ולא סיפא היא דלא מתניין נדמייתי לה בגמרא דוק ותשכח. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי. רבה גרס ולא רבא משום דקשיא דרבא אדרבא מההיא דגרסינן בגיטין בענין עיקרו בארץ ונופו בחוץ לארץ וכו'. בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי שהרי בעפרו הם עומדים ואינם יוצאים לאוירו של זה כי פליגי בנופו רבי מאיר טבר העיקר מגדלו שדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר אוירא מגדל הילכך לא שדינן נופו בתר עיקרו. ומה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה התחתון מחזיקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעמים שלהם כך הם דמר סבר עיקר מגדל ושדי נופו וכו' ומר סבר אוירא מגדל וכו'. ותנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא בקונה אילן אחד בתוך של חברו דכולי עלמא אין לו קרקע ופליגי במה שיוצא נשתשרשים והשרשים עצמם של בעל אילן הם כשיעקור אותו יטול אותם רבי מאיר סבר כיון שהשרשים שלה היוצא מהם שלו דשדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר בתר גזעו שדינן ולא בתר שרשים לומר שזה גדל מאויר וזה גדל מאויר אבל בתר שרשים שזה גדל מקרקע וזה גדל מאויר לא שדינן והאויר של בעל הקרקע וכן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לרבי מאיר פטור כמו השרשים ורבי יהודה סבר חייב דלא שדינן ליה בתרייהו ואילן חדש הוא זה. וצריכי דחדא בממונא וחדא באיסורא מצרך צריכי כדפרישית. ואי אמרת האיכא תרתי דממונא שתי גנות ואילן. ההיא משום דאיכא טעמי אחריני בגנות וכדפרישנא במתניתין ולא ילפי מהדדי. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף