אילת השחר/בבא מציעא/קיח/ב

אילת השחר בבא מציעא קיח ב

דף קי"ח ע"ב

רש"י ד"ה לדברינו. וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם. ולכאורה כשמוחל הא נמצא דזה הכל לציבור, דהא כל השקלים הם כסף של הציבור, דאל"ה איך בכלל הקרבנות קרבין משל ציבור, וע"כ צ"ל דכיון דתרומת הלשכה היא ממון הקדש ונמצא כשמוחל זה שייך להקדש ולא לציבור, ושאני כל המעות שבלשכה דהוא הקדש מכח הציבור וזה דינם שע"י שזה בא מכח הציבור מקרי בא משל הציבור, אבל ד' זוזי דהי' צריך לקבל מהלשכה הרי הי' בזה חיוב להקדש לשלם להשומרים, וכשזה מוחל הרי הקדש קיבל נדבה מיחיד ואינו כסף של הציבור.

החצב שמסר לסתת וכו' ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה כולן חייבין לשלם והתניא אחרון חייב וכולן פטורין לא קשיא כאן בשכירות כאן בקבלנות. הנה אבני ההר אינם שייכים לשום אדם, וע"כ החוצב מכוין לקחתן בשם הבעלי הבית וזוכה בעדם והוא מחוייב לשמור האבן שלא יפסד מבעליו, אבל למה חייב ואחראי על מה שהאבן יזיק, וצ"ל כיון שיש חיוב על בעל האבן לשמור אבנו, אז האנשים העוסקים בו הם האחראים ונכנסו תחת הבעלים לשמור גם שהאבן לא יזיק, ולכן הם כולם אחראים על נזק שיזיק האבן כשלא יהא תחת יד אחד, דאילו כשנפל מיד א' מהן הרי הוא אדם המזיק אע"פ שאינו מכווין כמש"כ רש"י דאדם מועד לעולם, וכיון שיש מי שחייב בתור אדם המזיק כולם כבר לא חייבין על נזק זה.

והנה מה שבאופן שאין את מי לחייב בתור אדם המזיק חייבין כולם, ע"כ זה בתור אשו דהוי כאבנו או סכינו שיכול לילך ברוח מצויה ויזיק, וכ"ז כשאין מי שחייב בתור אדם המזיק, אבל כשחייב א' בתור אדם המזיק אין לחייבם מחמת מזיק דאש, והנה דעת תוס' בב"ק דף ו' ע"א ד"ה לאתויי דרק אם אדם הזיק בכוונה א"א לחייב מי שלא שמר חפצו שלא יזיק, אבל אם אדם הזיק שלא בכוונה יש לחייב גם את בעל החפץ, וא"כ למה לא יתחייבו כולן גם כשנופל מיד אחד מהן, ואולי כוונתם דהם מקבלין שמירת החפץ רק כשלא נמצא ביד א' מהן, אבל על זמן שנמצא ביד א' מהן רוצים שרק הוא ישמור ממילא הם מסולקים מזה, ולפי"ז יש לחייב לזה שנפל מידו האבן הן מצד אש הן מצד אדם, כי על זמן שהאבן בידו כל א' מסכים שחיוב שמירה הוא רק עליו.

והשאר של תחתון. פרש"י דאפקורי מפקר ליה לתחתון. בנתיה"מ סימן קס"ז ס"ק א' הביא בשם ס' יערת דבש דהקשה למאן דס"ל דאויר שאין סופו לנוח אינו קונה, למה קונה התחתון, ולכן כתב דכ"ז שלא עשה התחתון זכייה בהירקות יכול העליון לחזור בו.

ואולי אפשר לומר דהנה מה דלא מהני באין סופו לנוח, דכיון דשום דבר אינו יכול להשאר באויר א"כ למה נקרא שנמצא באויר דהוא ברשותו של בעל החצר, משום דרק אם סופו לנוח הרי ישאר ברשותו, משא"כ אי אין סופו לנוח לא מקרי שנמצא בחצירו, אמנם כ"ז שייך באויר ממש, אבל כאן הא אע"פ שזה באויר חצירו של תחתון מ"מ יש לו להיות ולהשאר שם וכיון שכן הוי כסופו לנוח, היינו דיש להסתפק מה דצריך סופו לנוח אם משום דדין חצר יש רק בקרקע, משום דאם לא נמצא על הקרקע לא מקרי דנמצא ברשותו, או משום דהא שום דבר לא יכול להשאר באויר, ולפי"ז כאן שפיר מקרי דנמצא ברשות של בעל הקרקע, ועדיין צ"ע להסוברים דקרקע אינה נקנית בקנין חצר, עימש"כ באילה"ש גיטין דף כ"א ב' על תוד"ה יצא, ואיך כאן הירקות המחוברין לקרקע נקנין לבעל התחתון.

עוד יש לעיין דהנה הרמב"ן פירש להיפך מרש"י דכל מה שהעליון מגיע לקחת משם בעל התחתון אפקורי מפקיר להעליון דחושב דאם יקניטנו יקח עפרו, וזה בודאי צ"ע איך העליון זוכה אפילו שהתחתון מפקר לי' לגבי'.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם < עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א