שיטה מקובצת/בבא מציעא/צ/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא צ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פשיטא בנו גדול כאחר דמי. כלומר ומותר למכרו לו. בנו קטן מאי. פירוש ולא גדול ממש או קטן ממש אלא כל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול והסמוך על שולחנו זהו קטן. ויש שפירשו דבגדול ממש וקטן ממש תליא מילתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א.

פשוט מיהא חדא. פירוש בתרייתא דפירש קטבליא דתניא רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו' וקסלקא דעתין דקתני שמתיר פקיעין על הדישה עצמה לנסותה דהא הוה ליה כקטבליא של עור. ומהדרינן שאני התם דקא אכלה פירוש דזימנין דאכלה אפילו מן הדישה ומאן דקארי לה סבר דאפילו הכי כיון שמונעה מלאכול בו כל צרכה אם איתא דקטבליא אסור הא נמי אסור דסוף סוף חסימה איכא אלא שהוא נותן לה שום דבר לאכול שיעלה למזונותיה. ובעיין לא איפשיטא ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. ומיהו שינויא דעבדינן לברייתא הלכתא היא שרשאי להתיר פקיפי עמיר מעיקרא והכי מוכח לקמן בפירקין ובכלהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומסתברא דבעל הפרה שחסם פרתו ודש בה מחל ואין לו עוד לבעלים כלום כשלא התנה ואינו יכול לומר שעשה על דעת להשתלם. הריטב"א.

החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור. פירוש פטור ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא. הריטב"א.

איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול. פירוש כשהיתה רוצה לשחות ראשה כדי לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהלה בקולו. אי נמי זיווג פרה וחמור שנתן העול בצואריהם והיה הקמה והדיש מזומן לדוש לפניהם וכשצעק להם נכנסו בגרן ודשו מי מחייב אף על גב דלא קעבד מעשה או לא. ה"ר יהונתן.

איתמר חסמה בקול. הוה ליה למנקט דש כשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דהיינו שם המצוה דכתיב לא תחסום. תוספות שאנץ.

רבי יוחנן אמר חייב וכו'. קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר לקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אף על גב דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרינן לענין מגדף הואיל וישנו בלב ולענין עדים זוממים הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אף על גב דאיכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו אמאי חשיב ליה מעשה. ואיכא למימר כיון דאמרינן בעלמא נזהא דתורא הן הן נזהא דגמלא דא דא אי אפשר לחסימה דתורא בלא עקימת פה דנזהא דגמלא לא מיחסם תורא וכן כל בהמה יש לה נזהא ידועה וכולן יש בהם עקימת פה. ואי קשיא לך מאי דאמרינן התם בסנהדרין שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול כלומר צריכים הם לקול ואקשינן עלה וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב אלמא קול הוי מעשה והכא אמרינן משום דאיכא עקימת שפתים. לא קשה מידי דהכי נמי קאמר ועקיצת שפתים שהיא צריכה לקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' אלמא כיון שהקול צריך לעקימת פה חייב והכי נמי גבי עדים זוממין הא איכא קול וצריך לעקימת שפתים ושני ליה דגבי עדים זוממין לא צריך עקימת שפתים כלל הואיל וישנן בראיה שהן אותיות הגרון. הראב"ד ז"ל.

אבל הרמב"ן ועל כתב וזה לשונו: והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אף על פי שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנו בראיה זה פירוש הראב"ד ז"ל. ואין פירושו נכון כלל אלא שיש לומר דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו אדבוריה הוא לעולם ובכהאי גוונא לא מיעט רחמנא ממלקות כן נראה לי. עכ"ל.

עוד כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממימר ולימא ליה שאני מימר הואיל ובדיבורו עשה מעשה כדאיתא במכות. לא קשיא דכיון דחסמה בקול הרי בקולו עשה מעשה כי התם. וקשיא לי לריש לקיש דאמר עקימת שפתים לא הוי מעשה והא איהו לא בעי מעשה כדאיתא במכות לענין בטלו ולא בטלו בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה. ואיכא למימר דהכא לדעת רבנן קאמר דבעו מעשה ואיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא התם אלא הא קשיא לי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דאמר רבי יוחנן עקיצת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. ויש לומר דההיא משום רבי יוסי הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דסבירא ליה דעקיצת שפתים לא הוי מעשה אבל לרבי יוחנן גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. עד כאן.

וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דאם כן אמאי אמר ליה לתנא לא תתני מימר הוה ליה למימר לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לרבי יוסי קאמר אם כן מאי שנא מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוספות אם כן אין קושיא לרבי יוחנן מהנך דרבי יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר מה שאין כן בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוספות. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמרא דבבי מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלרבי יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מעתה מה שאמרו בירושלמי במסכת שבועות בענין המקלל עצמו וחבירו בכלן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפילו בכנויין נמי לוקה. עד כאן.

רבי יוחנן אמר עקימת שפתים הוי מעשה וכו'. ככתוב בתוספות. ואתיא שפיר השתא גירסת הספרים הישנים דגרסי התם כדפריש אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ולא צריך לגרוס כגירסת רש"י דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דסלקא דעת רש"י דהאי דפריך מחסמה למגדף נמי קא פריך וקשיא ליה כדמשני בתר האי פרכא אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול הוה ליה למימר ומגדף ישנו בלב דמעיקרא כיון דלא מצינן לשנויי ביה הואיל וישנו בראיה דהשתא לא קא מיירי דהא לא אקשינן מחסמה בקול אלא בעדים זוממין כדפירשתי וכי משני הואיל וישנן בראיה בעדים זוממין דוקא הוא דמשני אבל מגדף ישנו בקול כדאוקימנא ליה. ולפירוש הקונטרס דהתם קשה דכי משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה המגדף ישנו בלב כדאוקימנא ליה תינח מגדף ועדים זוממין אתי שפיר כדקא משני להו אלא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב בתורת כהנים בהדי עדים זוממין היכי משני להן הא לא שייך למימר הואיל וישנן בלב והואיל וישנן בראיה דליכא לשנויי בהו הואיל וישנן בקול דהא קול לרבי יוחנן מעשה הוא אפילו היכא דבדיבוריה לא מתעביד מעשה לפירוש הקונטרס דהתם אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דאיכא למימר טעמא הואיל וישנן בקול דקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אלא היכא דבדבוריה מתעביד מעשה כדפירשתי. ויש תימה לפירוש רש"י (ר"י) מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב הא בלאו הכי לא חשיב מעשה כיון דבדיבוריה לא מתעביד מעשה הא לא חשיב רבי יוחנן לקול מעשה אלא היכא דבדיבוריה מתעביד מעשה כמו שהוכחנו בתחלת תמורה ופירש דלהכי פריך בשמעתין ממימר על ריש לקיש דבחסמה בקול נמי בדבוריה מתעביד מעשה והואיל וכן מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב וכן במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב להו בהדי עדים זוממין אפילו מצינן למימר בהו טעם דישנן בלב מה אנו צריכין לו ואף על גב דבפרק קמא דכריתות כי משני מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך לה מברייתא דקתני בה על מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים יצאו אלו שאין בהן מעשה לא משני כההיא סוגיא כלל הואיל וישנן בקול אלא משני עלה שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ומשמע נמי לכאורה שתירוץ דישנו בלב שתירץ על מגדף איתיה נמי בכולהו בר מעדים זוממים אין לפרש כן שהרי לפי האמת אין אנו צריכים לטעם דישנו בלב לא במגדף ולא בשאר כדפירשתי. אלא יש לומר דסוגיא דכריתות לא חששה להאריך וסמכה לקצר על מה שמפורש בסנהדרין. אי נמי יש לגרוס לכולה מלתא בכריתות כמו ששנה בסנהדרין ממש תירוץ לרבי ופירש הואיל וישנו בלב דהתם לא ידע רבי מהן דאי הוי כפירוש הקונטרס דפריש התם הואיל וישנו בלב שמתחייב בלבו שיכול לחשב בלבו דבר שלא יתחייב כשהוא מגדף כגון דמסיק (לאבן) שם וקאמר יכה יוסה את יוסה אם כן השתחוה לעבודה זרה נמי הויא לה בלב שאם נתכוון לשמים פטור. מפי רבי.

צריך ליתן טעם למה לא מנה מוציא שם רע ועדים זוממים בהדי נשבע ומקלל חברו בשם. ויש לומר דלהכי לא חשיב דדיבורא דאית ביה מעשה הוא כדאמרינן בבבא קמא בתחלתו דלא מיחייב אלא לאחר בעילה לרבי אליעזר בן יעקב. ועוד דרבי יהודה גופיה דהכא לא מיחייב ליה בפרק נערה שנתפתתה עד שישכיר עדים דהיינו מעשה ולהכי לא חשיב ליה אף על גב דבהוצאת שם רע גופיה לית ביה מעשה וגם רבי יהודה גופיה חשיב ליה לאו שאין בו מעשה בפרק קמא דמכות ועדים זוממים רחמנא קרייה מעשה כדאמרינן בבבא קמא. ועוד דכדיבוריה מעשה כדפירשתי לעיל ולא חשיב אין בו מעשה אלא משום דישנו בראייה. ועוד יש לומר בלא שום טעם לא קשה מידי דהאמר רבי יוחנן בבכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ואף על פי שיש שמותיב בתמורה עלה דההיא דחוץ מנשבע אף המקדים תרומה לבכורים ואף על פי שיש בו מעשה כגון במימר שאין לשנותו בחוץ מנשבע וכו' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה אפילו הכי אין לוקין משום דהוי ניתק לעשה אבל על נשבע ומקלל לא בא להוסיף מקדים תרומה כו' כי גם תנא קמא שייר במוץ שהוא אומר ומודה הוא שעוד יש להוסיף מוציא שם רע ועדים זוממים. תוס' שאנץ.

וכן בגליון תוספות וזה לשונו: והא דלא מפיק בהדי נשבע ומקלל מוציא שם רע ועדים זוממין דהוו לאו שאין בו מעשה ולקי דהא מנייהו יליף רבי יהודה בפרק קמא דמכות דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף על גב דעדים זוממין רחמנא קרייה מעשה ובדיבוריה אתעביד מעשה מכל מקום חשיב לאו שאין בו מעשה הואיל וישנו בראיה כדאמרינן בסנהדרין ומוציא שם רע נמי אף על גב דאינו חייב אלא כשבעל או עד שישכיר עדים לא חשיב ליה מעשה גמור ושמא משום הכי לא חשיב לפי שיש בהם מעשה קצת כדפירשתי ולא מני אלא הנהו דלית בהו שום מעשה בעולם. אי נמי לא מנה להו לפי שמלקות מפורש בהם ויסרו אותו והיה אם בן הכות אי נמי אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ. עד כאן.

איתיביה רבי יוחנן וכו'. אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. ואם תאמר תיקשי ליה לרבי יוחנן גופיה דהא פירש לעיל דרבי יוחנן גופיה לא אמר דעקימת פיו הויא מעשה אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה ובמימר מאי מעשה איכא. ויש לומר דאיכא שפיר ביה מעשה דעל ידי דבורו הויא הקדושה נתפסה על הבהמה. תלמיד הר"פ.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף