שיטה מקובצת/בבא מציעא/צט/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא צט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שכירות מאי עבידתיה. פירש רש"י לקנות בלא משיכה ומאי חזקה בלא משיכה נמי משכמת ביה. ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מה טעם אין שכירות נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשיה טרח ומציל. ואיכא למימר דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומא היא ואף על גב דאיכא זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילתא דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירות שכיחא ואי אמרת מקני אתי למימר הכי בזביני גופייהו. והאי תירוצא לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אף על גב דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרינן גבי עליה של לוקח מושכרת למוכר. ובפרק מרובה גרסינן עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו. אלא שרש"י כתב שם דכסף במי אינו קונה אלא לענין מי שפרע ואין לשון הגמרא מחוור בכך. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: שכירות מאי עבידתה פירש רש"י מאי עבידתה לקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ביה. ואין לשון זה מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה כי המשיכה היא חזקתן של מטלטלין. והנכון בעיני דעיקר קושיין לאו משום כסף וחזקה דהא אפשר לומר כדאמרן דלמשיכה קרי חזקה וכסף נמי אפשר שהוא קונה בשכירות מטלטלין דהא מדאורייתא כסף קונה במקחן ורבנן הוא דתקון משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וההוא טעמא לא שייך בשכירות שהרי אם נשרף נשרף למשכיר וכיון דשכירות מכירה ליומה היא הרי הוא נקנה בכסף כדין תורה. אלא עיקר קושיין משטר משום דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בבבא קמא ונקטינן קושיא סתמא משום דמשמע לן דשוכר כשאר שומרים הוא שתקנו משיכה בו. כן פירש רבינו ז"ל. עד כאן.

האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה והוא כמו אשכול ואית בה חמשין תמרי דבהדי הדדי מזדבני בחמשין פריטי נכי חדא ואי מזבני להו חד חד הוו מזדבני כל חד וחד בפרוטה לא משלם גזלן אלא חמשין פריטי נכי חדא. ונראה לומר שהוא מנכה מהן שכרו הראוי לו על מכירתן וכן במזיק ממון חברו אינו משלם לו אלא כמה שהיה נמכר כל אותו ממון יחד דהכי תנן גבי שן ורגל שמין בית סאה באותה שדה של ששים סאין כמה שוה ומשלם לו לפי אותה שומא מה שפחתה בית סאה זו בשלוח בהמתו. הרמ"ך.

כי יאכל פרט למזיק. אית ספרים דגרסי דלא משלם חומשא. וליתא דמדאורייתא פטור לגמרי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. פירוש דגבי תרומה כתיב כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואמר מר פרט למזיק תרומה שאין מוסיף חומשא. והקשו בתוספות דהא ההוא קרא גבי תרומה כתיב ומה ראיה ממנו להקדש. ותירצו דהתם במסכת מעילה עבדינן גזרה שוה דילפינן חטא חטא מתרומה לכמה מילי.

עוד הקשו דהא מזיק הקדש פטור אפילו מן הקרן וכדמוכח בבבא קמא. ותירצו דודאי מדאורייתא אפילו מן הקרן פטור אבל מדרבנן חייב בקרן ופטור מהחומש אפילו מדרבנן. ואם תאמר והא קרא דכי יאכל קדש מיירי. ויש לומר דקים לן דקרא הכי קאמר כי לאכל משלם אפילו חומש פרט למזיק אפילו מן הקרן. עוד יש לומר דזימנין דמשכחת דמשלם הקרן בתרומה כגון בתרומה שבא לידי כהן דלא גרע משאר ממונו של כהן שחייב מן התורה לשלם קרן ואפילו הכי אמר רחמנא פטור מן החומש. עד כאן.

כתוב בתוספות ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל וכו'. ככתוב בגליון ולפי שמחובר לקרקע קרי ליה בית סאה כתוב עוד ואין להקשות לפירוש ר"י האי בית סאה וכו' עד סוף הדבור. ומה שמקשה שם הא ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה אין להקשות למה קשה לו מבית כור אדרבה מקב קשה יותר שקורא לבית קב קב כי יש לומר דהא אתי ליה שפיר דקרי לבית קב הנאכל קב על שם הפירות לבית כור הנאכל נמי היה לקרותו כור על שם כור הפירות אלא ודאי כמו שלא הוזכר בית בקב הנאכל לא יזכיר בית בכור הנאכל אלא ודאי שמע מינה דבית כור דקאמר לא בנאכל מיירי כדמתרץ ואזיל. לרבי. שמין בית סאה באותה שדה תנן. אפילו לא תנן אלא שמין בית סאה בפני עצמה או שמין הפירות שאכלה בפני עצמן הוה מייתי ראיה שפיר דאם כן הכא נמי לית לן למימר דישלם חמשין ולא מצי למימר כל חד וחד זביננא לך אלא מייתי השתא ראיה טפי דאפילו הך קולא אמרינן דשמין בית סאה באותה שדה. ואם תאמר אדרבה השתא לאו ראיה היא דהא בעל כרחך לא דמי מקרקעי למטלטלי. יש לומר דהכא מייתי ראיה כיון דמקילינן כולי האי במקרקעי יש לנו להקל במטלטלי לענין שלא יוכל לומר כל חדא וחדא זביננא לך. לרבי. אי נמי אפילו במקרקעי יש לומר ששמין כמו בחביצא שאם אין לו אלא ערוגה אחת והפסידה כולה שמין אותה בפני עצמה לרבי. תוספות שאנץ.

למימרא דסבר שמואל דין הדיוט קיל מדין גבוה והאמר שמואל בענין נטל אבן או קורה של הקדש דקתני בנאה בתוך ביתו עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ואוקמה במעילה כגון שהניחה על גבי ארובה דלא שקעה בבנין ולא תסרה מידי ואפילו הכי אם דר תחתיה ונהנה בהנחתה שוה פרוטה מעל והא הכא דלא קיימא לאגרא ואם כן היכי משכחינן בה שידור תחתיה בשוה פרוטה אלא שמע מינה דלהדיוט נמי צריך להעלות לו שכר כהאי גוונא אלמא לשמואל הקדש ודין הדיוט שוין הן מדיליף הדיוט מהקדש לחיוב השכר. הדר ביה שמואל מההיא מטעמא דרבה דאמר הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת שכר דמי שהתורה חייבה עליו. הראב"ד ז"ל.

בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. פירוש דאף על גב דקבעה במסמרים ליכא שינוי הגוף דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דלא הוי שינוי. הריטב"א ז"ל.

מההיא הדר ביה מדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוי. פירש רש"י שההקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמתהני למעול ורחמנא ידע. עד כאן.

וקיימא לן כיון דלא הדר ביה מההיא אלא משום דהקדש חשיב מדעת והדיוט הדר בחצר חברו שלא מדעת מכל מקום שמעינן מינה שאלו היו שוין בטעם היו שוין בדין. ויש לומר דאנן הכי קאמרינן דכיון דמחדא מינייהו הוא דהדר או מהא דהכא או מההיא דקתני ואית לן למימר דעל כרחך הדר ביה מההיא דהתם משום טעמא דרבה תו לא דמינן הא דהכא דמחמיר בתקנתא טפי מהדיוט. הריטב"א.

כהדיוט מדעת דמי. פירש רש"י דקמי שמיא גליא. וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא דכל שכן אי ידע ולא מיחה בו דאמרינן אחולי קא מחיל ליה וניחא ליה אלא הכי פירושו כהדיוט מדעת דמי כלומר שידע ומיחה בה דרחמנא הזהיר דכל שנהנה מן ההקדש מעל. הרא"ש.

הא דאמר רבא הני שקולאי דתברא חביתא דחמרא לחנותא וכו'. אהדרוה ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי ליה חמשא זוזי. נראה לי ששברוה ביומא דשוקא דהויא שויה חמשה וכי מהדרי ליה ביומא דשוקא די להם בחזרת חביתא דחמרא והוא טרח וימכור אותה שהרי יכול למכרה בחמשה זוזי כדהות שויא. ואיהו לית ליה חמרא אחרינא לזבוני אבל אית ליה חמרא אחרינא לזבוני לא דאמר להו אנא בההוא יומא דשוקא דתבריתו לה הוה מזבינא לה והשתא אית ליה חמרא אחרינא לזבוני והאי חביתא דמהדריתו ליה לא מזביננא הילכך יהבי ליה חמשא זוזי וכל שכן בשאר יומי דאי יהבי ליה חביתא דחמרא קא מפסיד בה חד זוזא ואי מהדרי ליה בשאר יומי יהבו ליה חמשה זוזי. מיהו כי יהבו ליה מנכה להו טרחיה ודמי ברזנייתא והוא טורח נקיבת החבית וטורח המכירה אבל אי שברוה בשאר ימי השבוע לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי בלחוד כשעת הנזק. ויש נוסחא שכתוב בה אהדרוה ליה בשאר יומי מהדרי ליה ארבעה זוזי והיא נוסחת ההלכות ואיני יכול לישבה. גם יש בנוסחא שכתבתי אבל הוה ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני. גם זאת אינה מיושבת לדעתי ודומה לזו הנוסחא שיכולין אותן שקולאי לומר לחנוני כשישלמו לו בשאר יומי השבוע חמשה זוזי כמו שהיתה שוה ביומא דשוקא דאי הוה ליה בההוא יומי חמרא לזבוני לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי דאמרינן ליה איבעי לך לזבוני חמרא דאית לך ולא מצי איהו למימר להו אי לאו דתבריתו לה ביומא דשוקא הוה מזביננא לה חמשה זוזי משום דאמרינן ליה הא הוה לך חמרא ולא זבינתיה כוליה ועל כרחך הוה משתיירא האיך חביתא לשאר יומי דלא שויא אלא ארבעה זוזי. ואף על פי כן זה הטעם אינו מספיק שהרי היה שוה חמשה זוזי ומצי למימר ליומא דשוקא אחרינא הוה מזבינא ליה. והגירסא הנכונה כאשר כתבתי. הראב"ד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף