שיטה מקובצת/בבא מציעא/סב/א

שיטה מקובצת בבא מציעא סב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ורבי יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה. פירוש שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא אבל בקראי דרבי יוחנן שאינה אלא דרשא בעלמא וכעין אסמכתא מדברי תורה לא פרכינן לרבי אלעזר מאי עביד להו. הריטב"א.

שנים שהיו מהלכין בדרך וכו'. חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.

חייך קודמין וכו'. ואם תאמר ורבי אלעזר מנא ליה הך דרשא דרבי עקיבא ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב עמך. ואם תאמר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא ומנא לך הך דרשא דאהדר ליה כי היכי דניחי אחיך בהדך. ויש לומר דנפקא ליה מדסמכיה ארבית. תלמיד הר"ף.

כדאמר רב פנחס בתחלת הגוזל קמא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת. רבינו חננאל ז"ל.

בשעשה תשובה. כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך.

מאי אף על פי שגבו איכא. פירוש אתא לתקוני גופה דברייתא דלא תימא משבשתא היא ולא תפרוך מינה. אבל אין לומר שנשמר שלא תאמר גבו קאי אגזלן אבל מלוי ברבית שלא גבו ומאי מחזירין שטרא כדלקמן שזה דוחק גדול ולא ניתן ליאמר דהא מחזירין ואף על גב שגבו קאי אכלהו.

לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירוש דלעולם לכולי עלמא בעי לאהדורי אבל החורה לא מקרי קום עשה אחר שגבו והכא בשלא גבו ומאי קום עשה קריעת השטר וכדפרשינן. ואהדר ליה מאי קסבר כגבוי דמי הא עבוד לאיסורייהו והא אמרת דחזרה דבתר גבייה לאו כלום הוא אי לאו כגבוי דמי עבוד ולא כלום פירוש ולמה לי טעמא דקום עשה דקריעה. ואהדר ליה דשומא היא אי לאו משום קום עשה דקריעה והכי קאמר כשם שהגבייה אינה מתקנת בחזרת המעות כך השומא אינה מתקנת קריעה. וזה נראה לי בפשט הגמרא ושכל אלו הקושיות על דברי רבי נחמיה וחבריו לא כן נראה מפרשים. ולפירוש רש"י הוי מצי למימר דבהא פליגי דלרבי נחמיה הוי תקון בחזרה ואף על פי שהוא כגבוי ובקריעה שהוא מקום חזרה ולתנא קמא אפשר דלא הוי כגבוי ומחויב השומא גרידתא ואפשר דהיינו מה שפרשינן למסקנא אלא דהשתא לא אסיק אדעתיה דמקשה דשומא לחודה להוי מילתא אי לאו כגבוי דמי ומכל מקום הוה מצי למימר דלתנא קמא נמי כגבוי דמי אלא דקסבר דחזרה לאו מילתא היא דמאי דעבד עבד וכדתריץ בסמוך. אלא שנראה לבעל הגמרא דבכי האי גוונא ליכא למימר דפליגי דאי לא תימא הכי אמאי נהדר מקום עשה דפריעה לקום עשה דקריעה אי מצו לאוקמי פלוגתייהו בהכי הילכך לא שאני ליה הכי אפילו לפירוש רש"י.

וליכא למימר דתנא קמא סבר דלא מחייבי לקרועי שטרא שזה לא ניתן ליכתב. ועוד דהא סוף סוף לפי סברא זו אפילו לאחר הגבייה יהיה לו תקון וכאלו לא נעשה שם דבר כלל. וכמעט שפירש רש"י כפי פירוש זה שכתבתי ופירושו עולה כפירושי שהכל הולך אחר שורש אחד שאין ביניהם מחלוקת בחזרת מעות אי הוי תקון או לא וכדפרישית.

שוב דקדקתי בפירוש רש"י ונראה שפירושו מסכים לפירושי ממש ואין ביניהם כחוט השערה דוק ותשכח, עד כאן משיטה.

מאי קום עשה לאו דאמרינן קומו אהדרו וחי אחיך עמך היינו עשה. מכלל דתנא קמא סבר ילקו דלית להו תקנתא ולית בהו תשלומין. הראב"ד.

לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו ליה והוה ליה לאו שניתק לעשה והכי קאמר לא תקח ואם תקח החזר. ואם תאמר ומאי חזרה שייכא בערב הא אין הרבית שלו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה, תלמיד הר"ף.

תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה. כך הגירסא בכל הספרים ובודאי שזה דבר תימה גבי ערב מאי קום עשה איכא ואיכא מרבנן דמחקי להו ומסייעי להו דבתוספתא לא גריס. ויש לפרש כי פעמים שהוא נעשה ערב קבלן ומתחייב לו הלוה בשטר על הערבות שנכנס בשבילו שזה כמלוה גמור הוא ואם פרע למלוה הרבית וחזר וגבאו מן הלוה חייב הוא להחזיר לו וזה ודאי בכלל מלוה הוא אלא דנקיט אגב ריהטא. ועם כל זה אין רבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין את הערב מפני שיש בו קום עשה אלא מן הצד הזה אבל עדיין חיוב שני עליו מדין ערב סתם שעבר עליו על לא תשימון אלא שאם קיים לו הלוה ערבותו היו עליו שני חיובין והוא פטור מן המלקות על אחת מהן לפי שהוא בקום עשה. הריטב"א.

מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירש הקונטרס דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין וכרבי יוחנן והכא פלוגתייהו בשלא גבו וכי תימא מאי איסורא איכא בשלא גבו יש לומר דאיכא איסורא דלאו דלא תשימון עליו נשך ששמו עליו נשך על ידי תנאים ובהא פליגי דתנא קמא מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון ורבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין אותו מלאו משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. והשתא הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא. ואם תאמר היכי שייך האי תקנה דקרועי שטרא לגבי הערב והלא אין השטר בידו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר. ופריך מאי קסבר וכו' ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום. פירוש ואם כן מאי טעמא דתנא קמא כן פירש הקונטרס. ולא נהירא חדא דזה חסר מן הספר מאי טעמא דתנא קמא. ועוד קשה דאין זה סוגית התלמוד וכו' כמו שכתבו בתוספות. לכך נראה דהכי פירושו מאי קום עשה לקרועי לשטרא פירוש דכולי עלמא אם גבו מחזירין דלא כרבי יוחנן וכו' אלא פליגי בלאו דלא תשימון וכו' דניתק דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח אלא כי פליגי בשלא גבו תנא קמא סבר וכו'. ופריך מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו פירוש אם כן נגמר הלאו דלא תשימון ואם כן מאי טעמא דפוטרין דבשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה דתיקון דחי אחיך לא קאי אלא תשימון ואי סבר לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום דאם כן מאי פוטרין שייך לומר הא אין כאן איסור דלא תשימון כל עיקר. ומשני לעולם לאו כגבוי דמי וקמשמע לן דשימה מילתא היא. לפירוש הקונטרס קאי אתנא קמא ולפירוש התוספות קאי שפיר ארבי נחמיה ורבי אליעזר והכי פירושו לעולם לאו כגבוי דמי ודקשיא לך מאי פוטרין שייך הא קמשמע לן דשימה מילתא היא ורבי נחמיה ורבי אליעזר סברי דמיתלא תלי וקאי לאו דשימה מתחלת הפיסוק ועד שעת גבייה ואי קרע השטר פקע ליה איסורא ומשום הכי פוטרין דיש לו תקנה על ידי קריעה ותנא קמא סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השימה ולא מיתקנא בקריעת השטר. תלמיד הר"ף.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאי הכי ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמיה. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: לא מאי קום עשה קרועי שטרא פירש רש"י דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה והכא בשלא גבה. ואינו מחוור וכו' כדכתבו בתוספות. והרמב"ן פירש להעמיד דברי רש"י דמ"ד לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה אלא דמעיקרא קסלקא דעתין דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית והילכך תנא קמא דחייב על כרחך אית ליה כרבי יוחנן דאינו בקום עשה והשתא קדחי דלכולי עלמא אם גבה אף על גב דבני אהדורי נינהו אפילו הכי לא תיקן לאויה דאיסורא דעבד עבד שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה מדכתיב וחי אחיך עמך והכא בשלא גבה הוא דפליגי ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון פליגי רבי אליעזר ורבי נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשה היא אלא שלא ישים ויגבה קאמר והילכך בקרועי שטרא איתקין ליה ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא ומשעת שימה עבד ליה לאיסורא דהא עדים נמי קעברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דהייב הכתוב לתקן. ואף על פי שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה. ויש מפרשים בני אהדורי נינהו ובדאהדר תיקן לאויה דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנשה אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי דרבי נחמיה ורבי אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פוטרין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששימה זו לא באה לידי גבוי פטור עליה בקריעה כדי שלא תבא לידי גבוי והא דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון דאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן. ותנא קמא סבר עבר עבד שימה ואיתעבידא איסורא ואי אפשר להחזירה. עד כאן לשונו. ועיין חידושי הרמב"ן.

וכתב בגליון תוספות ואף על גב דפירש בתר הכי רש"י אי כגבוי דמי עבדו ליה איסורייהו ואי גבו נמי הוו מחייבי לאהדורי והיינו דלא כרבי יוחנן אין רש"י סותר דבריו דהכי רוצה לפרש עבדי ליה איסורייהו ומחשבת ניתק לעשה משום קרועי שטרא אף על גב דכגבוי דמי אם כן על כרחך היינו דלא כרבי יוחנן ואם כן כי גבו נמי מחייבי לאהדורי ועדיין אתוקמא דרבי יוחנן כתנאי. שיטת רבינו שמעון בן אברהם ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. יש שפירשו דהכי קאמר דכולי עלמא דרבי יוחנן דגבאום לאו בני אהדורי נינהו והכא קודם שגבו קמיפלגי אי הוי קום עשה בקרוע שטרא אם לאו אבל זה לא נהירא חדא דאם כן מתניתין דלעיל דאזלא כרבי אלעזר מני. ועוד כיון דמעיקרא אותביה לרבי יוחנן לדחויי לגמרי ואוקמוה לן בתנאי היכי אהדרי השתא למדתי לדרבי אלעזר ולקיומה לדרבי יוחנן לדברי הכל. ועוד היכי מפקי לרבי אלעזר דלא כהלכתא וקיימא לן כותיה דהא מסקנא לאו דרך דחייה איתאמרא דהא אמרינן עלה הכי נמי מסתברא. לכך פירש רש"י דאדרבה דכולי עלמא כרבי אלעזר ובני אהדורי נינהו ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מתקן לאויה בחזרה כלל אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל. וכי פליגי קודם שגבה אי מתקן לאויה בקרועי שטרא דלתנא קמא לא מיתקין ולרבי אלעזר ורבי נחמיה מיתקין. ושיילינן במאי פליגי אי פליגי בהא אי סברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו וכו' כדפירש רש"י ז"ל עד מילתא היא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: לא דאמרינן להו קרעו שטרייכו. אבל לקבלת הרבית אין תקנה כדכתיב ותרבית לקח לא יחיה דמיו בו מיהו דלאו דשימה לא כתב רחמנא ורבנן דאמרי דלשימה נמי ליכא תקנתא משום דליכא עשה דריש להו כדאמרינן לעיל. ושימה מילתא היא. פירוש לא תשימון עליו נשך מעשה גמור הוא וכי פטרי ליה מלאו דלא תשימון פטר ליה דאיכא תקנתא בקריעת השטר ואינהו דרשי האי וחי אחיך עמך לקריעת השטר כלומר קרע שטרך כי היכי דניחי אחיך בהדך. ותנא קמא דריש ליה לכדאמרן לעיל אבל לרבית לית ליה תקנתא. תדע דשימה מעשה גמור הוא ולאו משום דהוי כגבוי דתנן וכו' והעדים לאו משום גוביינא הוא דהא לא גבו מידי אלמא שימה מעשה גמור הוא. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברין. קצת קשה מאי ראיה היא מעדים דרבי נחמיה ורבי אליעזר מודים בהו משום דהוי כגבוי שגמרו מעשה שלהם ואינו תלוי בקריעת השטר כמו מלוה וערב שיכול לקרוע השטר ולבטל שימה שעשו. ונראה לי דהכי פירושו הכי נמי מסתברא דשימה מילתא היא ומחייב שפיר תנא קמא אפילו בלא גבו אף על גב דלאו כגבוי דמי דאי כדקסלקא דעתין מעיקרא דוקא בגבו איירי אבל בלא גבו פשיטא דלא פליג תנא קמא משום דלאו כגבוי דמי ולאו כלום עד בשלמא מלוה וערב עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד והלא עדים לא עשו הגבייה ואם יש לחייבם בגבו כך יש לחייבם אפילו בלא גבו וכיון דעדים חייבין בלא גבו אף על גב דלא כגבוי דמי משום דשימה מלתא היא הכי נמי איכא למימר דמחייב תנא קמא אפילו בשימה בעלמא. אבל לרבי נחמיה ודאי פליגי ופטרי מלוה וערב משום דמצי לקרוע שטר אף על גב דעדים מחייבו ומיהו למאי דסלקא דעתין מעיקרא דדוקא בגבו פליגי הוה סלקא דעתין דכגבוי דמי ולכך מחייבי עדים דחתימה הויא כגבוי והרי נגמרה השימה על ידי חתימתם.

וזה לשון הרא"ש: אלא עדים מאי עבוד. ומעיקרא סלקא דעתין לחלק בין עדים משום דכבר נגמרה שימה שלהם אבל שימה של מלוה ושל ערב לא נגמרה כיון דבידם לקרוע השטר אם לא נאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. עד כאן לשון הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: הכי נמי מסתברא מדקא וכו'. ואם תאמר ואמאי לא הוי הכריחא. יש לומר דאיכא למידחי דגבי עדים דלית להו למעבד טפי הוי שימה מילתא אבל לוה ומלוה דמחסרי עדיין פרעון לא הוי שימה מילתא. תדע דהא רבי נחמיה ורבי אליעזר מודו בעדים ופוטרין במלוה וערב להכי אמרי דסברא הוא דלרבנן כי היכי דשימה דעדים מילתא הכי נמי למלוה כיון שעל ידו הוא שמתחייבין. עד כאן.

הכי נמי מסתברא דתנן וכו'. נראה לכאורה מפירוש רש"י דלתנא קמא הויא סייעתא ותיובתא לרבי נחמיה וחבריו. ואפשר לומר דלעולם לא הוי תיובתא דרבי נחמיה דאינהו נמי לא מחייבי אגבייה אלא אשימה אלא דבעו שימה שבאה לכלל גבייה. ואף על גב דעדים לא עבדו רק שימה גרידתא והגבייה לא באה על ידיהן מכל מקום מעשיהם תלוי ועומד ואם בא לידי גבייה אפילו על ידי אחרים מחייבי אינהו אשימה. תדע דהא לוה לא עביד גבייה דבעל כרחו משלם ואין בידו לעכב ולקרוע השטר ומשום הכי לא פטרוהו ואפילו הכי מחייב אשימה לבד לרבי נחמיה וחביריו והוא הדין עדים. ואפשר לומר עוד דעדים ולוה כיון שאין ביניהם לקרוע השטר וליכא בהו קום עשה דאפילו בשימה גרידתא ואם לא באה לידי גבייה מחייב וזה דוחק וצריך עיון. עד כאן משיטה.

אמר רב ספרא כל שבדיניהם וכו'. פירוש ובימי חכמי התלמוד בדיניהם היו גובין רבית קצוצה. הריטב"א.

אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו'. הקשה הראב"ד והא אמרינן לקמן דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ דהכא באתרא דלא מסלקי והתם באתרא דמסלקי ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי דבנכייתא שרי לכתחלה ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפירקין. ובלא נכייתא איכא אבק רבית ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה ובאתרא דמסלקי מחמיר דבלא נכייתא רבית קצוצה ומוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית הוא אינו מחוור דכל בנכייתא משרא שרי רבינא ואיהו נמי אכיל דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן בשמעתא ושם נכתוב יותר בסייעתא דשמיא.

ולעיקר קושיתנו אף רש"י נשמר ממנה ופירש את זו במשכונת הכרם לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות ולפיכך אין בהן רבית קצוצה וההיא דלקמן במשכונת בתים. וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו בפחות. הרשב"א.

והא דפרכינן ממשכנתא ולא פרכינן מסיפא דמתניתין דמרבה בפירות משום דההיא פשיטא לן דבתורת זביני אתי ליה אבל משכנתא סלקא דעתין דבתורת רבית אתי ליה כיון דעל ידי הלואה היא. ופרקינן דאפילו ההיא בתורת זביני אתי ליה.

רבית מוקדמת ורבית מאוחרת. דבדיננו אין מוציאין כלל וליכא אלא איסורא לכתחלה כשנותן לשם כך כי אם אינו מתכוון לשם רבית אפילו לאחר שלוה וקודם שפרע יכול ליתנם לו מתנות חנם שאם לא כן נמצא המלוה מודר הנאה מן הלוה. הריטב"א.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף