שיטה מקובצת/בבא מציעא/סב/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא סב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וכי אין לו יין מאי הוי. פירוש דקסלקא דעתין דכולה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין דאי לא יצא השער אפילו רישא משכחת לה שאסור ומאי שנא דנקט ליה איסור בפסק היין לינקוט אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו. הרשב"א.

ועוד דהא קתני לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. הר"ן.

כתבו בתוספות איכא דגרסי והתניא וכו'. עד ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתניתין יצא השער פוסקין ולא גרסי לקמן הא. וכתב הרא"ש ומיהו יש כענין זה בכמה מקומות בתלמוד דדאיק מרישא מילתא דקתני בסיפא בהדיא עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והא תניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ותו לא. ויש גורסים תנן ואומרים דהכי גרסינן הא יצא השער פוסקין. ואין זה כלום דבמתניתא גרסינן לה בהדיא. ומיהו ההיא מתניתא פירושא דמתניתין ולהכי אמרי עלה והא תנן והרבה בתלמוד כיוצא בו והאחר בריש שמעתא קמייתא דבבא בתרא. עד כאן.

בבא לחוב בדמיהן. פירש רש"י שלא נתן לו זה המוכר לזה הלוקח דמי חטים שחייב לו ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ולפסוק על היין. ונהי דמעיקרא נמי הכי סבירא ליה דפשטה דמתניתין הכי משמע אפילו הכי משום דסבירא ליה למקשן דלא שני כלל בין פוסק בחובו לפוסק בהלואתו קאמר דמתניתין בבא לחוב בדמיהן בלחוד עסקינן דאי באיסרו בא לידו אפילו אין לו שרי. ורבא דמתרץ מתניתין לקמן בברייתא דרבי אושעיא כדאוקמתא דרבה שייכא ואיתרצא ליה קושיא דאביי דמאי אין לו אפילו יש לו נמי דהא תנא דבי רבי אושעיא מפליג להו. וכי תימא אי רישא בלוקח בדמים עסקינן מאי קמשמע לן רישא הן תנן לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין ולא הוה ליה למיתני אלא סיפא דיין ובלקח בהלואתו כברייתא דרבי אושעיא. יש לומר דקמשמע לן דאף על פי שמתחלה באיסרו בא לידו כיון שאחר כך הוא פוסק מפירות לפירות כפוסק במלוה ויש לו מותר אין לו אסור, זו היא שיטת רש"י. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבא מתניתין בבא לחוב בדמיהן. פירוש דמתניתין בשלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החטים שחייב לו שיחזור ויקבלם ממנו אלא שבא המלוה לעשות חוב על הלוה מיין בדמי החטים שהיה חייב לו וכן פירש רש"י. ומיהו קשיא לי מאי קשיא לן מעיקרא ומה חדש רבא עכשו דהא ודאי הכי פשטא דמתניתין ומקשה נמי הכי סבר לה אלא שהיה סבור שאין הפרש בין הפוסק במעות בעין או הפוסק במעות שהיה חייב לו מקודם לכן. וכפי מה שכתב רש"י בסמוך נראה שהמקשה היה סבור כי זה הלוקח קבל חטיו מן הלוה שלו או מעות חטיו וחזר ונתנם לו על היין ואפילו הכי אסור לפי שאין לו יין ואתינן לפרוקי דלאו כדקסלקא דעתין אלא שבא לעשות פסק על החוב. כך נראה מדברי רבינו דוק ותשכח היאך נשמר קצת מן הקושיא הזאת וכן פירשו בתוספות בשם רש"י. אלא שיש לשאול במה ראה המקשן דמיירי מתניתין כדקסלקא דעתין עד דליקשי הכי. ונראה דמשום דקתני מתניתין ויין אין לו הוה משמע ליה דדוקא יין אין לו עכשו אבל חטים ומעות יש לו ורוצה היה הלוה לפרוע לו חטיו כך ואמר לו אם תרצה קבל חטים שלך או אם תרצה עשה עלי עליהם יין כשער של עכשו ולהכי הוה מקשה דאם כן הרי זה כאלו נותן לו מעות ממש דהא שפיר קרינא ביה אף על פי שאין לזה יש לזה. ופרקינן שלא היה לו חטים ללוה ולא אמר לו שיקבל חטים אלא מיד בא לו להתחייב ביין בדמי חוב החטים. ובהכי מיתרצא לי נמי קושיא אחריתי דהוה קשיא היכי סלקא דעתיה דמקשה לדמויי מתניתין שבא לקיים על חוב מוקדם לההיא שבא במעותיו דהא טעמא דהתם משום דאף על פי שאין לזה יש לזה וההוא טעמא לא שייך גבי זה שלא הביא מעות כלל. ובמאי דפרישנא מיתרצא נמי הא. ואם תאמר אדמקשה ליה ממתניתין אמאי לא פריך ליה מתניתין גופה רישא אסיפא מאי שנא דגבי חטים מותר וגבי יין אסור. ויש לומר דדילמא רישא לפי שיש לו חטים ובדין הוא דלא צריך למתני וכן השער כיון דיש לו אלא דמשום סיפא נקטיה דכיון דיין אין לו אף על פי שיצא השער אין פוסקין. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: ויש שפירשו כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטים בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אף על פי שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא באיסרו כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אף על פי שאין לו שהוא כמעמיד חטין על יינו של חברו שזה דרך מקח וממכר הוא ולא גזור רבנן. ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו. וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקסלקא דעתין מעיקרא וכשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמידין מלוה על גבי פירות שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו בידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אף על פי שאין לו. ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור. אלא יש לומר דהכי קאמר מתניתין בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן על גבי פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקמא בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקמה סיפא במלוה ורישא במעות ממש. ומיהו הכל מודים מפירות לפירות דמותר כשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפירוש השמועה כפי זו הסברא. אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירוש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אף על פי שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה ואמר לו תן מעותי שאני לוקח בהם חטים ואמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכל שכן במתניתין שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו ומדקתני לקח שמע מינה הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אף על פי שיש לו ואלו לרבי אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמשמע לן רישא דמעמידין מלוה על גבי פירות שיו לו וסיפא קמשמע לן שאף על פי שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאף על פי שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם על פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים לא שנא באיסרו בא לידו ולא שנא קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספר המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: יש מפרשים דאפילו רישא נמי בבא לחוב בדמיהן מוקי לה רבא דאי באיסרו בא לידו בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים דהא ביש לו עסקינן וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באיסרו בידו דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו ואוקמתא דהכא ואוקמתא דלקמן דאוקמא בדרבי אושעיא חדא היא אלא דמעיקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא אקשי ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באיסרו אפילו יש לו אסור דהא עמד לו על גרנו קתני והדר אוקמה כרבי אושעיא דתני בכולן אם יש לו מותר ואף על גב דלא בא באיסרו ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני ופריק מאי לקח לקח בהלואתו, וזו היא דעתו של רב האיי גאון.

והרב רבי אברהם אב ב"ד הקשה אם כן מאי לחייב בדמיהן דקאמר דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו. ולפיכך פירש הוא בבא לחוב בדמיהן שאין לו למוכר אותן חטים שאילו היו לו הרי הן בדמיהן וכאלו באיסרו בא לידו. ומסתברא ועיקר קושיא דדמיהם ליתא משום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו יין מאי הוי. איהו הוא דפרקיה ואוקמא בבא לחוב בדמי החטים ומינה דכולה נמי בבא לחוב בחוב וכאלו אמר כולה מתניתין בבא לחוב בדמיהן ודרבי אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעיקרא מנה הא אלו בא באיסרו מעיקרו אם יצא השער אפילו אין לו שרי כן נראה לי כדי להעמיד דברי הגאון שכל דבריהם דברי קבלה ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים ואם איתא עיקר החטים בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותנא הטפל והוה ליה למיתני מדינר זהב הכור ויש לו החטים דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד אלא כולה מילתא ביש לו ואין לו תליא וצריך לי עיון בזה בדברי הגאון עד כאן לשונו.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס אמאי צריך לאקשויי ממשנה דלקמן הוה ליה לאקשויי מרישא דמתניתין וכו'. ויש לומר דהוה מצי לדחויי ויין אין לו דקתני בסיפא קאי נמי ארישא כמו שכתבו בתוספות. וכי תימא תרתי למה לי ברישא אשמועינן אף על גב דאיסרו בא לידו כי אין לו אסור ובסיפא אשמועינן אף על גב דדרך הלואה הוא אם יש לו מותר. והא דקתני רישא וכן השער דמשמע דשרי לפי שאין מזלזל אצלו כדפירשתי במתניתין. לא נאמר כן אלא נקט וכן השער לאשמועינן דאף על פי שאינו מזלזל אצלו אם אין לו אסור. ומאחר שירדנו לסברא זה אם כן בחנם פירש הקונטרס דרישא להיתירא נקטיה אלא לאיסורא נקטיה כדפרישנא דאין לו דסיפא אכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והא דקתני בבא לחוב בדמיהן ולא קתני בבא לחוב בדמיו משום דכולה רישא וסיפא באחד. והשתא ניחא הא דגרסינן לקמן בכל הספרים מאי לקח בהלואתו וכו' ואין לחוש אמאי קתני תרתי דהכי נמי אשכחן לרבי אושעיא בסמוך דקתני טובא. ועוד יש לומר דרישא איצטריך לאשמועינן דאסור אף על פי שהוא קצת מקח וממכר וסיפא אשמועינן אף על פי שהרויח שתי פעמים ודאי טפי לרבית וגם לא דמי כל כך למקח וממכר כמו רישא אפילו הכי יש לו מותר. הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל: ואוקמה רבא למשנתנו בבא לחוב בדמיהן. פירוש כגון ראובן שחייב לשמעון אמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח חטים אמר לו יש לי חטים שאני נותן לך אסור דלאו באיסרו בא לידו פירוש דלא באיסרו בא לידו בשעה שאומר הלוה למלוה יש לי חטים שאתן לך במה יקנה המלוה חטים אותה העת לא נתן ללוה איסר שיאמר מעותי קנו לי והחטים עוד לא משך לפיכך לא קנה פירוש עתה השער ארבע סאין בסלע ועכשו אינו נותן לו מעות שיקנו לו מעותיו אלא במלוה וכשנוטל הפירות שוין שלש סאין בסלע נמצא יתרון סאה בכל סלע וזהו רבית. ומקשינן אי הכי אפילו יש לו חטין אסור דהא מעות נושה בו וכשאומר לו חטין אני נותן לך במלוה שעליו אינו קונה דהא אינו נותן לו עתה מעות למה שנינו ויין אין לו שאם יש לו מותר ונדחו דברי רבא. עד כאן.

אמר ליה אביי אי הכי מאי איריא דקתני ויין אין לו. קשיא לי היכי סלקא דעתיה דרבה לאישתעויי מהא מתניתא דהא בהדיא פליגא אמתניתין כדמקשה אביי. ויש לומר לא הביא רבה הברייתא אלא לדמיון בעלמא דמתניתין מיירי בשלא בא באיסרו בידו כלל וכעין הא מתניתא ואביי מקשה דכיון דפליגא מתניתין אברייתא לית לן למימר כלל דמתניתין מיירי להערים תדע דהא אתינן לאוקמי בהכי מתניתין דמיירי באבק רבית וכן מפרש הרמב"ן. הריטב"א.

אמר ליה אביי אי לאו כאיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי. לפי מה שפירש רש"י טעם איסור פיסוק על הפירות בשאין לו אף על פי שיצא השער בשלא בא באיסרו בידו לפי שאז אין לומר אף על פי שאין לזה יש לזה שהרי כיון שאין זה נותן לו מעות זה לא ימצא לקנות בהלואה קשה מה טעם ברייתא זו לאסור אפילו ביש לו שהרי כיון שאינו צריך לקנות מה לי איסרו בא בידו מה לי קונה בהלואה וצריך לומר לדעת ברייתא זו לאסור מטעם אחר שכיון שהיה נושה בו מתחלה מיחזי כרבית כשיקח פירות בפחות משוויים אפילו ביש לו אבל כשלא היה נושה בו מתחלה אלא שבא באיסרו בידו דרך מקח וממכר הוא. אי נמי דסבירא ליה דבהלואה לא קני אפילו למי שפרע הילכך אפילו ביש לו אסור אבל בכסף כיון דקני למי שפרע הרי הוא כאלו קנאם לגמרי כיון שיש לו וליכא משום רבית כמו שכתב רש"י בשמעתין. הריצב"ש.

ואוקמה אביי כדתני רב ספרא בהלכות רבית ששנאום דבי רבי חייא והן יש דברים שמותרין אבל הן אסורין משום הערמת רבית וכו'. רבינו חננאל.

וחזר ולקחן ממנו בעשרים וארבעה סלע וכו'. פירוש כיון שלא התנו כן מתחלה רבית קצוצה היא וזה ברור. הריטב"א.

כדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא. הרמב"ן הכריע לאיסור. וכתב דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה דהא במתניתין תרבית דרבנן קנסיב וכו' ככתוב בפיסקי הרא"ש. ואפשר לי לומר דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פיתרי למתניתין אלא בהכי אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמה מתניתין כי הא דרב ספרא ליכא ראיה ממתניתין כלל להא דרב ספרא דהא לא דמיין וכיון שכן אהדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני בי רבי חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והאי לישנא לא מיתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא ועוד מאי שנא הא דנקט ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד דאם כן לימא אסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני כן נראה לי. הרשב"א.

והא דאוקמה אביי למתניתין בהכי כגון דקאמר ליה הלויני שלשים דינרין וכו'. הכי מפרש לה למתניתין לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בשלשים דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בשלשים דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטיך שעשיתם עלי בשלשים דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו אסור ואלו היה לו יין מותר דכיון דפירא יהיב בשוה ופירא שקיל מיניה לא מיחזי כרבית וקל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משום דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו בתחלה בשלשים דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקחם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בשלשים ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור. וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאף על גב דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתניתין לא מתוקמא בהכי אבל מכל מקום כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בשלשים דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בשלשים דינר על שער שבשוק פירא יהיב ופירא שקיל ושרי ומסתברא כוותייהו משום דלאו רבית אלא משום הערמה אסור ולקולא ואף על פי שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור רבנן ואנן לא פלגינן עליה דאביי בלא ראיה שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם שלשים דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה. ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה. הרמב"ן.

ואי אית ליה חמרא. פירוש והוא הדין לכל מקח אחר בר מזוזי דלא אסרינן אלא היכא דיהיב ליה זוזי דכיון דחזינן דשקל עשרים וחמשה ויהיב שלשים מיחזי כרבית והיינו דתנן ויין אין לו ומתניתין לא מיירי בפוסק על הפירות כלל והא עמדו קתני. פירוש דמשמע דלאחר כן עמדו בשלשים דינרין ואלו לפי דבריך שלשים היו שוין מעיקרא ופריק תני העומדים עלי כלומר דהכי קאמר וכבר עמדו חטים בשלשים וכאלו קתני וכן השער שעמדו בשלשים דינר. אי הכי שאני מוכרן שמכרתם לי מיבעי ליה. פירוש דכיון דמעות הוא תובעו היכי שייך לומר שרוצה למכרן תני שמכרתם לי. כלומר מתניתין הכי קאמר תן לי דמי אותן חטין שמכרתם לי שאני מוכרן עכשיו. ופרכינן הרי הן עשויות עלי בשלשים דינרין מעיקרא הכי נמי אוקמינהו עליה. פירוש שהרי הן עשויות עלי משמע הרי הן עלי עשויות עכשיו. ופרקינן תני שעשיתם עלי כלומר הרי הן עשויות עלי מקודם לכן בעי למימר. הריטב"א ז"ל.

והא בדינר זהב וכן השער ולדבריך השער בשלשים. ועוד מה לנו בשער בכמה שירצה יכול לחזור וליקח ממנו. ועוד היה יכול להקשות עמדו חטים בשלשים דינרים והלא מתחלה נמי כך היו. ושמא היה יכול לתרץ עומדות היו חטים. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: והא בדינר זהב הכור וכן השער קתני. פירש רש"י ז"ל הא אמרת כי מיד נתנהו לו בשלשים דינרין וחזר ולקחו ממנו בעשרים וחמשה ואם כן אין זה דומה לההיא דבי רבי חייא דהא מתניתין קתני שהיה השער בדינר זהב ולא היו שוין החטין אלה עשרים וחמשה לבד ואם כן כשנתנם לו בשלשים דינרין הרי זה רבית שנתן לו חטים שלא היו שוין אלא עשרים וחמשה בשלשים בשביל המתנת מעותיו ואין לך אגר נטר לי גדול מזה. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף