שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא כא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איתמר יאוש שלא מדעת. פירוש שמצאו לאלתר קודם שידעו הבעלים באבידה ואלו ידעו היו מתיאשים ממנו. אביי אמר לא הוי יאוש. פירוש ואם נטלו קודם שידעו בו הבעלים לא זכה בו וכשיביאו הבעלים עדים חייב ליתן להם ואף על פי שנתייאשו לבסוף. הריטב"א.

כתב הראב"ד וזה לשונו: הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה. איכא למידק דאכתי איצטרכינן למימר איגלאי מילתא דמעיקרא הוה ניחא ליה ביפות. ולא היא דגלויי מילתא הוא דהאי גברא עין יפה הואו וביפות הוא תורם. עד כאן.

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר. תימה מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דהא ידע ליה. יש לומר דרבותא אתא לאשמועינן דכהאי גוונא אפילו אביי מודה באינה מצויה דמדאורייתא דהוי יאוש ומיהו גבי יש בו סימן יש לומר דהכי קאמרן ואף על גב דשמעינן דיאוש לבסוף כשנודע לו מיד איאש מהו דתימא אלו הוה ידע ליה לא הוה מיאש קמשמע לן. תלמיד הר"ף.

זוטו של ים ושלוליתו של נהר. משמע כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק וזו היא הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכל שכן בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב. זה נראה לי. שיטה.

זוטו של ים פירש בקרקעית ובשלולית הנהר פירש בתוך הנהר מקום שמי גשמים שוללין והוא מקום שטיפתו. רעח. והרמ"ך פירש בזוטו של ים שהוא חבור מי הנהר עם מי הים והים סוער שם. עד כאן.

זוטו של ים וכו'. מסתברא דהפקר גמור הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפילו אמר בפירוש לא מייאשנא אפילו הכי שריא דרחמנא אפקריה. ואף על גב דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדין ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל אכריז והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה כיון דישראל סכרי ליה אימר מישראל נפל כיון דישראל כרו ליה לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא. לא היא דהכי קאמר לית ליה ליאושי. ונוסחאי דוקאני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה ותו לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן אמר רבא מאן דחזיא לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחויב לאהדורי ואף על גב דאייתי ארבילא וקא מארביל הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא וכו' דאלמא אלו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא. לא היא דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומשום הכי לא מיחייב לאהדוריה אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזימנין דמשכח ליה והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הוה ליה כזוטו ומיחייב לאהדורי אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ש דוידש ז"ל: הא דמורי ובא הרשב"א ז"ל בהיתר לעלמא הנפול בזוטו של ים או שלוליתו של נהר. יש מה שהייתי אני דן בו להחמיר ומטעמיה ואפשר שלזה נתכוון והיינו כשהיה האבידה או הנפילה בהיות בעליה בספינה והיא יושבת ודרך הספנים שנכנסין ויוצאין ממנה על ידי דוגיות קטנות שאם הדבר שנפל בים הוא דבר צף על פני המים בזה ודאי אינו מותר לזולת בעליו וכן אנו רואין בזה מעשים בכל יום שנופלים מן הספינה כשהיה בנמל דברים כאלה ונכנסים אחריהם בדוגיות קטנות ומצילים אותם. ואפשר דאף אם מה שנפל הוא דבר שנשקע בקרקע הים כיון שהספינה בנמל ודרך בני אדם להשתדל ולהוציאה משם על ידי תחבולות שאינו מותר לזולת בעליו בשלא הלכה הספינה משם ובעליו ומה אבל אפילו הלכה אם נשארו הבעלים לבקש אחריה אינה מותרת כלל לזולתם וכן נראה מלשון מרדף שאמרה שהוא כשהולך בעל האבידה לבקש מה שהים מוליך בזוטו או הנהר בשלוליתה אבל העומד היינו כשאר כל האבידות ואסור לזולת הבעלים כן נראה לי. עד כאן.

ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי וכל היכא דאמרינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש או בדבר שאין בו סימן לאביי או בדבר שיש בו סימן לכולי עלמא אף על גב דאייאש לבסוף לא מהני ואפילו למאן דאמר בעלמא דיאוש כדי (לא קשיא) שאני הכא שנטלה בתורת גזל וכיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרינן לעיל דכי אתי באיסורא אתא לידיה ולאו באיסורא ממש שהרי לא נתכוון לגזול וחייב הוא ליטלה כיון שיש בה סימן אלא בשעת איסורא קאמרינן כלומר דכי אתא לידיה ברשות בעלים קיימא וכנוטל מידם דמי וזה ברור. וכן פירש ר"י. הריטב"א.

ואמאי והא לא מייאש וכו'. פירוש והא דאקשינן לעיל אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הכי פירושה אי משום דרך נפילה קאמר דהוי הפקר וכגון דידעי דנפל או דסבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אפילו טובא נמי כי למעלה לא בא לדקדק על ענין ההיתר ואם יאוש שלא מדעת או בידיעה אלא דקאמר כיון דטעמא משום שהם דרך נפילה ואין בו סימן מה לי מעט מה לי הרבה. ומתניתין לא קשיא דאפשר דלשון מפוזרות רצה לומר דרך נפילה בין מעט בין הרבה והשואל אינו כשואל אלא כמברר דעתו של רבי יצחק. או אפשר שהשואל היה יודע מסברת רבי יצחק והיה יודע דבמכנשתא דבי דרי עסקינן ותלמודא דלא ידע זה עד שפירשה מר עוקבא ולהכי אקשינן אפילו טובא נמי אבל השתא בא להקשות לעיקר מתניתין דמשמע דמפוזרות היינו דרך נפילה ומשום שאין בו סימן ומדקאמר סתמא הרי אלו שלו משמע בכל ענין אפילו מצאם קודם ידיעת הבעלים ולא הוי יאוש מדעת ואפילו הכי משמע ממתניתין דהוי יאוש ואקשי לאביי כי היכי דאקשי מכל אינך דאקשי בסמוך. ומכל מקום קצת קשה בין לשואל בכמה בין לרבי יצחק בין למר עוקבא ולתנא דמתניתין לפי דבריהם כיון שנשנו יחד פירות מפוזרין ומעות מפוזרות ודאי לא תלו בכמות שלהם ולא בכמות הפיזור וכמו שנראה בסמוך אלא להיותן דרך נפילה וליכא סימן פירות נמי אמאי לא פירושן שוה לפירוש מעות ולמה לא נשנו בהאי גוונא ונשנו בסגנון לעצמן. ואפשר להביא מכאן ראיה דהלכתא כאביי דמדתנן סתם פירות אף על גב דלא חשיבי ולא יקירי לא יכלי לאוקמה בנפילה דהוי יאוש שלא מדעת ותנא נמי מילתא דפסיקא קתני שהיא שוה בכל הפירות ובלבד שיהא שיעור לכל אחד בעצמו כפי חשיבותו וכפי טורחה ואם לא נתברר בגמרא אלא במצוי והידוע והשאר נשאר לחכמים ואם נסתפקו בו קצת כמו שתראה בבעיות הני מילי כשהולכים קצת בערך אבל ודאי מודו כדפרשינן לעיל דלכל מין יש שיעור בחשיבות וטורח שהוא בהפקר זה. שיטה.

הא אמר רב עוקבא במכנשתא דבי דרי עסקינן. פירוש לרווחא דמילתא נקט הכי דבלאו הכי מצי לאוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא ובפירות דיקירי. הריטב"א ז"ל.

כיון דיקירי מידע ידיע. אעיגולי דבילה וככרות של נחתום הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן אקציעות כיון דמידי דמיכל הוא אגב דמחשבי משמושי ממשמש בהו אלא איצטריך ליה טעמא דיקירי משום אחריני כגון גיזי צמר ואניצי פשתן. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: הא דלא אקשי ליה מחתיכות של בשר וגיזי צמר ואניצי פשתן אפשר דהני נמי יקירי ובכלל פירכא קמייתא וכפירוקא איתנהו להו וכו'. עד כאן.

וכתב הרמב"ן אבל לשונות של ארגמן לא משמע ליה דיקירי אי נמי משום דידע דאפשר לאוקמי כדרבי יצחק אקשי ליה לידע אי ניחא ליה בדרבי יצחק ולומר דאפילו בלשון אחד של ארגמן דלא יקיר נמי הרי הוא שלו או דילמא דוקא בדיקירי. וכן דרך התלמוד במקומות רבות.

תא שמע המוצא מעות וכו'. ואף על גב דהני בצרורין כדאוקימנא בפירקין לקמן דאי מפוזרין למה לי רבים מצויין שם ואמרינן לעיל דבדבר שיש בו סימן דכולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעינן דאיאש לבסוף אפילו הכי שפיר קא מקשה הכי מינה דהכא כיון דהרבים מצויין שם ודאי לכי ידע מייאש והוה ליה כדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ובמקום שאין הרבים מצויין שם לכי ידע לא עביד ליאושי דמימר אמר איניש מעליא משכח ומהדר לי ואף על גב דשמעינן דאייאש לבסוף השתא הוא דאייאש. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא דאקשינן מהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משמע לפום סוגיא דלאביי בלחוד פריך. וקשיא לי טובא דהא ההיא בדבר שיש בו סימן הוא דלא הוי יאוש ואפילו לרבא כדאיתא לעיל. ועוד דהא רבנן פליגי עליה דסבירי להו דחייב להכריז ואדמותיב מדרבי שמעון ליסייעיה מדרבנן. ויש לומר דטעמא דהא מתניתא משום דכל דבר הנופל במקום שהרבים מצויים הבעלים מתיאשים ממנו כאלו אין בו סימן וכמה דלא ידעי הוה להו כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן ורבנן דאמרי חייב להכריז משום דסבירי להו דכיון שיש בו סימן אין הבעלים מתיאשים ממנו מן הסתם הילכך אפילו מתיאש לבסוף הוה ליה יאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן דבאיסורא אתא לידיה. כך תירץ רבינו. עד כאן.

כתוב בתוספות. ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למילתיה אמתניתין. ושמעתי שלא אמרה רבי יצחק כן בפירוש אלא לקמן מפיק ליה מקרא דוצרת הכסף בידך אף על פי שצרור יהא בידך. גליון בתוך תוספות שאנץ.

עוד כתבו בתוספות דברייתא אלימא ליה לאקשויי. פירוש מדקאמר שרבים מצויים שם משמע דאיירי בכל ענין אפילו יש בהן סימן וטעמא כדמפרש לקמן דתלינן ברוב גוים או באינשי דלא מעלו כי בזה מסופק לקמן בספר.

ולקמן מקשים תוספות אי איירי ברוב גוים אם כן למה נקט מפני שהבעלים מתייאשים תיפוק ליה דאימור מגוים נפל כיון דאזלינן בתר רובא. ומתרצים דנקטיה לאשמועינן דאפילו מה שנפל מישראל הרי שלו שהאובד מתייאש כדאיתא לקמן בתוספות וכיון דאיירי בראה שנפל מישראל אם כן איירי שמצאו תיכף לנפילה אבל מתניתין איכא לאוקמי שהיו מונחין שם זמן ארוך או שמא אפילו מספק אית לן למימר הכי כי הוא רגילות ואין לנו לחוש מספק שמא מיד לאלתר נפל. אי נמי יש לפרש לפי הפשט דמתניתין איכא לאוקמי שהוא זמן ארוך שנפלו אבל ברייתא כי היכי דמוכח לקמן דאיירי בכל ענין אפילו יש בו סימן איירי נמי בכל ענין אפילו עודו בבית. גליון.

אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו. הא איפרוכא ואיפריקא מעיקרא אלא שרב אשי רצה לסדר מעיקרא הקושיות שהוקשו מן המשנה ולאו בהדדי איתמרו הני פירכא בי מדרשא והרבה כיוצא בזה. הריטב"א ז"ל.

סבי דאזלי אתיגרא. פירוש זקנים תשושי כח שמהלכים במשענות בידם דכיון שאין בהם כח להלך הרבה בשדה שיכנסו בה ללקט לא יניחו אחריהם כלום. רבינו חננאל.

כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא וכו'. ואם תאמר אם כן עניים דאתו מדוכתא לדוכתא אמאי מותרין בלקט. יש לומר דכל דאתי מקמי נמושות ראיה הוא דלא אייאש מעיקרא. הריטב"א ז"ל.

תא שמע מצא קציצות בדרך. קציצות משורש קצה כמו גרוגרות המוקצות במוקצה ליבש אותם. הראב"ד.

ופטורות מן המעשר. דסתמא עדיין לא באו לידי גורן ואף על גב דעביד בהו גורן לבסוף פטורות לעולם משום דמן ההפקר זכה בהן והפקר פטור מן המעשר. הרשב"א ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו פטורות מן המעשר דאינו נשמר ותנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו'. ע"כ.

בזתים ובחרובין אסורין. אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין וקא סלקא דעתיה השתא דלא עבידי דנתרי ותאנה עבידא דנתרא והילכך תאנה יאושי מייאש מינה מעיקרא וזתים וחרובין דלא ידע דאייאש אסורין משום גזל ופרקינן דזתים וחרובין נמי עבידי דנתרי ולכולי עלמא איכא יאוש אלא משום דחזותו מוכיח עליו. וקושטא קא מתרץ דרבי אבהו דמקמי דרבא טובא לא משני לפרוקי אליבא דרבא.

תאנה עם נפילתה נמאסת. וקשה לי אם כן מאי נוטה לדרך דקאמר אפילו בתוך הגנה נמי. ויש לומר דהכי קאמר כיון דידע דנתרי ונמאסת עם נפילתה אף הוא מייאש מינה דאמר מאן דמשכח לה לא מהדר לה ואף על גב דחזותיה מוכיח עליו דמימר אמר דבעלים מייאשי מינה אבל כשהוא בתוך גנתו לא מייאש מינה דמאן עייל לתמן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא סיפא לרבא קשיא. פירוש דהא סתם זתים וחרובין לא ידיע דנתרי ואף על גב דלכל ידעי בעליו מתיאשי מפני שאין בו סימן הוה ליה השתא יאוש שלא מדעת. אמר רבי אבהו שאני זתים הואיל וחזותו מוכיח עליו פירוש וכיון דכן אפילו תימא דידעי בעלים היכא דנתרי מסתמא לא מיאשי מינייהו דתשבינן להו כדבר שיש בו סימן דחזותו מוכיח עליהן שהן שלו וליכא דנגע בהו. ולא דמי לאבידא שאין בה סימן דאף על גב דחזא המוצא ממאן נפל שהיא שלו. דהתם בעל האבידה אינו יידע שידעו המוצאין שהיא שלו כי היכי דליאשו. אי הכי תאנה נמי פירוש ולא מצי לשנויי דשאני תאנה דידיע דנתרא דהא אי טעמא דחזותו מוכיח עליהן טעמא הוא אפילו ידעי דנתרי נמי מהני וכדפרישנא. תו ראיה לפירושנו.

אמר רב פפא תאנה נמי עם נפילתה נמאסת פירוש ומשום הכי בעלים גופייהו אפקורי מפקרי לה כשהיא נוטה לדרך דאלו בתוך הגנה לית להו לאיאושי דמאן עייל התם וכן פירש רש"י. ויש נוסחאות דגרסי תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע כלומר דלא ידיע אם נפל מן האילן אם הפילוה שם לדעת ואפקרוה והכל ענין אחד. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליון שאינן נופלין לרחוק אלא תחתיהן ולפיכך אסורין דלא קא מיאש וכן חרובין. אי הכי תאנה נמי הרי תחתיהן הן נופלות ולמה הוא מתייאש מהן. תאנה עם נפילתה נמאסת. חזותו מוכיח עליו לרבותא נקטיה דאפילו נתרי למרחוק או שיש זתים אחרים בסמוך דאי בנמצאת תחתיה כדתנן בתאנה בלא חזותו המקום מוכיח. והשתא אתי שפיר דתאנה אפילו תחתיה הוי הפקר משום מאיסות ולא משום חסרון חזותה כמו שנמצא בקצת ספרים דסוף סוף תחתיה תנן והמקום הוי מוכיח להם לגירסת רש"י ולא ידיע וזתים אפילו נתרי למרחוק דחזותו מוכיח ולא אייאש אפילו לאחר ידיעה. שיטה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תאנה נמי מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר היכי דמי אי תלינן הנך תאנים בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפלי אם כן מאי קאמר מידע ידיע דנתרא הא לא תלינן להו בתר תאנה משום דתחתיה נמצאו אם כן לא מיאשי בעלים. ויש לומר דלעולם תלינן להו בתר תאנה והיינו טעמא דמייאשי בעלים משום דסברי כולי עלמא לאו דינא גמירי ומאן דאשכח תלי ברובא ושקיל.

ובמסקנא דשנינן לרבא דזית זיתו מוכיח עליה לא מייאשי בעלים בזתים משום דסברי דמאן דמשכח יתלה דמזית זה נפלו ולא מרובא דעלמא אבל בתאנה תלינן ברובא דעלמא משום דליכא הוכחת חזותו דעם נפילתה נמסית פירוש מסמסת ומשתברת ואין ניכר בה מראית שאר התאנים שבתאנה כי ההיא דבריה חולין ורילמא סימנא הוה ליה בגווה ושני דמסמס לה מסמוסי עד כאן. ולא גרסינן נמאסת דמשמע דמחמת כן מפקירה. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל: מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר מה בכך מכל מקום היא שלו כי נתרה. ופירש הקונטרס דמרייהו יאושי מייאש מינה משום שקצים ורמשים. ולא נראה דמה משני בזתים ובחרובים הואיל וחזותו מוכיח עליו מכל מקום מייאש מינייהו משום שקצים ורמשים אלא ודאי מיירי דליכא חששא דשקצים ורמשים כגון דאיכא גדר. לכן נראה לי מידע ידיע דנתרא ואייאש מינה משום עוברי דרכים שיקחוה. ואם תאמר תיפוק ליה דמותרת משום דיש לתלות דשל עוברי דרכים הם שנפלה מהם. ויש לומר דמיירי דנמצאת תחת התאנה ואם כן מוכח שמן התאנה נתרה. ואם תאמר תיפוק ליה דעוברי דרכים לא יקחוה כיון דחזו לה תחת התאנה ויש לתלות באילן. יש לומר דמשום הכי לא פרשי מינה דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואם תאמר אי הכי זית וחרובין נמי. יש לומר דבהא ודאי גמירי דחזותו מוכיח עליו. תאנה עם נפילתה נמאסת הכי גרס רש"י נמוסת כשנופלת ואפקורי מפקר לה ולא גרס דלא ידע לה. ולא נראה דכמה ספרים גרסי ליה ויש לומר דלאו מטעם הפקר אלא מטעם יאוש שנתייאש בו והכי גרסינן תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידע שמן האילן היא ומייאש מינה. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף