אילת השחר/בבא מציעא/כא/ב

אילת השחר בבא מציעא כא ב

דף כ"א ע"ב

בדבר שיש בו סימן כו"ע לא פליגי דלא הוי יאוש. בפשוטו אין הביאור דלא הוי יאוש כלל כיון דהא מיירי שהתייאש לבסוף, אלא הכונה דלא הוי יאוש תיכף אחרי שנאבדה אע"פ שתיכף לאחר ששמע שנאבד לו הוא התייאש, והמחלוקת באין בו סימן אי הוי יאוש תיכף אחרי שנאבד, אמנם להרמב"ן דמפרש דהיכא דהגביה לפני יאוש נעשה שומר החפץ להבעלים ויאוש ברשות לא מהני, יש לומר דלא הוי יאוש כלל גם כעת, לא רק דלא מהני אלא דענינו הוא דלא הוי יאוש כלל כיון שזה שמור בשבילו, משא"כ להתוס' בב"ק דף ס"ו דמה דלא מהני אח"כ היאוש משום דנתחייב בהשבה, לכאורה כעת זה יאוש אלא דלא מהני, ולישנא דקאמר לא הוי יאוש היינו דלא הוי יאוש כשנאבד אע"פ שאח"כ בשמעו אמר תיכף ווי לחסרון כיס.

והנה בשטמ"ק בשם הראב"ד העיר למה המחלוקת ביאוש שלא מדעת אינו תלוי בברירה, וכתב דיש למבין להפליגו מענין ברירה, והיינו דכאן לא צריך שום דבר להתברר דהא פליגי בדבר שידוע מראש שיתייאש כשידע, והמחלוקת היא אם צריך יאוש בפועל ממש או דסגי מה דידוע, אמנם מה דהי' מתייאש דקאמר בגמ' בפשיטות דבדבר שיש בו סימן גם רבא מודה דלא הוי יאוש, בזה יש לכאורה לומר דלמ"ד יש ברירה אז אם תיכף כשנודע התייאש הרי דהתברר דהוא כזה אדם דמתייאש אפילו בדבר שיש בו סימן, דהא ע"כ צ"ל דגם בדבר שיש בו סימן שייך יאוש, דהא בדבר דלא שייך להתייאש כגון שיש לו החפץ רק אינו רוצה אותו, הא כתב במחנה אפרים הל' זכיה מהפקר סי' ז' דאז לא מקרי יאוש כלל, ובדבר שיש בו סימן אם התייאש אח"כ מבואר בתוס' בב"ק דף ס"ו דלולא דנתחייב בהשבה הי' מקני היאוש, הרי דשייך יאוש, א"כ למ"ד יש ברירה יש מקום לומר דהאיש הזה אם הי' יודע כשנפל הי' מתייאש, ולא משמע דלמ"ד יש ברירה יועיל לרבא גם בדבר שיש בו סימן, והיינו משום דכיון דרובא דאינשי לא מתייאשים, זה לא יועיל לומר למפרע דהי' מתייאש אפילו למ"ד יש ברירה. ואפשר להעמיס זה בכונת התוס' ד"ה דלכי נפל דאע"ג דהשתא מיאש זהו אקראי בעלמא ולא יגלה כלל למפרע.

בדבר שיש בו סימן וכו' אמר סימנא אית לי בגוי' יהבנא סימנא ושקילנא לי'. מבואר בתוס' לקמן דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה, דאפילו למ"ד סימנין דרבנן מ"מ אינו מתייאש, דעי"ז שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירין אתם שמלה שלי שהי' בה סימנין כך וכך, והנה ע"כ צ"ל כמש"כ הגרעק"א לקמן דף כ"ג ע"ב דהעדים צריכין להעיד אח"כ שמכירין אותה לא ע"י הסימנין לבד, דאז הא שוב לא מהני דהא סימנים לא מועילים מן התורה, וע"כ יעידו שהם מכירין השמלה מחמת טביעות עין, וא"כ אם כלים שלא שבעתן העין אין מחזירין לת"ח דלא מספיק להכיר טוב כשלא שבעתן העין אפילו לבעל החפץ, כ"ש לאנשים אחרים ודאי יש לומר שלא יכירו החפץ ע"י טביעות עין בדבר שלא שבעתן העין, א"כ בשמלה שלא שבעתן העין, בן אדם מתייאש אפילו ביש בו סימן, ואיך נדרוש מה שמלה יש לה תובעין והיינו ע"י הסימנין, דאטו שמלה דקרא יש משמעות דמיירי דוקא דשבעתן העין, וכשלא שבעתן העין הא בשמלה מתייאש, ולא מיבעיא לר"ש בן אלעזר דס"ל דאף כשאומר דמכיר אינו נאמן, אלא אפילו רבנן מודו דסתמא יש להניח דלא יכיר, וא"כ ודאי מתייאש גם לרבנן.

ואם נפרש דהלימוד הוא מה שמלה דיש אופן שיוכלו להחזיר דלא יתייאש כשיש בה סימנין ושבעתן העין, קשה דהא סימנין מובהקין מהני אף אי סתם סימנים לא מהני מה"ת, א"כ נוכל לדרוש מה שמלה מהני דאולי יש להאובד סימן מובהק בה, דהא כל פעם שיש נקב הוי סימן רגיל כשיאמר האובד דיש בה נקב, אבל אם יאמר שיש נקב במקום מיוחד הוי כמו בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק, א"כ אולי יתן האובד סימן במקום מיוחד דהוי סימן מובהק, ואם התוס' לא כתבו כן משמע כיון שלא תמיד יש סימן מובהק אין לדרוש מה שמלה דמיירי ביש סימן מובהק, וא"כ ה"נ איך נדרוש מה שמלה באופן של שבעתן העין, וצ"ע.

והנה בתוס' הנ"ל לקמן דף כ"ז דהקשו כיון דסימנין דרבנן ומה"ת לא מהני א"כ מתייאש כמו באין סימנין, וצ"ע לפימש"כ הרמב"ן הובא בקצוה"ח סי' רנ"ט ס"ק ב', דבאמת סימנין דאורייתא, רק במציאה יש לחוש דלמא מיחזי חזי או כסומא בארובה, והיינו דבאמת החפץ שייך למישהו אחר רק זה הנותן סימן ראה חפץ זה אצל אחר וראה הסימן או כסומא בארובה, וזה יש לחוש רק למי שתובע החפץ, אבל אם העדים מעידים שחפץ זה עם סימן זה ראו אצל האיש הזה לא שייך לחוש שמא מחזי חזי אצל איש אחר, דהא עדים נאמנים במה שאומרים שראו את החפץ בסימן זה אצל האיש הזה ולא שייך לחוש למחזי חזי, וגם לסומא בארובה לא שייך לומר שמעידים סתם ולא ראו אצלו, א"כ בודאי יהי' נאמנים, ומדהקשו התוס' דבעדות סימנין לא יתנו להאובד משמע דלא ס"ל כהרמב"ן.

ולקמן דף כ"ג ע"ב הלכנו בדרך הגרעק"א דבלא שבעתן העין חשב דגם עדים לא יועילו לו, אמנם צע"ק דבדין עדות לא שמענו חילוק בין לא שבעתן העין לשבעתן העין.

ויש לתלות זה במה שדנו האחרונים [עי' קונטרס הספיקות כלל א' אות ה'] אם חזקת מר"ק הוא מוחזק ממש כמו אם כעת הדבר תפוס בידו, או זה מדין חזקה דכל התורה העמד דבר על חזקתו, דאם זה מדין העמד דבר על חזקתו שזה נשאר שלא יצא ממנו, א"כ בודאי צריך להכריז בלי דין דספק דאורייתא לחומרא, אבל אם זה מדין מוחזק ממש יש לומר דנהי דאין מוצאין מהמר"ק, אבל על המציאות האמיתית אין ראי' דזה של האובד וממילא הוי ספק, ולכן צריך לומר מחמת דספק דאורייתא לחומרא, ובתשו' רעק"א סי' ל"ז נוטה דמר"ק זה מדין חזקה דכל התורה כולה, וצריך קצת טעם למה הוצרך הרא"ש לגבי הבעיות דבעי ר' ירמי' לעיל ע"א לטעם דספק דאורייתא לחומרא.

כי פליגי בדבר שאין בו סימן וכו'. ברעק"א כתב דבאין בו סימן אינו נעשה שומר כיון דאינו יודע למי להשיב. [וצ"ע דבריו דהא אם יבואו עדים יצטרך להחזיר א"כ ישמור בשביל זה, וכמו למ"ד סימנין לאו דאורייתא דכתבו התוס' בב"ק דף ס"ו ולקמן דף כ"ז דיחזיר רק ע"י עדים אלא שע"י סימן רגיל יותר שיהי' עדים, ומ"מ הא אם יכירו עדים בטב"ע יחזירו לו באופן דלא ידע דנפל ולא התייאש א"כ צריך לשמור בשביל זה]. וה"נ כתב דבעיר שרובה גויים דפסקינן דיש לתלות דנפל מגוי אם מצא לפני שנודע לבעליו והתברר דמישראל נפל ואח"כ נודע לבעליו והתייאש דיזכה המוצא, כיון דבזמן שמצא לא נעשה שומר דהי' לו לתלות שזה של גוי ולא נתחייב בשמירה ומהני היאוש דאח"כ ושייך להמוצא.

והנה זה ודאי דאם יבואו עדים ברוב ישראל ויעידו שנפל מגוי ואח"כ נודע ששיקרו, אע"ג דבמציאות לא הי' מחויב אז מדינא לשמור כיון שהעידו שזה של גוי מ"מ הא זה הי' מחמת טעות, וכיון דאליבא דאמת הי' מחויב לשמור לא יועיל היאוש, וא"כ נהי דכאן עדיף דאז הי' עפ"י דין לתלות שנפל מגוי, מ"מ צ"ע האי דינא דהא אם נתברר שהי' מישראל א"כ הא אליבא דאמת הי' צריך לשמור אע"ג דבלי ידיעת האמת הי' לו עפ"י דין לתלות שהוא של גוי, וא"כ צריך להיות לו דין שומר ולא יועיל היאוש, וצ"ע.

ולדברי הגרעק"א במוצא מעות ואח"כ יעידו עדים שבזמן שמצא עדיין לא ידע האובד רק אח"כ, מ"מ כיון דאז הי' מותר לו לקחת לעצמו דהי' לו לתלות דאדם עשוי למשמש בכיסו ומסתמא התייאש ממילא אינו שומר ומועיל היאוש דאח"כ לקנותה וכ"ז צ"ע. (מהדו"ק)

ת"ש מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני'. והיינו דקשה לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת אין לו דין כנתייאש. במגיד משנה פי"ד מהל' גזילה ואבידה ה"ה הוכיח מכאן דספק אם התייאש אסור לקחת לעצמו, וצריך ביאור למה צריך להוכיח זאת ולמה נחשוב דמותר לקחת מה שאפשר ששייך עדיין להבעלים, ואפשר דאם יש ספק אם התייאש צריך להיות שיוכל לזכות בדבר הנאבד, דהא האובד בין כך לא יוכל ליהנות ולהשתמש בזה כיון שאין בו סימן, לכן מה עדיף שיהא להראשון מהשני, אלא כל מה שיש לומר דאסור לזכות הוא מחמת דיש להניח דודאי לא התייאש כיון שאין סיבה לתלות שכבר התייאש, ואז אסור אפילו שאין גורם הפסד במציאות להבעלים, אבל אחרי שתירצנו שאדם עשוי למשמש בכיסו דהיינו שאדם משים לב על דבר כזה ויתכן מאד שחושב להתייאש, אז כבר הוי גדר ספק ובספק ודאי אין לאסור לזכות, ומרא קמא לא שייך כיון דגם אם נעמיד אחזקת מרא קמא לא יועיל להאובד כלום מזה, וחזקת מר"ק בין אם זה כמו מוחזק ממש בין אם זה ספק חזקה דכל התורה כולה, מ"מ הא עי"ז יהי' להראשון החפץ להנות ממנו, אבל היכא דבין כך לא יהי' לו להראשון כלום לא נאמר דין מר"ק, ולכן יוכל המוצא לקחת לעצמו.

הא לא ידע דנפל מיני'. בכס"מ פט"ו ה"א מגזילה ואבידה ביאר בשיטת הרמב"ם דאם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אסור לכתחילה לקחתם, אבל אם לקח זכה, דכיון דאינו יודע למי להחזירם אין לנו לומר שיניח עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר בהדיא, וצ"ע לדבריו למה לא יקח לכתחילה כיון דאין מפסיד כלום להבעלים בלקיחתו, דהא נאבד בדרך נפילה שאין בו סימן שגם אם לא ירים המוצא לא יגיע הדבר לבעליו ולמה יהא אסור להרים [ועמשנ"ת לעיל עמוד א' ד"ה שם בכל הני בעיות].

ולדידי' צ"ל דקושית הגמ' והא לא ידע דנפל מיני', היינו למה מותר לכתחילה לקחת, ואין הקושיא על אחרי שלקחם למה הם שלו, אלא דכיון שכתוב במתני' הרי אלו שלו משמע לי' דלכתחילה מותר לקחת, וע"ז פריך והא לא ידע ואיך מותר לכתחילה להמוצא לקחתם.

מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי לי'. מבואר דבלי יאוש לא פקע זכותם, וכבר תמהו דהא בחולין דף קל"ד מבואר בעובדא דלוי דזרע בכישור דכשבמציאות לא באים עניים ממילא פקע חיוב לקט מהפירות משום דכתיב לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ולעטלפים, ובדבר אברהם סי' י"ג ביאר דאם בשעה שהשאיר הלקט היו עניים וזכו בה שוב לא נפקע כחם אלא ע"י יאוש, משא"כ היכא דלא היו עניים אז אין בכלל חיוב לקט, אמנם גם כשהתייאשו צריך עדיין לדרשא דלעני ולא לעורבים דבל"ז הי' צריך שוב להמתין וליתן לעניים.

והנה יש לעיין מה שייך יאוש לעניים, דיאוש שייך בדבר דכחו בהדבר הוא מחמת דינו של עכשיו דהחפץ הוא שלו או שזכה בו משום איזה טעם שיהי', אבל בדבר שמחמת דינו כעת לא מוסיף לו שום זכות מה שייך יאוש, וכאן בעני הא מה שיוכל לזכות אינו בעד דינו של עכשיו שהוא עני, דהא אם יתעשר בעוד רגע פקע כל זכותו, ולהיפך אם יהי' עני אז בשעה שלוקח יקבל אף אם כעת הוא עשיר, נמצא דדינו כעת לא נותן לו כלום לזכות, דכל זכותו יהי' בשעה שיקח דאם אז יהי' עני יזכה אפי' אם כעת לא הי' לו כלום בהדבר, ואם יהי' עשיר הא זכותו שיש לו כעת לא הוסיפה לו כלום, ומה שייך שיש לו כבר כעת דבר שיהי' שייך ע"ז יאוש.

עוד יש לעיין דכמו דעני שנעשה עשיר אין לו זכות דפקע זכותו שיש לו, ולא צריך ליאוש אלא מחמת דזכותו הוא רק כשהוא עני ולא כשנעשה עשיר, ה"נ אם הגיע למצב דהעניים במציאות אינם באים דאז הא אינו מחויב להשאיר משום דלעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ולעטלפים א"כ יפקע זכותו ממילא בלי יאוש, ושוב יקשה למה צריכים ליאוש, דכמו שאם בשעה שרוצה להניח לקט ליכא עניים אינו מחויב לעזוב דכיון דאין במציאות מי שיקח אין כאן לקט, ה"נ כאשר אין מי שיקח אחרי שכבר השאיר לקט, מ"מ כיון דלפי דינם כעת אינו לקט יפקע זכותם, דהא זכות של העני הוא רק הלקט, אבל בדבר שמצד מצבו עכשיו לא הי' חיוב לקט נפקע זכותו, דהא זכותו רק בלקט ולא בדבר שלפי דינו כעת אינו לקט, דמ"ש עני שנתעשר שנשתנה הגברא או שנשתנה הפירות דאין עליהם דין לקט מחמת דינם של כעת.

לכן אפשר לומר דבאמת אין זכות מיוחדת לעני שיהי' שייך להתייאש כיון דאין מה שהוא כעת עני מוסיף בזכייתו, ורק בשעה שהוא לוקח והוא עני אז הוא דזוכה, אלא דבזה שיש עני הא חל דין דזוכין בו כל העניים, נמצא דאין הוא זוכה בו אלא כל העניים, וזהו דצריך יאוש שיתייאשו כל העניים דאז חל דין דפקע זכותם, ולכן לא קשה מה מוסיף מה דיש מי שמוכן ליקח לקט, דשפיר הוסיף דעי"ז חל ע"ז דין דממון עניים דלכן צריך כבר יאוש, ולא קשה נמי ממה דמצינו דכשנעשה עשיר פקע זכותו, משום דבאמת לא מצינו בשום פעם זכות לעני שלוקח, וכל זכות שיש בו הוא רק דעי"ז זוכין כל העניים, אבל לא שהוא בעצמו זוכה איזה זכות לעצמו כל זמן שלא לוקח ממש.

והנה צ"ע לכל הפירושים כיון דכדי שיתקיים דין המשנה דמותר לכל אדם הלקט אחרי שהלכו בו הנמושות הוא רק בצירוף הגזה"כ דלא לעורבים ולא לעטלפים, א"כ למה לוי שזרע בכישור דמוזכר בגמ' בחולין דף קל"ד לא ידע את הדין דלא לעורבין, דהא ממתני' מוכרח האי דינא.

שם. הנך מעיקרא איאושי מיאש. בריטב"א בשטמ"ק הקשה דא"כ אם בא עני ממקום אחר איך מותר לו ליקח בהלקט דהא כבר התייאש, ותירץ דאז התברר דהעני הזה לא התייאש. ומדבריו משמע דלא כהנתיה"מ סי' רס"ב והקצוה"ח סי' ת"ו דחידשו דיאוש לא נפיק כלל מרשות בעלים, אלא דכל זמן שזה במצב יאוש יכול כל א' לזכות בזה, וכשיראה את הדבר דאז כבר אינו מתייאש אז לא יצטרך לעשות זכיה חדשה, דא"כ מאי הוי קשה לי' דהא כל הזמן עדיין זכותו לא נפקע וכשבא כאן וכבר אינו במצב יאוש הרי זכותו כמקודם שהתייאש, וע"כ דכבר יצא לגמרי ממנו לכן הוקשה לו.

וכבר תמה בדבר אברהם ח"א סי' י"ג דהא גם מי שלא הי' עני בשעה שנפל הלקט מ"מ יכול לבוא לקחת, א"כ העני שבא ממקום אחר נהי דהתייאש מ"מ הא לא גרע מאם כעת נעשה עני ולמה לא יוכל לזכות מחדש.

תאנה עם נפילתה נמאסת. וידע מראש ומתייאש, ולכן גם פטורות מן המעשר. והנה ודאי לא חל עדיין היאוש בעוד הפירות נמצאים על האילן, וע"כ דמהני מה דיודע שיפלו וימאסו דלכן יחול היאוש אז ומותר לקחתם והוי הפקר ופטור מתרו"מ, והיינו משום דמה דידעו שיפלו הוי כאילו כל הזמן ממשיך להיות מיואש מהפירות שיפלו. אלא דלכאורה הא צריך שיחול דין הפקר על הפירות שיפלו וזה הא לא הי' ידוע מראש בדיוק כמה מהם יפלו ואיזה פירות יפלו, וא"כ אנו באים לשאלה אם יש ברירה, דלפי"מ דפסקינן אין ברירה הא לא הוברר שאלה הפירות הם אלה שהתייאש מהם, ואם אמנם כיון שחלות היאוש חל כשנפלו ואז הא כבר מבורר דאינו תלוי בענין ברירה, מ"מ זה גופא צע"ק דהא מה שידע מראש שישנם כאלו שיפלו נמשך גם אח"ז שישנם כאלו שיפלו, אבל מה שיחול יאוש על הפירות המסוימות שנפלו הא לא הי' עד עכשיו ועכשיו צריך לחול היאוש על הפירות שנפלו, וא"כ יש לעיין אם אמרינן דכשידע שיפלו מהני מה שאם הי' יודע שאלה הם הי' מתייאש מהם, א"כ הא צריך שוב לסברת ישל"מ ולמה זה מהני.

אמנם אם נאמר דאפשר שיפלו כל הפירות ויתייאש מכולם, ואז אע"פ שעדיין לא חל היאוש מ"מ כל הזמן יש מצב יאוש על כל הפירות, נמצא דכל אלו שיפלו חל עליהם היאוש ולא תליא בברירה, דהא מכולם התייאש, ואדרבה דיש כאלה דהתברר דלמעשה נשארו, ועל מה שהתברר דנשאר ולא חל עליהם שום דבר הא לא צריך לדין ברירה.

רש"י ד"ה עם נפילתה נמאסת. הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה. הנה אם כונת רש"י דמחמת זה מייאש משום דאח"כ תהי' מאוסה ולא חשיבא, צ"ע לפימש"כ המחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז' דמה שאדם מתייאש מחמת דלא איכפת לו אין זה יאוש, וכיון דאפילו אם כבר כעת אינו חשוב בעיניו זה לא יהי' יאוש, כ"ש מה שאם יפול לא יהי' חשוב למה זה יהי' יאוש, ואפילו אם הכונה דאז הוא ממש מפקיר, ג"כ מה שייך יאוש מחמת דאז יפקיר.

תוד"ה ת"ש המוצא מעות. דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא משום שהרבים מצויין שם. היינו דאז מתייאש אפילו בדבר שיש בו סימן, צריך טעם למה במקום שהרבים מצויין שם מתייאש בדבר שיש בו סימן, וע"כ משום דירא שמא יגביהו מי שאינו אדם הגון דבין אנשים רבים יש גם אינשי דלא מעלי ולא יחזירנו, וכמש"כ התוס' לקמן דף כ"ד א' בד"ה אפילו, א"כ גם במקום שאין רבים מצויין שם למה אינו ירא שמא יגביהו איניש דלא מעלי ולא יחזיר, ולמה הוא בטוח יותר במקום שאין רבים מצויים שמי שיגביה יהי' אדם הגון מאשר במקום שרבים מצויין [ועי' משנ"ת בזה לקמן דף כ"ד א' בתוד"ה אפילו ברוב ישראל].

תוד"ה ופטורות ממעשר. וה"נ מיירי קודם גמר מלאכה שלא נתייבשו עדיין. צ"ע בתאנה למה פטור ממעשר דאולי אינו עומד לייבש והוי לאחר גמר מלאכה, ואם מש"כ פטור ממעשר מיירי דהבעה"ב לקחם, א"ש דהוא יודע מה שחשב לעשות, אבל לכאורה משמע דמיירי גם להמוצא, ועל המוצא צ"ע איך יפטר ממעשר.

תוד"ה תאנה. לפי שעוברי דרכים יקחו כי יתלו שנפלו מעוברי דרכים. צ"ע דאליבא דאביי דישל"מ לא הוי יאוש א"כ אף אם יתלו מעוברי דרכים מ"מ הא לא ידע האובד שנפל ממנו ואיך יקחום העוברי דרכים שימצאו אותם, ואם התוס' יסברו כגירסת הרא"ש המובא בביאור הגר"א דמידי דמאכל הוי תמיד חשיבי ואדם עשוי למשמש בהם א"ש דהמוצא יקחם, אבל אם גירסת התוס' אינו כן א"כ בתאנה איך יקחום, ואפשר דהנה הכס"מ חידש בפרק ט"ו ה"א מהל' גזלה ואבדה בשיטת הרמב"ם דדבר דאין בו סימן נהי דלפני שנודע שנתייאש אסור לקחת אבל אם לקח זכה, וכבר הערנו (לעיל ד"ה הא לא ידע דנפל מיני') דלפי"ז אסור לקחת דבר של חבירו אפילו שאין לו הפסד, אבל אפשר דהתוס' יסברו דלקחת ע"מ שאם יתברר בעדים יחזיר לו מותר, נמצא דהעוברי דרכים לפי מה שיתלו בעוברי דרכים מותר להם לקחת ע"מ שאם יתברר מי הבעלים יחזירום, וכיון שבלקיחתם אינם גורמין הפסד להאובד לכן לפי טעותם מותר להם לקחת והבעה"ב משום הכי מתייאש.

ועוד יש לומר דנהי דאסור ליקח לאכול או להשתמש עם מה שעדיין לא התייאש, מ"מ בעצם הדבר לקחת לביתו הא לא מפסיד כלום להעובר דרכים שנפל ממנו דבין כך לא יגיעו הפירות להאובד, א"כ יקח ואח"כ ילך לשאול אם מותר לאוכלן, ואינשי דמעלי תולין שזה מבעל האילן ואסור לקחת כלל דבזה מפסיד לבעל האילן דיראה אח"כ שאין הפירות ויתייאש עי"ז.

והנה התוס' כתבו דעפ"י דין אין לתלות בעוברי דרכים, ובנחלת דוד האריך למה באמת עפ"י דין לא נתלה בעוברי דרכים דהוי רוב אע"פ שזה נמצא קרוב להאילן דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, והאריך בדין כאן נמצא כאן הי' ורוב ומצוי, וחידש דקרוב ומצוי עדיף מרוב, אבל לכאורה בשלמא אם ודאי דעוברי דרכים עוברים עם תאנים הי' קשה, אבל כיון דקרוב לאילן יש ודאי תאנים שיוכלים ליפול ממנו, משא"כ לתלות שנפל מעוברי דרכים דהא מי אומר שעבר כאן אדם עם תאנים, וכי ודאי עוברי דרכים הולכים עם תאנים שנתלה שמהם נפל.

ובאילה"ש ב"ב דף כ"ד ע"ב ביארנו קצת אחרת דהיכא דיש טעם לתלות בהקרוב שיש סיבה לזה יותר מהרוב אז ודאי תולין מפני שאין הקורבה הגורם אלא הסיבה שגורמת שנתלה מכאן, וה"נ כאן יש לומר דנפילת פירות מאילן זה יותר סיבה מלומר דאנשים לא שמרו פירותיהם ולכן נפל מהם, דאז תלינן שנפל מהאילן, ולא משום דהוא קרוב, אלא משום דיש סיבה שנפל כאן מעצמו בלי שנצטרך לומר שלא שמר פירותיו ונאבדו לו.

בא"ד. מיהו אית ספרים דגרסינן שאני זית הואיל וזיתו מוכיח עליו. דבזה מתורץ מה שהקשינו כלומר לפי שהם תחת הזית יחשבו הבעלים שהמוצא לא יקחם לתלות בעוברי דרכים, אבל תאנה עם נפילתה נמאסת פירוש מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה. בזה ודאי אין כונתם משום דאילו ידע הי' מפקירם, דהא הפקר שלא מדעת בודאי לא מהני, וע"כ כונתם דמתייאש מראש כיון דידעי דנתרא ואז תהי' נמאסת שלא ירצה אז אותה, וצ"ע דנמצא דהיאוש אינו בשביל שהדבר לא יהי' לו אלא שמייאש שחושב שהדבר תהי' בצורה שלא ירצה אותה, וצ"ע אם יאוש כזה יש לו דין יאוש, ועמש"כ באילה"ש ב"ק דף כ' ע"ב בתוד"ה דאפקורי שכתבו דהבעלים מתיאש דחושב דלא יהי' שוה יותר מכדי הנאתה, ומש"כ באילה"ש שם דף ס"ו ע"ב.

בא"ד. אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע"ג דמנתרא וכו' פירוש זיתים שנפלו דומין לזיתים שעומדין באילן ולפיכך אף כשידעו הבעלים שנפלו לא יתיאשו דיודעין שהמוצאם לא יקחם. במהרש"א מבואר שזה כמו סימן שמאילן זה נפלו, והנה אם יש בזיתים רק שני צורות שונות בודאי אין זה סימן שנפל מהאילן הזה דהא יש הרבה אילנות שצורת פירותיהן כמו פירות של האילן הזה, ונצטרך לומר דלכל אילן צורת פירותיו אחרת מהשני, וצ"ע לומר כן דלכאורה אין צורת פירות כל אילן אחרת משל אילן אחר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א