שיטה מקובצת/בבא בתרא/פז/ב

שיטה מקובצת בבא בתרא פז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. ואם תאמר כיון דמדות של חולין בלא מיצוי ותרומה אחד מחמשים כו' כמו שכתוב בתוספות. ואם תאמר היכי מוכח ממתניתין דתרומות דמיצוי בכלל המדה ותקשי אמתניתין דהכא דלמא התם היינו טעמא משום דאין ברירה כו' כמו שהקשו בתוספות. יש לומר אם כן ליתני הרכינה ומיצה הרי זו אסורה ומדקתני הרי היא של תרומה משמע שחייב ליתן המיצוי לכהן ואם המיצוי אינו בכלל המדה אלא דאסור לזרים משום דאין ברירה אינו חייב ליתן המיצוי לכהן דספק ממון להקל אלא מוכרו לכהן בדמי תרומה. כן נראה בעיני. והא דקתני הרכינה ומיצה לאו דוקא הרכינה אלא לכתחלה נמי יש לו להרכינה כיון שהמצוי מכלל המדה. ועוד יש לפרש דאיירי כשאינו קורא שם תרומה מעכשיו על המדה אלא דעתו שתהא תרומה לאחר שיריק אותה הלכך אם אין המיצוי בכלל המדה אשתכח דחולין הוי ואין כאן תערובת של תרומה כלל וכיון ששנינו הרי היא של תרומה שמע מינה שהמיצוי בכלל המדה וכי קתני נמי הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה לא חל שם תרומה על המיצוי אלא לאחר שיריק אותו והיינו דקתני הרכינה ומיצה דוקא הרכינה אבל אם לא הרכינה ועירה לתוכו יין ושמן של חולין אין כאן לתרומה כלום. ושלשה דינים יש בדבר אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה מעכשיו למאן דאמר אין ברירה אין תרומה על אותן שני לוגין שהפריש ולמאן דאמר יש ברירה מיחל ושותה מיד ולכשיפריש שני לוגין הוברר הדבר שעל אותן שני לוגין חלה התרומה ולא על השאר. אמר הרי תרומה ומעשר בפי החבית על זה שנינו קדש מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה. אמר מה שאני אריק מן הכלי יהיה תרומה אין במה שנשתייר מן הכלי שום תערובת תרומה. עליות.

והא אנן תנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. הכי איתא למתניתין התם בפרק בתרא דתרומות מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבים אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כדרך שנוהג בחולין. המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין. ואיכא למידק בה למה אמרו דכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין בשלמא במוכר ולוקח היינו טעמא מפני שאין הלוקח מקפיד בכך דבהכי ניחא ליה טפי שלא יצטרך לעמוד שם כל היום כולו אבל בתרומה על כרחך כל מה שבכלי תרומה היא ולמה התירו מאחר שנטף שלש טיפין לתת לתוכה חולין והכי נמי היכי מקשינן מהרכינה ומיצה הרי היא של תרומה והיכי תיסק אדעתין שלא תהא תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דכיון דבטול איסורן מדרבנן הוא לא רצו להטריח יותר מדאי ולפיכך התירו לתת לתוכה חולין ולבטלה ומשום הכי מקשינן הכא מהרכינה ומיצה דהאי כשם שלא הטריחו הכא על המוכר כך לא הטריחו שם על המודד ואמרו שמכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין ואפילו הכי בהרכינה ומיצה אמרו הרי היא של תרומה כלומר שאינו מותר לבטלה לפי שאין בדבר זה טורח והכי נמי לימא דכותה דלהוי דלוקח. ומפרקינן דלא דמי ואין הכי נמי דבהרכינה ומיצה ליכא טרחא ומשום הכי התם הרי היא של תרומה ואין הכי נמי משום יאוש בעלים נגע בה. ומיהו הא דשרינן בתרומה מכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה דוקא בצונן לפי שכיון שהוא דבר מועט אי אפשר לחולין שנתנו בה שלא יהא בהם כדי לבטל אבל בקדרה שבלעה על ידי האור אי תרומה דאורייתא הוא הכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפה ואם של חרס היא לשבירה והכי איתא בפרק דם חטאת ואי תרומה מדרבנן היא הקילו בה בשל חרס להגעילה שלש פעמים אף על פי שאין אומרים כן בשאר איסורין והכי איתא בירושלמי דמסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס דגרסינן התם רבי תחליפא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין שלש פעמים ודיו אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ואיתמר הכי כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כלומר דלא התירו אלא אליבא דמאן דאמר דקדושת הארץ לא קדשה לעתיד ומאליהן קבלו עליהם דהויא לה תרומה דרבנן. רבי יוסי בר שינה בעי קומי רבי מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין כלומר שצריך להגעיל שלש פעמים אמר ליה התם בצונן הכא על ידי האור הוא נגעל הרי למדנו דבצונן אפילו בתרומה דאורייתא מכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין דהא מתניתין דפרק בתרא דתרומות אפילו בתרומה דאורייתא היא וטעמא דמלתא דכיון שהצבור עסוקין תדיר בתרומות לא רצו להטריח עליהן יותר מדאי וסתם תרומה דאורייתא הרי היא ככל איסורין שבתורה להטעין שבירה לכלי חרס וכמו שאמרו בירושלמי אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אבל בתרומה דרבנן מגעילה שלש פעמים ודיו. וכתב הרמב"ן ז"ל ואומר אני אין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם לפי שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין. עד כאן.

אבל הרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית הארוך דלמדין ממנה לכל איסורין של דבריהם אף על פי שיש להם עיקר בדאורייתא שאם לא כן רבי בא דאמר אין למדין ממנה לענין נבלה לשמעינן שאר איסורין של דבריהם וכל שכן נבלה אלא משמע ודאי דהוא הדין לכל שאר איסורין דדבריהם. והקשה הרב ז"ל על דבריו דאם כן היכי אמרינן בפרק כל הבשר בפנכא דאמלח בה בשרא בי רבי אמי ותברה אמאי תברה נעביד בה הגעלה שלש פעמים דהא בפרק הקומץ רבה משמע שדם שמלחו לאו איסור תורה הוא ותירץ דכיון דבעינן הגעלה תלת זימנין חש לה דלמא יפשע וישתמש בה בינתיים או משאילה. ותדע לך דאי לא תימא הכי ליהדרה לכבשונות דבהכי סגיא אלא שבין זו ובין זו מפני שהוא דבר של טורח ואינו מצוי היה חושש שמא יפשע וישתמש בה בינתיים זהו דעת הרב ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דלא מיבעיא באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא שאין למדין ממנה אלא אפילו כשאין להם עיקר דומיא דתרומה לא סגי להו בהגעלה שלש פעמים דתרומה מתוך שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום הקלו בה. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורמינהי הרכינה קמיצה הרי היא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד דמתניתין גופא קשיא מאי שנא מיצת הכלי והלא הכלי עצמו אסור לחולין ואפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה צריך לומר דרבי אלעזר סבירא ליה דמן הדין אמר שאם הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי וכן הדין לתרומה שאינו קורא שם אלא על הנשפך אבל לא על המיצוי ואמר ליה רבי יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין אלא משום יאוש בעלים הוא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל דמה שנשאר בדפני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין וכן ענין המשנה שם שכך שנינו שם מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה כו' המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חוליו הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב לפי שלא הטריחו יותר מדאי אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי לפי שלא יש לה שיעור דטובא בלעה וטובא פלטה וזה נכון. והרי אמרו קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדרה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנו חיטי תרומה וכמו שהשיב לחכמי לוניל ואינה.

הכי גרסינן איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא. והכי פירושו ארישא קאי ולקולא דקאמר תנא קמא דחייב להטיף לעולם שלש טיפין ואפילו בערב שבת קאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור או דלמא אסיפא ולחומרא דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטרוד הוא וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר ימים אפילו חנוני חייב כן פירש ר"ש ז"ל. והרא"ם ז"ל גרס איפכא ארישא ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ופירושו ארישא דקתני הרכינה ומיצה דאמר תנא קמא שאין חייב להחזיר המיצוי ללוקח ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר תנא קמא דחנוני חייב. להטיף שלש טיפין ואמר ליה רבי יחודה דבערב שבת פטור. ואני תמה שהחנוני אינו חייב להטיף שכך שנינו והחנוני פטור וכן גריס ר"ש ז"ל ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתנו והחנוני חייב להטיף שלש טיפין וכן מצאתיה בפירוש רבינו (חיים) חננאל ז"ל וכן פירש בפירושו ובדקתי אחר המשניות המדויקות ומצאתי בהן כגירסת רבינו חננאל ז"ל. וכן בהלכות הריא"ף ז"ל. עכ"ל.

מתניתין: השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתנו לתינוק ונשברה הצלוחית בידו של תינוק ואבד השמן שנתן לו החנוני באיסר חייב לשלם לו הצלוחית והשמן רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. דייקינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי דהאי דשדריה אבוה לחנוני לאו לשדורי בהדיה השמן הוא דשדריה אלא לאודועי לשדורי ליה השמן בהדי אחרינא ומשום הכי כי משדר ליה החנוני בהדי התינוק מחייב. ורבי יהודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה ומשום הכי פטור דדמיא להאי דתנן אמר ליה שלחה לי ביד בני ושלחה ביד בנו ומתה פטור אלא צלוחית אמאי חייב אבדה מדעת היא דהא יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דלמא תבר לה מקמי דנמטייה לחנוני ואפילו הכי יהבה ניהליה דהויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אף על גב דלא תברה אלא לבתר דאמטייה לחנוני ושקלה מניה והדר אהדרה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחיח לרבנן והא אבדה מדעת היא מעיקרא דהא אדעתא דאפשר דמיתברא הוא דיהבה ניהליה מעיקרא. הרא"ם ז"ל.

אבל רשב"ם ז"ל גריס בשלמא באיסר ושמן כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני ואי בנו כו'. והוא עיקר וכבר דחה הוא ז"ל מי שגורס באיסר שמן. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר באיסר ושמן נמי אבדה מדעת היא שהרי שלח לו בעל הבית הפונדיון ביד בנו. יש לומר דאפילו הכי כיון דחנוני נטל את הפונדיון אף על גב דמתחלה בדידיה נמי אבדה מדעת היא מכל מקום לא נאבד' דברשותו של חנוני היא. ומשום הכי לרבנן חייב כיון דלאודועי שדריה אבל בצלוחית אמאי חייב ואף על פי שנטלה מידו של תינוק שכיון שהבעלים מדעת עצמן הניחוהו במקום שאין משתמר אין החנוני חייב להחזירה במקום המשתמר ודיו שיחזירנה למקום שהניחוה הבעלים דמאי עביד. הר"ן ז"ל.

לימא דשמואל תנאי היא. אי קשיא לך היכי אמר לימא דשמואל תנאי היא אלמא טעמא דרבי יהודה משום דלית ליה דשמואל הוא והא אמרינן דרבי יהודה סבר לשדורי בהדיה שדריה וכיון שכן דלמא לעולם אימא לך דרבי יהודה נמי כשמואל סבירא ליה והכי נמי היינו טעמא דאפשר דגבי צלוחית נמי משום דסבירא ליה לשדורי ליה בהדיה שדריה וכיון דלא אפשר לשדורי שמן בלא צלוחית בודאי לשדורי ליה בהדיה צלוחית שדריה. אית לן לפרוקא דכיון דאוקי פלוגתייהו לענין שמן לאודועי שדריה ולשדורי ליה שדריה אי סלקא דעתך בצלוחית הכי נמי הוא דפליגי לשמעינן לפלוגתייהו גבי שמן ואנא ידענא דהוא הדין נמי צלוחית ומדקתני לפלוגתייהו גבי שמן וקתני לה גבי צלוחית שמע מינה ממשנה יתירה דבמלתא אחריתי הוא דפליגי בצלוחית הכי נמי איכא לפרוקי כן ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרא"ם ז"ל.

אי הכי אימא סיפא מודים חכמים כו'. ורבה ורב יוסף דהוו מתרצים רישא דמתניתין ודאי הוו ידעו סיפא דמתניתין אלא הוה סבירי להו דסיפא הכי קאמר בזמן שהצלוחית כבר ביד התינוק שהביאה בידו מבית אביו פטור דאבדה מדעת היא וכי תימא אמאי לא בעי תלמודא לפרושה לסיפא הכי משום לפי האי פירושא לא הוה צריך למתני ומדד החנוני לתוכה אלא ודאי הכי קאמר מדד חנוני למוד בתוכה וכדקא סלקא דעתא מעיקרא ודקא קשיא לך אבדה מדעת היא כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה פירוש לענין זקן ואינו לפי כבודו אתמר אף על גב דפטריה רחמנא מהשבת אבדה כיון שנטלה נתחייב בהשבתה. עליות.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף