שיטה מקובצת/בבא בתרא/מט/ב

שיטה מקובצת בבא בתרא מט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. פירש ר"ש ז"ל דאף על גב דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקנה. ואינו מחוור שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך דהא אפילו בדאיכא לאשתמוטי אסיקנא דזביניה זביני ודוקא בדיהיב זוזי ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי. ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור דהא לקח מסקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניין ובחד גוונא נינהו כאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטל ואי יהיב זוזי מקחו קיים דאגב אונסייהו וזוזי גמרי ומקני וכאן כשחזר ולקח מן האשה לא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל והוי ליה לגבי דידה כתלוהו ויהיב. ולפי מה שכתבתי אני למעלה אם נתן לה מקצת מעות כדי שתתתום לו לא הוה זביניה זביני ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר הא ראיה יש בעדים שאמרו לפנינו מנה לה כדאמרינן לעיל גבי סקריקון וכדרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני. ולא היא דבר מן דין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש וכדאיתא התם בפרק הנזקין אלא דהכא דומיא דמתניתין נסבין לה דהיינו דמחזיק בנכסי חברו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראיית חזקה שלש שנים ובכי הא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו כלומר לא לאיש חזקה בנכסי אשתו עד שיביא ראיה בשטר בקניית אשתו הוה ליה לאזדהורי בשטר דלהוי ראיה בשטר. והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.

הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. כך גרס ר"ש ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא כו' ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ועל כן הוצרך הרב לגרוס למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסי דידיה כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותם שלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה. ואין פירושו מחוור שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים דאחת שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת ואף על פי שענינם מוחלקים. ועוד דלא הוה ליה למימר כו' ככתוב בתוספות בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

יש מפרשים דבאותם שלש שדות מקחן בטל לאלתר. ונראה דבשדה שכתב בכתובתה ושייחד לה בכתובתה דהיינו אפותיקי מכרו קיים עד שעת הטריפה אבל בשדה שהכניסה לו שום משלה דהיינו צאן ברזל מכרן לאלתר בטל משום שבח בית אביה דגבי אפותיקי תניא בפרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב כו' שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים. ונראה דלא פליג רבן שמעון בן גמליאל אלא לענין שגובה מן הלקוחות שיגיע זמנה לטרוף ואין אומרים לה שתגבה משאר נכסים אלא ודאי מכרן קיים עד שעת הטריפה. ולענין נכסי צאן ברזל אמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור כו' ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה והיא אומרת שלי אני נוטלת כו' דאמרינן הדין עמה משום שבח בית אביה אלמא הא דאמרינן הבעל מוציא מיד הלקוחות טעמא דמלתא משום שבח בית אביה אבל בשדה שעשאו אפותיקי לכתובתה דלא שייך טעמא דשבח בית אביה מכרו קיים. ויש מפרשים דהא דאמרינן התם במכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור דוקא במטלטלים ולפי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אחרים את כליה אבל במקרקעי דצאן ברזל יכול הבעל למכור. וקשיא לי על זה הא דאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מפרשה לן הא דרבן שמעון בן גמליאל אלא כשמכר הבעל ואחר כך מכרה האשה ולפי שהיא יכולה לומר נחת ריח עשיתי לבעלי הלכך כיון שהמכר בטל לא שנא היא ולא שנא הוא מוציאים מיד הלקוחות ואי במטלטלים מי מצי למימר נחת רוח כו' והא לא שייך למימר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי אשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים. ואין לפרש דברי רבן שמעון בן גמליאל זול כדברי רבי אלעזר דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים כו' דהא נכסי צאן ברזל עיקרן לבעל אלא שהם משועבדים לאשה הלכך ודאי הבעל יכול למכרן כיון שאין האשה מעכבת. ובפרק האשה שנפלו לא הזכיר טעם שבח בית אביה לענין קרקעות דתנן נפלו לה זתים ועבדים ורצה הבעל למכור כו'.

ולענין דינא נראה בעיני דבאותן שלש שדות מכרו בטל לאלתר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים ואף על פי שיש שם שאר נכסים גובה מן הלקוחות ולא תימא לכשיגיע זמנה לטרוף גובה ועד אותו זמן המכר קיים אלא לאלתר נמי מכרו בטל דהכי פירושא דמלתא דרבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר עיקר כוונת האשה בעשיית אפותיקי שלא יוכל למכור אותו אפותיקי כדי שלא תהא זקוקה לחזור על בתי דינים ולטרוף מן הלקוחות אם לא יהו שם בשעת גוביינא נכסים בני חורין הלכך לא אמור רבנן דאף על פי שמכר אינה גובה משאר נכסים אלא משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וממילא מכרם בטל לאלתר כיון שפירשו הטעם דלכך אינו גובה משאר נכסים משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים ואיידי דקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט נמי רבן שמעון בן גמליאל אינו גובה משאר נכסים ולעולם מכרו בטל. ולמדנו זה הפירוש מן הירושלמי דהכי גרסינן ההם בפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשתו ומכרן מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לכתובת אשתו אינו מכור שלא עלה על דעת שתהא מחזרת על בתי דינים. הוה כשמכרן לשעה אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינו מכור. וזה פירושו העושה שדהו אפותיקי כו' מוקים לה ואזיל כשמכרן לשעה פירוש שמכרן לשנה או לשתים הלוקח יחוש לעצמו ולא החמירו לחוש שמא ימות בתוך זמן ותהא זקוקה לחזור על בתי דינים. והלוקח יחוש לעצמו על כתובת אשה קאי דאתא לאשמועינן דאף על פי שהניח לה הלוקח בני חורין ביד הבעל לגבות מהן אינו גובה משאר נכסים דעיקר עשיית אפותיקי דכתובת אשה כדי שלא יוכל הבעל למכרו שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים לפיכך אם מכרו מכירה גמורה מכרו בטל הלכך גם עכשיו שמכרה לשנה או לשתים אם הגיע זמנה לטרוף בתוך אותו זמן אינה גובה משאר נכסים אלא שלא רצו חכמים לבטל מכירתו לאלתר הואיל ולא מכרן אלא לשעה כלומר לזמן והיינו טעמא דפשיטא להו בירושלמי דפלוגתייהו כשמכרו לשעה אבל אם לא מכרן לשעה אפילו רבנן מודו דאינה מכורה משום דעל כרחך כיון דקאמרי רבנן והלוקח יחוש לעצמה אלמא סבירי להו דאינה גובה משאר נכסים ואי מכרן לעולם אפילו לאלתר אינם מכורים דאית להו לרבנן דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים דמשום הכי הוא דאמרינן דאינה גובה משאר נכסים ויחוש הלוקח לעצמו. ואין לפרש דהא דקאמר והלוקח יחוש לעצמו אבעל חוב נמי קאי והכי קאמר יחוש לעצמו שאם אין שם שאר נכסים גובה משם. דהא ודאי לא היה צריכה למימר שהרי אפילו בלא עשיית אפותיקי כך הדין בכל לוקח ממי שיש עליו בעל חוב ואף על פי שהירושלמי הזה חולק עם התלמוד שלנו דלפום ברייתא דבגמרין גובה משאר נכסים לרבנן ולפי הירושלמי לעולם גובה משם אפילו לרבנן אלא שהמכר קיים עד שיגיע זמנה לטרוף כשמכרן לשעה בלבד וכשמכרן לעולם בטל מיד מכל מקום אנו למדין מן הירושלמי לענין הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין דלבטל המכר מיד אמרו ופירושו שלא תזקק לטרוף אפותיקי שלה מן הלקוחות אלא שיהא בני חורין לפניה והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דיהיב טעמיה למלתיה. הר"ר אברהם בר' יצחק אב"ד ז"ל. וגם יש סעד לדבר מדאשכחן בירושלמי דלכולי עלמא מכרן לעולם מכרו בטל מיד וכיון דבגמרא דילן לא אפסיקא הלכתא בהדיא כמאן נקטינן כמאן דקיימא מסקנא דירושלמי כותיה. והריא"ף ז"ל הביא זה הירושלמי בהלכותיו בפרק השולח לפי שעלה בידינו לפסוק הלכה כמסקנא דידהו דמכרן לעולם מכרו בטל. ועוד נראה לי דלא פליג סוגיא דירושלמי על גמרא דילן דבירושלמי מיירי באפותיקי מפורש כההיא דפרק השולח התם גבי שמעתין דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על פי שסתם אפותיקי השנוי בכל מקום באפותיקי סתם מיירי כדמוכח סוגיא דהשולח האיך ברייתא דירושלמי מתוקמא באפותיקי מפורש מד"ח והלוקח יחוש לעצמו ובין אכתובת אשה ובין אבעל חוב קאי דאף על פי שיש שם נכסים בני תורין אינם גובים מהם ומשום הכי אוקמה בירושלמי לפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשמכרן לשעה דכתובת אשה כיון שעשה לה אפותיקי מפורש דברי הכל שאם מכרו לעולם מכרו בטל דכיון שאינו גובה משאר נכסים בטלו חכמים את המכר שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וכההיא דתניא בפרק מי שמת אחיו והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואסיקנא התם כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבון זביניה לאו זביני וטעמו של דבר דכיון דכתובתה על נכסי בעל הראשון ואינו גובה מנכסי היבם עבדינהו רבנן לנכסי בעלה הראשון כאפותיקי מפורש ואמרו שלא ימכור דאלו גבי בעל בנכסי צאן ברזל דהיינו בין שדה שהכניסה לו שום משלה בין שהכניס לה שום משלו אמרינן בפרק אלמנה המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת כו' ומשום הכי קאמרינן שאם רצה בעל למכור לא ימכור דכיון שאם תתאלמן או תתגרש נוטלת שדה שהכניסה ואין מסלקינן אותה בדמים משום שבח בית אביה אמור רבנן דלא לזבון לפי שאין דרכה של אשה לחזור כו'. ויש להביא ראיה מכאן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל לענין אפותיקי דכתובת אשה שאם מכרו מכרו בטל מדאשכחן סתמא דהך ברייתא דקאמר בנכסי צאן ברזל שלא ימכור הבעל והא נמי כאפותיקי דמי וכדאמר רבן שמעון בן גמליאל שאפילו מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה ותנא קמא נמי סבירא ליה כותיה כיון דאמר לא ימכור וכדאמרינן בפרק שנפלו כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבין זביניה לאו זביני. ופירוש מכרו שניהם לפרנסה כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. ויש לומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל בענין אפותיקי מודו הכא כיון שאין הבעל יכול לסלקה אפילו בדמים משום שבח בית אביה אין לו רשות למכור כדאמרינן גבי יבם דכיון דכתובתה על נכסי בעלה כו' וכמו שפירשנו דבאפותיקי מפורש מודו רבנן וכל שכן הכא דאין יכול לסלקה אפילו בדמים דלכולי עלמא לא ימכור. ומכל מקום יש להביא ראיה דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל באפותיקי דכיון דאוקמה רבה בר רב הונא להא דתנן לקח מן האיש כו' באותן שלש שדות. סתמן של דברים דין בטול מקח בשלשתן על דרך אחד וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלה מקחו בטל לאלתר כמו שפירשנו הוא הדין באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר ושדה שהכניס לה שום משלו דינו כדין שדה שהכניסה לו שום משלה ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו מחמת נדוניא שמכנסת לו בהא נמי יכולה לטעון משום שבח בית אביה. ובירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול מצינו שהוא משוה דין נכסי צאן ברזל לדין אפותיקי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגי רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורים אמר רבי אלעזר אוכלין תרומה מכחו ואתמר הכין עוד שם מה פליגי בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה אין תימר בשמכרן לעולם כו' נשמעיה מן דא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו' אמר הדא דרבי אלעזר כרבנן ורבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה כו' וכיון דקיימא לן בגמרא דידן דנכסי צאן ברזל אם מכרן אינם מכורין הוא הדין לאפותיקי ואשתכח דרבן שמעון בן גמליאל דגמרא דידן דאמר בנכסי צאן ברזל הבעל מוציא מיד הלקוחות אזיל לטעמיה וכשמכרן לשעה נמי מסתברא הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן בירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר ואין הלכה כתלמיד במקום רבו. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: נמצא עכשיו פסקן של דברים שבעל שמוכר קרקע שהכניסה לו בנדוניא או שהכניס לה כנגד שום של נדוניא אם מכרו לגוף ופירות מכרו בטל מיד ואם לפירות בלבד מכרו קיים. אבל קרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מכרו קיים עד שתבא לגבות כתובתה ותטרוף אבל בשאינו יכול לסלקה בדמים כלל מכרו בטל לאלתר וכפי מה שכתבנו למעלה. זו היא השטה היותר נכונה. אבל דעת הראב"ד ז"ל שאף המוכר קרקע שיחד לה בכתובתה לאפותיקי מפורש בטל מיד. ולענין נכסי מלוג אם מכר גופה של קרקע בטל מידו דמדאיבעיא לן בפרק האשה שנפלו לה נכסים בעל שמכר קרקע לפירות מהו מכלל דהיכא דמכר גופו של קרקע פשיטא לן דבטל מיד אבל היכא שמכר לפירות בזוזי דעביד בהו עיסקא מכרו קיים דקיימא לן כרבא וכדאיתא התם. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא אתמר עלה דההיא מתניתין אמר רבה בר הונא באותן שלש שדות. כלומר כי מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות בלחוד אחת שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי במוהר בתוליכי דהוא כסף זוזי מאתן ובתוספת דמוסיפנא לה שהוא כך וכך אותה שדה פלונית ואחת שיחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה בכתובתה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב לה כספים ויחד לה שדה לגבותם ממנו. ואחת שהכניס לה שום משלו כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהוציאה לו בנדוניתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהני בלחוד היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין אי ממנעה אמר לה עיניך נתת כו' אבל שאר נכסים לאו עלייהו קתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והני שאר נכסים דלא מצי אמרה בהו נחת רוח עשיתי לבעלי הי ניהו אילימא שאר נכסי דידה שהם נכסי נדוניתה ממש כיון דלא גביא להו נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין דהא כתובין הן על הבעל אי ממנעה כל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין. אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי תבא תותי בעלה דהא לא כתיבי על הבעל כי ממנעה לזבוני ליכא בהו איבה דהא ליכא למימר לה עיניך נתת כו' והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום פירוש מפני שמכר האיש קודם האשה דמציא אמרה ללוקח נחת רות עשיתי לבעלי. ופרקינן כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקי ולא מצי לוקח למימר לה מכל מקום פירי דידיה נינהו איכול אנא מידי כי איתיה בחיים משום דאמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רווח ביתא הוא דתקון דהא אפילו המוכר שדה נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום וכל שכן המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות אי נמי דזבנה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנתא דרבנן כדרבי יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שמעיקר הדין אף על פי שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים אם קדמה ומכרה הגוף ואחר כך מתה קנה לוקח ואין לו לבעל כלום לפי שמכרה אותו ולא הניחה לו מה שירש ממנה ואף על פי שבשעה שמכרה אותו ברשות הבעל היה לפירות כדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן עלה בגמרא מתניתין בחייה ולפירות הא אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי מסתלקי ליה פירות מיהא לבעל במיתת האשה קנה הלוקח גוף הנכסים כדאמרינן התם בפרק יש נוחלין אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה ריש לקיש אומר קנה לוקח כו' וכיון שמעיקר הדין מכירתה מכירה הויא עבוד רבנן תקנתא באושא שאם מכרה ומתה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות. והאי דאמרינן מוציא הבעל מיד הלקוחות לאו מכלל דבחייה ברשות לוקח נינהו אלא לפי שכל זמן שהיא בחיים יש לומר שמא הבעל ימות קודם שתמות אשתו וקנה לוקח ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא שהלוקח מעכב עליו וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו אלא במיתת האשה עכשיו תחת בעלה ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד שכיון שמעיקר הדין מעשה שמתה האשה קנה לוקח אותן נכסים לאלתר אף על פי שהן חוזרין אצל הבעל בתקנת אושא מכל מקום הוצאה מיד הלוקח מקריא שהרי מעיקר הדין נתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה וקנה אותם קנין גמור ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אימא לך דהאי דקאמרינן דהיכא דזבנה איהי ומתה דאתא איהו ומפיק לאו בתקנתא דרבנן הוא דמפיק אלא מדינא הוא דמפיק דסבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הכא נמי כיון דלית ליה אלא הגוף בלבד דהא פירי ברשות הבעל נינהו אשתכח דלא מיחד לה וכיון דלא מיחד לה זבינה לאו זביני כרבי אלעזר וכמאן דלא זבנה מידי דמי וכי מתה ירש לה בעל. ויש לפרש ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אמימר היכא דזבני תרווייהו כחדא לעלמא דזבינהו זביני ולא אמר זבינהו לאו זביני משום דקדים זביניה לזבינה הוא דקאמר לא עשו כלום אלא משום דכיון דלא מייחד לחד מינייהו לגמרי דהא איהי אית לה הגוף ולא פירות ואיהו אית ליה פירות ולא הגוף אפילו כי זבנוה תרווייהו לעלמא נמי לא הוו זבינייהו זביני דהא לית ליה לחד מנייהו מה דמזבין כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הלכך הוה ליה כמאן דזבינו תרווייהו מידי דליתיה אכתי ברשותייהו דחד מנייהו דהא לא הוו זבינייהו זביני והא הוא דאתא אמימר לאשמעינן ולאו משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי כו' הוא דקאמר אמימר דלא עשו ולא כלום דהא אפילו קדים זבינה לזביניה הכי נמי סבירא ליה דלא עשו ולא כלום משום דהא לא מיחד לחד מנייהו אבל לעולם ליכא למימר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי. ונפקא מינה לאמימר דסבירא ליה כרבי אלעזר דאי מייתי בעל ראיה דאסתלק מן הגוף דראייתו ראיה ולא מציא אמרה נחת רוח כו' ולדידיה דלא סבירא ליה כרבי אלעזר לא מבעיא היכא דזבנה איהי והדר זבין איהו דזבינייהו זביני אלא אפילו זבין איהו בנכסי מלוג והדר זבנה איהי זבינייהו זביני ולא מציא אמרה נחת רוח כו'. עד כאן לשונו ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף