שיחה:בבלי/ברכות/ד/ב
חכמים עשו סייג לדבריהם[עריכה]
הגמרא באה להסביר מדוע קבעו חכמים שזמן קריאת שמע הוא עד חצות הלילה בלבד, ולא עד הבוקר כמו שראוי להיות מעיקר הדין, ומסבירה שזה משום סייג, כלומר שלולא סייג חכמים היה אדם מגיע בערב לביתו עייף ו'סחוט' מעבודתו הקשה בשדה, אוכל מעט, שותה קצת, ו'רק מניח את הראש לכמה דקות' ובסוף ישן עד הבוקר. ועכשיו שתקנו חכמים שקריאת שמע היא עד חצות, אדם מסיים את עבודתו בשדה, ונכנס לבית הכנסת ללמוד במרץ, מסיים ללמוד קורא ק"ש ומתפלל בהתלהבות, הולך הביתה, אוכל ארוחת ערב עם פת, וכמובן לא שוכח לברך.
שמתם לב לשינוי הטרימנולוגיה? לאינטונציה של הטקסט? למנגינה העולה בין השורות? או שבן אדם נמרח או שבן אדם עושה הכל כמו שצריך, מה פתאום?!?!? מה הקשר בין לימודו בבית הכנסת לכך שזמן קריאת שמע הוא עד חצות בלבד? נכון, אין ספק שאם יש לבן אדם את כל הלילה, רוב הסיכויים שבסוף הוא יירדם ולא יקרא בכלל קריאת שמע, מה שאין כן אם זמנה עד חצות בלבד, הוא ילחץ יותר וכן יקרא. בסדר, אבל למה בהתחלה הוא נמרח כל כך, ומתפלל בבית (בכותל...) ואם הוא חייב לקרוא קריאת שמע עד חצות פתאום הוא הולך ללמוד, ולא סתם ללמוד אלא בבית הכנסת, וממילא הוא גם מתפלל במנין, וממילא גם מברך אחרי האוכל, מה שלא הוזכר כלל בחלק הראשון. מה הקשר בין כל זה למצוות קריאת שמע?
אתם יודעים מה התשובה?, התשובה היא מילה אחת, חשבון.
כן, החיים נראים אחרת לגמרי כשחיים עם חשבון, אם יש לבן אדם זמן בשפע... הלילה עוד צעיר... יש הרבה זמן עד לסוף זמן קריאת שמע, אפשר בינתיים לנייעס עם החבר'ה, לפצח פיצוחים... להתעכב.. להמרח... בסוף לא רק שקריאת שמע הוא לא קורא, גם לברך הוא לא מברך, ללמוד הוא לא לומד, והוא ישן כל הלילה. לא מדבר אליו הרוחניות, הוא לא זוכר אותה בכלל.
הגישה שונה לחלוטין כאשר יש לו עול, הוא יודע שאו טו טו סוף זמן קריאת שמע, מאוחר. יש כמה שעות בלבד, זה לא משהו ארוך טווח. הופה, עומדת לו מצווה על הראש, הוא עסוק במצווה, הראש שלו במקומות הנכונים, ברור שבן אדם כזה לא יוותר על שיעור יומי, על מעריב בציבור, על ברכת המזון, על קריאת שמע שעל המיטה. כל החיים שלו נראים אחרת אין לו זמן להמרח, אוכל קימעא, אשתה קימעא, אישן קימעא, לא!!! הוא עסוק, נכנס לבית הכנסת, לומד, מתפלל, אוכל כמו בן אדם, בעיקר בשביל לברך!!!.
את זה חכמים רצו, אל תחיה בלי חשבון, אל תחשוב שהחיים עוד ארוכים יש לך מספיק זמן, ובסוף תשאר בלי כלום. לא!!! אין זמן חייבים להספיק הצטרף עוד היום לשיעור דף היומי ותזכה גם אתה להיות ממקימי דברי החכמים.
(נכתב בתחילת מחזור דה"י ה-14) מאן דאמר (שיחה) 19:02, 30 באפריל 2020 (UTC)
- יפה מאד. על דרך הפשט היה נראה לבאר את ענין 'אם היה רגיל לקרות קורא' שמאחר שנאמר כאן סייג שצריך לקרות קריאת שמע מיד עם תחילת הזמן כמבואר בראשונים ואף אסור לאכול ולשתות, אם כן יש מקום לומר שאף יהיה אסור בלימוד קודם שיקרא קריאת שמע כנר חנוכה ובדיקת חמץ. על כך אומרת הגמרא שאם היה רגיל לקרות היינו שיש לו זמן קבוע בכהאי גוונא שרי כמבואר בבדיקת חמץ שאם קבעי ליה עידנא שרי. ויעויין עוד בראשונים שרגיל לקרות היינו קודם זמן קריאת שמע ולפי זה אי אפשר לפרש כנ"ל אלא אם כן נאמר שקאי אחצי שעה קודם הזמן שיש נדון בכמה מצוות אם אף חצי שעה קודם אסור ללמוד, ואין כאן המקום להאריך. ש"ס יידן (שיחה) 19:11, 30 באפריל 2020 (UTC)
הערות בדף[עריכה]
- בגמ' לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק וכו'.
צ"ב דהכי איתא להדיא במתניתין ריש פרקין ומאי נידון הגמ' להסתפק מאי טעמייהו דרבנן, אמנם עי' סוגיית הגמ' לקמן ט' ע"א וחזינן בהו"א דגמ' שם דהיה אפש"ל דהך בבא דמתני' "ולא זו בלבד" אינו בשיטת רבנן אלא בשיטת רבן גמליאל גופא, וע"ע מה שכתבנו במתני' לעיל ב' ע"א האם גרסינן במתני' "ולא זו בלבד אמרו" או לא גרסינן אמרו, עיי"ש ובהגהות הב"ח לקמן ט' ע"א, וצ"ע בכל זה.
- בגמ' ואוכל קימעא ואשתה קימעא וכו'.
עי' ערוה"ש סי' רלה סעיף י"ד – ט"ו, מש"כ על לשון הגמ' "קימעא", עיי"ש, וע"ע ספר שבות יצחק (על עניני שהיה וחזרה) מה שציין בזה לתרוה"ד סי' ק"ט ולספר עמק ברכה [להג"ר ארי' פורמנציק זצ"ל] מש"כ בזה.
- בגמ' אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכנ"ס אם רגיל לקרות קורא וכו'.
חזינן דאף דאסור לאכול לפני קר"ש בכ"ז שרי ללמוד לפני קר"ש ולא חישינן שמא ימשך בלימודו, אמנם יתכן דהיינו דוקא בביהכנ"ס כדאמרו "נכנס לביהכנ"ס אם רגיל לקרות קורא", משא"כ בביתו אכן חישינן שמא ימשך, ועי' משנ"ב (סי' רל"ה ס"ק י"ז) מה שדייק מסוגיין דמצוה ללמוד לפני התפילה, אך אם מתפלל "בביתו" ביחיד אסור ללמוד כשכבר הגיע זמן קריאת שמע, ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכירנו שרי, עיי"ש. וע"ע בפלוגתת רש"י ותוס' לקמן ה' ע"ב גבי סמוך למיטתי.
- בגמ' וכל העובר על דברי חכמים וכו'.
יל"ע האם זה קאי על מי שמאחר אחר חצות וקעבר על דברי חכמים שאמרו עד חצות, או על מי שבא מהשדה ואוכל ויושן שחז"ל אסרו לעשות כן שמא יישן כל הלילה, (עי' תוס' בסוגיין ובדברי הפוסקים סי' רל"ה ס"ב), ועי' שטמ"ק שפירש דקאי על מי שמתאחר לקרותה אחר חצות ולא על מי שאוכל לפני קריאת שמע, עי"ש, [וכידוע דספר שטמ"ק על מס' ברכות מיוחס לאחד מהראשונים]. וע"ע משנ"ב סי' רל"ה סקכ"ז דכתב "ואם מתאחר [לקרותה אחר חצות] מקרי עובר על דברי חכמים", ומקור הדברים ציין בשעה"צ "עולת תמיד ואליה רבה ופשוט", עכ"ל.
- בגמ' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וכו' לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה,
צ"ע איך חזינן דתפילת ערבית חובה, אולי באמת תפילת ערבית זה רשות וכל מה שאסרו לאכול ולשתות הוא רק משום קריאת שמע ולא משום תפילה, ועי' פנ"י, ואולי צ"ל דכיוון דלשון הברייתא הוא, "כדי שלא יהא אדם בא מן השדה וכו' ואישן קמעה ואח"כ אקרא קר"ש "ואתפלל" וחוטפתו שינה", ממילא מוכרח דחומרת הדבר הוא גם משום התפילה ולא רק משום קר"ש, דאם לא כן מדוע נקטו גם "ואתפלל".
- בגמ' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וכו' לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה.
- בדין תפילת ערבית אחר חצות
עי' לעיל מש"כ בשם השטמ"ק [וכן הוא בריטב"א], ד"כל העובר וכו' חייב מיתה" קאי על מי שמאחר קר"ש אחר חצות, ולהעיר דעפ"י דברי הגמ' עתה ד"כל העובר" וכו' הוא לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות, א"כ יוצא לפי"ז דיש איסור לאחר את תפילת ערבית אחר חצות [עכ"פ לפי רבנן], והעובר ע"ז חייב מיתה ח"ו, [עי' פנ"י], דעיקר הסיבה דחייבו מיתה הוא משום ערבית לאפוקי ממ"ד רשות. וצ"ע מדוע לא נזכר דבר זה בדברי השו"ע, דבשו"ע סי' רל{"}ה ס"ג נזכר רק דזמן קר"ש עד חצות, ולא נזכר שם דה"ה אם כבר קרא קר"ש בזמנה עדיין צריך להזדרז להתפלל לפני חצות דגם תפילה זמנה עד חצות לפי דברי סוגיין, ויל"ע, ובעיקר צ"ע בדעת הרמב"ם דכתב [בהל' תפילה בפרק ו' ה"ז], וז"ל: לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קמעא ואח"כ אתפלל, שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואח"כ אוכל וכו', עכ"ל, וחזינן דאכן פסק את דברי ברייתא דידן לענין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע לא פסק דצריך להתפלל מעריב לפני חצות, ואדרבא בפ"ג ה"ו כתב דזמן תפילת מעריב עד עלה"ש ולא כתב דלכתחילה זמנה עד חצות כדפסק גבי קר"ש (הל' קר"ש פ"א ה"ט), וז"ל: איזהו זמן קר"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, עכ"ל, ומאי שנא ערבית מקר"ש הלא אתרויהו נאמר בסוגיין כל העובר וכו' חייב מיתה, וצ"ע, אכן צ"ל דלק"מ, דהלא הרמב"ם (הל' תפילה - שם) והשו"ע (כדמשמע מדברי השו"ע סי' רלז עי"ש במשנ"ב) פסקו: דתפילת ערבית רשות, וע"כ גזירת חז"ל שלא לאחר אחר חצות לא קאי אתפילה, וכדאיתא בסוגיין "לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות", והיינו דאכן למ"ד תפילת ערבית רשות לא נאמר דברי חז"ל "כל העובר וכו' חייב מיתה" לענין תפילה, אלא לענין קר"ש ומשום אונס שינה כתירוץ קמא דסוגיין, וע"כ שרי לכתחילה להתפלל אחר חצות, ודו"ק, ורק צ"ע [כדהקשה בבני בנימין להאדר"ת זללה"ה הנדפס בסוף הרמב"ם] דכיוון דהרמב"ם פסק דתפילת ערבית רשות א"כ מנא ליה כלל האי דינא דלא יבוא אדם ממלאכתו וכו' לגבי תפילה, הלא כל סוגיין רק למ"ד תפילת ערבית חובה, משא"כ למ"ד רשות נאמר לא יהא אדם בא וכו' ואוכל קימעא ואשתה קימעא וכו' רק אקר"ש, וצ"ע, ואולי צ"ל דכיון דבברייתא איתא "ואתפלל" חזינן מיניה דהאיסור של "אוכל קימעא" וכו' קאי גם אתפילה [וכדכתבנו לעיל], וע"כ קסבר הרמב"ם דאע"פ דתפילת ערבית רשות וע"כ לא נאמר ע"ז "חייב מיתה" [ודלא כלישנא בתרא דסוגיין], בכ"ז האיסור של אוכל קימעא וכו' קאי גם אתפילה, ואולי טעם הדבר משום דהדר קיבלוה עליהו כחובה, אך סוף סוף זה קצת דוחק לפלוגי ברייתא לתרתי, דלכאורה ממ"נ, אי "רישא" דחכמים עשו סייג לדבריהם [עד חצות] ו"סיפא" דחייב מיתה לא קאי אתפילה, א"כ גם "מציעתא" שלא יהא אדם בא וכו' אוכל קימעא וכו' נמי לא קאי אתפילה, ואי מציעתא כן קאי אתפילה כדתניא "ואתפלל" וכפסק הרמב"ם א"כ גם רישא וסיפא [עד חצות] קאי גם אתפילה, וצ"ע, ועי' בבני בנימין הנ"ל מש"כ בזה דאכן ברייתא לא קאי אתפילה [לפי לישנא קמא וכן פסק הרמב"ם - ואולי לפי"ז הלשון "ואתפלל" הוא לאו דווקא ורק נקטו אורחא דמילתא דערבית אחר קר"ש ואפי' למ"ד דלא בעינן למיסמך גאולה לתפילה בערבית בכ"ז אורחא הכי], ויסוד הרמב"ם שלא לאכול לפני מעריב הוא אולי מאבות דר"נ, עי"ש, ועוד אפש"ל דיסודו מדברי הגמ' (שבת סוף ט' ע"ב), דחזינן התם דאפי' למ"ד תפילת ערבית רשות בכ"ז רק אם כבר עשה התחלה כל דהוא לסעודתו יכול להמשיך לאכול, ומשמע דאם לא התחיל כלל (והיינו דלא שרא המייניה עי"ש) אסור להתחיל באכילה, וטעם הדבר צ"ל משום דאסור לבטלה בחינם צאפי' למ"ד רשות - אלא לצורך כל דהו, עי"ש בתוס' ובתוס' הרא"ש ומה שכתבתי שם בדברי התוס', וזהו טעם הרמב"ם [והשו"ע והרמ"א סי' רלה ס"ב] דאסרו אכילה לפני ערבית (וע"ע במציין לרמ"א שם סי' רלה ס"ב), עי"ש, ואף דלשון הרמב"ם משמע קצת דיסודו מסוגיין (וכן ציין הכס"מ שם), בכ"ז עפ"י קושית הבני בנימין הנ"ל וכל מה שהארכנו בזה, לכאורה צריך לומר דיסודו מסוגיית הגמ' בריש שבת הנ"ל, ואכתי צ"ע דהלא בכס"מ ציין דיסודו מסוגיין, וצ"ע. אמנם יותר נראה דדעת הרמב"ם כהראשונים הסוברים (עי' רא"ש סי' ט' ורשב"א דף ט' סוד"ה ובני רבן גמליאל וב"י סי' רלה) דמאי דאיתא בברייתא עשו סייג לדבריהם לא קאי לענין חצות אלא לענין האיסור לאכול לפני קר"ש דחכמים עשו סייג שלא לאכול לפני קר"ש, כדי שלא יבוא לידי שינה עד הבוקר, ועפי"ז גם סיפא דברייתא "וכל העובר וכו' חייב מיתה" קאי על מי שאוכל לפני קר"ש, וקסבר הרמב"ם דזה אסור אף לפני תפילה [שכבר קרא קר"ש], דאסור לאכול לפני תפילה וזהו הסייג האמור בברייתא והגמ' אמרה דחכמים עשו סייג לחצות בקר"ש כמו שמצינו סייג אכילה, ועפי"ז הכל על מקומו בא בשלום, דאכן מקור הרמב"ם מסוגיין [וכהכס"מ], והרמב"ם פסק כלישנא קמא דעפי"ז היינו אף למ"ד תפילת ערבית רשות, וכדחזינן בריש שבת דזה אף למ"ד תפילת ערבית רשות, וע"כ מסתבר ליה להרמב"ם דאף לישנא קמא דסוגיין קסבר דאף למ"ד ת"ע רשות עשו סייג לתפילה, ופסק כן הרמב"ם, ואילו הדין דעד חצות לא איירי ביה כלל ברייתא דידן דזה קיים רק בקר"ש ולא בתפילה, ודו"ק. [ובדרך אפשר ניתן להוסיף, דאולי קסבר הרמב"ם דאף ללישנא בתרא נמי איכא איסור אכילה למ"ד תפילת ערבית רשות, אלא שהחומרא של "חייב מיתה" קאי (לפי לישנא בתרא) רק למ"ד תפילת ערבית חובה, וע"כ אף לפי לישנא בתרא פסק שפיר הרמב"ם דאסור לאכול, וע"כ השמיט הרמב"ם את ה"חייב מיתה", דזה אכן רק למ"ד תפילת ערבית חובה, ואינו מוכרח]. ולענין הלכה יוצא לכאורה מכל הנ"ל: דלדידן דפסקינן דתפילת ערבית רשות אין צריך להקפיד להתפלל ערבית לפני חצות, ורק בקריאת שמע צריך להקפיד שתהא לפני חצות, ומה שבערוה"ש סי' רלה סוף סעיף יב כתב, וז"ל: דלכתחילה מצוה להתפלל קודם חצות כמו שיתבאר, עכ"ל, נראה דאין כוונתו מצד תפילה אלא מצד קר"ש דלכתחילה הלא בעינן למיסמך קר"ש לתפילה וע"כ כתב דמצוה להתפלל לפני חצות, אבל באמת לו יצויר שקרא קר"ש לפני חצות, וכגון שרצה לאכול לפני מעריב שלא רצה לסמוך א"שומר" לענין קר"ש, [ורק לענין תפילה סמך א"שומר" ואכל לפני תפילת ערבית], וע"כ כבר קרא קר"ש מקודם, יכול לדחות תפילת ערבית לאחר חצות דאין דין להתפלל לפני חצות, ועיין. שו"ר בספר אשי ישראל פכ"ח הערה מ{"}א, דהביא דנחלקו האחרונים בזה האם לכתחילה זמן תפילת ערבית הוא רק עד חצות או לא, וציין בזה לפמ"ג משב"ז סי' ק{"}ח ס"ק ג' ולדרך החיים בדיני תשלומין ולצל"ח ברכות דף כו ע"ב ולמשנ"ב סי' קח ס"ק טו, עיי"ש.
- בגמ' ור' יהושע בן לוי סבר כיון דלא הוי אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא,
פי' אע"ג דכו"ע מודו דהיה התחלת גאולה בלילה, [דפרעה שחררם כבר בלילה, עי' לקמן ט' ע"א בגמ' וברש"י ד"ה מערב נגאלו], ולכן לכו"ע מזכירין גאולה בלילה, בכ"ז לר' יהושע בן לוי לא מיחשיב גאולה דלילה לאהדורי עלה סמיכת תפילה, וקצ"ע בלשון הגמ' "דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא, נמי הוי" וכו' הלא לפי מה שכתבנו גם ריב"ל מודה לזה דהיה גאולה מאורתא [אלא דסבר דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא וזה הלא גם ריו"ח סובר], ולכאורה אין שום נפק"מ ביניהם לענין האם היה גאולה מעלייתא מאורתא וכל המחלוקת היא רק האם כזו גאולה בכוחה לחייב סמיכת גאולה, וא"כ צע"ק לשון הגמ', ועי' ברש"י ומשמע דגרס בדעת ריב"ל "גאולה מאורתא לא הוי" והיינו דריב"ל סבר דלא הוי כלל גאולה מאורתא [והיינו דמה שפרעה נתן רשות לצאת לא מיחשיב כלל גאולה], וא"כ יל"ע מדוע בכלל מזכירים גאולה בלילה, וצ"ל דכיוון דבפועל נתנו להם בלילה רשות לצאת ממצרים לכן אפי' דלריב"ל לא מיחשיב כלל גאולה בכ"ז התחלת גאולה מיהא חשיב לענין הזכרת גאולה בלילה, ואכתי צ"ע בכל זה.
- בגמ' השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא.
הנה גבי "השכיבינו" לא נקטה הגמ' "כתפילה אריכתא דמיא" כמו שנקטו גבי "ה' שפתי תפתח", כי הלא "השכיבינו" אומרים בישיבה [ולא בעמידה כמו תפילת שמונה עשרה] וממילא מוכרח שלא נתנו לזה דיני תפילה, אלא זה כגאולה אריכתא, ורק "ה' שפתי תפתח" זה "כתפילה אריכתא", אך קצת צ"ע במה חזינן דהשכיבינו זה "כגאולה אריכתא", הלא לא מתפללים שם להדיא על עניני גאולה, ואולי כיוון שמתפללים בהשכיבינו על שמירה ולהנצל מאויבנו הרי"ז כעין גאולה, ויל"ע, וע"ע ברבינו יונה מה שכתב בזה. והרה"ג ר' אלי' מיטלמן שליט"א ציין דבמדרש איתא "כך התפללו בני ישראל בליל הסדר לאחר אכילת הפסח לפני מכת בכורות שישכבו לשלום ויקומו לשלום ולא ימותו ממלאך המשחית", ולפי"ז מובן בפשיטות דזה חלק מגאולת מצרים.
- בגמ' אמר רבי יהושע בן לוי אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו אמר רבי יוסי מאי קרא רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה.
עי' רש"י וז"ל: "אמרו בלבבכם - אמרו מה שכתוב על לבבך. על משכבכם - שנאמר בשכבך", עכ"ל, וצ"ב סיום דברי רש"י "שנאמר ובשכבך" הלא עתה מפרשינן הך קרא ד"על משכבכם" שכשהולך לישן יקרא קריאת שמע על מיטתו ולפי"ז הך "על משכבכם" היינו כפשוטו "על מיטתו" ולמאי הזכיר רש"י "שנאמר בשכבך", [ועי' מהרש"א], ועי' נימוקי הגרי"ב דאכן יש מגיהים דהך דיבור ברש"י שייך ללקמן ה' ע"א, עיי"ש.
- ברש"י ד"ה ודומו – בשינה אחרי כן.
קצ"ע לפי"ז לישנא דקרא "ודומו סלה" דמשמע טפי דקאי על מיתה ח"ו וכדחזינן בסוגיית הגמ' לקמן ה' ע"א "יזכיר לו יום המיתה", עיי"ש. פניני משה (שיחה) 08:32, 4 במרץ 2021 (IST)
שינויי נוסחאות מפורום אוצר החכמה[עריכה]
(ממשתמש ר' עדיאל ברויאר)
(בנוסח של קטע מוצרי לא עיינתי מסיבות טכניות)
א.
במחלוקת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בנוגע לסדר התפילה בערבית (גאולה ותפילה או להפך) נמצאים בדפוסים שני הסברים למחלוקת, אחד מסברה ואחד מפסוק. הצגת הסברה מסורבלת: "דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא. ור' יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא". לפי ר' יהושע בן לוי, אם אין גאולה אלא מצפרא, אז מדוע גאולה של ערבית נחשבת רק כגאולה לא מעלייא? אבל מצב הנוסח בכתבי היד שונה מאוד.
בכ"י מינכן 95: "ר' יוחנן סבר גאולה באורתא הואי ור' יהושע בן לוי סבר גאולה [מעלייתא] באורתא לא הואי אל' עד צפרא". שני הבדלים משמעותיים: 1. ר' יוחנן לא סובר שגאולת הערב אינה מעלייתא. 2. ר' יהושע סובר שאין גאולה בערב (לפי נוסח הפנים). נמצא אפוא שכלל אין התייחסות לשאלת המעליותא. הנוסח הזה בדברי ר' יהושע בן לוי עולה גם מפירוש רש"י: "גאולה מאורתא לא הואי".
כ"י אוקספורד 366 גורס בדברי ר' יוחנן כמו כ"י מינכן, אבל בדברי ר' יהושע בן לוי הוא קרוב יותר לדפוס: "אין, גאולה מאורתא הואי. אלא גאולה מעליתא לא הוי עד צפרא". על אף הדמיון לנוסח הדפוס, גם נוסח זה שונה באופן משמעותי. על פי נוסח הדפוס גאולת הערב אינה מעליא כלל. אך לפי כתב יד אוקספורד, יש מקום לפרש שגאולת הערב לא נחשבת מעלייא עד הבוקר, אך משהגיעה הגאולה של הבוקר היא נחשבת מעלייא, ובגלל זה יש צורך להצמיד את שתי הגאולות ולא להפריד ביניהן באמצעות התפילה! נוסח דומה לכ"י אוקספורד מופיע גם בקטע גניזה ספרדי שנכתב בערך באותה תקופה שבה נכתב כ"י אוקספורד (מאה 15-14. הכוונה לקטע ניו יורק ENA NS 23/18). מצב מורכב יותר עולה בקטע קמברידג' TS F2(1).106: "ר' יוחנן סבר גאולה ---?תא הויא אלא גאולה מעליתא לא הויא ??? עד צפרא". דברי ר' יהושע בן לוי חסרים. סביר אפוא שמסורת הנוסח של קטע קמברידג' הייתה זהה למסורת הנוסח של כ"י אוקספורד, וארעה בו השמטה מחמת הדומות: "ר' יוחנן סבר גאולה {מאור}תא הויא [ור' יהושע בן לוי סבר אין, גאולה מאורתא הויא] אלא גאולה מעליתא לא הוי ??? עד צפרא". ועוד נחזור להשמטה זו בסמוך.
בכ"י פריס 671 כלל לא מופיע ההסבר מסברה אלא רק מהפסוק.
אבל הנוסח שהכי קרוב לדפוס נמצא בכתב יד פירנצה, שמישהו ניסה להגיה אותו: "ר' יהוש' בן לוי סבר גאולה (ב..)אורת' לא הויא ור' יוחנן סבר גאולה (בד?)אורית' (לא) הויא אלא גאולה מעליתא לא הויא עד צפרא". הנוסח שונה בכמה פרטים משאר כתבי היד: 1. שמותיהם של האמוראים בסדר הפוך, אך התוכן נשאר במקומו, כך נמצא שלפי נוסח הפנים התחלפו הדעות. 2. הדעה השנייה מנוסחת באופן מוזר לכאורה, אך סביר שהכוונה היא שמכיוון שהגאולה לא באה בערב, אין זו גאולה מעלייתא עד הבוקר. נמצא אפוא שמבחינת ההסבר אין הבדל בין כ"י פירנצה ובין כ"י אוקספורד ודומיו, אבל מבחינת שאלת גאולה בערב או לא דומה כ"י פירנצה לכ"י מינכן. כיון שבאנו לכך, ניתן להציע שגם כ"י מינכן משתייך למסורת נוסח דומה לזו של כ"י פירנצה בעניין זה, אלא שארעה בו השמטה מחמת הדומות (הואי-הואי). לפי הצעה זו טעה המגיה של כ"י מינכן, ויש להגיהו כך: "גאולה באורתא לא הואי [אלא גאולה מעליתא לא הואי] עד צפרא". מכל מקום, קשה לקבל את חילוף ההסברים בכ"י פירנצה בין ר' יהושע בן לוי ובין ר' יוחנן. אמנם הטענה בשם ר' יהושע בן לוי שאין גאולה בערב יכולה להתאים, אבל טענה דומה בפי ר' יוחנן אינה מתקבלת. לכן נראה שבתוך מסורת נוסח זו צודק כ"י מינכן (שמאוחר לכ"י פירנצה בכ-170 שנה), ורק ההשמטה שיבשה אותו. אבל דבר חשוב צריך להזכיר כאן - ישנה אפשרות שנוסח הדפוס השתלשל כאן מנוסח שבו הופיעה הטעות שבכ"י פירנצה. שהרי הדפוס מוסר בשם ר' יוחנן דברים זהים כמעט לחלוטין לכ"י פירנצה, אלא שהדפוס מקבל את ההגהה שר' יוחנן סובר שגאולה מהערב נמי הוי. אולם, יש מקום להציע שהדפוס נובע מנוסח שדומה לקטע קמברידג' הנ"ל. אולם, יש לשים לב למילה "נמי" בדפוס, שהיא לכאורה מיותרת, ולכן ניתן להציע שהיא באה כהחלפה למילה "לא" שהייתה במקורה בדברי ר' יהושע בן לוי, אך משיוחס המאמר בטעות לר' יוחנן שוב אין לה מקום ולכן הפכו אותה ל"נמי". טענה זו יכולה לחזק במידת מה את השייכות של הדפוס לטעות כמו זו שבכ"י פירנצה, אך יש גם טענה לצד השני - בדפוס מופיע "אלא עד צפרא". המילה "אלא" לא נמצאת בכ"י פירנצה, אבל בקטע הגניזה יש שם מילה שרק את שרידי האות האחרונה שלה ניתן לקרוא בקושי. יתכן אפוא שהיה כתוב שם "אלא". וצריך בירור נוסף.
ב.
ידועה המימרא "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". אך כבר בגליון הש"ס העיר שברא"ש ובטור לא כתוב שלוש פעמים, ואף לא ברוקח סי' שכ. מה המצב בכתבי היד? בכ"י פריס 671, אוקספורד 366 חסרות המילים שלש פעמים. בכתב יד פירנצה: "כל האומ' תהילה לדוד (שלשה פעמים) [גמ' א' לא גריס] בכל יום מבטח (הוא) [לו] שהוא בן העולם הבא". וכעי"ז בכ"י מינכן. מעניינת העובדה שדווקא הרוקח, שכ"י פירנצה נעתק באשכנז בחייו, לא גרס כך.
ג.
לאידך גיסא, בסוף העמוד מביא "רבי יוסי" מקור מהפסוק לדברי ר' יהושע בן לוי. ובצדק מתבקש להגיה. ואכן בכל העדים הניתנים לקריאה מופיע "רב אסי", ובכללם כ"י פירנצה, אולם דווקא בכ"י פריס מופיע כאן יוסי. (אין לשלול אפשרות שטעות גרפית ארעה במקביל בשני עדי נוסח ובלי קשר אחד לשני. אך מכל מקום נמצאנו למדים עד כמה צריך להזהר ולבדוק היטב עד שמבססים קירבה של ממש בין שני עדי נוסח).
- ולי נראה פשוט שצדק המגיה בכ"י פירנצה ומש"כ "לא" אירעה הטעות מדברי ריב"ל, ולא מוחלפת השיטה ופשוט. עכ"פ (שיחה)
חכמים עשו סייג "לדבריהם"- הגהה של הגו"צ (מספר רינת אהרן)[עריכה]
[עי' שפתי חכמים שהעיר על לשון "לדבריהם" הא קר"ש דאורייתא היא- הגו"צ] ובאמת שמפני קושיה זו כתבו בש"ס עוז והדר להגיה "חכמים עשו סייג לדבר", וכתבו שכ"ה ברש"י לעיל ג ע"א, אבל לשון רש"י שם אינו ציטוט לשון הגמ' אלא תוכן דברי הגמ', ומאידך בגמ' עצמה כאן בכל הכת"י ב"הכי גרסינן" כלפנינו. ועוד שמקור הברייתא באבות דרבי נתן פ"ב ה"ח, ושם איתא "איזהו סייג שעשתה התורה לדבריה וכו' איזהו סייג שעשה משה לדבריו וכו' איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם" וא"כ ל"ש להגיה שם "לדבר".
והתירוץ פשוט שחכמים כשבאו לבאר להמון העם מהו פירוש זמן "בשכבך" בקרא בתרגום ללשינא דרבנן, עשו סייג לדבריהם, ולא אמרו עד עלות השחר אלא עד חצות. ואל תתמה על זה דיותר מזה אשכחן באדר"נ שם דמשה "עשה סייג לדבריו" בענין ג' ימי הגבלה, ומיירי שם על ב' ימי ההגבלה המקוריים, שהם דברי השם שנאמרו ע"י משה, ורק פירשם ואמרם לעם. וע"ז אמרו שהוסיף יום אחד על "דבריו" והיינו על ב' הימים, אף שאמרם הקב"ה להדיא. וק"ו כאן שהזמן לא נתפרש בתורה.