שואל ומשיב/ו/לו

שואל ומשיב ‏ ו לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן לו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להמופלג החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י. בגיטין דף ח' ע"ב בסוגיא דעבד שהביא גטו.

מה שהקשה בהא דאמרו עבד עצמו שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוין לך עצמו קנה והיינו דנאמן לומר בפנכ"ת וע"ז הקשה דלמה יצטרך לומר בפנ"כ כלל דהרי הפ"י הקשה בדף ט' בהא דאמרו דשוה שחרורי עבדים לגטי נשים למוליך ומביא ואמאי יצטרך לומר בפנ"כ הא בשליח לקבלה א"צ לומר כלל בפנ"כ כמ"ש רש"י בריש גיטין וביאר הר"ן כיון דנגמר הגירושין וא"כ גם בעבד כיון דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אם כן גם שליח להולכה הוה כמו שליח לקבלה וכתב רפ"י דלשטת הרי"ף דמ"מ לא נגמר השחרור עד דמטי לידי' א"ש וגם לשטת התוס' והרא"ש כיון דהאדון לאו דינא גמירי וס"ל דעד דמטי לידי' לא נשתחרר א"כ עוד יוכל לערער ע"ש ולפ"ז בעבד שהביא גטו בודאי מטי לידי' ואמאי יצטרך לומר בפנ"כ. ולפע"ד נראה דבאמת צריך להבין בלא"ה דהרי בעבד שקבל הגט בודאי הוה כשליח לקבלה וכמו דפריך הש"ס בגיטין דף כ"ד גבי אשה שהביאה גטה דכי מטא גיטא לידי' אגרשה ולאו שליח היא כלל כמ"ש רש"י וצ"ל כמו דמסיק הש"ס דא"ל הוה שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם או שוי שליח להולכה או שוי לב"ד שליח ולתבי' לך ולפ"ז הא בעבד יד עבד כיד רבו וה"ל גטו וידו באין כאחד וכדאמרו ריש הזורק ואם כן כל עוד שלא בא לשם לא מטי גט לידו מקרי דהרי ידו כיד רבו ולא נשתחרר כלל דל"ש גיטו וידו באו כאחד ושפיר צ"ל בפנ"ח וז"ב. שוב ראיתי בספר טיב גיטין הנדפס מחדש מהגאון מהר"ץ ז"ל שכתב על קושית הפ"י הנ"ל די"ל דמיירי בעבד עצמו שהביא גטו והתם ע"כ צריך לקיים תנאו שיהי' שליח להולכה עד דימסור להשליח להולכה אחר ע"ש ולא הבינותי דניהו דצריך לקיים תנאו אבל למה יצטרך לומר בפנ"כ דעל כל פנים מטי לידי' ומידו נתן לשליח להולכה אחר והוא מקבלו ממנו ואולי כיון דלא נגמר הדבר לא מקרי לקבלה כלל אבל מ"ש נכון יותר.

וראיתי בחידושי הגאון ז"ל שהקשה בדף ח' דאיך עבד נעשה שליח להולכה לר"א דס"ל בדף כ"ג דעבד לא מצי משוי שליח כיון דאינו ישראל ואינו נעשה שליח ולשיטת התשב"ץ ח"א סי' כ"ה דכל דלא נעשה שליח וה"ה בגדר קוף בעלמא אין לו נאמנות דהמנו רבנן לשליח ואינו נאמן לומר בפנ"כ ע"ש ואם כן כאן ג"כ איך נאמן העבד הא אינו נאמן דאינו בגדר שליח ע"ש. והנלפע"ד בזה דבאמת לכאורה יש לו נאמנות מתורת מיגו דאם בעי הי' אומר דניתן לו השחרור בלי תנאי ואשתחרר תיכף וא"צ לומר בפנ"כ וכדאמרו גבי אשה רק דבאמת כיון דהוה דבר שבערוה וצריך שנים והמני' רבנן לשליח ואם כן כל דלא נתנו לו נאמנות שוב אף דיש לו מיגו מ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים ול"ש מיגו דאף הודאת בע"ד לא מהני בחב לאחריני וגם בעבד שייך חב לאחריני דאסר העבד על השפחה ע"ש ועיין קצה"ח סי' א' ובנתיבות ובמשובב מ"ש בזה. ולפ"ז כאן דהעבד עצמו מביא גיטו וא"כ הוא אסר עצמו אשפחה שהרי הוא טוען שנתן לו הגט ונעשה שלוחו להולכה ונתגרש ע"י שעושה ש"ה אחר ומקבלו וא"כ עכ"פ לא מקרי חב לאחריני דכבר אסר עצמו בשפחה ולגבי דידי' נאמן ושוב ל"ש דבר שבערוה ועיין בתוס' גיטין דף ד' ואם כן שוב נאמן במיגו ושפיר נאמן דאמר בפנ"כ ודוק. ובזה מיושב מה דק"ל לשיטת הריטב"א דגם בעבד ל"מ טלי גיטך מע"ג קרקע ועיין אבני מלואים סי' קל"ט וא"כ כאן דנעשה שליח להולכה עד דמטי התם אם כן הוה יד עבד כיד רבו ולא נתגרש עד שבא ליד ש"ה אחר ומקבלו ממנו אבל עכ"פ טלי גיטך מע"ג קרקע הוה דבשלמא באשה דיש לה יד א"כ נעשית שליח הבעל לתנו ליד ש"ה אחר לתנו לה מכח הבעל אבל כאן כל דלא נתגרש תיכף בכה"ג הו"ל ידו כיד רבו ואף דנדחוק דא"כ עוד יד רבו עליו ומיד רבו נמסר לש"ה אחר מ"מ עכ"פ קשה לר"א דס"ל דאין עבד נעשה שליח וא"כ שוב הוה כקוף בעלמא ומקרי טלי גיטך מע"ג קרקע ולפמ"ש א"ש דהרי אדרבא לולא התנאי הי' משתחרר תיכף ורבו עשאו כקוף בעלמא דלא יהי' בגדר בר שליחות ועדיין ידו כיד רבו וא"כ עכ"פ טלי גיטך מע"ג קרקע לא מקרי דהרי מיד רבו בא לו מה שצריך ש"ה אחר ודוק היטב כי סברא נכונה היא. שוב מצאתי בדברי הפלאה בחידושיו לקידושין דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה כשתברח שכתב בפשיטות דאם כותב בגט שחרור שישתחרר בו לאחר זמן ונתנו לו דאינו מועיל דהרי בשעת נתינה ידו כיד רבו ואחר כך כשיגיע הזמן הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע ודבריו תמוהין לפע"ד דאדרבא אם ידו כיד רבו אם כן עד זמן השחרור הוה ידו כיד רבו דהרי מקבלו אחר כך מיד רבו והרי גם לענין שאלה בבעלים הוה ידו כיד רבו ממש ואם כן אדרבא מיד רבו בא לו וכאן כיון דגיטו וידו באין כאחד בכה"ג ודאי ידו כיד רבו עד שישתחרר ולדבריו איך יפרנס הא דעבד מקבל גטו וצריך לומר בפנ"כ וע"כ דמיירי דעשאו ש"ה עד שיבא שם ואם כן הרי לא גרשו רק לאח"כ והוה כמשחררו לאחר זמן וע"כ דכיד רבו דמי עד שם וכמ"ש וראי' ברורה לפע"ד מהא דהקשו התוס' בגיטין דף מ"א ד"ה הקדש דלאביי האיך פירש המשנה דכרבא לא ס"ל דהוא ס"ל למפרע הוא גובה וכעולא לא מצי לשנויי כיון דלמפרע הוא גובה אמאי לא הי' שחרורו שחרור וקשה הא אף למ"ד למפרע הוא גובה בעינן שיגבהו בסוף וכמ"ש התוס' בפסחים דף ל"א ואם כן קשה האיך מועיל השחרור קודם שגבאו דהרי הוה כיד רבו ואחר כך כשגבאו הרי הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע וגרע משחרר לאחר זמן וע"כ דמועיל ודו"ק. שוב ראיתי בחידושי הגאון מהר"ץ ז"ל שהביא בדף ט' בגיטין דברי הפלאה הנ"ל בפשיטות ולא חלי ולא הרגיש כי דבריו תמוהין ומהתימא איך העמיד יסוד על אחרונים ובנה עליהם בנינים גבוהים וזה דרכו בכל ספרו לבנות בנין מפואר על אדני יסודות האחרונים טרם חקור דבר אם הם אדני אמת ובאמת שדברי הפלאה תמוהין מהא דאמרו בדף ס"ג לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו ה"ד אמר ר"נ כגון שכתב לי' לכשאקחך הרי אתה קנוי לך מעכשיו וקשה האיך מועיל השחרור כעת הא הוה ידו כיד רבו ואף דתאמר דש"ה דכתב לי' מעכשיו ונמצא דבשעה שקונה לו למפרע נעשה משוחרר. אבל עדיין קשה הא התוס' הקשו למה לי מעכשיו לרבי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולפמ"ש הפלאה אין קושיא דאם לא כן לא הי' מועיל השחרור וע"כ דליתניהו לדברים אלו ועד בשחק נאמן שראיתי המקנה דף ס"ז דתבר לגזיזי' מהך סוגיא וביאר בהדיא כיון דידו כיד רבו לא מקרי טלי גיטך מע"גק ונהניתי עד מאד שזכיתי לכוין אל האמת כה יעזרני ד' תמיד. ומה שרצה מעל' לומר דכיון דעל כל פנים הוה ספק אם אמת הגט או לא דבין לרבה ובין לרבא רבנן הוא דאצרוך ומה"ת הוה גט וא"כ הרי העבד מוחזק בעצמו באמת שלפמ"ש דמיירי בעשאו שליח להולכה עד שם אם כן עדן ידו כיד רבו ולא מקרי מוחזק בעצמו וגדולה מזו חידש הקצה"ח סי' פ"ח סק"ט דכל דספק בתפיסה לא מקרי מוחזק כיון דעבד גופו קנוי לבעלים הו"ל הבעלים מוחזקים בו. אך לפע"ד דלענין עבד יש שני קנינים קנין איסור וקנין ממון וא"כ לענין קנין ממון פשיטא דהעבד מקרי מוחזק בעצמו ואינו משועבד לו דמוחזק בעצמו בודאי הוא רק שהספק אם נשתחרר או לא ועל כל פנים ספק הוא וספק ממון לקולא ואם כן ל"ש לומר דידו כיד רבו וגטו וידו באין כאחד דהא כל שיש לו יד מספק שוב גם לענין קנין איסור מקרי גיטו וידו באין כאחד דהא יש לו יד לקבל הגט ושוב מקרי מוחזק בעצמו ול"ד למ"ש המהרי"ט בסי' קנ"א שרמז הקצות החושן דשם הספק על גוף התפיסה אם מקרי תפיס ע"י אחר ואם כן הו"ל ספק בגוף התפיסה אבל כאן אין הספק על התפיסה דהרי העבד מוחזק בעצמו רק שהספק אם נשתחרר אז מועיל תפיסתו ואם כן לענין ממון מועיל וממילא מועיל גם לענין קנין איסור וכמ"ש דהרי יש לו יד מספק וביותר יש לומר דבאמת לענין קנין י"ל דודאי מקרי מוחזק בעצמו דהרי קדשו שמים וכמ"ש רש"י בגיטין דף ט' דלכך אינו חוזר בעבד שזה קדשו השם ע"ש ואם כן הו"ל כתפש בו שמים אך כ"ז דמשועבד להאדון לא יוכל שמים לתפוש בו ואם כן כל שספק בשחרורו ואינו משועבד לאדון י"ל דהוה מוחזק בעצמו גם לקנין איסור מטעם דקדשו שמים. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ה מעבדים ה"ג שהביא ירושלמי פ' מי שאחזו באומר הרי"ז גט שחרור מהיום ולאחר ל' יום דלר"י הוה גט דזמנו של שטר מוכיח עליו ולרבנן לא הוה גט והקשה המלמ"ל דכיון דהעבד מוחזק בעצמו הו"ל להיות גט מספק כמו בכל ספק שחרור וכתב דדוקא לענין ממון מקרי מוחזק להשתעבד לרבו א"צ אבל להתירו בבת ישראל מספיקא לא שרינן איסורא הרי ביאר בהדיא דכל ספק בגט שחרור על כל פנים לעיין ממון ודאי מקרי מוחזק בעצמו רק לעיין איסור לא מקרי מוחזק דעל כל פנים ספק איסור הוא ומה מועיל החזקתו מספק הא מכל מקום הוה ספק עבד הרי מבואר על כל פנים דלא כקצה"ח שכתב דכל דספק אם נשתחרר לא מקרי מוחזק בספק. שוב ראיתי בקצות החושן סי' רנ"ח שמביא דברי המלמ"ל האלו ומשיג עליו מטעמו שכתב בסי' פ"ח. ולפע"ד אין הדבר מוכרח דבאמת על כל פנים יד יש לו מספק וכל שא"צ להשתעבד שוב הוה כמו מחוסר גט שחרור דכל שא"צ לשעבד לרבו אין גופו קנוי לו ומקרי מוחזק מספק ואף דלענין איסור יש לפקפק דמכל מקום הוה ספק עבד מכל מקום לעיין ממון לפע"ד ודאי מקרי מוחזק מספק ולפע"ד י"ל דגם מתוס' שהביא המלמ"ל ראי' לזה דהרי התוס' כתבו בגיטין דף י"ז ד"ה מפני דלכך תקנו זמן בגט שחרור שאל"כ יש לחוש שימכור העבד לאחר ואח"כ יתן לו רבו ראשון שחרור בלי זמן ויאמר העבד שטר שחרורי קדם והעבד מקרי מוחזק בעצמו והקצה"ח כתב דאין ראי' משם דשם דאין הספק רק לרבו השני דמרבו ראשון כבר נשתחרר או שיצא מתחת ידו לרבו שני ואם כן העבד טוען שנשתחרר ואין לרבו שני כלום ואם כן הלוקח בא להוציא ממנו מה שאין כן היכא שהספק בהשחרור מוקמין לי' בחזקת מרא קמא ולא מקרי מוחזק מספק ועיין בסי' רמ"א סק"ב שביאר הדברים באורך אך לפע"ד נראה דגם בזה כיון דעכ"פ זה העבד הי' לו חזקת עבד עד עכשיו לרבו ראשון ואין נ"מ אם מכרו רבו לשני דמ"מ חזקת עבד לא פקע ממנו א"כ האיך יכול לטעון שחרורי קודם והא מהראוי לוקמא בחזקת עבדותו שהי' לו קודם דאטו נ"מ אם הוה עבד לזה או לזה וכאן הוה ספק אם נפקע עבדותו וע"כ דמקרי מוחזק בעצמו ועל כל פנים לענין ממון ודאי הוה ספק ממון ולקולא דעל כל פנים יש ספק אם לא נשתחרר וכל שהוא מוחזק בעצמו אין צריך להשתעבד אך לפע"ד הי' נראה דאין ראי' מדברי התוס' דש"ה דשפיר מקרי מוחזק בעצמו דעל כל פנים ל"ש חזקת מ"ק והוה מוחזק בעצמו אבל כל דיש חזקת מ"ק הא בממון גם כן אזלינן בתר חזקת מ"ק ומיהו יש לומר כיון דחזקת ממון עדיפא מחזקת מ"ק א"כ כל שספק בממון הוה ספק ממון ולקולא אף נגד חזקת מ"ק וצ"ע בזה. ומכאן סתירה גם כן למ"ש המקנה בקידושין דף ו' הנ"ל דהרי במשחרר לאחר ל' יום הו"ל ספק שחרור כמו בקידושין וגיטין והרי יד עבד כיד רבו וע"כ דגם בזה מועיל וז"ב ודו"ק. ומה דהקשה בדברי הר"ן שהביא ראי' בנשתחרר תכף כשאומר לשלוחו תן גט זה לאשתי ולא בעי מטי לידי' והביא ראי' מהא דאמר עשיתי עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני דחיישינן שמא זכה ע"י אחר וע"ז הקשה דמה ראי' דבאמת אין ראי' דאינו משוחרר רק כשהגיע לידו רק דלא נימא דהודה לו שלא עשהו ב"ח וע"ז אמרו די"ל דהוא לא ידע והוא זכה לו ע"י אחר. והשבתי בפשיטות דהרי באמת התוס' הקשו דהוה תרי הודאות דסתרי אהדדי וכתב הרשב"א דהוה ספק והעבד מקרי מוחזק בעצמו ולפ"ז ע"כ מוכח דנשתחרר תכף דאם לא כן איך מוחזק בעצמו דעדיין ידו כיד רבו כ"ז דלא מטי לידי' ועקצה"ח סי' פ"ח שם ודו"ק. ובזה מיושב גם השגת הגאון מוה' גבריאל ז"ל בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' מ"ב ע"ש ודו"ק. והנה לכאורה י"ל בטעמו של הרי"ף דבר חדש דהרי התוס' בגיטין דף י"ב ד"ה עבדא כתבו להקשות על רבנן דלית להו עבדא בהפקרא ניחא להו והא באמת אמרינן בכ"מ דעבדא בהפקרא ניחא להו ותי' דכל שרשות רבו עליו גדול בעיניו השחרור יותר מההפקר ע"ש ולפ"ז כל שרבו א"י לחזור בו שוב אין רשות רבו עליו ואם כן שוב אין זכות לו שישתחרר תכף דעבדא בהפקרא ניחא לי' וכל שמחוסר גט שחרור דלא מטי לידי' אינו זוכה לו שיהי' מותר בבת חורין ויש להמתיק הדבר לפמ"ש הרא"ש לדחות ראית הרי"ף מהולך מנה לפלוני דהרי הוא באחריותו וכתב הרא"ש דאין ראי' די"ל דלזכותו שלא יוכל לחזור הרי הוא ברשותו ולחובתו אינו נעשה שליח וע"ש וה"ה בזה כיון דחובה היא באמת לעבד רק דמ"מ רוצה יותר שלא יהי' רשות רבו עליו וכל שאין רבו יכול לחזור שוב לא ניחא לי' שיהי' עבדו נשתחרר תכף וא"ל דאם כן יהי' גם לאחר שהביא גטו נתבטל השליחות כל דלא ניחא לי' בזכותו לא נעשה שלוחו בע"כ והרי העבד א"צ רק שלא יהי' רשות רבו עליו אבל לא יהי' משוחרר. אך ז"א דאם יתבטל השליחות והגט שוב הוה עבד לגמרי ולזה ניחא לי' יותר בשחרור וא"כ לכך נשתחרר תכף לענין שלא יוכל לחזור בו והשחרור נגמר לכשיבא לידו. ובזה מיושב הך דעשיתי עבדי ב"ח דבאמת כל שאמר עשיתי עבדי ב"ח והוא אמר לא עשאני שוב הוה תרי הודאות דסתרי אהדדי ואף דאנן תלינן שזכהו ע"י אחר הא זה לא הוה ודאי ואף דהתוס' כתבו דהוה ודאי עיין במהרש"א מ"ש בזה דאינו רק ספק וכיון שכן הרי העבד מוחזק בעצמו ולכך מועיל וכמ"ש בשם הרשב"א ולפ"ז כל דהוא ברשות עצמו שוב א"צ להשליחות ונתבטל השליחות למפרע כל דלא מטי הגט לידו וע"כ דנשתחרר תכף ומיושב ראית הר"ן דמזה מוכח דע"כ נשתחרר תכף דאל"כ לא הי' מועיל השחרור אף לאחר כך ודו"ק היטב. ומה ששאל עוד דאיך יועיל כל נכסי קנוין לך הא בשטר קידושין בעינן מדעתה ואל"כ לא מקרי לשמה ובגיטין לא בעי מדעתה כיון דיכול לגרש בע"כ וכן בגט שחרור ולפ"ז כיון שאמר נכסי קנוין לך ובכלל נכסי גם שחררו בכלל וא"כ כיון שיכול לחזור בנכסים ולא ירצה לקנות ממילא יתבטל גם השחרור ואם כן שוב אף שנתרצה על כל פנים לא נכתב לשמה דהא יכול לחזור לפע"ד ל"ק דממנ"פ לרבא דס"ל דעצמו קנה ונכסים לא קנה וס"ל דאינו תלוי זה בזה ומטעם דאף שאמר נכסי קנוין לך לא תלה זה בזה ואף לענין קני את וחמור מחלק הראב"ד והר"ן וכן הוא בטור וש"ע אהע"ז סי' מ"א דבמקנה לא תלוי זה בזה מכ"ש כאן וא"כ גם לענין לשמה כיון דלענין הגט לא בעי שיהי' מדעתו וקנה אף שיכול לחזור בנכסים ומכ"ש לאביי לל"ק דס"ל דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים על כל פנים לא ס"ל לאביי דתלוי זה בזה רק שמתוך שקנה זה קנה זה אבל אה"נ דאף אם לא הי' קונה הנכסים דהי' קונה הגט ורק לל"ב דאביי דמתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו בזה באמת י"ל דזה טעמו של אביי ואדרבא מיושב בזה קושית התוס' ד"ה הדר בי' שהקשה דאמאי הדר בי' אביי ואכתי לא תירץ קושית רבא ועצמו יקנה ולפמ"ש א"ש דזהו שחידש אביי דלא פלגינן דיבורי' ורצה שיקנה שתיהן וכל שלא יקנה הנכסים לא יקנה עצמו משום דלא הוה לשמה. ובזה מיושב היטב מה דהדר רבא ואמר בשלמא נכסים לא קנה משום מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וכו' ולמה הדר אמר זה והא כבר אמרו למעלה ולפמ"ש אתי שפיר דרבא חידש דל"ת דלכך לא קנה עצמו משום דהוה שלא לשמה לזה אמר דבאמת לא תלה זה בזה ולכך אף שנכסי לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא אבל עצמו יקנה וזה נכון ודו"ק. וע"ד הפלפול יש לומר בישוב הקושיא הנ"ל עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ"ג גבי שחרור ע"י אחרים דזכות היא לעבד כתב דנ"ל דאף כשמוחה מועיל דזכות גמור הוא ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא דבאמת שונא מתנות יחי' רק מצד שנפשו של אדם מחמדתן מקרי זכות ולכך כל שמוחה מועיל ע"ש ולפ"ז כאן דמשחרר עבדו ע"י שאמר נכסי קנוין לך ולפ"ז כיון דהשחרור מועיל אף בעומד וצווח ממילא גם הנכסים הי' יכול לקנות ע"י זה אף שצווח שאינו רוצה וכאן ל"ש לומר דאינו זכות גמור דשונא מתנות יחי' דהרי באמת אסור לשחרר עבדו ורק כל שעביד נייח נפשי' הוה כמוכר בכסף וכמ"ש הפוסקים ולפ"ז כל דגם להנותן מגיע איזה טובה ל"ש שונא מתנות כמבואר בחו"מ סי' קע"א סעיף י' וגם לפמ"ש הר"ן גבי פרוזבל דכל דעקרו זכות אף שנמשך אחר כך חוב מקרי זכי' ועיין בנקה"כ יו"ד סי' קס"ב וא"כ כאן דלענין השחרור הוה זכי' גמורה דאף צווח לא מועיל מכ"ש דלא משגחינן במה שנמשך לו קצת חוב משום שונא מתנות יחי' ואף לפמ"ש בנקה"כ שם דהיכא דבא בב"א לא מקרי זכי' כאן מודה דבאמת גם ממון הוה זכי' שנפשו של אדם מחמדתו ומכ"ש שיתבטל עי"ז הזכי' של השחרור פשיטא דלא ודו"ק ובזה יש לישב גם כן דברי הסוגיא במה שנחלקו אביי ורבא והמשכיל יבין.

ובחידושי אמרתי ביאור נחמד בביאור הסוגיא דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ט"ז אפילו אמר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשו בתוס' דאכתי קשה מי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר וכשהוסיף ואמר אני עד שני פסול וכתבו בשם הירושלמי דהוה נוגע דנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים החתימה שלו וכתב הפ"י אף דאין לך נוגע גדול יותר מאשה ועבד שהביאו גטם דמהני וכתב משום דשם מחזי כעדות גמור שאני ועיין בשו"ת נו"ב מהדו"ת סי' קכ"ח שכתב גם כן כעין זה לחלק בין נגיעה שמחוץ לעדות ובין נגיעה שהיא בעדות גופא לפ"ז נ"ל דכיון דלענין הנכסים בעי עדות גמור מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ואם כן גם לענין גט מחזי כנוגע גמור כיון דלא קנה זה בלא זה דל"פ דיבורא וא"כ שוב הוה קיום ופסול אף לענין גט משום דמחזי כנוגע בעדות ולכך אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים גם עצמו לא קנה וז"ב. אמנם לפ"ז קשה לי על רבא דאמר בשלמא עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה וק' כיון דנוגע הוה והרי לזכות נוגע פסול וא"כ בשלמא בגט אשה דחוב הוא לה א"כ כשר נוגע דלחוב כשר נוגע כמבואר בסמ"ע ריש סי' ל"ז משא"כ בעבד דזכות הוא לו שוב פסול משום נוגע. אך באמת הדבר נכון דדוקא היכא שמחזי כעדות גמור הוא דפסול נוגע וכמ"ש הפ"י וא"כ כל לגבי עצמו דחז"ל האמינו לאשה ולעבד עצמם ואין כאן תורת עדות על בע"ד א"כ שוב לא פסול משום נוגע וז"ב. אברא דאף דברי הפ"י דחוקים בכוונת התוס' דלמה כאן יהי' מחזי כנוגע ויפסול יותר מקרוב דכשר בגט וגם דברי הנו"ב לחלק בין נגיעה מבחוץ לנגיעה בגוף העדות הדבר דחוק וע"כ נראה דכוונת הירושלמי דהנה כבר נודע דשטת הבע"ה באם קבלו עדות שלא בפני בע"ד אמרינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורא והנה זה ודאי דזהו דוקא כשיש חשש בראשונה על העדות אמרינן דאף אח"כ שמקבלים בפני בע"ד כל שכבר הגיד שלא בפני בע"ד והי' מקום לחוש שמא שקר אמרו ולכך לא מועיל גם אח"כ דעביד אינש לאחזוקי דיבורא אבל כל שבראשונה כשר הי' הדבר פשיטא דלא יגרע אם יאמרו שנית ועיין במפרשי הים דף קי"ב בב"ק שמבואר כן בראיות ותדע דאטו יפסול כשיבואו עדים לקיים חתימתן אף דהוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואדרבא ממ"נ שוב עדות הראשון כשר הי' דאז לא היה שייך דעבדי לאחזוקי דיבורא וז"ב ופשוט ולפ"ז נ"ל היכא דבא לומר אני עד שני מגרע גרע דבאמת מדרבנן אצרכה קיום ולכך הצריכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולפ"ז אם יקיים כתקנת חכמים שפיר האמינו חכמים ול"ש עביד אינש לאחזוקי דיבורא דכעת הוא אומר שבפניו נחתם וע"ז ל"ש עביד אינש לאחזוקי דיבורא וזה עדות אחר שמעיד שהוא השליח על הגט שנחתם בעדים כבר אבל כל שאומר אני עד שני א"כ כיון דמה"ת הוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן חשו שמא מ"מ מזויף הוא א"כ כיון שיש חשש על הראשונה ושוב אם הי' מעיד על השליחות שבפני' נחתם הרי האמינו חז"ל אותו דל"ש עביד לאחזיק דיבורא אבל כיון שמעיד על הקיום א"כ מחזי כנוגע דמעיד על החתימת השני כדי שתתקיים החתימה שלו ועביד לאחזוקי דיבורא וז"ש התוס' דמחזי כנוגע. ובזה מיושב קושית התוס' דלהירושלמי למה אמרו או כלו בקיום הגט או כלו בתק"ח ולפמ"ש א"ש דזהו בענין דאם הי' בתק"ח ל"ש עביד לאחזוקי דיבורא ואם הי' כלו בקיום הגט לא נפסל דאטו יפסלו עדים כשבאו לקיים חתימתן ורק השתא דהוא עד ושליח נפסל וז"ב מאד. ובזה מיושב קושית הרשב"א דאם כן איך אמר בכתובות דף כ"א דשדי חתימת ידא אחספא דהא מחזי כנוגע ולפמ"ש א"ש דשם אינו רק מקיים בלבד וא"כ ל"ש עביד לאחזיק דיבורא דגם חתימתו הראשונה כשר וז"ב. ובזה מיושב היטב מה ששאלני זה רבות בשנים הרב החריף מוה' יעקב סגן כהן נ"י עמקולניץ דלמה פסל התם משום דנפיק תלתא רבעי ממונא אפימא דחד סהדא דהרי כיון דקיום שטרות אינו רק דרבנן א"כ כשר אף דנפק אפומא דחד סהדא וכמ"ש התוס' בגיטין דף י' גבי אי לאו דכותי חבר הוא ע"ש ובחידושי ישבתי הדברים וכעת נראה דלפמ"ש כיון דבתחלה לא העיד רק על חצי ממון דהי' עוד אחד ובעת מעיד על תלתא רבע ממון וא"כ שוב שייך בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורא ואינו נאמן דל"ש לומר דאינו מעיד רק על מה שהעיד כבר דהרי כבר העיד על מחצה וכעת על תלתא רבעי ממון ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא לשטת התוס' דבדרבנן לא חיישינן אי נפיק תלתא רבעי ממון אפומא דחד א"כ האיך קאמר בגיטין דף ט"ז שם אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול מ"ט אתי לאתלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא וקשה הא בכה"ג דכאן בגט ל"ש אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דגם בעלמא כשר כיון דאינו רק דרבנן דכאן ל"צ קיום מה"ת רק רבנן אצרכי' דבשלמא בהך דכתובות יש לדחוק דמיירי במקום דצריך קיום מן התורה כגון שהבע"ד מכחיש וכשטת רבינו אביגדור המובא בחו"מ בש"ך ריש סי' מ"ו אבל כאן ודאי לא מיירי בכה"ג ועב"ש סי' קמ"א וריש סי' קמ"ב ולפמ"ש א"ש דבכה"ג דבתחלה לא העיד על תלתא רבעי ממון כ"א על חצי שוב פסול מטעם דעביד לאחזוקי דיבורא וז"ב. ובזה אמרתי לישב הא דאמרו בקידושין דף מ"ג ע"ב והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים והקשו בתוס' דלמה לא יהיו נאמנים אחר השבועה לומר פרענו ולפמ"ש י"ל דשייך בזה עביד אינש לאחזוקי דבורא ואינם נאמנים מתורת עדות אח"כ ובזה מיושב היטב הא דאמרו בירושלמי ריש פ"ב דקידושין אמר ר"א בר"ח נראין הדברים דכשקידשה בשטר אבל קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו והתוס' הקשו בד"ה וכן דהא גם בד"מ שליח נעשה עד וכתבו דמיירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת אבל הדבר תמוה דא"כ מה קאמר ר"י בירושלמי שם מכיון שהאמינתה התורה אפילו בכסף נמי אינו כנוגע בעדותו והדבר תמוה דלאחר שתקנו היסת מה מועיל מה שהאמינתה תורה ובתשובה כתבתי בזה כמה דברים ועיין בחידושי רשב"א ובמפרש בעל פני משה שהאריך בזה ולפמ"ש י"ל דכוונת ר"י היא כיון דעל כל פנים מה"ת אינו כנוגע בעדות ול"ש עביד לאחזוקי דבורא א"ש עכ"פ לאחר שבועה נאמנים ול"ש עביד אינש לאחזוקי דבורא לפסול הקידושין שהן מה"ת ועיין בפ"י בגיטין דף ט"ז שכתב בדברי התוס' שם בשם הירושלמי שמפרש דהוה כנוגע בעדותו דהירושלמי לשטתו דמפרש גם שליח נעשה עד מטעם נוגע בעדות ודבריו תמוהין דמה ענין שמטה וכו' שם הוה כנוגע בעדות דמחזי כרוצה לקיים חתימה ובקידושין הוה כנוגע בעדות ממש והרי בשטר כשר אבל לפמ"ש בכוונת הירושלמי שייכים קצת הענינים ודו"ק.

והנה התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה ואין כתבו דהא דאמר רבא עצמו קנה ונכסים לא קנה אף דקיום שטרות דרבנן ואין מהראוי לומר פלגינן דיבורא לא דמי דשם כך הוא נוהג בכל שטרות דעלמא דבגט אשה ובגט שחרור דעלמא המנוה רבנן ע"י בפנ"כ ובפנ"ח אבל בשאר שטרות הצריכו קיום ע"ש. ובזה יש לפרש מה שנחלקו אביי ורבא דאביי אמר מתחלה מתוך שקנה עצמו קנה נכסים והיינו משום דקיום שטרות אינו רק דרבנן שוב ל"ש פ"ד נאמן גם על הנכסים וע"ז השיב רבא כמ"ש התוס' בשלמא על עצמו נאמן מידי דהוה אגט אשה אלא נכסים לא לקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וכמ"ש התוס' ואך מה דהדר אביי ואמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו אינו מובן דאיך שייך שיחזור מהיפוך אל היפך ועתוס' שם אמנם נראה דהדבר נכון דהנה בהא דאמר רבא בסנהדרין דף י' פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן וביאר הרא"ש בפ"ק דמכות דהיינו דלגבי שור אינו בגדר בע"ד והעדות שאמר על האחר נמי בטל דהוה עדות שבטלה מקצתה ובחידושי הר"ן בסנהדרין כתב דבכל ממון הוה בגדר בע"ד ולא הוה עד רק שם דהוה ענין לעצמו דהשור נדון בסנהדרין בזה ל"ש תורת בע"ד ע"ש ולפ"ז יתפרש היטב דאביי הדר בי' וס"ל דעל הנכסים דהו"ל בגדר עד ולא בע"ד כמו שנראה מהרא"ש שלא חילק בין ממון שצריכין לדון עליו או סתם ממון שאומר שהוא שלו וא"כ שוב הו"ל בגדר עד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"ז חידש דבממון הו"ל בגדר בע"ד ולכך נכסים לא קני דבעי קיום אבל עצמו למה לא יקנה ושייך פלגינן דיבורא וע"ש בר"ן שביאר בהדיא דרק בעבד הוה סתם ממון ול"ש עדות שבטלה מקצתה ולכך עצמו קנה ונכסים לא קנה וז"ב בביאור כל הסוגיא ולכאורה רציתי לומר דע"כ ל"ש לומר דקיום שטרות אינו רק מדרבנן משום דלא חציף אינש לזייף והיינו כשמזייף כל הענין אבל כאן דבאמת אמרינן שנתן לו גט שחרור וא"כ י"ל דאמר לעדים לכתוב ונמסר בידו כהוגן והוא זייף וכתב גם כל נכסיי נתונים לך בזה ל"ש לא חציף לזייף דגוף ענין הגט הי' אמת אך לא נזכר בשום מקום סברא זו והי' מקום להאריך בביאור כל סוגיא ואמנם לפי שהיא סברא חדשה לא רציתי להאריך. והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש בישוב קושית הפ"י שהבאתי הלא מראש דבגט שחרור הוה כש"ק בגט כיון דזכות היא לעבד ע"ש. והנראה בזה דהנה גוף דברי הר"ן דבש"ק א"צ לומר בפנ"ח נלפע"ד עפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז בטעם דחיישינן שמא שכרה העד משום דכיון דאמרו בגיטין דף ס"ג דבורא מקרי ואמרה מעשה לא קעבדה וכתבו התוס' דדיבור שנגמר עליו זו המעשה הוה כמעשה ולא יאמרו ע"ש ולפ"ז כיון דטעם ע"א בעדות אשה דנאמן הוא רק משום דדייקא ומנסבא א"כ שפיר יש לחוש שמא תשכור העד ול"ש לומר דמעשה לא עביד דהא אינו רק דיבור בעלמא דהעד אינו גומר המעשה דעדן צריך לדיקא שלה ובכה"ג שוב יש לחוש שמא תשכור עד דהעד ירצה להעיד שקר דהוה דיבור גרידא ע"ש ודפח"ח ולפ"ז נ"ל דגם בשליח האומר בפנ"ח שפיר האמינו חז"ל דאף דדיבור מקרי ואמר אבל כאן הרי גומר המעשה דהרי ע"י שהוא אומר בפנ"ח יכולה להנשא וא"כ שוב ל"ח שמא תשכור אותו דבשלמא אם לא יאמר בפנ"ח יש לחוש שמא תשכור אותו דהרי כל שאינו אומר בפנ"ח א"כ לא נתיר אותה להנשא דחיישינן שמא לא נכתב לשמה וא"כ מה עושה בזה שמביא לה גט ואומר שבעלה שלח לה גט הא היא יודעת האמת שלא שלח לה וגם הב"ד לא יתירו להנשא כל שיש לחוש דלמא לא נכתב לשמה כיון דרבנן אצרוך א"כ שוב יש לחוש שמא שכרה אותו אבל כל שאמר בפנ"ח שוב האמינו אותו חז"ל והב"ד מתירין אותו שוב ל"ח שמא תשכור אותו דהוה דיבור דאתי לידי מעשה ולפ"ז זהו ההבדל שבין שליח להולכה ובין שליח לקבלה ששליח להולכה אינו רק כקוף בעלמא שמביא לה הגט אבל אינה מתירה להנשא וא"כ מה לו בזה ששפיר יש לחוש שמא תשכור אותו והוא אינו עושה שום מעשה כיון דרק בקבלתה מתגרשה וכל שהב"ד יחישו שמא מזויף הוא לא יתירוה שוב לא יחיש העד לעצמו אבל שליח לקבלה דהוא בא ואומר דכבר נתגרשה בקבלתו הגט וא"כ ל"ש לומר דהוה דיבור דאין לך מעשה גדול מזה דהא הב"ד לא הי' צריכין להשגיח כלל על הגט ואף אם הי' נקרע היתה מתגרשת בקבלתו בלבד ולכך נאמן השליח אף כשאינו אומר בפנ"ח וז"ב ולפ"ז בעבד דהוא אינו רק שליח להולכה רק כיון דזכות היא לו שיצא לחרות הוה כש"ק וא"כ ל"מ לשטת הרי"ף ורש"י קודם חזרה דאינו משוחרר עד שיגיע הגט שחרור לידו דא"כ שוב לא עביד מידי ואף לשאר פוסקים שייך לומר דישכור אותו שיאמר שנעשה שליח וא"ל דזה הוה מעשה דז"א דכיון שהוא יודע האמת שלא נשתחרר מה עושה בזה דא"ל דהוא ישוחרר תיכף וא"צ להגט כלל דז"א דניהו דלענין איסור העד נאמן אבל לענין ממון צריך העבד לשטר שחרור ושוב לא עשה כלום עד שיגיע לידו ודו"ק. יהי' איך שיהי' עכ"פ גוף הסברא לחלק בין ש"ק לש"ה נכון מאד לפמ"ש הט"ז. אברא דלפ"ז צ"ב הא דפריך הש"ס בגיטין דף כ"ד אשה מכי מטא גיטה לידה אגרשאי לה ופרש"י וכן הוא שטת הרמב"ם דל"צ כלל שתאמר בפ"נ וקשה אמאי תהי' נאמנת והא כל שחיישינן שמא תשכור העד והיינו דהבע"ד בעצמ' חיישינן שמא שכרה אף דהעד ל"ח כל שדיבורו עביד מעשה גבי הבע"ד חיישינן וא"כ מכ"ש כשבאת בעצמה ואומרת שקבלה גיטה למה תהי' נאמנת וצ"ל דל"ח לזה דפשיטא דלא תקלקל עצמה וכמו באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת וה"ה בגירושין דאין לה על מי לסמוך ואם יבא בעלה ויערער לא תהי' מגורשת ולכך האמינוה. ובזה נלפע"ד דזה סברת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וס"ל דבאשה המביאה גיטה אינה נאמנת והיינו דכאן דהיא מגורשת כבר א"כ הו"ל בע"ד ואינה בגדר עד ומעולם לא האמינו חז"ל לבע"ד ורק באשה האומרת מת בעלי דמשום עגונה הקילו אבל כאן מה חשש עיגון בזה הא תוכל לומר בפנ"ח או שתביא עדים או ראי' שנתגרשה. ובזה מיושב היטב דברי הריב"ש סי' שפ"ה שכתב דהא דפריך הש"ס אשה מכי מטי גיטה לידה אגרשה היינו שאף אם אומרת בפנ"ח ל"מ כל שיש עוררים וצריכה להביא עדים שיקיימו החתימות ואף באין עוררין עכ"פ בפנ"ח צריכה לומר ותמה הפ"י בחידושיו בגיטין דף כ"ד דממנ"פ מה מועיל אמירתה בפנ"ח וע"כ משום דמדאורייתא א"צ קיום והאמינוה בדרבנן א"כ ה"ה די"ל דא"צ לומר בפנ"ח דאוקמא אדאורייתא ולפמ"ש א"ש דבאמת אם לא תאמר בפנ"ח נמצא שהיא מתגרשת בקבלת הגט א"כ אינה בגדר עד דאינה שליח כלל רק בע"ד ואיך תהי' נאמנת אבל כל שתאמר בפנ"ח א"כ כ"ז שלא אמרה בפנ"ח דין שליח יש לה והוה בגדר עד דאין נ"מ אם מעידה לאחרים או לעצמה ושוב שייך לומר דמעשה לא קעבדה דהרי דיבורה מתירה אותה ויש לה דין עד וז"ב לדעתי ודוק היטב. ועיין ברמב"ם פ"ז מגירושין הלכה כ"ד ובה"ה ולח"מ שביאר דברי הראב"ד דיש חילוק בין בעל דבר דהוא נוגע לעד וזה כעין מ"ש ודוק. עוד נ"ל בסברת הראב"ד וריב"ש דהנה בהא דמשני הש"ס דא"ל הרי את שליח להולכה עד מקום פלוני כתב הר"ן דאף דיש לה מיגו דאם רצתה היתה באת ואומרת נתגרשתי בגט זה ונאמנת כשהגט בידה מ"מ כשהיא שליח להולכה צריכה לומר בפנ"ח בשאר שליח ואינה נאמנת מכח מיגו ועיין בב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"ה וביאור הדברים נלפע"ד דהא כל שעשה אותה שליח להולכה הוה כאלו התנה עמה שלא תתגרש עד שתאמר בפנ"ח והוה ככל תנאי דצריכה לקיים ול"ש להאמינה במגו דבאמת נאמנת רק דצריכה לקיים התנאי כמו שהתנה עמה וז"ב. ומעתה גם באשה עצמה דכיון שמדרבנן חשו חז"ל שמא אינו הגט והצריכו לומר בפנ"ח בין לרבה ובין לרבא א"כ לא גרע מאלו התנה הבעל עמה דל"ש להאמינה אף במיגו מכ"ש נגד תקנת חז"ל והרי אמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכתבו הראשונים דהוה כאלו מתנה ע"מ שירצה אבא ואם כן הקידושין יש להם קיום וחלות עד שיאמרו חז"ל שהיא מגורשת וכל דרבנן אצרכו קיום לא נתקיים התקנה ואינה נאמנת עד שתאמר בפנ"ח ובזה ניחא מה שהצריכו חז"ל לשליח לאמור בפנ"ח דאף דמדאורייתא אזלא לה החזקה וכבר נודע מ"ש הר"ש בפ"ה ממקואות דכל שאזלא החזקה מדאורייתא אף שנשאר מדרבנן ל"ש להעמיד על חזקתו הראשונה דחזקתו הראשונה כבר אזדא לה וה"ה כאן למה לא יהי' נאמן אף בלי אמירה כל שאזל החזקה ולפמ"ש א"ש דכל שרבנן אצרכו וחשו שמא אינו גט שוב לא אזל החזקה דהוה כאלו הי' תנאי בדבר ואך כל שקיים התנאי כפי שצוו חכמים שוב נאמן. ובזה נלפע"ד דלכך אמרו בריש גיטין כיון דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרכו ואהני להו דאם בא בעל ומערער לא משגחינן ביה והקשה הש"ך בסי' מ"ו והלח"מ בפ"ז מגירושין דלשטת רבינו אביגדור דכל דבע"ד טוען מזויף מה"ת צריך קיום אם כן אם יבא הבעל ויערער שוב מה"ת צריך קיום ולפמ"ש א"ש כיון שעד שלא בא וערער אז מה"ת אמרינן דמסתמא הגט כשר ואינו מזויף דמה"ת א"צ קיום ושוב אזדא לה חזקת א"א ואז הי' נאמן העד מה"ת וגם מדרבנן כיון דאמר בפנ"ח ואם כן שוב הרי קי"ל דאיסור בע"א הוחזק והיינו כיון דאז בעת שהעיד הי' נאמן העד דלא הי' חזקת א"א כלל ושוב אף כשבא הבעל ומערער הע"א נאמן יותר כמו דנאמן כשהוחזק האיסור על ידו וכמבואר ברמב"ם ר"פ ז' מסנהדרין וגם כאן הוא כן וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש סי' קמ"ב סק"ה דאמאי אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא והא לשטת הפוסקים החולקים על רבינו אביגדור אף כשהבע"ד טוען מזויף אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דבא"י דלא צריך לומר בפנ"ח ואם כן לא הוחזק ההיתר עפ"י ע"א כלל דהא ל"צ להאמינו כלל ושוב לא אזדא לי' החזקה עפ"י הע"א רק בעצמותו וכל שבא הבעל וטוען מזייף שוב הדרא חזקת א"א לדוכתא ואין ע"א נאמן נגד חזקת א"א ודבר שבערוה ולא הוחזק להיות מגורשת על פיו כלל רק ע"פ הגט בעצמו והרי כל שמערער הבעל על הגט אמרו רבנן דיש לחוש לו ושוב ע"א אינו נאמן להוציא מחזקה דעכ"פ הוה כאלו הי' תנאי בדבר שיהי' צריך קיום וכמ"ש למעלה וז"ב כשמש ודוק.

והנה התוס' הקשו בגיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ותזיל דהא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע ולכאורה הי' נלפע"ד דל"ק כלל דהא דל"מ טלי גיטך מע"ג קרקע הוא לפי שאין הקרקע שלו אבל כאן שהחצר שלו והוא השאיל לה הקרקע א"כ עדיין הקרקע שלו ואם כן לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע דהא החצר שלו ומידו בא לו ובאמת נלפע"ד דזה כוונת התוס' בתירוצם במ"ש דכיון דמרשות הבעל בא לרשות' הוה כאלו הבעל נתנו לה והפ"י תמה בזה דאף באומר טלי גיטך מע"ג ידי ל"מ ועיין באבני מלואים סי' קל"ט מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דשם אינו נותן לה ידו רק הגט מקבלת מע"ג ידו והו"ל כאלו קבלה מע"ג קרקע כיון שהוא לא נתן לה אבל כאן הרי נותן לה החצר בתורת שאלה ואם כן הרי בשאלה הדרא למרא ואם כן עדן לא יצא מרשות הבעל והרי גם הקרקע אם הי' הקרקע שלו וא"ל טלי הקרקע והגט ע"ג פשיטא דכל דלא נתן לה הקרקע לחלוטין דעדן לא יצא מרשות הנותן והרי צריכה להחזיר לו הקרקע א"כ בא לה הגט על זה הקרקע שנתן לה וכשר וה"ה בזה וז"ב כשמש. ובזה מיושב מה שהקשה אותי בש"ק שמות תרי"ח חכם אחד מסקאהל על מ"ש התוס' ד"ה מה שאף שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין אוכל פירות כאן לא הי' רק בתורת שאלה והקשה לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין דהמשאיל לחברו טבעת לקדש אמרינן דדעתו הי' שאם לא יועיל שאלה יהי' במתנה ולכה"פ מתנה ע"מ להחזיר ואמאי לא נימא גם כאן כן דכוונתו שיהי' מתנה כדי שתתגרש בו ולפמ"ש א"ש דכאן ל"ש לשון מתנה דאדרבא כשיהי' מתנה הרי בשכ"מ דבריו ככתובים וכמסורים וא"כ מיד כשאמר לתת לה הרי סלק עצמו מזה אם כן הו"ל כאלו החצר אינו שלו ושוב הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ול"מ ועכ"פ לשון שאלה עדיף טפי והנה המרדכי כתב דלכך לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דגיעה וחצרה באים כאחד הו"ל כאלו זרק לה לתוך חצרה והדברים סתומים ועיין בא"מ שם ולפע"ד נראה דהוא מפרש דבאמת נתן לה בתורת מתנה ואף דדברי שכ"מ ככתובים וכבר נסתלק מהחצר מ"מ כיון שא"ל תזיל ותיחיד ותפתח א"כ לא רצה להקנות לה הגט עד שתזיל ותחזיק אם כן לא יצא מרשות הבעל עד שתחזיק א"כ שוב לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דעד שתחזיק לא נסתלק מהחצר והו"ל קרקע שלו וכל שנתן לה קרקע שלו פשיטא דל"מ טלי גיטך מע"ג קרקע וז"ב כשמש לפע"ד. אברא דלהס"ד לא ידענו עדיין מגיטה וחצרה באים כאחד אך כבר כתבתי במק"א דניהו דלא ידע מגיטה וחצרה באים כאחד היינו לענין זה דע"י הגט יכולה לקנות החצר זה לא ידע הש"ס אבל לענין טלי גיטך מע"ג קרקע דעל ידי החצר נקנה הגט שלא יהי' טלי גיטך מע"ג קרקע זה ידע רבא דפשיטא דע"י החצר יכולה לקנות הגט רק דעל ידי הגט יבא קנין החצר זה לא ידענו ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף