שואל ומשיב/ו/כו

שואל ומשיב ‏ ו כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן כו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין כהן שעבד ונמצא חלל.

מה שהקשית בהא דמבואר בפסחים דף ע"ב בכהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח דלר"א משלם קרן וחומש והקשית לפמ"ש הרמב"ן דכשנמצא ודאי חלל לא הכשירה תורה רק בספק חלל למה ישלם קרן וחומש הא על כל פנים לא עדיף ממזיק מתנת כהונה דודאי הזיק ואפ"ה פטור מכ"ש בזה. הנה כבר קדמך בשעה"מ ובטעם המלך הלכות ביאת מקדש פ"ו בזה. ולפע"ד נראה דאדרבא משם ראי' להרמב"ן דהרי הר"ן כתב בהא דאמרו בחולין דף קל"א גבי אנס המלך את גרנו ושאני התם דמשתרשי לי' וכתב הר"ן דדוקא כשלא רצה להפקיע המצוה רק שהמלך אנס גרנו הוא דמחייב כל שמשתרשי מה שאין כן כשאכל והזיק המתנת כהונה ורצה להפקיע המצוה בידים דודאי פטור אף דמשתרשי ולפ"ז הא שם משתרשי לי' דאלמלא לא אכל זאת הי' צריך לקנות תרומה וכיון שספק חלל הוא א"כ לא רצה להפקיע המצוה דאולי כהן הוא ושפיר משלם קרן וחומש וז"ב. אברא דגם לפמ"ש הרמב"ם דאם נמצא בודאי חלל משלם הקרן גם כן א"ש דהרי מיירי בשוגג וא"כ לא רצה להפקיע את המצוה וחייב כל שמשתרשי לי'. ובזה מיושב קושית השעה"מ שהקשה דלהרמב"ם למה כשמעידין שהוא ב"ג לא ישלמו להכהן מה שרצו להפסידו שצריך לשלם המתנת כהונה ולפמ"ש א"ש דהרי באמת הו"ל מזיק מתנת כהונה רק דמשתרשי לי' וא"כ זה שמשלם אינו רק כשמשתרשי לי' אבל הם יכולין לומר שלא הי' משתרשין לי' ולא הפסידו אותו כלום. ובזה נראה טעמו של הרמב"ם דלכך אינו חייב חומש רק הקרן בלבד משום דבשלמא הקרן שפיר אבל החומש אינו משתרש לי' דמה נ"מ לו אם אכל תרומה או חולין רק מה שמשתרש וזה ל"ש רק בקרן אבל לא בחומש שלא בא רק בשביל שאכל תרומה וזה פטור דמזיק מתנת כהונה פטור וז"ב כשמש ודוק ובזה אמרתי בתשובה אחת בענין ט"ה דבר נחמד בהא דאמרו בחולין דף ק"ל ע"ב מדר"א ליקו וליתוב אלא מסיפא וחכ"א עני הי' באותה שעה טעמא דעני הי' אבל עשיר משלם אמאי להוי כמזיק מתנת כהונה דפטור והדבר תמוה דלמה לא נפרוך מר"א ולפמ"ש א"ש דבאמת גם שם קשה דהא משתרשי לי' וצ"ל כמ"ש הר"ן דכל דנתכוין להזיק אף משתרשי פטור ולפ"ז ליכא למיפרך מר"א דהא מיירי כשהי' עני באותה שעה וא"כ אז לא נתכוין להזיק ושפיר חייב לשלם ולכך פריך מרבנן דבעשיר חייבו ובעשיר הוה מזיק גמור ופטור ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד הא דכתבו התוס' שם בד"ה תנא תני ישלם דאף דישלם משמע לצי"ש מ"מ כאן בעני כיון דבהיתר לקחן אין לו להתחייב אפילו לצי"ש ולפי שטת הר"ן אדרבא כל שהי' עני באותה שעה ודאי מהראוי שיתחייב אף דמזיק פטור מ"מ כאן הא משתרשי לי'. ובגוף קושית התוס' דמשלם משמע נלפע"ד הדבר ברור ע"פ מה דאמרו בשבת דף ק"כ חסידא אגרא שבתא שקלי ומשני הכא בירא שמים עסקינן ופירש"י דירא שמים אינו מוותר על שלו וחסיד אף מה שהוא שלו כל שיש נדנוד עבירה הוא מוותר ע"ש ולפי"ז כל שחייב לצי"ש שפיר ניחא דקתני ישלם דלצי"ש שפיר קתני משלם אבל כיון דאמרת מדת חסידות שנו כאן והיינו אף מה שאינו מחויב כלל רק שמוותר משלו ע"ד מדת חסידות והאיך שייך ישלם דמשמע דעל כל פנים יש עליו קצת חיוב לצי"ש והרי מדת חסידות היינו שמוותר משלו וז"ב ואמת לפע"ד. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' דלר"ת קושית הש"ס היא דעל מדת חסידות לא הי' חולקין חכמים על ר"א ותמהו כלם דעדיין קשה דלמא בעני ס"ל לרבנן דאף מדת חסידות ליכא ולפמ"ש א"ש דאדרבא בעני שייך טפי מדת חסידות דלא רצה להפקיע המצוה וגם רצה לוותר משלו דהרי בהיתר לקח ועיין בשו"ת רמ"א סי' ק"ז שהאריך בביאור דברי ר"ת ולפמ"ש א"ש ודו"ק. וראיתי להפר"ח סי' ס"א ס"ק כ"ה שכתב דמדברי הרשב"א בחידושיו (חולין קלב: ד"ה זאת) משמע בהדיא דהא דמזיק מתנות כהונה פטור אין חילוק בין הבעלים לאחר שהזיק ע"ש ותמיהני דזה ש"ס ערוך דהרי מקשה הא עשיר חייב ואמאי להוי כמזיק מתנת כהונה והרי הוא אחר ולא הבעלים. גם מה שכתב שם דלמ"ד ט"ה לבעלים צריך המזיק ליתן לבעלים דמי ט"ה שיש לבעלים בהם והבעלים יתנום לכהן צ"ב דא"כ מ"פ מר"א דלמא הא דקתני ישלם הוא הט"ה לבעלים ואולי דמשמע לי' ישלם כל הלקט שאכלו ובזה יש לומר הא דאמר תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן ותמהו התוס' דישלם היינו לצי"ש ולפמ"ש א"ש כיון דזה אינו חייב רק לצי"ש ומדת חסידות אבל לבעלים חייב לשלם מצד הדין וא"כ ע"כ ישלם משמע מדינא. ובזה י"ל הא דאמר ועוד מדר"א ליקו וליתוב והוא תמוה ולפמ"ש י"ל דהנה בפסחים דף מ"ו אמרו בחד לישנא דר' אליעזר ס"ל ט"ה ממון וא"כ נוכל לומר דישלם היינו לבעלים ט"ה דזה אינו דוחק כ"כ ממה דנימא מדת חסידות שנו כאן. אמנם עדיין קשה דלפי הס"ד דמזיק מתנת כהונה חייב א"כ אמאי לא קתני דהבעלים חייבים לשלם אם לא ישלם זה לכשיחזור לביתו וא"ל דהבעלים ודאי עשו כדין ופטורים דנתנו לעני באותה שעה דא"כ מ"פ מחכמים דלמא אם הי' עשיר היו צריכין הבעלים עכ"פ לשלם דבשעה שנתנו הי' בעין ובבעין ודאי חייב לשלם דדוקא המזיק או שאבדן אבל כ"ז שהוא בעין חייב כמ"ש הר"ן בהדיא והיא משנה מפורשת בראשית הגז דף קל"ה דצבעו פטור דקנהו בשינוי לבנו ולא צבעו חייב מטעם דעדיין לא קנהו בשינוי ובעין הוא וכמ"ש רש"י וא"כ ה"ה כאן דמ"ל נתנו או מכרו דבשעת הנתינה הי' בעין וחייב לשלם וכדאמרו בדף קל"א לענין מכרו שאני התם דאיתנהו בעיני' וצ"ע. וראיתי בחידושי הרשב"א ריש פ' ראשית הגז שהקשה על הא דצבעו פטור והא קא משתרשי לי' והניח בקושיא ולפי דברי הר"ן אין קושיא דכל שהפקיע מצותו בידים פשיטא דפטור אף במשתרשי ועיין בר"ן שם שכתב כן דהפקיע המצוה. וראיתי במלמ"ל דבר תמוה בפ"ו מביכורים ה"ח שכתב על דברת הרמב"ם דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן עד שיתן לכהן וע"ז הקשה דרבינו כתב לעיל דגם עבר ואכלן דפטור הו"ל ממון שאין לו תובעין ע"ש דמחלק בין נאבד כל הגיזה למקצת לנאבד כלה פטור ולכך בצבע פטור דכל שאינו בעין פטור אף מדמים וכל שהוא בעין חייב כמ"ש הר"ן ולפע"ד הדברים תמוהים דלפי שטת הר"ן הדברים מבוארים דדוקא כשרצה להפקיע המצוה ואכלן או שצבען א"כ אינו חייב בדמים כיון שאין כאן חיוב מצוה אבל כאן שהפריש הגיזה ורצה לקיים המצוה ונאבדה למה לא יתחייב באחריות ואה"נ בנאבדה כלה פטור דל"ש משתרשי אבל כל דמשתרשי חייב כשלא רצה להפקיע המצוה וז"ב ופשוט. ואולי מה"ט השמיטו הטור להך דינא ותמה המלמ"ל על דבר השמטה ולפמ"ש י"ל דהטור ס"ל כשטת התוס' דכתבו דיכול לומר דהי' מתענה ולא ס"ל חילוקו של הר"ן וא"כ כל שנאבד אינו חייב משא"כ הרמב"ם דס"ל כחילוקו של הר"ן ועיין פר"ח סי' ס"א סקמ"ו מיהו מ"ש הפר"ח ס"ק כ"ו דאם הם בעין ב"ד כופין משום מצות הפרשה וכתב כן בשם הב"י לא ידעתי משמעות והב"י כתב להיפך גבי שקל לו טבח בשם הר"ן דכל שהם בעין חייב להפרישו לא בדיינים משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. ובים של שלמה פ' הזרוע אות ב' ראיתי תימה שכתב על דברת הר"ן שהקשה דאף כשהוא בעין אין לו תובעין דיכול לדחותו ליתן לכהן אחר וע"ז תמה היש"ש דמנ"ל זאת וכל כהן התובע ראשון צריך ליתן לו ואם נראה לב"ד שזה דוחה מפקיעין מידו ונותנין לכהן ראשון תמהני דל"מ במתנת כהונה דנתינה כתיב בהו שיש להבעלים ט"ה דאין ביד הב"ד לכופו ונקרא ממון שאין לו תובעין ויכול לדחות לכהן אחר יתן אלא אף בדברים שאין להם ט"ה מ"מ דוקא אם תפס הכהן אין מוציאין מידו אבל אי לא תפס הי' יכול לדחות וכמ"ש התוס' בהדיא בדף קל"א ד"ה יש ע"ש ובמהרש"א ודברי היש"ש צע"ג. והנה כשהגדתי הענין לפני לומדים הוטב הדבר אך קצת פקפקו דגם מר"א יכול להקשות דניהו דהוה עני ובהיתר לקח מ"מ לא אכפת לן דעליו אין חיוב הדבר לתת מתנת כהונה רק להבעלים והוא אינו רק מזיק מתנת כהונה לבד. אך לפע"ד אין נ"מ דכל שלא רצה להפקיע המצוה בידים גם הוא מחויב שישלם מה שהפסיד לעניים דהרי משתרשי וכי בשביל שהוא אינו בעה"ב יפטור לגמרי ואדרבא האחרונים רצו לחלק בין הבעלים דפטורין בהזיקו מתנת כהונה בין אדם אחר רק שבש"ס לא משמע כן אבל להעדיף כח אחר מבעה"ב ודאי אינו. והנה בהא דאמרו בב"ק דף קי"ז גבי האי דאפקדי גבי' מעות של פ"ש ואמר רבא אין לך פ"ש גדול מזה והקשה הנמוק"י הא בלא"ה פטור דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים ולפמ"ש דבאמת בהא דאמרו בב"ק דף צ"ג גבי ארנקי של צדקה דאפקדי' ר"י גבי חד גברא ופשע דפטרו אביי מלשמור ולא לחלק צ"ב דמ"מ הא פשע ובפשיעה חייב אף בדברים שמתמעטים מדין שמירה וכבר נתקשו בזה בתוס' והר"ן אבל באמת ל"ק דשם הוה ממון שאין לו תובעין דפטור אף שמזיק בידים ועיין תומים סי' ס"ו ס"ק ס"ט ולפ"ז זהו שם שפשע ורצה להפקיע המצוה אבל כאן שבהכרח רצה להציל עצמו במעות פ"ש עכ"פ לא רצה להפקיע המצוה ושפיר ל"ש לפטרי' מטעם דלשמור ולא לחלק לעניים דמה בכך הא אזקי' בידים וע"כ משום דהוה ממון שאין לו תובעים וכמ"ש בתומים שם בהדיא והרי שם לא רצה להפקיע המצוה בידים ולענין זה פשיטא דמחשב אונס וכל שמשתרשי לי' דהציל עצמו במעות של פ"ש פשיטא דחייב לשטת הר"ן ולכך הוצרך לפטרו דאין לך פ"ש גדול מזה ודו"ק.

והנה בהא דאמרו בב"ק דף ס"ו שינוי קונה תנינא לא הספיק ליתן עד שצבעו קנה והקשה אותי החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י דמה מדמה שם הוה ממון שאין לו תובעין כל שנשתנה אינו מחויב ליתן מה שאין כן כאן דהבעלים מרדפים אחריו ובפרט שינוי דצביעה הוה שינוי החוזר לברייתו והשבתי דלפמ"ש הר"ן דאף דמשתרשי כל שהוא הפקיע המצוה פטור אבל כל שהוא לא הפקיע המצוה חייב ולפ"ז אם נימא דשינוי לא קנה א"כ לא הפקיע המצוה ושוב ל"ש מזיק ממון שאין לו תובעין ועכ"פ קא משתרשי וע"כ דשינוי קונה להפקיע המצוה בידים ודו"ק.

והנה שטת רבינו האי ז"ל בטור וש"ע חו"מ סי' ק"ז דלבתר דתקנו דמטלטלי משתעבדי למזוני אם קדמו היתומים ומכרו מטלטלי חייבים ליתן הדמים והרא"ש תמה ע"ז כיון דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות רק הנכסים של אביהן וכל שמכרם אזל להו השיעבוד וכמו במלוה ע"פ שמכרו הנכסים שאין למלוה ע"פ עליהן ומשמע דרבינו האי ס"ל דהני זוזי הוה חליפי השיעבוד ומשתעבדי ובס' בית מאיר סי' צ"ג באהע"ז סכ"א האריך לבאר טעם מחלוקת רבינו האי והרא"ש והקשה דלפי דברי ר"ה משמע דה"ה במכר קרקע בעד קרקע דהוה כחליפי שיעבודא וא"כ איך יפרנס הא דאמרו בבכורות דף מ"ח דפליגי אי כלקוחות הוה ומלוה ע"פ אינו גובה והוה חמש ולא חצי חמש והקשה דהא הו"ל חליפי הקרקע דהא תמור שלקח זה קרקע זו לקח אחיו קרקע אחרת ויכול לטרוף מזה ומזה והנה יפה שאל ולפע"ד נראה דהנה בסברת הר"ה נלפע"ד דבאמת יש לחייבו מטעם מזיק שיעבודו של חבירו דכל דמשתרשי לי' חייב ועיין בט"ז בסי' ק"ז בחו"מ ובש"ך ס"ק ח' אמנם באמת כבר הבאתי דברי הר"ן דכל דמכר שיעבודו בידים ל"ש קא משתרשי לי' דהא הפסיד בידים וכ"כ בקצה"ח סי' ק"ז סק"ו שם אך נראה דבמטלטלין דבאמת אינם משועבדים מצד הדין דאינם דבר מסוים ויכול להבריחם רק כיון שרוב עסקינו במטלטלין בזה"ז הוה סמיכותם עליו ועשאוהו כערבי דגמלא ולפ"ז ל"ש לומר דמ"מ מכר המטלטלין דהא אינו מיוחד השיעבוד על אותן המטלטלין או אחרים וכל שהגיע ליורשים בעדם הוה חליפי מטלטלים דאטו המטלטלין שהניח אביו הם דברים מסוימים ומ"ל חפצים או מעות כלם מטלטלים נקראים וסמיכת הבע"ח עליהם או האשה במזונתה וא"כ לא הפקיעו המצוה וא"כ כל דמשתרשי להו חייבים היורשים וז"ב ולפ"ז בקרקע דהוא דבר המסויים ויוכל ליחד השעבוד על הקרקע הלז פשיטא דשייך לומר דכל שמכר הקרקע הפקיע השעבוד מזה וז"ב מאד מאד. ולפ"ז מ"ש הסמ"ע דבמטלטלים גם ר"ה מודה דכל שמכרם אינם משועבדים לפע"ד אדרבא דוקא במטלטלין אמר למלתי' לא במקרקעי וכמ"ש וז"ב ודו"ק.

ומה שהקשה הבית מאיר שם בהא דאמרו בב"ק דף י"ד דבנגח ואח"כ הפקיר דפטור והא מ"מ הוה מזיק שיעבודו של חבירו דחייב וע"כ דכל שאינו מקלקל בגופו של חבירו ל"ח מזיק לפע"ד ל"ק דש"ה דלעצמו הזיק דהרי הפקיר שורו ויכול להיות דהי' מתיקר ושוה יותר מהנזק ואף בשור שהמית כל שלא העמידו בדין עדן יכול להבריחו ולמכרו וכל שהפקירו שוב לא נתכוין להזיק מקרי דהרי הזיק גם לעצמו ובכה"ג לא מתחייב מזיק שיעבודו של חבירו ועיין בתוס' ריש ב"ב דכל דאית לי' שותפות ל"ש כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא דהא יש לו ג"כ היזק וה"ה בזה. עוד נ"ל דל"ש בזה מזיק שיעבודו של חבירו דאם נימא דאינו רק מדינא דגרמי א"כ בכה"ג לר' יוסי דס"ל עד דאתי לרשות זוכה ואף לפי המסקנא עכ"פ מדרבנן יכול לחזור בו עד שלשה ימים ועי' סי' ער"ג ס"ט וא"כ ל"ש דיני דגרמי דאין בא הנזק מיד דקודם שזכה בו חבירו יכול לחזור בו וגם אינו ברי הזיקא דיכול הניזק לזכות ג"כ בהשור וגם אינו ברי היזקא דלמא הי' מודה ומפטר ודלמא הב"ד פטרוהו ולכך פטור וז"ב. ובזה יש לישב מה שהקשו האחרונים ובקצה"ח סי' ת"ו בהא דאמרו בב"ק דף צ' קדמו ודנו ד"נ אמאי לא לדונו אח"כ ד"מ והקשה הא מכיון דדנו ד"נ אמאי שוב אל ידונו ד"מ דהא אמרו בכריתות דף כ"ד דכל הקודם זכה בו וא"כ הוה כהפקירו קודם שעמד בדין ולפמ"ש א"ש דכ"ז שלא זכה בו אדם עוד לא מקרי הפקר גמור ולא יצא עוד מרשות הבעלים והפקירו קודם העמדה בדין דפטור מיירי שקדם וזכה בו אדם. עוד נ"ל דבאמת אם נימא דח"נ קנסא או אף ממונא ומטעם שישמור השור הוא ולפ"ז הא גם בשור המדבר פטור ממיתה לר"י משום דאין להם בעלים וא"כ ראינו שעונש התורה הוא כדי ליסר את הבעלים ואף לר"מ דגזה"כ דחייב בשור המדבר ועיין רמב"ן פ' נח ובשו"ת רשב"א ח"א סי' קי"ד מ"מ לענין נזקי ממון ודאי אינו רק קנס על שלא שמרו וכל שהפקירו שאין לו בעלים א"כ התורה פטרה דאטו נתחייבו הבעלים על שלא שמרו ועיקר הקנס הוא כדי שישמרנו הבעלים וכל שהפקירו ואין לו בעלים ממילא ל"ש הקנס וא"כ למפרע שוב לא נשתעבד דכל שהפקירו התורה פטרו ול"ש בזה מזיק שיעבודו של חבירו כנלפע"ד אבל אין הדברים ברורים והעיקר כמ"ש למעלה דאינו ברי הזיקא ואף אם נימא דמזיק שיעבודו של חבירו עדיף משאר דיני דגרמי הרי דעת הראב"ד דאם חייב לבע"ח ומשועבד לו השדה והוא חופר בה חפירות ומקלקל אפ"ה פטור ול"ש מזיק שיעבודו של חבירו דניהו דזה יש לו שיעבוד הא בדידי' קחפר ולפ"ז גם כאן מה שהפקיר בדידי' קעביד דזה אינו רק שיעבוד ואף למאן דאמר שותפי נינהו מ"מ עכ"פ חלקו יכול להפקיר ולא מקרי מזיק שיעבודו של חבירו ורק מה שגרם לחבירו נזק וזה אינו ברי היזקא ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. והנה במ"ש למעלה דרבינו האי לא מיירי רק במטלטלי אחר תקנת הגאונים באמת שכן הביא הרא"ש דברי רבינו האי וגם הטור חו"מ סי' ק"ז לענין יתומים שמכרו בנכסים מועטים לבתר דתקינו רבנן דמזונות ממטלטלי דיתמי והרא"ש דימה גם מטלטלי דיתמי לבתר דתקנו רבנן דלגבי מהיתמי וחלק ע"ז נמצא לפמ"ש גם ר"ה אתי עלה מתורת מזיק שעבודו של חבירו ובאמת הסמ"ע והש"ך וכן הח"מ והב"ש באהע"ז סי' צ"ג סכ"א וכן בסי' קי"ב לא הבינו כן מדברי ר"ה והבינו דר"ה מחייב מדינא דהוה חליפי השיעבוד והמאור הוא דחידש דמהראוי לחייב משום מזיק וע"ז כתבו דמה שהוא מתקנת הגאונים ל"ש לחייב משום מזיק ובאמת שגם זה צ"ע לפע"ד דכל דכבר תקנו הגאונים לגבות ממטלטלי וזה סמך עקרו על המטלטלין למה לא יהי' שייך משום מזיק דהא הזיק לו השיעבוד אמנם נראה דהנה המל"מ פ' ל' מה' מכירה למד מהרא"ש בתשובה דאם מוחל כל החוב הוא דמקרי מזיק שעבודו אבל אם אינו מסלק נפשו רק משיעבוד קרקע אחת לא מקרי מזיק ובקצה"ח סימן ס"ו ס"ק ל"ז הקשה מ"ש מהא דחופר קרקעות אף דלא הזיק כל הקרקע אפילו הכי חייב מטעם מזיק שעבודו של חבירו כמבואר סי' שפ"א ולפע"ד ל"ד דשם עכ"פ מה שחפר עשה ההיזק ואף דלא עשה כל ההיזק משל מקום חייב דהזיק במקצת מה שאין כן בסלק עצמו מקרקע אחת הא אינו מבורר שזו הקרקע הי' גובה דלמא הי' גובה מקרקע אחרת ולא הזיקו כלום ולפ"ז נלפע"ד דוקא בקרקע דהוא דבר המיוחד והמסוים אם כן י"ל דמכר קרקע אחת ל"ש מזיק דאינו מבורר שזה הי' שעבודו אבל מטלטלי דל"ש לומר דמשועבד בפרטות רק דשיעבודו על כל המטלטלי ואם כן כל שמכר אחת מן המטלטלי הוה כמו חפר בור שעכ"פ הזיק מקצת מהשיעבוד דא"ל דלמא גבה משאר מטלטלין דאטו שייך לומר יחוד השיעבוד במטלטלי דכל מה שגבה ממטלטלי הכל הוא מכלל שיעבודו והוה מזיק ולפ"ז נ"ל דזה סברת רב האי אבל הרא"ש ס"ל דכל שהשיעבוד עיקרו משום תקנת הגאונים וכל שזה לא מכר רק מקצת מטלטלין אם כן הוה כעין גורם דגורם דמטלטלין באמת אינם משועבדים רק שאם אין לו קרקעות יוכל לגבות מזה ואינם רק גורם דגורם ועיין קצה"ח שם אך זה בשעבוד מטלטלי לבע"ח אבל בכתובה ומזונות לא עדיף מקרקע דנימא כיון דגוף החיוב אינו רק דרבנן ל"ש מזיק שיעבודו לפע"ד אינו נכון דעל כל פנים כל שנתחייב שוב הוה עקרו מה"ת ומזיק השיעבוד דהא נשתעבד בשטר דבכתובה כתוב ומזוניכי וכ"כ הב"י בחו"מ סי' צ"ז דמקרי מלוה בשטר לענין סדור בעל חוב ע"ש וז"ב וגם אם נימא דר"ה כוון דכל שמכר הוה חליפי השיעבוד נלפע"ד דזה לא אמר רק במטלטלי דאין מיוחד ומסוים ולא בקרקע ומיושב קושית הב"י שהבאתי למעלה דבקרקע אינו אותו הקרקע ששיעבד לו ואינו תופס דמיו להיות חליפין כמהו וזה ברור ודו"ק.

והנה בהא דאמרו בכתובות דף צ"ו ע"ב דמוכרת וכותבת סתם וכן יפה לה כתבו בשם הירושלמי דאם בא מלוה בעדים תאמר למזונות מכרתי בא מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי וכתב הר"ן בריש מי שהי' נשוי שהביא דברי הש"ס והירושלמי הנ"ל וכתב ופירושו אם בא עלי' מלוה בשטר להוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי היא מוכרת לי"ב חודש והלוקח אינו נותן אלא על שלשים יום תאמר לכתובה מכרתי וכן כתב בריש אלמנה נזונית שאמרו שם מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר וכתב הר"ן דעצה טובה קמ"ל שאם יבא בע"ח ויטרוף הדמים מיד הלוקח היא לא תוכל לגבות מהם דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי והדבר תמוה דא"כ למה יוכל בעל השטר לגבות והא מטלטלי גם לבע"ח לא משתעבדי וכבר האריך בזה בספר בית מאיר סי' ק"ג ע"ש באורך ולפע"ד נראה דבאמת הקרקע משועבד לבע"ח וא"כ ל"ש לומר דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי דהא הנהו מטלטלי באו מכח הקרקע וא"כ לעולם לא יוכל הבע"ח לגבות גם ממקרקע דהא ביד היתומים למכור הקרקע ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וע"כ דז"א דהא יתחייבו היתומים משום דינא דגרמי וא"כ ל"מ לשטת הטור ודעימי' דחייבין מדינא דגרמי ובפרט במשתרשי לי' וא"כ כאן הא הלוקח משתרשי דאינו נותן רק אחת לשלשים יום והיא מוכרת על י"ב חודש וא"כ משתרשי לי' וחייב ול"ש לומר דמ"מ כל דהוא הפקיע בידים השיעבוד אף במשתרשי פטור דז"א דהא הלוקח באמת יצטרך ליתן להאלמנה רק דמשתרשי לי' לבד שלאלמנה אינו נותן רק על שלשים יום וא"כ אינו רק משתרשי לבד אבל לא הפקיע השיעבוד דאין נ"מ ללוקח אם נותן המעות להאלמנה או להלקוחות ובכה"ג שלא הפקיע השיעבוד בידים כל דמשתרשי לי' חייב והיתומים ודאי לא הפקיעו השיעבוד דהא האלמנה מכרה הנכסים שלא בב"ד רק בג' בקיאי בשומא וא"כ פשיטא דהמטלטלי דיתמי משועבדים לבע"ח דהא סמך על אותן המטלטלי שבאו מכח הקרקע ובכה"ג ל"ש לומר לומר דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי דהני מטלטלי לא מטלטלי דיתמי מקרי אלא אף להפוסקים דס"ל דאם מכרו היתומים הקרקע פטורים היינו בכה"ג דמכרו היתומים וא"כ כל שכבר הזיקו השיעבוד והמעות בידם הרי המעות הלז הוא מטלטלי דיתמי דהקרקע מכרו שהי' שיעבוד של בע"ח ושפיר מקרי הפקיע השיעבוד ואף במשתרשי פטור כל דהפקיעו בידים וכמ"ש הקצה"ח אבל כאן דהאלמנה מכרה והיתומים לא הפקיעו השיעבוד בידים ולא מכרו כלל א"כ הלוקח בודאי לא הפקיע השיעבוד דהא הלוקח מה אכפת לו אם נותן להב"ח או להאלמנה וא"כ כל דמשתרשי חייב וז"ב ודו"ק. ובלא"ה נלפע"ד דע"כ לא אמרינן דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משעבדי רק במכרו היתומים הקרקע וכמ"ש הרא"ש לענין יתומים שמכרו בנכסים מועטים דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות אלא שיעבודיהו אנכסי וכל שמכרו פקע השיעבוד. וביאור הדברים נלפע"ד דבאמת היתומים לא נתחייבו לתת להבנות מזונות רק דהאב נתחייב וממילא נשתעבדו הנכסים כמו ערב דנכסי דאינש אנון ערבין בי' אבל כל שמכרו השיעבוד הוה כמו אשתדוף ואין יוכל לגבות אטו היתומים יהיו מחויבין ליתן משלהם ואף דכאן היתומים הפקיעו השיעבוד הא זה לא הוה רק מזיק שיעבודו של חבירו דפטור והמעות לאו שיעבודא דהבנות וה"ה בב"ח דהיתומים לא נתחייבו כלל לפרע להב"ח רק נכסי אשתעבדו וכל שמכרו פקע שיעבודו אבל הלוקח דקנה הנכסים א"כ לגבי' דהלוקח הנכסים הם בעין ונתחייב לתת מעות וא"כ למה לא יתן להב"ח המעות ול"ש מטלטלי דיתמי דהא הלוקח באמת נתחייב וגם הוה שיעבודא דר"נ שהוא נתחייב בעד הנכסים והנכסים נשתעבדו להב"ח ובשלמא במכרו היתומים ונתחייבו ליתומים מעות וא"כ היתומים לא נתחייבו להב"ח משא"כ כאן דהאלמנה מכרה א"כ הלוקח נתחייב להאלמנה והיינו משום הנכסים והרי הנכסים נשתעבדו להב"ח ושיעבוד הב"ח קדים דנתחייבו בעת שהי' ביד האב ומזונות האלמנה אינו רק לאחר מיתה כמ"ש הראב"ד פי"ח מאישות וא"כ פשיטא דלא מקרי מטלטלי דיתמי דמשועבדים לבע"ח דיהי' סמיכתו עליהם דמה נ"מ בין הנכסים ובין המחיר שהגיע בעדם וז"ב כשמש והארכתי בזה לפי שהבית מאיר שם האריך הרחיב הדיבור בזה ונדחק ולפמ"ש א"ש ברווחא. ודרך אגב אזכור מה דתמה הש"ך בסי' פ"ו ס"ק ח"י דאם לא רצו היתומים לשבע דחייבים לשלם דהו"ל כמכרו קרקע לפע"ד הדין עם הסמ"ע דל"ש כאן דיני דגרמי דהא הם טוענים שא"י לשבע שיודעים שפרוע הוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ג דלא כע"ש א"כ מה גרמו לו היזק לפי דבריהם לא רצו להזיקו והם אנוסים גמורים שא"י לשבע ואף שאנו לא מאמינים להם אבל בזה לא נוכל להוציא מידם וגם משתרשי ל"ש דמה מרוויחים וגם אם משתרשי הא הם אינם מפקיעים החוב רק שאומרים שכבר נפרעו וא"כ ל"ש משתרשי כמ"ש הר"ן וא"כ לפע"ד הדין ברור דא"צ לשלם. והנה בהא דמבואר בב"ק דף צ"ד ובכמה מקומות דמצות פיאה להפריש מן הקמה וכו' ר' ישמעאל אומר אף מן העיסה מפריש ונותן לו ופירש"י דלת"ק מן העיסה לא דקניא בשינוי והו"ל ממון שאין לו תובעים לכאורה קשה ניהו דהוי שינוי והו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור וגם בשגזלן ואכלן פטור מ"מ כאן כיון דמשתרשי לי' לתחייב כדאמרו בחולין דף קל"א דכל דמשתרשי לי' חייב וכאן ל"ש תירוץ התוס' דיכול לומר היתי מתענה דזה כשכבר אכלן אבל כל שעדיין עיסה היא שפיר מחייבינן לי' דהו"ל משתרשי לי' ולמה יפטור לת"ק וצ"ל דמכאן ראי' ברורה דכל שצבען הוא בעצמן ונתכוין לשנות אותן בצביעה או שאכלן אף במשתרשי לי' פטור שהרי הפקיע מצותו בידים וחיוב ממון אין כאן וא"כ ה"ה בזה במה שלש כל החטין ועשה עיסה ולא הפריש פיאה ל"ש משתרשי דהרי עשה מעשה ושינה וז"ב מאד ומכאן ראי' ברורה לשטת הר"ן. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"א ממתנת עניים הלכה ב' דאפילו טחן הקמח ולשו ואפאו חייב לתת פיאה וכתב הכ"מ דמשמע לי' לרבינו דאף דר"י אמר לשו ועשה מהן עיסה ה"ה באפאו וע"ז כתב אלי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י ביום וא"ו עש"ק אמור כ"ד למב"י שנת תר"ח דנראה ראי' ברורה לדברי רבינו מהא דאמרו במכות דף ט"ז דמשכחת לה בפאה קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו כגון שלא הפריש עד שעשה עיסה ומוקי כר"י שס"ל דמפריש מן העיסה וע"ז אמר דגם לר"י משכחת לה בשאכלה ולמה לא קאמר דמשכחת לה בשאפאה וע"כ דלר"י גם בשאפאה לא נפטר עד שאכלה עכ"ד היקרים ובאמת שדפח"ח ומהתימא על הכ"מ שהי' לפניו דברי הש"ס אלו בה"ג שם שכתב רבינו דלוקה ולא הרגיש בה"ב בזה ולפמ"ש י"ל דבאמת י"ל דבאפאה פטור לר"י דהוה שינוי טפי וגם דס"ל דשינוי אינו קונה רק מתעזוב יתרא וא"כ אין לך בו לרבות אף באפאה ואפ"ה לא משכחת לה באפאה דניהו דקנה בשינוי מ"מ כיון דלר"י במה שלשה לא הפקיע המצוה א"כ מה שאפאה לא הפקיע המצוה שלא עשה שום מעשה ומה שהניח העיסה בתנור לאפות לא עשה מעשה באותה פאה שיתכוין להפקיע מן החיוב דהא העיסה כלה יחד נאפית בתנור וא"כ משתרשי לי' ולא הפקיע המצוה בידים ושוב שייך משתרשי לי' וחייב ול"ש שזה עכ"פ בטלו בידים ולכך אמר דמשכחת כשאכלה והרי הפקיעה בידים ופטור לשטת הר"ן וגם לשטת התוס' דיכול לומר הייתי מתענה ולכך לא הביא הכ"מ משם ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד דבר נחמד דזה באמת טעמו של רבינו דכתב דאף באפאה חייב דבאמת כיון דפסק כר' ישמעאל דגם בעיסה חייב וא"כ כיון דנימא דס"ל שינוי אינו קונה א"כ מה נ"מ בין שינוי זוטא לשינוי רבה דסוף סוף שינוי במקומו עומד אלא אף אם נימא דשינוי קונה וכד"ה רק דכאן מרבי מתעזוב יתרא ואם אף דנימא דלא מרבי שינוי זוטרתא אבל שינוי רבתא לא מ"מ כיון דכ"ז שהוא בעין חייב אף במזיק מתנות כהונה כדאמרו בחולין שם לענין מנכה לו מן הדמים שאני התם דאיתנהו בעיניהו וא"כ מה נ"מ בין שהי' עיסה בין שאפאה סוף סוף הוה כמו שהי' בעיסה והוה בעיני' דלא פטרה ולא הפקיעה כלום ולמה יפטור דבשלמא כשעשאו עיסה שפיר פטור לת"ק דהוא ס"ל דאין החיוב רק מן החיטין וכשלש ועשה עיסה נשתנו החטים ומקרי אינו בעין אבל ר"י דס"ל דאף בעיסה חייבת מקרא דתעזוב יתירה א"כ מן עשית עיסה לאפי' לא נשתנה הדבר וכל שהוא בעין חייב ולא מקרי מזיק מתנות כהונה לכך חייב רק באבדו ונשרפו דליתנהו בעיניה הוא דמפטר ולוקה ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד.

והנה לכאורה צ"ב הא דאמר דמשכחת לה בפאה קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו דהא כבר נודע מ"ש הפ"י בב"מ דף ס"ב דכל דבא הלאו מחמת הפקעת ממון חברו ל"ש לומר מלקא לקי ממונא לא משלם דהו"ל כמו גזל דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה וכ"כ בעשרה מאמרות מאמר חקור דין זה הכלל וא"כ לפ"ז כאן שע"י שנלקה זה בשביל שלא נתן פאה לא יתחייב לתת הפאה דאינו לוקה ומשלם פשיטא דבזה לא אמרה תורה דללקי ויפקע ממונ' של עניים דודאי חמור וחס' התורה ע"ז. הן אמת דצ"ע אי שייך כלל במתנת עניים ענין דאינו לוקה ומשלם דהא באמת כל הטעם דאינו לוקה ומשלם כתב רש"י בב"מ דף צ"א דכדי רשעתו אתה מחייבו והיינו שאין כח ביד ב"ד לחייבו רק משום רשעה אחת אבל לצי"ש חייב ולפ"ז כיון דהמזיק מתנת כהונה פטור רק לצי"ש חייב א"כ כ"ז כשלא ירצה לצי"ש לא יתחייב ורק לצי"ש ולצי"ש חייב אף בלוקה. אמנם ז"א דהא באתניהו בעיני' חייב מדינא אף במתנת כהונה ורק מזיק מתנת כהונה או שאכלן פטור וא"כ כאן בלא הזיק ואכל חייב וגם במשתרשי לי' חייב א"כ שפיר שייך לומר כדהוה הוא ומשום הפקעת ממון חברו וא"כ לא אמרה תורה שילקה ולכאורה היא הערה עצומה וצ"ל דכל דעשאו קמח ונשתנה א"כ כבר נפקע המצוה לת"ק ושוב אף כשלא ילקה יפטור מהממון ופשיטא דלוקה ולר"י לא משכחת לה רק בשאכלה דאוכל מתנת כהונה ודאי יפטור רק לצי"ש חייב וגם ע"י המלקות לא יפטור מזה ושפיר פריך הש"ס. ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ פ"א מגירושין על הרמב"ם דפסק בפ"א ממתנת עניים ה"ב דאף אם טחן הקמח ולשו ואפאו פת ה"ז יתן פת לעניים ואינו לוקה משום דנתק לעשה והיינו משום דכתיב תעזב יתרא והא זה דוקא לאביי אבל לרבא דס"ל דאי עבד ל"מ ל"צ קרא דתעזוב ומוקי לה בפ"ק דתמורה דף ה' למפקיר כרמו ובצרו וא"כ מהראוי דילקה דלא הוה לאו הניתק לעשה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש שילקה כל דאיכא משום הפקעת ממונ' של עניים ובשלמא לאביי דס"ל דאי עבד מהני א"כ אהני מעשיו ונפקע כבר חיוב המצוה דלא תכלה פאת שדך כתיב וכבר כלה ונפקע חיוב מצוה דפאה מעלי' משא"כ לרבא דל"מ ועדיין חייב א"כ א"א דללקי ולא אצטריך כלל ואף בלשו ואפאו דהוא שינוי הא לר"י חייב אף כשהי' שינוי ושייך משתרשי ושוב לא לקי עד שנאסר או נשרף הפאה דאז שוב לקי דבלא"ה כבר נפטר מהחיוב ממון דמזיק מתנת כהונה פטור. ובזה מדוקדק הא דכתב רבינו בה"ג דאבד או נשרף דלוקה שהרי לא יוכל לקיים עשה שניתק לו וקשה מדוע לא כתב רבינו בה"ב דלכך לא לקי משום דניתק לעשה ולפמ"ש א"ש דבאמת גם לרבא אליבא דת"ק דלא ס"ל דתעזוב אתי לעשה מ"מ כ"ז שיוכל לקיים המצוה ל"ש כלל דילקה דהא ניתן לתשלומין ואיך שייך שיפקע חיוב הממון בשביל מלקות של זה אבל בנאבד או נשרף אף לר"י דתעזוב מרבי להיות נתק לעשה מ"מ כל שאינו יכול לקיים העשה שבו שוב שפיר לוקה דמן המצוה כבר נפקע וכמ"ש ועיין בתוס' שם ובב"ק דף צ"ד ודו"ק היטב כי נכון הוא. ודרך אגב ארשום כאן בקצרה מה שכתב לי אחד מהתלמידי' בענין טה"נ. והנה הקשה לשטת רש"י והריטב"א בקידושין דף נ"ח דהגונב טבלו של חברו דמשלם כל דמי הטבל בעד הטה"נ שיש לו בו לפ"ז מ"פ הש"ס בחולין דף ק"ל הנ"ל מבעה"ב שהי' עובר ממקום למקום דר"א ס"ל דלכשיחזור לביתו ישלם בעד מה שאכל לקט שכחה ופאה וחכ"א עני הי' באותה שעה טעמא דעני אבל עשיר חייב ומה קושיא הא התוס' שם דף קל"א ד"ה יש הוכיחו מזה דאף בדבר שאין בו טה"נ לבעלים אם בא העני א"צ ליתן לו מדקרי לי' ממון שאין לו תובעין ולפ"ז אף בלקטו אינך אף דאין בהם טה"נ לבעלים היינו לענין זה דאין מוציאין מיד העני אבל כ"ז שלא לקח יש לו לבעה"ב הרשות לתת לעני שירצה והו"ל טוה"נ וא"כ לכך צריך לטעם דעני הי' באותה שעה דאם הי' עשיר הי' צריך לתת לבעה"ב בעד כלו כיון דיש לו בו טה"נ ואני תמה דלפ"ז בכל לקט שכחה ופאה והי' הבעה"ב יוכל למכור להעני כיון דיש לו בו טה"נ שיכול לתנו לאחר וא"כ שוב אין שום זכי' בלקט ומה הועילה התורה דאמרה תעזוב והא יכול לקבל בעד כל הלקט ממון כיון דיש לו טה"נ בזה וע"כ דל"ש טה"נ במה דחייבה תורה לתת לעניים ומה דקרי לי' ממון שאין ל"ת הוא משום דיכול לומר לו לעני אחר אני נותן ואולי זה האחר יש לו מכירי כהונה וכבר זכה בהם אבל לומר דישלם לבעה"ב בעד דמי כלו זה דבר שאי אפשר והרי לקט שכחה ופאה הוה הפקר ופטור מהמעשרות ואם נימא דיש לו בה טה"נ וצריך לשלם לבעה"ב בעד כלו א"כ הרי יש לו לבעה"ב זכיי' גמורה וע"כ דל"ש לומר טה"נ ובפרט בדבר שמיעטה התורה בהדיא דאין לו טה"נ ובלא"ה אין התחלה לדברים דכל שכבר נטל הבעה"ב ואז הי' נוטל כדין א"כ א"צ לשלם בודאי וא"ל דזה דוקא בעני אבל בעשיר בודאי חייב לשלם גם זה ליתא דמ"מ פשיטא דכל שמזיק טבלו של חבירו חייב לשלם לו אף שהוא בודאי צריך לתנו ליד כהן דטובלו ומכ"ש בלקט שכחה דאינו טובלו. ובאמת שאני תמה למ"ד טובת הנאה ממון ולשטת רש"י והריטב"א צריך לשלם בעד כלו וקשה א"כ האיך פטור לקט שכחה ופאה מן התרומות ומעשרות והא יש לו טובת הנאה לבעה"ב והוה ממון דידי' והיא משנה מפורשת בחלה פ"ק ופסקה הרמב"ם להלכה פ"ב מתרומות ה"ט ואף דמהרמב"ם אין ראי' דהוא פסק דט"ה אין ממון אבל לפ"ז מהראוי לפסוק ט"ה ממון וע"כ דבדבר דכתיב עזיבה ודאי דאין לו ט"ה כלל וכמ"ש ולפע"ד הי' מקום לחלק בין טרם שהניחם לפני עניים דאז אפשר דיש לו ט"ה אבל לאחר שהפרישם ועזבם לעניים בודאי נעשה הפקר ובודאי אין לו משום טה"נ בזה אך גם קודם שהניחם לפני עניים לפע"ד א"א לומר כלל שיהי' ט"ה לבעלים בדבר דכתיב עזיבה דא"כ מתעקר לגמרי המצוה דבשלמא בתרומה ומעשרות דטבילי א"כ ע"כ צריך שיתן להכהנים ולויים א"כ יש לומר דיש לו ט"ה אבל במ"ע דאינו טובל אם יהי' לו ט"ה וידחה לכל עני ועני א"כ ישאר בידו ועיין תוס' ב"ק דף כ"ח ד"ה זה דהא דפטורה פאה ממעשר משום דיצא זה שיש ללוי חלק ונחלה עמך והאיך יש לו חלק כיון דיכול לדחות לכל אחד וע"כ דבזה אין לו חלק וז"ב לפע"ד. והנה בהך דגונב טבלו של חברו ק"ל דאמאי יתחייב הא הו"ל מזיק מתנות כהונה של חברו ולמה ישלם לו דמי טבלו והא זה הוה כמזיק מתנות כהונה וא"ל דמשתרשי לי' וחייב דז"א דהא להר"ן כל שמזיק בידים מתנות כהונה אף דמשתרשי לי' פטור ולמה יתחייב ואף די"ל דכיון דמיירי בתרומות שלא הורמו א"כ אינו מקרי מזיק מתנות כהונה דאין לכהן זכיי' אלא משעת הרמה ואילך כדאמרו בחולין דף ק"ל וא"כ עיקר המחלוקת הוא כיון דגם הבעה"ב מוכרח להפרישו אי חייב ופליגי בט"ה אי הוה ממון או אי הוה כהורמו ועכ"פ מבעה"ב הוא פטור ודו"ק. אמנם כ"ז קודם שהניחם אבל לאחר שהניחם והפרישם שוב אינו יכול לעכב דנעשה הפקר. ובזה א"ש הא דאמרו בנדרים פ"ד ויכולה להנות בלקט שכחה ופאה ופירשו רש"י ור"ן ורא"ש דלית להו טה"נ כלל בזה והיינו לאחר שהפרישם והניחם לעניים לחלק והוה הפקר גמור ותדע שהרי אמרו באמת כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות ועיין ב"מ דף כ"א ע"ב משום דעניים מיאשו ומשמע דלבעה"ב אין לו שום זכי' אף למ"ד טוה"נ ממון דע"כ כל שהניחם לפני עניים שוב לא הוה שלו וז"ב. ומיושב כל מה שהאריך מעל' מהך דנדרים דבזה בודאי הוה הפקר ויאוש בעלים דתעזוב כתיב ובאמת שאני תמה על מ"ש התוס' בחולין דף קל"א ד"ה יש דגם בהנך דאין בהם טה"נ לבעלים יכול לדחות לכל עני א"כ איך אמרו דמוציאין מידו ומשמע בע"כ והא יכול לדחות לכל אחד ומכ"ש דהב"ד א"י להוציאו מידו דהו"ל ממון שאין לו תובעין וע"כ דאדרבא בשביל דהו"ל ממון שאין לו תובעין ועזיבה כתיב יכולין אנו לכפותו שיעזוב ויקיים המצוה וממילא יבאו עניים ליטול ועל כל פנים זה ודאי דכל שהניחו לפני עניים שוב אין לו שום זכי' בגוה. ומה שהקשה בהא דקאמרו בנדרים דף פ"ה אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו יטלו בע"כ ופירש"י דע"כ טה"נ אינו ממון מדא"י לעכב והקשה דהא גם אם טה"נ אינו ממון מ"מ אסור ליקח שלא מדעת הבעלים כמ"ש הרמב"ם פי"ב מתרומות וכוונתו להלכה ט"ו לק"מ דה"פ מדנוטלין בע"כ וא"צ להחזיר ע"כ דטה"נ אינו ממון דלמ"ד ממון בודאי צריך להחזיר וכמו שמסיים הרמב"ם דאם עבר ונטל זכה דטה"נ אינו ממון. והנה הרשב"א הקשה בהא דמשני רבא שאני תרומה משום דהוה כעפרא בעלמא וקשה הא יכול למכרה בטה"נ וע"ז תמה מעל' דנעלם ממנו הירושלמי בפ"ו מדמאי דפריך מהמשנה הלז והא יכול למכרה בטה"נ וקשה על ר"י בר"ח ומשני באומר אי אפשי ליתן תרומה כל עיקר ובכה"ג אין לו טה"נ ויפה אמר אבל גוף דברי הירושלמי תמוה ולא נודע כוונתו דמה בכך דאינו רוצה ליתן לשום כהן הא סוף סוף יש לו בה טה"נ אך ביאור הדברים נלפע"ד דכל ענין טה"נ הוא בשביל שהתורה זכהו ליתן לאיזה כהן שירצה אבל זה שאסר כל הכהנים מהנאתו א"כ ממילא אי נימא דטה"נ ממון יאסור להכהנים לטלה בשביל שיש לו טה"נ א"כ שוב לא יקבלו הכהנים רק במכירה בדמים ולא במתנה וא"כ עי"ז יפקע כל התרומות והמעשרות ולא חל נדרו דהוא מתנה עמ"ש בתורה דאף דנדר חל עד"מ היינו במה שחייב לגבוה אבל מה שהתורה זכתה לכהנים ולוים ואיך יפקיע זכות אחרים והרי א"י להפקיע זכות בע"ח ע"י שאוסר עצמו על בע"ח דאלמוהו רבנן וכמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ט ומכ"ש זכות הכהנים והלוים וא"ל דשאני קונם כללי מפרטי ז"א דכאן באמת גוף התרומה אינו ראוי לו וא"כ ע"כ מוכרח למכרם לכהן וא"כ לא הפקיע רק זכות הכהנים שצריכין לשלם בעדו בזה לא מצי להפקיע הזכות שיש לחברו. אברא דלפ"ז צ"ב דמה מתחיל הש"ס להקשות קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ אלמא דטה"נ אינה ממון לימא דשאני בזה דא"י להפקיע זכות הכהנים וכמו בבע"ח. ולכאורה רציתי לומר דשאני בע"ח דמפקיע הזכות לגמרי שהרי נתחייב לו אבל בכהנים דכ"ז שלא הפריש הרי אין לכהנים זכי' וא"כ שוב יכול להפקיע זכותם ואף לאחר שהפריש כיון דאין זכות כל אחד ברור יכול להפקיע זכותו. אך לפע"ד נ"ל דבלא"ה א"י לאסור התרומה ומעשרות דהרי אמרו בנדרים דף פ"ז דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו וכיון דתרומות ומעשרות הם של כהן ולא חזי לישראל הו"ל כאוסר פירות חברו על חברו וכיון דגוף התרומה א"י לאסור א"כ לענין גוף התרומה לא חל נדרו ואף שיש לו בו טה"נ זה אינו רק סליק זכותו דכיון שאסרה לכהנים א"כ נעשה עפרא בעלמא ממילא מסתלק זכותו ול"ש טה"נ וזה לדעתי מ"ש רבא ה"ט דתרומה כיון דלא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא הו"ל כעפרא בעלמא והיינו דבאמת הוה פירות חברו רק שזה יש לו ט"ה וכל שאסרה להתרומה על מי שראוי לה הרי עשאה כעפרא וממילא נסתלק זכות שהי' לו בה ט"ה ומיושב קושית הרשב"א. ובפשיטות יש לישב דברי הירושלמי שט"ה ל"ש רק אם ירצה ליתן שייך לומר שתורה זכתה ליתן לזה או לזה אבל כל שאינו רוצה ליתן כלל ל"ש ט"ה כלל אבל שטת הש"ס שלנו לא ס"ל כן ושפיר הקשה הרשב"א לתירוצא דש"ס שלנו אבל מ"ש למעלה דסילק זכותו ממילא כיון דאסרה כעפרא בעלמא שוב אין לו שום זכי' ועכ"פ זה בדבר שיש לו זכות אבל בלקט שכחה ופאה נלפע"ד דכאן בודאי מוציאין מידו כל דאינו רוצה לתנה כל עיקר. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה מהך דמוציאין מידו והיינו אם אינו רוצה לתנה כל עיקר ועיין ט"ז סי' של"א ס"ק ל"ב מ"ש בזה ולפמ"ש בכוונת הירושלמי יש להמתיק דבריו מיהו מש"ס דילן משמע דבדבר שיש לו טה"נ יכול לאסרה על כ"ע. והנה מ"ש דמדברי הרמב"ם פ"ו ממ"ע מבואר דלא כהתוס' חולין קל"א עמי היתה ושלחתי' דודאי למ"ד טה"נ אינו ממון בודאי א"י לעכב והתוס' לא קאי רק למ"ד טה"נ ממון. ומה שהקשה מהא דנחלקו ר"א ורבנן במי שליקט פאה לעני ופירש רש"י דלא מיירי בבעל השדה דמוזהר הוא שלא ללקט פאה דכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וקשה הא יש לו ט"ה ליתן לכל עני וע"כ שלא כמ"ש התוס'. הנה לק"מ מכמה טעמים חדא די"ל דקאי למ"ד טה"נ אינה ממון ואף אם נימא דר"א ס"ל טה"נ ממון מ"מ כל שכבר הפריש והניח פאה על הארץ שיהי' לעניים פשיטא דאסור והפקירו ואין לו בו שום טה"נ כמ"ש. ומ"ש על דברת הכ"מ בשם הר"מ המעולי פ"ז מנדרים והוא דכל דאסור בהנאה אסור לתנם לכהן אף על פי שאינם שלו ויש לו לתנם בע"כ אפ"ה אסור וע"ז הקשה דלמה אסור הא הוא לא אסרה על עצמו רק שהכהנים אסר בהנאתו וכל שצריך ליתן בע"כ אינם נהנים ממנו ל"ק דכל דאסור בהנאה ואסור להמדיר ליהנות להמודר ולשיטת הרמב"ם לוקה המדיר ועכ"פ איסור בודאי איכא א"כ גם מה שנותן בידים יש קצת הנאה במה שנותן לו ואסור דמקרב הנייתו ועכ"פ לא גרע מוויתור דאסור במודר הנאה ואף שזה תירוץ הראשון שלו מ"מ בתירוץ הב' הוסיף דבכה"ג עדיף מוויתור וז"פ. ומה שהקשה בהא דאמרו בנדרים דף ל"ז ע"ב ואי טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי' וע"ז הקשה הא למ"ד טוה"נ אינו ממון לא מהני לי' כלום וע"כ דבנדרים אסור אף למ"ד טה"נ אינו ממון דוויתור אסור. הנה מלבד דדחה הוא עצמו דשאני התם דתורם בידים ואין בעל הכרי נוטל מעצמו זה מקרי הנאה זה ודאי אסור אף דגם זה פשיטא שבכה"ג שנותן לו התרומה אף דהוה כפורע חובו של חברו לא מחסר מ"מ בכה"ג שנותן לו גם הט"ה בודאי אסור באסר עליו להנות ממנו ומכ"ש למ"ש הר"ן בשם דמש"ה שרי כיון דט"ה להתורם א"כ עושה בשביל עצמו ובעה"ב רק בגרמא דילי' שרי ע"ש וא"כ להס"ד דהוה של בעל הכרי א"כ הרי מהנהו ממש לרבנן דפליגי על חנן. ובזה נלפע"ד מ"ש הר"ן בפ' השותפין דנותן לבניו או לאחיו היכי שרי הא אסור להנות להם דמתהני מטובת הנאה דידה ויאסור כדאמר לעיל גבי תורם משלו על של חברו ולפמ"ש באמת י"ל דאם טה"נ אינו ממון אינו אסור גם במודר הנאה ורק בתורם תרומותיו אסור דהא מהני לי' גוף התרומה אם טובת הנאה לבעל הכרי וכמ"ש הר"ן בעצמו וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי זקני היש"ש פ"ח דב"ק סי' ס"א שתמה על הר"ן הנ"ל ודבריו תמוהים כמ"ש בספרי יד שאול על נדרים סי' רכ"ז ס"ק ה' ולפמ"ש א"ש ודו"ק. והנה הכ"מ ובב"י סי' רכ"ג בהלכות נדרים כתב דאפילו לתנם בידים מותר דלא כהר"ן כיון דהם יש להם חלק בו והמח"א הלכות טובת הנאה הקשה מתרומה דגם כן יש לכהנים שייכות ול"ש ט"ה ולמה יטלו בע"כ ולא יהי' שרי ליתן להם וכוונתו כיון דאינם נהנים משלו דהוא שויא כעפרא בעלמא וסלק זכותו א"כ הכהנים אינם נהנים רק מה שזכתה להם תורה ושפיר יכול ליתן להם ובזה נסתלק מעליו מה שהקשה מעל' דהא הכהנים נהנים ממנו דז"א דאינם נהנים ממנו ומשלהם נתן להם וז"פ. ומה שהביא ראי' מהא דתורם משלו על בעל הכרי דמה קא מהני לי' לבעה"ב בהא הם יטלו שלהם ולא מהבעה"ב ולא מחזקי לי' טובה לק"מ דמ"מ בסבתו בא להם הנאה והוא הי' יכול ליתן לאחרים א"כ בא להם הנאה בסיבתו והו"ל ט"ה ממש. ומ"ש מעל' דלהר"ן ל"ק קושיתו אמת הדבר כמ"ש למעלה אבל לשטת הרשב"א יקשה קושיתו של המח"א ולפמ"ש ל"ק מידי. אמנם מ"ש מעל' דדברי הרשב"א תמוהין דגם לחנן כל שמצד הדין צריך לתת אין רשאי לשלם עבורו ודוקא בחוב שא"צ לפרוע מצד הדין רק בע"כ מוכרח לפרוע וא"כ בתרומה דע"כ צריך לפרוע דאם לא כן אסור לאכול הרי אסור הנה אני לא ראיתי דברי הרשב"א אלו דמחלק בין חוב לחוב אבל גם לדבריו גבי תרומה ניהו דצריך להפריש אבל ליתן לכהן זהו מצוה בפ"ע וגם אם מוכרו לכהן עכ"פ לא נאסר ומעת שהפריש הותר שאר הפירות לאכול ושוב גוף התרומה אינו רק כשאר חוב ואף אם נימא דמקיים בזה המצוה אבל מצות לאו להנות נתנו ולא אכפת לן בהנאה. ומ"ש המח"א דט"ה אף למ"ד אינו ממון מ"מ יש לו קנין כל דהו בזה וע"ז הקשה מפסחים מ"ו דא"כ למה אינו עובר בב"י למ"ד טה"נ אינו ממון הא מ"מ יש לו קנין כל דהו. הנה באמת יש לישב כיון דבאמת אסור בב"י ואינו שלו ואיך שייך לומר דיש לו קנין כל דהו דבשלמא אם טוה"נ ממון יש לו זכות בגוף הדבר ממש וארי' דאסורא רביע עליהו אבל למ"ד אינו ממון פשיטא דנפקע זכותו אך בגוף דברי המח"א עיין מהרי"ט בשניות חלק יו"ד סי' ה' ובמקור חיים לשארי הגאון מליסא ז"ל בסי' תל"א ועיין בחבורי יד שאול בהלכות ס"ת סי' ע"ר מ"ש בזה.

והנה בשנת תרט"ו בש"ק פ' ויצא הראני תלמידי הנ"ל ר' ישראל מילך בודק נ"י דברי רש"י בב"ק צ"ד בהא דדייק הש"ס דת"ק דר"י דס"ל דאינו מפריש פאה מהעיסה ס"ל דשינוי קני והו"ל ממון שאל"ת וע"כ דכוונת רש"י דאם לא כן ניהו דשינוי קני הא גם כשיקנה גזלן בשינוי מ"מ אטו לא חייב לשלם וע"כ כיון דהו"ל ממון שאל"ת נפטר דא"כ זהו כשקנה בשינוי הא לא"ה הי' חייב לתת לעני הנמצא ראשון ומזה מוכיח דלא כשטת התוס' בחולין הנ"ל דאם לא כן בלא"ה אינו מחויב ליתן והשבתי דאין כוונת רש"י לזה רק דק"ל והא משתרשי ל"ש ממון שאל"ת כדאמרו בחולין קל"א וע"כ כמ"ש הר"ן דדוקא היכא שאנס המלך גרנו והוא לא רצה להפקיע הוא דחייב במשתרשי אבל כל שרצה להפקיע פטור אף במשתרשי ולזה כתב רש"י כיון דקנה בשינוי א"כ רצה להפקיע המצוה ושוב לא חייב אף במשתרשי כיון דהו"ל ממון שאל"ת ודו"ק ועוד הי' לי מקום להאריך עפ"י סוגית הש"ס תמורה ו' בתעזוב יתרה ובדברי התוס' שם אבל לא נפניתי. והנה בשנת תרט"ו ביום א' יתרו כה הראני תלמידי החריף מוה' מענדיל בודק אשר השיב לתלמידי הנ"ל מוה' ישראל מלך נ"י בענין טוה"נ. והנה מה שחידש בטבלים כיון דיש בו גם חולין מעורבים שוב הוה לענין זה ממון בעלים דיכול להוריש ובזה מישב קושיתו על המח"א מהך דגונב טבלו של חברו דאמרו שם דאינו משלם נגד כלו והקשה להמח"א הא זר שגנב ודאי שייך טוה"נ ממון ולמה לא ישלם בעד כלו וע"ז אמר כיון דגנב טבל שוב זכה בכל א"כ שוב א"מ מידו. והנה אף שהוטב בעיני סברה זו דטבל הרי מעורב בכל הדגן ויש הרבה שהם נכסיו וא"כ מהראוי שיהי' לו כח להוריש אבל לפ"ז בטבל ודאי יהי' לו טוה"נ וזה היפך ממה דמבואר בקידושין ובחולין שם דגם בטבל תלוי אי טוה"נ ממון או לא. גם מ"ש דזכה הגנב וא"צ לשלם בעד כלו דזכה בטוה"נ כיון דא"מ והם תמוהים דממנ"פ אם אתה מחשבו ממון כיון דמעורב עם כל הנכסים א"כ פשיטא דצריך לשלם בעד כלו דהרי הבעלים ודאי יש להם טוה"נ בזה והאיך אפשר לומר דהבעלים שהדגן כלו שלהם לא יהי' לו זכי' ויהי' טוה"נ שלו א"מ והגנב שגנב כלו יהי' זוכה בו בשביל דהוא מעורב בכל הדגן. גם מ"ש לישב קושיתו מחמץ דלמה לא יעבור בב"י הא יש לו זכי' כל דהו וע"ז כתבת דטוה"נ אינו רק כמו דבר הגורם לממון שכתב הצ"ץ דכל שאיתא בעיני' אינו ממון וה"ה טוה"נ כ"ז דהיא בעין אינו ממון. הנה מלבד דלא ראית דברי הצ"ץ במקומו שכתב דלמד זאת מדאמרו בפסחים דף ו' סד"א כיון דכי איתא בעינא לאו ברשותו קאי קמ"ל וערש"י שם הרי דבחמץ דכתיב לא ימצא אף דבר הגורם עובר בב"י וא"כ ליתא לדבריך אף גם דגוף הדברים אינם דומים דשם אין ממון כלל רק שהוא דבר הגורם לממון אם יאבד או קדשים שחייב באחריותן שפיר אמרינן דכ"ז שהוא בעין אין כאן דררא דממונא אבל כאן כל טוה"נ היא שיכול ליתן לכל מי שירצה והרי טוה"נ הוא רק אם הוא בעין ואדרבא אם אינו בעין אין לו שום זכי' כלל. ומה שתמה על מ"ש בשם היש"ש ובהגהת טעם מלך דדברי התוס' חולין קל"א הם למה דס"ל טוה"נ ממון א"כ גם בדברים דטוה"נ א"מ על כל פנים יש להם זכי' מה שאין כן למ"ד טוה"נ א"מ א"כ בדברים דל"ש טוה"נ א"י לעכב כלל וע"ז תמהת דא"כ הרי משנה מפורשת בפאה פ"ה דמי שמסייע לאחד מעניים וכדומה הרי"ז גוזל עניים וא"כ מבואר דאינו יכול לעכב ע"ש ובזה סתרת כל בניני. והנה לחנם חרדת כל החרדה הזאת דודאי כל שכבר הניחו לפני עניים שוב נעשה הפקר וכמ"ש למעלה ראי' ברורה דהרי פטור מתו"מ וא"כ שם שכבר הניח פשיטא דא"י לעכב ואזלא כל השגותיך. והנה בשנת תרט"ז באור ליום ב' שבט בהיאצ"ט של זקני הגאון מוהרמ"ז ז"ל אבד"ק לבוב אני למדתי עם תלמידיי נ"י ת"כ והגיענו לחולין ק"ל וארשום מה שאמרתי בקצרה בתוס' ד"ה תנא במ"ש ר"ת דעל מדת חסידות לא הוה פליגי רבנן והדבר תמוה דהרי באמת לפי המסקנא עני פטור אף ממדת חסידות לרבנן ועיין מהרש"א ושו"ת רמ"א סי' ק"ז ואמרתי דיל"ד באמת לפירוש ר"ת רבנן לא פטרו רק ממה דר"א מחייב לשלם לצי"ש ע"ז חלקו רבנן ואמרו דכיון דמה דמחייב אינו רק ממדת חסידות ומדת חסידות ולצי"ש אחת הוא לר"ת וכמ"ש הרמ"א שם וא"כ כל שלקח בהיתר למה יתחייב ובעשיר חייב לצי"ש ובעני פטור היינו דלא כר"א דמחייב מדינא וע"ז אמרו שפטור אבל על מדת חסידות לא פליג אבל גם זה דחוק. והנה בפליתי הקשה דאיך אפשר דלהס"ד ל"ל לר"א הך דר"ח וס"ל דמזיק מ"כ חייב א"כ איך אמר במי שלקט פאה לעני דאי בעי מפקר נכסי' והא ע"כ יחזור ויזכה בו אחר כך דבודאי לא ישליך הונו בחוץ וא"כ צריך לחזור ולשלם ע"ש ולפע"ד י"ל דע"כ לא ס"ל לר"א דצריך לשלם רק שם דעני הוא באותו שעה אבל בביתו יש לו מעות וא"צ שיטול א"כ גם בעת שלקח לא הי' עני רק באותו מקום אבל שם דהפקיר נכסיו כ"ז שלא חזר וזכה הי' עני באמת ואם יזכה אחר בו טרם שחזר וזכה הי' נשאר עני בכה"ג פטורים לכ"ע ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף