שואל ומשיב/ה/עז

שואל ומשיב ‏ ה עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן עז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביאור ענין דבר ולא חצי דבר והשיטות הנאמרים בזה.

מקור הדבר היא בב"ק דף ע' ע"ב פלוגתא דר"ע ורבנן הרי אכלה שנה ראשונ' בפני שנים וכו' הרי זו חזקה אלא שר"ע חולק בדבר שנאמר דבר ולא חצי דבר ורבנן דבר ולא ח"ד מאי עבדי לי' למעוטי ב' אומרים אחד בגבה וב' אומרים אחד בכריסה והנה ראש המדברים בזה הרי"ף ז"ל כתב שהראשונים שאלו מה בין זו לחזקה דהתם מצטרפין וכתב דש"ה דכל עדות של הכתות מועיל עכ"פ להפירות של שנה זו ומיגו דהוה עדות להפירות הוה עדות לענין חזקה אבל בב' שערות כל אחת בפ"ע אינו עדות כלל ע"ש והבהעה"מ תמה דאכתי קשה מהא דקאמר הש"ס בב"ק לימא מתניתין דלא כר"ע ולשיטת הרי"ף גם כרבנן לא אתיא דלדידי' עידי טביחה לא הועילו בלי עידי גניבה ואף דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה הא בהס"ד לא הוה ידעינן מהסברא הלז דהא אח"כ חידש הש"ס זאת דמי לא מודה ר"ע בעידי קידושין ע"ש ולפענ"ד נראה דיש ליישב דבאמת ענין דבר ולא חצי דבר ל"ש רק בענין אחת וכמו חזקה דענין חזקה לא הוה רק בשלשה שנים וכן ב' שערות דלא הוה סימן גדלות רק בשתי שערות וא"כ מקרי חצי דבר והוצרך הרי"ף לדחוק דמועיל עכ"פ לפירות אבל כאן בעידי טביחה דהגניבה והטביחה הם שני ענינים נפרדים ועל הגניבה חייב כפל ועל הטביח' ד' וה' וניהו דכל זמן שאין כאן עידי גניבה ל"ש ענין עידי טביחה דדלמא שלו הוא טובח אבל כל שידעינן מקודם דגניבה היא העידי טביחה הם עדות שלם ועידי גניבה הם רק גילוי מלתא דלא שלו טבח אבל הטביחה היא עדות שלם בפ"ע ושפיר לרבנן הוה עדות שלם ורק לר"ע דס"ל אף בעידי חזק' מועיל לפירות ולענין הפירות הוה עדות שלם ומהראוי שיועיל גם לענין חזקה ואפ"ה לא מועיל לכ"ע דהוא בעי שהעדים יגידו כל דבר ולא יהיו צריכים לעדות אחרים וא"כ גם בזה הא עכ"פ לולא עידי הגניבה לא הי' מועיל עדותם ולזה אמר דלא כר"ע וע"ז משני כיון דעידי גניבה ל"צ לשום דבר והיינו דבאמת גם ר"ע מודה דהם ענינים נפרדים וכל שידענו שלא שלו הוא שפיר הוה עדות שלם לר"ע וז"ב. ובזה מיושב לדעת הרי"ף הא דהקשו בתוס' ב"ק ובב"ב דף נ"ו מהא דאמרו בגיטין דף ס"ב דצריכה להביא שתי כתי עדים אחת שבפניהם אמרה ואחת שבפניהם קבל וקרע והקשו דהא אותן שאמרו שקבל צריך לעידי אמירה וכן להיפך ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם ענינים חלוקים הם דודאי צריכ' שתאמר לשנים לקבל הגט והשליח צריך לקבל בפני שנים א"כ כל כת בפ"ע דבר שלם הוא משא"כ בשערות וחזקה דלא הוה ענין עד שיאמרו על כל הג' שנים דעד ג' שנים לא מקרי גדר חזקה וכן קודם השתי שערות לא מקרי גדר הגדלות וז"ב כשמש לדעתי ומהתימה על הה"מ והרמב"ן במלחמות שנתקשו בזה ולא העלו תירוץ מספיק. ולפענ"ד הדבר מבואר כמ"ש ובזה מדוקדק לפענ"ד הא דבב"ק מסיימי למעוטי שנים אומרים אחת בגבה וכו' דהני אמרי קטנה היא והני אמרי קטנה היא ובב"ב לא מסיימי הך דהני אמרי קטנה היא ובחידושי ת"ח עמד בזה בב"ק שם ואמר כי הש"ס כיון ליישב דמ"ש מעידי טביחה דלענין חזקה יש לומר כתירוצו של הרי"ף משא"כ בב"ק דקאי לענין עידי טביחה דלא שייך תירוצו של הרי"ף ויקשה שם קושיתו וצ"ל דשם לא היו יכולים לראות יותר משנה אחת ואותו שנה ראו משא"כ בשערות דהיו יכולין לראות יותר ומדלא ראו יותר משמע שאומרים שאכתי קטנה היא ובאמת שסברא זו מוזכר קצת בבעה"מ בב"ב שם אבל הוא דחוק דמה בכך שלא ראו יותר ואטו בשביל זה מגרע גרע ועיין רשב"ם שם שמחלק כעין סברא זו אלא שכפי הנראה רוח אחרת אתו דהוא מחלק כיון שלא ראה רק שערה אחת ולא התחיל עדן סימני גדלות דיכול להיות דהוה שומא בעלמא כל עוד שאינו מעיד על שנים משא"כ בחזקה וזה סברת מלחמת ד' להרמב"ן ז"ל בב"ק שם ובאמת שסברא נחמדה היא אבל א"צ למה שהרכיב הרשב"ם אתרי ריכשי סברת התוס' והרמב"ן ביחד דוק ותשכח עכ"פ יהיה איך שיהי' לשיטת הרי"ף ודאי קשה ועיין בת"ח בחידושיו לב"ב שם ולפמ"ש אתי שפיר דגם להרי"ף עיקר הסברא דבשערות לא מקרי גדר הסימני גדלות רק בב' שערות וא"כ כל שלא מעיד על שתי שערות מעיד על הקטנה עדיין משא"כ בטביחה ומכירה וזה שסיים בב"ק דהני אמרי קטנה היא לחלק בין שערות לעידי טביחה וגניבה וז"ב ודו"ק ובזה מיושב מה דק"ל למה מצטרף בעידי חזקה לשיטת התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דצריך שיתכוין לשם עדות וא"כ כל שלא ראה רק שנה אחת לא נתכוין לשם עדות דמה יעיד ולשיטת הרי"ף אתי שפיר כיון דעכ"פ לפירות הי' עדותו עדות מועיל גם לענין חזקה וזה שמסיים דהני אמרי קטנה היא והיינו שלא נתכוונו להעיד על סימני גדלות כלל:

והנה לכאורה היה קשה לי בהא דעידי גניבה וטביחה דהיאך יתחייבו עידי טביחה הא יכלו לומר סברנו דדידיה קא טבח וכעין דאמרו בב"ק דף כ"ד לענין יעודי גברא והוצרך לאוקמא במרמזי רמוזי או שבאו רצופים ושבתי וראיתי בתוס' ב"ב דף נ"ו שם דכעין זה הקשו על עידי חזקה ותירצו דכיון דהמחזיק מביאם מסתמא לטובתו באו וידעו למה מביאם וכ"כ הנימק"י שם וא"כ גם כאן י"ל דאם לא ידעו שיש עידי גניבה למה באו להעיד על הטביחה הא כל שאין כאן עידי גניבה אין חייב על הטביחה וז"ב ופשוט:

ולפענ"ד היה נראה ליישב קושית הרי"ף דלכך מועיל בעידי חזקה אף דאין כאן דבר שלם משום דכיון דבד"מ דנין עפ"י אומדנא וכמו גמל האוחר בין הגמלים ובתשובה הארכתי בזה לבאר זאת באר היטב ודחיתי דברי המהרי"ק בתשובה סי' קכ"ט ולפ"ז כיון דעכ"פ יש כאן שלשה כתי עדים שאכל שלש שנים ניהו דלא מקרי עדים אבל עכ"פ אומדנא מקרי לענין החזק' וז"ב מאד ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ד ע"ב ד"ה במכירין ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ו עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו חזקי' אמר אין נהרגין ור"י אמר נהרגין ומפרש דחזקי' כר"ע דדבר ולא ח"ד ור"י כרבנן ולשיטת הרי"ף גם לרבנן הא לא מועיל עדות כל כת לשום דבר והו"ל חצי דבר אף לרבנן וכן בבן סורר ומורה דאמר גם בזה חזקיה דנהרגין הכת האחרונה וקשה הא הוה ח"ד וכבר נתקשה בזה הלח"מ פכ"א מעדות ה"ט ונדחק ע"ש ולפמ"ש א"ש כיון דענינים חלוקים הם זה גניבה וזה מכירה א"כ כל כת בפ"ע מעידה על דבר שלם וגם הרי"ף מודה בזה. אמנם אחר העיון יש לפקפק בזה דכיון דאינו חייב מיתה עד שיגנוב וימסור וא"כ כל כמה דלא העידו על גניבה אין ענין חיוב מיתה וא"כ הו"ל כשתי שערות שכתבתי שגדר סימני גדלות אינו רק בשתי שערו' ולא מקרי דבר שלם עד שיעידו על ב' שערות וא"כ ה"ה כל כמה שלא העידו על הגניבה ועל המכירה לא מקרי ענין גונב נפש כלל והו"ל חצי דבר ובשלמא עידי גניבה וטביחה דשני ענינים הם דעל הגניבה חייבה תורה כפל ועל הטביח' דו"ה וכל עיקר מה שצריך לעידי גניבה הוא רק להעיד דאל"כ יוכל לומר דשלו הוא טובח א"כ לא הוה רק גילוי מלתא אבל כאן כל כמה דלא נעשה ענין המכיר' לא התחיל כלל החיוב מיתה דבגניבה לחוד לא נתחייב מיתה וא"כ המכירה מקרי חצי דבר דאינו ענין כלל בלא הגניבה וגם הגניבה בלא מכירה לא התחיל כלל ענין חיוב הוה חצי דבר. אך נראה בזה דבאמת כיון שעכ"פ על הגניבה מהראוי ללקות דהו"ל לאו וניהו דלר"י לא לקי דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היינו אם נימא דנהרגין כשיבאו עדי מכירה אבל אם נימא דמקרי חצי דבר שוב לא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהרי כל שלא ראו הדבר בעצמם שוב יהיה מקרי חצי דבר וא"כ עכ"פ ילקה ושוב לא מקרי חצי דבר דעידי גניבה ל"צ לעידי מכירה וכמו שאמרו לגבי סורר ומורה מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו ועיין בתוס' שם וא"כ בכה"ג לא מקרי חצי דבר אף לר"י דבאמת אינו לוקה דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היינו משום דבאמת ס"ל לר"י דנהרגין אבל אם נימא דלא נהרגין שוב לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ עכ"פ עידי גניבה לא צריכי לעידי מכירה ולא מקרי חצי דבר ודו"ק:

אך גוף הדבר מה דאמרו דעידי גניבה א"צ לעידי טביחה לא מקרי חצי דבר צ"ב דסוף סוף העידי טביחה צריכי לעידי גניבה והנרא' בזה דעיקר הכוונה דוקא היכא שהם על ענין אחד ושניהם א"י לפעול בלתי האחד וצריכים ביחד מקרי כל כת חצי דבר אבל כל שעידי גניבה יכולים לפעול גם בלי עידי טביחה א"כ הוו עידי גניבה לעצמם ועידי טביחה לא באו על ענין הגניבה שזה כבר נודע רק שמעידין על הטביחה וע"ז מעידין עדות שלם וז"ב כשמש לדעתי ולפ"ז גם כאן עידי גניבה לעצמם ועידי מכירה לעצמם שהם מעידין על דבר שכבר נודע שאחר שהאיש הנ"ל נגנב ע"י עידי גניבה שראו שנגנב הם מעידין על המכירה והוה כל ענין בפ"ע ויש להמתיק הדבר דבשלמא בשתי שערות מה שזה מעיד על שערה אחת בגבה וזה בכרסה אין ענין נצמח מזה דכל שערה היא במקום אחד ועומד בפ"ע ויכול להיות זה בלא זה ונמצא שכל אחד לא העיד על דבר שלם אבל כאן מה שזה מעיד על המכירה אטו מידי מששא אית בי' בלא הגניבה דאטו א"י למכור דבר שלו ועבד שלו וע"כ דמעידין זה האיש שנודע לנו ע"פ עדי גניבה שגנב אנחנו ראינו המכירה וא"כ הרי גמרו כל הדבר דמ"ל שראו הם או שנודע להם הגניבה הם מעידין על דבר שלם אבל בשתי שערות אין מעידין על דבר שלם שאינו נצמח מכח זה ולכך גם בשני חזקה הוצרך הרי"ף לדחוק דמעידין על הפירות שאל"כ לא העידו על עדות דבר שלם דהא השנה שראה זה לא נצמח מהשנה שראה זה והוה כל אחת חצי דבר ולכך בעידי גניבה וטביחה הוה ג"כ דבר שלם שהטביחה נצמח מכח הגניב' שאלמלא הגניבה אין כאן טביחה א"כ זה מעיד על דבר שלם וז"ב ורק לר"ע אף בכה"ג מקרי חצי דבר. איברא דאכתי קשה דניהו דעידי מכירה כאן הם מעידין על דבר שלם אבל עידי הגניבה אין מעידין רק על חצי דבר דגניבה בלי מכירה אין כאן ענין חיוב כלל. ולדעתי זה מה דמסיק הש"ס דפליגי בעידי גניבה דחזקי' סבר דאין נהרגין דגניבה לחודא קיימא ומכירה לחודא קיימא והיינו שהם שני ענינים נפרדים אבל ר"י סבר דגניבה אתחלתא דמכירה היא והיינו דלולא הגניבה לא היה באפשר שיהי' ענין מכירה שייך א"כ מקרי דבר שלם שעל ידו בא ענין עדי המכירה וא"כ עכ"פ עידי מכירה מקרי עי"ז דבר שלם משא"כ בשתי שערות שהשערה שבכרסה אינו נצמח מהשערה שבגבה וז"ב מאד מאד והרבה יש להאריך שם בסוגיא בישוב קושית מהרש"ל ומהרש"א שהאריכו בקושיות ופירוקים ומהתימה שלא זכרו שכבר קדמם כמעט בכל דבריהם ברז"ה ומלחמות שם ולפמ"ש היה מקום ליישב הרבה ואכ"מ. שוב ראיתי בחידושי הר"ן לסנהדרין שגם הוא האריך בסוגיא הלז וכתב באמצע הדברים ר"י כרבנן ס"ל דדבר ואפי' ח"ד פירש דוקא בכה"ג אבל בשערות הוא מודה דמקרי ח"ד ששערה אחת הוה ח"ד דלא מתחיל ענין גדלות כלל בשערה אחת משא"כ בגניבה דהוא ענין אתחלתא דגניבה. וכפי הנרא' הוא מחלק בע"א דבשלמא שערה אחת אין ענין לגדר גדלות כלל משא"כ גניבה עכ"פ אתחלתא דחיוב הוא ועכ"פ ל"ק קושית הלח"מ הנ"ל על רבינו הרי"ף ז"ל ודו"ק:

אחר שכתבתי זאת נזכרתי שיש להגאון מוהרח"י בקונטרסו לשיקול הדעת דברים נספחים שם להלכות עדות לרמב"ם וחפשתי וראיתי בפ"ד מעדות ה"ז האריך בענין ח"ד ולא מצאתי דבר ולא חצי דבר ובפכ"א הלכה י"ח האריך הרבה בסוגיא הלז וראיתי שהקשה שם על דברי רבינו שכתב דעידי גניבה בנפש שהוזמו בין עידי גניבה בין עידי מכירה כל כת שהוזמה נהרגין שגניבה אתחלתא דמכירה היא והיינו דפסק כר"י ותמה הגאון מוהרח"י הנ"ל דהא כיון דגניבה ומכירה שני חצאי דבר ומצטרפין הוה ככת אחת להזמה כמו שלשה עידי חזקה שהן עדות אחת להזמה וכעין דאמרו בב"ק דף כ"ד לענין עידי יעוד. ולפענ"ד ל"ד דשם ענין חזקה או שיעשה מועד אינו נגמר רק בשלשה וכל עוד שלא נעשה זאת אינו התחלה כלל לענין החיוב דאינו סי' גדלות כלל בשערה אחת וכן אין ענין חזקה כלל בשנה אחת ושתים ואדרבא צריך לשלם הפירות כל עוד שלא החזיק שלש פעמים וכן מועד כל שלא נגח שלשה פעמים לא נעשה מועד כלל ומקרי תם משא"כ בגניבה ומכירה שעכ"פ ענין מעניני החיוב התחיל בגניבה ואך על ידו אפשר שתהי' המכירה ומבלעדו ל"ש ענין מכירה וא"כ מקרי דבר שלם שכל אחת בפ"ע ענין היא והתחלת מכירה ולכך ניזומת כל כת בפ"ע וז"ב מאד:

והן נסתר מחמתו פירושא שפירש לענין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש ויש לי אריכות דברים בדבריו שם ואכ"מ כי לא באתי רק לברר ענין חז"ל ות"ל שהדברים שכתבתי נכוחים וישרים להמעיין ישמע חכם ויוסיף לקח ועיין תומים סי' ל"ח ודו"ק היטב בכל מ"ש. והנה במה שהקשה המהרש"א וכבר קדמו הרז"ה והרמב"ן בהא דנקט הש"ס פלוגתא דחזקיה ור"י דוקא לענין העדים שהוזמו ולא לענין הגונב גופא אם נתחייב מיתה משום דלא מקרי ח"ד או לא נראה לפענ"ד דבר ברור דבאמת כבר כתבתי הא דלא מקרי כאן ח"ד צ"ל דבאמת ל"מ לפירוש הרז"ה והתוס' דכל שראו כל מה שהיו יכולין לראות ל"מ ח"ד א"כ גם כאן ל"מ ח"ד וכ"כ הלח"מ ואף לשיטת הרי"ף ישבתי הדברים כמ"ש למעלה באורך. אך נראה דזה שייך לענין הגנב גופא אבל אם העדים הוזמו ואנו דנין לחייב בכאשר זמם א"כ כיון שעכ"פ אחד בלבד לא חייבו רק בצירוף שני העדים ניהו דהוא עצמו נתחייב עפ"י שני הכתות דכל דראו מה שיכולין לראות או דהוה ענין שלם בפ"ע לשיטת הרי"ף נתחייבו אבל איך נחייב להעדים הא כל אחד בפ"ע לא עשה רק חצי חיוב ומעתה אם נימא דח"ד ל"מ א"כ גם לענין הזמה ל"מ אם מזימין אותם וימתק יותר לשיטת הרז"ה והתוס' דבשלמא לחייב הבע"ד שפיר אמרינן דכיון דלא היו יכולין לראות יותר חייב ע"י שתי כתי העדים אבל אם הדבר שקר ואנו דנין על כאשר זמם א"כ הרי כל כת לא עשה דבר שלם. ומעתה רבותא גדולה השמיענו במה דנקט הברייתא הפלוגתא לענין העדים הניזמין וז"ב מאד מאד. ובזה אני אומר הא דנקט הש"ס ומודה חזקי' בבן סורר ומורה דהעדים האחרונים חייבים מתוך שיכלו לומר להלקותו באנו וכתבו התוס' ד"ה מתוך דאין הטעם תלוי בזה רק במה דעידי גניבה ל"צ לעידי מכירה ולפמ"ש אתי שפיר ומדוקדק דבשלמא בב"ק כשאנו באנו לדון על הבע"ד גופא שפיר אמרינן דכיון דעידי גניבה ל"צ לעידי מכירה א"כ מקרי דבר שלם אבל כאן שאנו באנו לדון אם העדים האחרונים עשו כל פעולת החיוב וחייבין בכל אשר זמם או דלמא גם הראשונים פעלו א"כ אדרבא אם האחרונים צריכין להראשונים והראשונים א"צ מה"ת לחייב האחרונים בכאשר זמם ולכך צריך הש"ס לומר הטעם משום דהראשונים יכלו לומר דלהלקותו באנו וא"כ לא רצו לחייבו כלל ועיקר החיוב נצמח ע"י האחרונים וז"ב כשמש ודו"ק ויש להאריך בסוגיא בזה ואכ"מ וי"ל דבזה פליגי חזקי' ור"י להמסקנא דחזקי' ס"ל דגניבה לחודא ומכירה לחודא והיינו דל"ש לחייבו עי"ז מכאשר זמם ור"י ס"ל דאתחלתא דמכירה היא ושייך כאשר זמם על תרוייהו ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בקידושין דף י"ב והא איכא סהדי באודית דידעי דבהאי יומא הוה שו"פ הקשה הפ"י בחידושיו דהא הו"ל חצי דבר דכל כת אינם יודעין דבר ברור והניח בקושיא. ולפענ"ד היה נרא' דבר חדש בזה דהנה בהא דשיטת הרי"ף דלר"א עידי מסירה כרתי וע"ח נמי כרתי כתב הר"ן בפ' המגרש דר"א ס"ל דע"מ כרתי ולא ע"ח. מיהו מה דמודה ר"א דע"ח כרתי היינו משום דס"ל דהמסירה כורתת בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצא כאלו הן עצמם מעידין על המסירה ע"ש ומזה למדו האחרונים דאף בגיטין וקידושין בעי עדים על גוף הדבר כל שיש עדים על גוף הדבר אף ידיעה בלי ראיה סגי וע' קצה"ח סי' צ' ס"ק ז' שביאר כן בהדיא. ולפ"ז אף אנו נאמר דכיון דעכ"פ יש עדים על גוף הקידושין אף שהעדים א"י אם הם שו"פ מ"מ כיון דלדידן איכא סהדי דשו"פ א"כ הו"ל ידיעה בלי ראיה דסגי בקידושין כמ"ש הב"ש סי' מ"ב וא"כ שוב לא הוה ח"ד דעיקר העדים צריך על גוף הקידושין ועל השו"פ הי' סגי כשיהי' נודע לנו אף שלא ראו. ובזה מיושב היטב מה שתמה הפ"י שם דכל שהעדים לא ראו ששו"פ איך יהי' עדות דלא ראו דבר ברור. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ בידיעה בלי ראיה סגי בזה. אמנם נראה דדברי הפ"י נכונים לענין דלא יהיו קידושין של תורה בהא דשמואל אמר חיישינן שמא שו"פ במדי דידיעה בלי ראיה היינו ידיעה ודאית כמו דאיכא סהדי באודית אבל כאן אינו רק חשש שמא שו"פ במדי והו"ל ידיעה מספקת ואינו ברור וא"כ הוא כמקדש והכמין עדים אחורי הגדר דאמרינן דהם עצמם לא נתכוונו לשם קידושין כמבואר סי' מ"ב בזה ה"ה כאן דהא לא ידעו אם יש בו שו"פ ואינו רק חשש דרבנן ועיין קצה"ח שם ודו"ק היטב:

ובזה מיושב היטב מה דאמרו שם ולא משום דס"ל הא דשמואל אלא משום אביי ורבא ודקדקו הפוסקים דאין הלכה כשמואל. ולפמ"ש אין ראיה דאף דהלכה כשמואל מ"מ עכ"פ אין כאן קידושי תורה דגם הם עצמם לא נתכוונו לשם קידושין ואף אם אומרים דנתכוונו הא בקידושין בעי דבר ברור וכל דמה"ת לא חיישינן לספק בפרט כיון דיש לאוקמא אחזקת פנויה א"כ שוב לא נתכוונו לקידושי תורה ולכך לא הוה רק חששא דרבנן דמדרבנן כיון דחשו לספק שוב גם הם נתכוונו לספק זה ואולי הם קידושין וכעין זה כתב הר"ן בתשובה לענין מי שנדר שלא להיות בע"ש בפרפיאן והעתיקו להלכה ביו"ד סי' רכ"ח יעו"ש בב"י ובט"ז אבל לאביי ורבא חיישינן דכל דיש עדים באודית שהי' שו"פ הוה ידיעה בלי ראייה דהא ידעו בבירור דיהיו קידושין וז"ב ועיין ב"ש סי' למ"ד ס"ק ט' דכתב בשם הג"א סוף גיטין דאם ספק להעדים אי קרוב לה או לו הוה כמקדש בלי עדים. ולפמ"ש לאו משום דאין עדים אתינן עלה דהא אף ידיעה בלי ראיה נמי סגי רק דכל שבאמת ספק הוא לעדים א"כ גם להם הי' ספק דזה ספק במציאות ענין אשר לא נתברר להמקדש והמתקדש' יותר מהם א"כ שוב הוה כמקדש בלי עדים דלא נתכוונו לקידושין ודוקא בשני כיתי עדים המחולקים אם קרוב לה א"כ הי' לפי דברי עדים שקרוב לה קידושין והוה כידיעה בלי ראיה לדידן והעדים יודעים היטב שנתקדשה א"כ הו"ל ספק קידושין ממש ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ח ובמהד"ב חלק אהע"ז סי' נ"ד. ובזה מיושב קושית התוס' בגיטין דף ע"ח בהא דאמרו והא א"א לצמצם הקשו דנוקי כגון דלא ידעינן איזה מנייהו קדים והוה ספק. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דליכא תרי ותרי לא הוה מגורשת כלל דהוה כמגרש בלי עדים וז"ב. והנה שיטת הרמ"ה בטור וש"ע אהע"ז סי' קמ"ב סי"ח דצריך שימסור הגט בפני עידי שליחות עצמם ומטעם דאל"כ הוה חצי דבר והב"י בבדק הבית שם הקשה דע"מ ועידי שליחות שני ענינים הם ועב"ש ס"ק ל"ט שם. וביאור הדברים נראה לפענ"ד כיון דהשליח שמעיד על בפ"נ האמינוהו על השליחות ג"כ כיון שהגט יוצא מתחת ידו אין הבעל נאמן לומר שלא שלחתיו כמ"ש הרא"ש רפ"ק דגיטין ולפ"ז כל שלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח א"כ עיקר השליחות דידי' עפ"י העדים שמעידין שעשו שליח וא"כ לכך דעת הרמ"ה דהו"ל חצי דבר ובשלמא בכל שליח שהאמינוהו וא"צ תורת עדות בזה א"כ ל"ש ח"ד אבל כאן הע"מ הם מועילים רק עפ"י עידי השליחות דאין ראיה רק מזה דאל"כ לא הוה כאן עידי מסירה כלל דדלמא לא צוה הבעל לתת גט כלל ולמסור בע"מ וא"כ הוה ח"ד ובזה יש לחלק מסעיף י"ב ע"ד שכתב הב"ש ס"ק ל"ט שם. ובזה מיושב קושית הפ"י בגיטין דף י"ז בהא דאמר ר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דהו"ל כשנים ע"ז ושנים ע"ז והקשה לשיטת הרמ"ה הנ"ל דע"כ כהרי"ף ס"ל דבעינן שיהי' תועלת בעדותן וא"כ כאן שצריך כתיבה וחתימה לשמה שוב הו"ל ח"ד דכתיבה בלי חתימה וכן להיפך ל"מ. ולפמ"ש דבאמת כל שיש שני עדים על הכתיבה ועל החתימה עכ"פ הוה כידיעה בלי ראיה דאנן ידענו שנכתב ונחתם הגט לשמה ומה בכך דהוה חצי דבר מידי דהוה דע"ח מועיל שיהיה כע"מ כל שנודע שבא לה מיד הבעל משא"כ בהך דהרמ"ה דלא נודע כלל אם בא מיד הבעל רק עפ"י עידי השליחות וז"ב מאוד. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דמבואר בטור וש"ע חו"מ סי' ר"ה ס"ה דאם אמר כתבו לי שמסרתי מודעה בפניכם וכשיודע עפ"י העדים אונס שאנסוני וכו' אין שומעין לו אבל אם כתבו המכירה בטילה והקשה בקצה"ח דהו"ל חצי דבר. ולפמ"ש א"ש דבאמת בממון ודאי מועיל ידיעה בלי ראיה כל שיש עדים על גוף הענין ולפ"ז מה שמסר מודעא אח"כ כשנתוודע עפ"י עדים שאנוס הי' הוי ידיעה בלי ראיה דמועיל והו"ל דבר שלם ושאני עידי חזקה דכל אחת מהכתות לא היה רק על שנה אחת ולא ידעו כלל מחזקה וכן בשערות אבל כאן ידעו שמסר מודעא שיש לו אונס רק שלא ידעו אם אמת דבריו אבל כל שנתברר שאונסו אמת שוב הו"ל ידיעה בלי ראיה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה במודע' זוטא על המהרח"ש אות י"ד דא"כ למה כתב בס"ז גבי מעשה דפרדיסא שהם העדים שכפר בב"ד והם העדים שמסר מודעה ומטעם דהו"ל ח"ד הא מועיל אף ח"ד כמו בס"ה. ולפמ"ש א"ש דשם בעובדא דפרדיסא אי לא ראו הכפירה א"כ אף שיתברר אח"כ שכפר עדיין לא נודע אם באמת כפר והוא צריך לברר שמה שכופר אינו עושה רק בשביל שימכרנו לו כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק י"ח וא"כ שפיר בעי דעכ"פ יהיו עידי הכפירה והמודעה אחת דאז אם יתברר אח"כ שמה שכפר הי' בשביל שרצה שימכור לו הו"ל אונס והו"ל ידיעה בלי ראיה דאם לא ידעו שכפר אז אף שיתברר שכפר לא יהיה ידיעה בלי ראי' דלעידי המודעה לא נתברר כלל שהי' אנוס רק שהוא מסר מודעא א"כ לא ראו דבר כלל ופשיטא דל"מ והמעיין היטב ימצא כי כנים הדברים. ובחידושי אמרתי בזה עוד דלכאורה עדיין צ"ב דגם הך דס"ה לא היה ראוי שיהיה מועיל דבאמת מסירת מודעה מהראוי שלא יועיל הכתיבה דה"ל מפי כתבם רק שלמען הציל עשוק מיד עושקו מועיל וכמ"ש התוס' בב"ב דף מ"ם וכ"כ הקדמונים לפ"ז כל שלא נתברר אונסו שוב הו"ל מפ"כ דלא נתברר שהוא הצלת עושק והו"ל מפ"כ. דפסול וגרע מחצי דבר דל"ש בזה ידיעה בלי ראיה דהשטר חספא בעלמא הוא אך נראה דכיון דעכ"פ העדים שידעו באונסו הם היו יכולים לכתוב שטר קודם המכירה דמודעא בפני שנים וא"צ לומר כתיבו רק דאח"כ כשלא מסר מודעא חיישינן שמא גמר והקנה אבל כל שנתברר שמסר מודעא שוב הו"ל לגבייהו ידיעה בלי ראיה וכיון דהו"ל לגבי' דבר שלם סגי כמו בעידי טביחה וגניבה כל דאחת מהכתות א"צ לשניה הו"ל דבר שלם וה"ה בזה. ומעתה בהך דפרדיסא דאף שיתברר לעידי המודעא שזה כפר עכ"פ לא ידעי אם אולי לאחר שמכר גמר והקנה ועסמ"ע שם ורק כל שכפר והם עידי המודעא לא אמרינן דגמר והקנה א"כ הו"ל חצי דבר ממש לכל אחת מהכתות וז"ב כשמש להמעיין בעומק הענין. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרח"ש במודעא שלו בשם הרשב"א דלא פסק כהרר"י וס"ל להרשב"א דכתבינן לכתחלה המודעא ולכשיבאו עדים שהי' אנוס מצטרפין והבי' הרשב"א ראי' דאל"כ למה לי' לנהרדע' שיהי' כתיב במודעא דאנן ידעינן באונס' הא מסתמ' ידעו באונסו דאל"כ ל"מ השטר וחזקה על העדים שחתמו כדינו וע"כ דהעדים א"צ לידע כלל זאת. ולפמ"ש א"ש דהנה כבר נודע מ"ש הר"ן בפ"ב דכתובו' גבי נכסי דבר שטיא דדוק' אם חתומין על שטר הוא דאמרינן חזקה זו אבל כשנמכר ע"י כסף או חזקה והיו עדים בעת המעש' ל"ש זאת ובתשוב' הארכתי בביאור דברי הר"ן ולפ"ז דמודע' לא ניתן לכתוב והו"ל מפ"כ וחספ' בעלמ' הוא ורק שהוא להציל עשוק מיד עושקו רשאי וא"כ כל שלא נתברר אונסו אין למדין משטר כזה והו"ל כאילו הי' עדים בענין זה ולא חתמו על השטר דכל שהשטר לא מקרי שטר לא חתמו על השטר מקרי וא"ל דהא גופא חזקה דאל"כ למה חתמו בפסול דז"א דכל שידעו העדים שיהי' פסול ולא יקרא שטר שוב לא אכפת להו במה שחתמו דדוק' אם ע"י השטר נטעה שהוא כשר א"כ לא חתמו עדים ע"ז אבל כאן הא העדים ידעו דיהי' מקרי מפ"כ וא"ל דכיון דהרמ"א כ' דאם כתבו המודע' ואח"כ נתברר שאנוס הי' מועיל א"כ שוב הי' להם לעדים לחוש שמא יתברר אח"כ שאנסו יהי' מועיל דז"א דמה הי' להם לחוש דממנ"פ אם יתברר שהוא אנוס שוב חתמו כהוגן ואם לא יתברר שהוא אנוס שוב לא מועיל חתימתם דהו"ל מפי כתבם וא"ל כיון דחיישינן לב"ד טועין ומה"ט אין כותבין לכתחל' שוב לא הי' להם לחתום ומדחתמו שוב הו"ל חזקה דז"א דממנ"פ כיון דחיישינן לב"ד טועין אף דבכ"מ דל"ח לב"ד טועין וע' ב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"א ובגליון הש"ך סי' ר"ה ציינתי דיש להקשו' באמת אמאי חיישינן לב"ד טועין וציינתי דברי המלמ"ל שהרגיש בזה פ"י ממכירה וצ"ל כיון דלענין אונס תלוי באובנתא דלבא וכמה עקולי ופשורי איכא להבין מהות אונס אם הוא אונס דנפשי' או שאר דברים דלא מקרי אונס חיישינן שיטעו בזה ויחשבו דכל שמסר מודע' אף באונס קל סגי וכדומה ולפ"ז שוב איך שייך לסמוך על חזקה דאין העדים חותמין דאם הב"ד טועין מכ"ש דיש לחוש לעדים טועין וסברו שזה אונס ולכך בעי שיכתבו שאנו ידעינן באונסי' דאז כיון שצוו חז"ל שידעו באונסי' מסתמ' מדקדקים מהאונסי' ולא חתמו עד דידעו שאונס גמור הי' ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא:

והנה בהא דמבואר בב"ק דף ע"ב גנב ומכר עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י שנים אחרים ונמצאו אלו ואלו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמים תשלומי שלשה וכ' רש"י וכגון שהוזמו האחרונים תחלה דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה לה עדות טביחה דדלמ' בעלים מכרוהו לו וכי מתזמי אמאי משלמי ואח"כ מבואר במשנה נמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדו' וכ' רש"י והרע"ב ואפי' חזרו והוזמו האחרונים אח"כ אין משלמין שהרי בטלו עדותן והוכחשו שכיון שלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייב אלא אעמנו הייתם והנה דברי רש"י תמוהים דל"ש חיוב דדלמ' שלו טבח וכמ"ש רש"י לעיל וגם איך הוכחשו במה שהזימו לאחד מהראשונים. ובראשית ההשקפ' רציתי לומר דאם נימא דהכחש' תחלת הזמה היא הוה כהוכחשו גם הם דכל דליכא גניבה ל"ש טביחה. אך אין סברא לומר דמה שהוכחשו הראשונים יהי' מקרי לגבי אחרונים הזמה ומצאתי בנימוק"י שכ' על דברת רש"י לעיל שכ' דע"כ עידי טביחה הוזמו בתחיל' שכ' הנימוק"י דמשמע מדברי רש"י דהכחש' לאו תחלת הזמה דאל"כ אף דהוזמו עידי גניבה תחלה הוה הכחש' לגבי הטביח' וכי הדר אתזמי משלמי הרי שהרגיש בסבר' זו ות"ל אנכי בראשית השקפ' אמרתי סברא הלז. אבל באמת דברי הנימוק"י תמוהין כמ"ש הפ"י דאפשר דקושט' קמסהדי רק דשלו טבח ואין מהזמת הראשונים הכחש' לאלו. אמנם מה שנרא' לי עיקר בביאור דברי רש"י האלו דהנה כבר הבאתי הלא מראש קושית הקדמונים בעידי גניבה ועידי טביחה דעידי טביחה הו"ל חצי דבר ולר"ע חלקו בש"ס דעידי גניבה ל"צ לעידי טביחה הו"ל דבר שלם אבל לדידן א"צ לומר כן וא"כ הרי"ף ושיטתו דמחלקו בין אם הועיל עדותו מה יענה בעידי גניבה ועידי טביחה וכתבתי דעידי גניבה ועידי טביחה הם שתי עניני עדות חלוקו' ובזה כל שעידי גניבה מעידים שזה גנב אז עידי טביחה מקרי עדות שלם בפ"ע ושאני עידי חזקה דכל שאינו בשלש שנים אינו חזקה וא"כ ענין אחד הוא דכל שאינו בשלש שנים אינו מקרי חזקה כלל וחצי דבר הוא כמ"ש למעל'. ולפ"ז צ"ב דזה יתכן כשהם עידי אמת א"כ אף שעידי טביחה לא ידעו מהגניב' מ"מ עדות שלם הוא בפ"ע דכל שראו שטבח וכבר גילו העידי גניבה שזה השור נגנב א"כ הוה רק כגילוי מלתא בעלמ' אבל כל שהוזמו העידי גניבה שוב הוה חצי דבר דהרי עידי טביחה בפ"ע אינם עדות דדלמ' שלו הוא טובח רק שעיקר עדותם נסמך על עדות הראשונים א"כ כל שהוזמו הראשונים הוה כהוכחשו האחרונים דניהו דהזמה לא הוה דהרי באמת יכול להיות דטבח אבל הם באו לחייב על הטביח' דאל"כ מה העידו וכל שעידי גניבה אין כאן שוב הוה כחצי דבר ומה לי הוכחשו בעדותן או שנעש' חצי דבר והוכחש עדותן ממה שהי' וא"כ שפיר כ' הנימוק"י דע"כ דהכחש' לאו תחלת הזמה היא ומעתה גם כאן מיושב דכל שהוזם אחד מהראשונים שפיר כ' דבטל' עדות השניים והוכחשו משום דהוה חצי דבר ומ"מ לא הוזמו דלא הוסר עדותן דיכול להיות דטבח רק דשלו טבח ודברי רש"י ברורים כשמש וע' בפ"י שכ' שדברי הנימוק"י אינם מוכרחים וגם דברי רש"י אינם מובנים ולפמ"ש דברי רש"י ברורים ודברי הנימוק"י נימוקו עמו וכמ"ש ות"ל הדברים נראין אמת נכון לפענ"ד ובנימוק"י כ' גבי עידי גניבה ועידי טביחה דאף דעידי טביחה צריכין לעידי גניבה מ"מ כיון דעידי גניבה ל"צ לעידי טביחה דבר קרינא ביה ותמה בתוי"ט בב"ק שם דל"צ להא רק לר"ע משא"כ לדידן דקי"ל כרבנן ולפענ"ד גם בזה נימוקו עמו דבאמת בעידי טביחה ל"ש סברת הרי"ף וע"כ הצריך להא דאמרו אליבא דר"ע ובאמת הרז"ה השיב כן על הרי"ף והרמב"ן במלחמות והשיב בזה ודבריו סתומים וכמ"ש למעלה וע"כ כתב הנימוק"י דצריכין בזה לסברת ר"ע ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

ובגוף הענין דדבר ולא חצי דבר נלפענ"ד בזה דבר ברור דהטעם היא דהנה התוס' ישנים בכריתות דף י"ב כתבו בהא דאמרו דיכול לומר לא נתכוונתי לעדות דמכאן אמר רבי דצריך שיכוונו העדים לשם עדות ובשו"ת פנים מאירות ח"ג תמה למה לא הובא בפוסקים דעת התוס' הנ"ל. ובאמת אנן קי"ל דכל שהיו עדים אף שלא הובאו לשם עדות כל שראו המעש' יכול להעיד. אך לפענד"נ דזה דוקא כשראה עדות שלם רק שלא נתכוונו העדות לעדות אבל כל שלא היו כאן עדות שלם אף שהיו מתכוונים לא היה כאן עדות שלם א"כ היאך שייך עדות דהא לא נתכוונו לשם עדות דל"ש עדות בחצי דבר וזה טעמו של ר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר דכל שראו רק שנה אחת שאכל א"כ בודאי לא נתכוונו לעדות דמה מועיל שנה אחת ועדיין לא נתחזק א"כ לא כוונו לעדות ול"מ. וזה נלפענ"ד מה דקאמר הש"ס דאף לר"ע כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה דבר קרינא ביה אף דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין. ולכאורה מה סברא היא זו הא עכ"פ עידי ביאה צריכי לעידי קידושין. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דחצי דבר משום שלא היה כאן ענין שיהי' שייך בו עדות ולפ"ז כאן כל דהוה ידענו שזו נתקדשה שוב היו צריכין להעיד דהיא אשת איש שנבעלה לאחר א"כ מה בכך דצריכין לעידי ביאה אבל עכ"פ כל שידעו עידי ביאה דיש כאן עידי קידושין והיא מתקדשה לאחר א"כ שפיר היו צריכין להעיד שזו נבעלה לאחר וא"כ אף שלא היו יודעים כל דהיו מתכוונים להעיד היו נאמנים בעדותן ועדותן עדות שוב לא מקרי חצי דבר וז"ב כשמש:

ובזה נכון מ"ש הרי"ף דבעידי חזקה מועיל עדותן עכ"פ לפירות ולא נודע הסברא דסוף סוף לענין הדבר שאנו דנין הוה חצי דבר ולפמ"ש א"ש דכל שהיה מועיל עדותם לאיזה דבר שוב דבר שלם קרינן ביה דעכ"פ היו מקום שיתכוונו להעיד על ענין עדות וז"ב והתוס' כתבו שראו כל מה שהיו יכולין לראות היינו שכל שעכ"פ אותו דבר ראו בשלימות מקרי נתכוין להעיד. ובזה יש להאריך בכל הסוגיא שהבאתי דהוה דבר ולא חצי דבר ולפמ"ש יש מקום לבנות ולסתור וע' בהפלאה בכתובות דף ע"ב גבי פלוני תיקן לי הכרי שהקש' דהו"ל חצי דבר כל ששתי עדים מעידין שהחכם אמר לה שהוא טבל ושני עדים מעידין שהאכיל' לבעל ולפמ"ש יש מקום ליישב ואכ"מ כי לא כתבתי רק להאיר עין המעיין וגם בעידי קינוי וסתירה לר' יהושע דס"ל דבעי שני עדים על הקינוי ושנים על הסתירה קשה ג"כ דהו"ל ח"ד ויש ליישב ג"כ לפי הכללים שכתבתי דהיינו דלהשטה דכל שראו כל מה שיכולין לראות א"כ בין עידי קינוי ובין עידי סתירה העידו מה שיכולין לראות ולהעיד ולשיטת הרי"ף באמת בעידי קינוי לבד יש תועלת בעדותן דאם ראה בעצמו אף שלא יהי' עידי סתירה כלל תאסר עליו וכן אם יעיד לו ע"א על הטומאה תאסר עליו אם לבו סומך עליו כמבואר בטור וש"ע אהע"ז סי' קע"ח וברמב"ם פ"א מסוטה וא"כ עידי קינוי א"צ לעידי סתירה ואף שעידי סתירה אפשר שצריכי לעידי קינוי מ"מ כל דעידי קינוי א"צ לעידי סתירה דבר קרינן בי' והנה מעד טומאה ל"ק כלל דהא אף בעבד ושפחה סגי ואף בפסול וקרוב וא"כ אינו בתורת גדר עדות דיהי' שייך בו חצי דבר וכעין זה כתבו האחרונים דבעדות אשה ל"ש דבר ולא ח"ד וע' בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' י"ז ס"ק ו' שכתב כיון דפסול וקרוב כשר ל"ש בזה תורת עדות וה"ה בזה וז"ב. ולפ"ז נ"ל לפרש דברי הרמב"ם פ"א הי"ד מסוטה האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שזינתה עם זה שקינא לה עליו עמו הרי זו אסורה על בעלה וכו' ואפי' היו עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה וכתב הכ"מ לתמוה על לשון אפי' דהכי יגרע מפני שהוא אחד מעידי סתירה ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי דלכך עד טומאה ל"ש חצי דבר דהא אינו רק גילוי מלתא בעלמא לפי שכבר קינא לה ונסתרה ולפ"ז כאן שהוא עצמו מעידי סתירה שוב הוה חצי דבר דהא עידי סתירה צריכין לעידי קינוי וא"כ ניהו דעידי קינוי א"צ לעידי סתירה היינו לענין השתי' שפיר מקרי עידי סתירה עדים אבל לענין הטומא' כיון דע"א לא מועיל על הטומא' רק בשביל דקינא לה ונסתרה והוה רגלים לדבר ולפ"ז שוב בעי העידי קינוי להסתירה לענין טומאה וא"כ לא יהי' נאמן דהו"ל חצי דבר וקמ"ל דמ"מ מועיל לפי שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד ודו"ק היטב:

עוד יש לי לומר לפרש כוונת הרמב"ם עפמ"ש התוס' בגיטין דף י' ע"ב ד"ה אי לאו שהקשו תימה א"כ כולי' שטרא מתקיים עפ"י ע"א ישראל דחתם לבסוף וכתבו דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאוריי' דגירי אמת הן ובמק"א הארכתי בביאור תירוצם. אמנם כעת נדבר עפ"י פשטת לשונם וכוונתם דלפ"ז גם כאן כיון דע"פ העד הסתירה האחד שהעיד על הטומא' מתקיים העדות דאל"כ לא היה נאמן ושוב היאך נאמן העד סתירה הלז שהעיד על הטומא' הא מתקיים ע"פ עדותו יותר מהעד השני והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר וע"ז כתב רבינו כיון דכתיב ועד אין בה והרי כאן עד והיינו כתירוץ התוס' כיון דמה"ת כשר הכותי וה"ה כאן כיון דאף קרוב ופסול כשר וא"כ מה נ"מ בזה הא מ"מ לא גרע מאילו היה פסול וקרוב ודו"ק היטב. ולפ"ז דוקא כשמעיד שנטמא' באותה סתירה דהוה רק גילוי מלתא בעלמא ועמלמ"ל שהאריך בזה ולפמ"ש מוכרח דע"כ גם הרמב"ם ס"ל כן וצ"ע בזה. ויש להסתפק אם העד טומא' הוא עד על הקינוי והיו עוד אחד עמו על הקינוי אם מועיל ויש לי לתלות ג"כ בענין דבר ולא חצי דבר ואין להאריך המשכיל יבין מעצמו וישמע חכם. ואחר שנים רבות הוגד לי סברא דדבר ולא חצי דבר בשם הרב הגאון בעל פני משה על אהע"ז דדומה למ"ש התוס' בגיטין דדיבורא עבדי ואמרו כל דלא נגמר המעשה על ידם וא"כ כל דהוה חצי דבר לא נגמר המעשה עי"ז. והנה אם כי דבר חכמה הוא לא ידעתי דא"כ אמאי כשעידי גניבה א"צ לעידי טביחה אף שעידי טביחה צריכין לעידי גניבה לא מקרי חצי דבר הא הם צריכין להם ואפשר דדיבורא מקרי ואמרו ויש לדחות דהעידי טביחה יודעין כבר שיש עידי גניבה וא"כ נגמר המעשה על ידם. אבל צ"ב דא"כ לשיטת הפוסקים דסגי בראו כל מה שיכולים לראות קשה דסוף סוף לא נגמר המעשה על ידם ויש לפלפל הרבה אבל מפני כי לא ראיתי בגוף הספר רק שמעתי אולי המחבר בעצמו מפלפל בזה ע"כ קצרתי:

והנה הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י הוא אמר בדבר ולא חצי דבר דבעידי חזקה עיקר העדות הוא שקנה השדה והחזקה היא רק למופת כי קנה ול"ש בזה דבר ולא ח"ד דהא העדות שקנה הוא דבר שלם משא"כ באחת בגבה ואחת בכרסה דשתי שערות הוא סימן גדלות ושערה אחת אינו סימן שלם וא"כ הוה חצי דבר והא דר"ע מחשיב עידי חזקה חצי דבר הוא דר"ע ור"י ס"ל בריש חזקת הטעם חזקה משום דליף משור המועד כמבואר שם וא"כ גוף השנים הם העדות משא"כ לרבנן דהחזקה אינו רק למופת דקנה וא"כ לא מקרי חצי דבר. ובאמת שדבר חכמה אמר ואף שיש לפקפק דבשנה אחת אין ראיה שלקחה מ"מ י"ל דעכ"פ לאחר שאכל שלש שנים א"כ המופת ברור שקנה אותה וא"כ גם השנה הראשונ' הוה עדות שלם ותמהתי מאד על הראשונים שלא התעוררו בזה ומצאתי ברמב"ן במלחמות שבב"ק דף ע' הרגיש בזה ואמר דהעדות שמעיד שראו שאכל ושנה הוא עומד ברשותו ע"ש שביאר יותר ובאמת הרמב"ן לשיטתו שביאר דהחזקה היא בשביל ששתק רק שלא נימא דלמה אין לו השטר צריך ג' שנים דלא מזדהר בשטרי' וא"כ החזקה היא רק מדשתיק ואף בשנה אחת נגמרה החזקה אבל לפירוש הנימוק"י רק בשלש שנים הוה החזקה משום נעילת דלת ועקצה"ח סי' ק"מ וא"כ שוב הוה חצי דבר ודו"ק היטב:

אך לפענד"נ דלדברי הרמב"ן במלחמות אין מקום לסברת הרב מו"ה אברהם קאמפף אך טרם יהי' כל שיח אעתיק דברי הרמב"ן לפי שהם סתומים לכאור' ואבאר אותם וז"ל הרמב"ן והרוצה לעמוד על העיקר יבא ויסמוך על דברי רש"י ז"ל שפירש דגבי קטנה היינו טעמא דלא מצטרפי משום דכל כת כי מסהדי אקטנה הוא דקא מסהדי וכאומר אני קטנה ראיתיה שאין אחת מהן מעידין בגדלותה ולא בהתחלת גדולתה שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהי' לה שערה אחת וכשאתה מעמיד על אותה חזקה שהם מעידין אכתי קטנה היא שאם לא נולד שם דבר אחר אפי' עמדה בשערה זו כל ימיה אכתי קטנה היא אבל גבי עדי חזקה כל אחת מעידה שהוא מחזיק בה כאדם המחזיק בשלו שהוא טוען ואומר אני לקחתיה ממך ואין אנו צריכין אלא שיהא אוכל כאדם האוכל בשלו ואלו שמעידין אנו ראינוהו אוכל אותה כאדם האוכל את שלו עדות שלם הוא אע"פ שאנו צריכין עדות אחרים מפני שאנו אומרים שמא יצאת מרשותו ולא עמדה בחזקתו אלא אותה שנה מ"מ אם תעמידנה בחזקתו בעדות זו שלו היא שהרי העידו שראו אותה ברשותו של זה ולא יצאת מרשותו ושלו הוא אם לא נולד שם דבר אחר ויצאת מרשותו נמצאת עדות ועדות שני' בדבר אחד הלכך מצטרפין משא"כ בקטנה עכ"ל. הנה עם כל אריכות דברים שהאריך הרמב"ן עדן לא נודע ההבדל שבין חזקה לקטנה וגם מ"ש דבחזקה כל שמעידין על שנה אחת עדות שלם הוא צ"ב הא כל שלא הי' שלש שנים מעמידין בחזקת מ"ק ואמרינן דגזלן הוא וגם מה זה שכתב שחוששין שמא יצאת מרשותו ולא עמדה בחזקתו אלא אותה שנה אין לו ביאור דכל שלא החזיק שלשה שנים אמרינן דגם מה שהחזיק היה שלא כדין וגזלן הוא. ולבאר הדברים נקדים מ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב שהבאתי למעל' דטעם החזקה היא משום דמדשתיק רגלים לדבר ששלו הוא שקנה אותו אלא שבתוך ג' שנים אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ואחר ג' שנים דלא מזדהר בשטריה אמרינן דמדשתיק ע"כ דרגלים לדבר שקנה אותם ע"ש:

והנה זה רבות בשנים שהקשה אותי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דלדברי הרמב"ן א"כ למה צריכין שיחזיק שלש שנים רצופות כשיבאו עדים ויאמרו זה ג' שנים ראינו שזה החזיק בשדה זו והמערער שתק א"כ ראיה דמדשתיק ע"כ שרגלים לדבר שקנה אותו והנה כתבתי בזה בתשובה אריכות דברים וכעת אני רואה דהדבר נכון דהנה זה ודאי דאחר שתקנו חז"ל דבעי שלש שנים ואמרינן ליה אחוי שטרך א"כ עכ"פ אף ששתק אם יבא אח"כ וימחה כל שהוא בתוך ג' שנים יכול למחות ולפ"ז הו"ל הך חזקה שהחזיק בשדה חזקה שלא נתבררה בשעתה דכל משך שלש שנים יכול למחות וא"כ כל עיקר חזקתו בא לאחר ג' שנים ואם כן צריך שיחזיק ג' שנים דאל"כ מה מועיל מה שהחזיק הא עדיין היה יכול למחות ולא הוה חזקה ולכך כל שמחזיק ג' שנים הוה חזקה שנתבררה דבסוף הג' שנים מבורר החזקה היטב וז"ב כשמש. אך לפ"ז ניהו דלא הוה חזקה גמורה עכ"פ בעת ששתק הוה רגלים לדבר רק דלא הוה חזקה גמורה דיכול למחות אבל עכ"פ לא גרע ממקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין שכתב הר"ן בתשובה והובא בש"ע יו"ד סי' ר"א דלא הוה חזקה ע"ש וה"ה כאן עכ"פ כל משך תוך ג' שנים כל יום ויום ושנה ושנה כל שאינו מוחה עכ"פ הוחזק לצאת מרשות המערער דהא חזינן דעד הנה שתיק. ומעתה דברי הרמב"ן מבוארים דזהו שכתב דעכ"פ כל עדות של שנה הוה כעדות שלם דאף שצריך לעדות של שנה שני' דאל"כ אמרינן דשמא יצא מרשותו והיינו כיון דיכול למחות א"כ הוה חזקה שלא נתבררה עכ"פ רגלים לדבר הוה דמדשתיק קנהו וא"כ הוה התחלת עדות שניה וז"ב מאד מאד. ומעתה אין מקום לדברי הרב הנ"ל דבאמת אינו מעיד על הקניה דהא הוה חזקה שלא נתבררה בשעתה כל דיכול למחות רק דרגלים לדבר והוה התחלה לעדות שנה שני' וז"ב. וז"ש רש"י בב"ק שרמז הרמב"ן שלגבי חזקה כלן מעידין שמוחזק בה ניהו דלא הוה חזקה גמורה מ"מ התחלת חזקה היא ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק:

ובזה יש ליישב היטב קושית התוס' ריש חזקת ד"ה שהן י"ח חדש שכתבו תימה וכי מנינא אתא לאשמעינן דליכא למימר דרצופין אתי לאשמעינן דא"כ מה קמ"ל ר"ה. ולפמ"ש א"ש דבאמת לרבנן דהולכי אושא דטעם דחזקה משום דמזדהר בשטרא ומדשתק מחל א"כ באמת הוה סגי כשהעידו שאכל זה ג' שנים מהשדה ורק דהוה חזקה שלא נתבררה ולכך בעי מיום ליום עכ"פ רצופות ודאי לא מסתבר ולכך אצטריך ר"ה לאשמועי' אבל לר"י דהוא מהולכי אושא דלמד משור המועד א"כ פשיטא דבעי רצופות כמו שור המועד וז"ב ודו"ק:

והנה במה שהבאתי למעלה בשם הגאון בעל פ"מ ז"ל הטעם דדבר ולא חצי דבר דדיבורא מקרי ואמרו כיון דלא נגמר המעשה על ידו. והנה כששמע זאת הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י אמר דיש לבאר בזה במ"ש התוס' בעידי חזקה דל"ש חצי דבר כיון דכל מה שיכולין לראות ראו. והוא אמר כיון דאדרבא אם לא יעידו על שלש שנים שוב יתחייב זה לשלם בעד הפירות כדאמרו בב"ב דף ל"ד א"כ לא מקרי דיבור גרידא דהא הוה דיבור שיבא למעשה על ידו. ובאמת שדבר חכמה אמר אבל גוף הדבר אינו נכון לפענ"ד דהרי אמרו דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי ופירש"י שיעידו שקר הרי דעדות שקר לא מקרי דיבור בעלמא וא"כ מה בכך שחצי דבר הוא מ"מ עדות שקר לא מעידין והתורה סמכה ע"ז דשני עדים לא יעידו שקר רק דיבור שאינו תורת עדות מקרי ואמרו והתוס' הוסיפו דאף דיבור גרידא כל שיבא לידי מעשה ג"כ לא אמרו רק דיבור שאין בו מעשה אבל עדות שקר אף שאינו רק דיבור בעלמא כל שהוא בתורת עדות חזקה על שני עדים שלא יעידו שקר וז"ב כשמש לפענ"ד. אחר זמן ראיתי בתוס' יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לא שכתבו בהדיא כן דכשמעידים שקר חשיב נמי כמעשה כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו ע"ש הרי בהדיא כמ"ש. והנה לעיל ע"א אמרו שם טעמא דממדה"י דעליו קסמכינן ישא את אשתו וכו' וכן קי"ל בטור וש"ע אהע"ז סי' י"ב. ולכאורה לפמ"ש התוס' אדרבא כל שלא נגמר הדיבור על ידו שייך לומר דיבורא מקרי ואמרי. אך ז"א דזה דוקא שייך כשהוא אינו רק מעיד אמרינן דבורא בודאי מקרי ואמר אבל כשזה בעצמו רוצה לשאנה א"כ ל"ש דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי דאדרבא על ידו נגמר המעשה והוא בעצמו נושאה אם לא ידע שהאמת אתו לא הוה אמר כך וא"כ אדרבא כשעליו סמכינן יש קצת חשש לעז משא"כ כשלא עליו סמכינן וז"פ ולפ"ז במה שחידש הט"ז בסי' י"ז בע"א בקטטה דלא מהימן משום כיון דעיקר מה דמהימן ע"א הוא משום דהיא דייקא ומנסבא וא"כ כל שיש קטטה יש לחוש דהעד יאמר שקר ולא הוה רק דיבורא בלבד ע"ש ודפח"ח ולפ"ז אם הי' רוצה לשאנה אפשר דלא היה כ"כ החשש הזה דהרי חזינן שעושה מעשה ורוצה לשאנה מיהו במת קי"ל דלא ישא את אשתו ודו"ק. אך טעם הדבר אף דכתבתי דעדות שקר חשוב מעשה וא"כ לכאור' אין מקום לדברי בט"ז דזה לא מקרי דיבור בעלמא צ"ל דבאמת ע"א הוא ואינו מהימן מתורת עד רק משום דייקא ומנסבא ובזה שוב לא מקרי רק דיבור בעלמא. אחר זמן רב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ב נ"ו אחר שהביא הרבה שיטות בענין דבר ולא חצי דבר כתב בשם שיטה אחת לא נודעת בשמה וז"ל ולי אני תלמידיהם נראה דגבי שערות שביאתן היא הגדלות אמרינן בי' חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינה גוף הקניה לא אמרינן בי' חצי דבר עכ"ל ולפענ"ד כוון למ"ש הרב מו"ה אברהם קאמפף הנ"ל ועיין בפ"י כתובות כ"א בהא דאמרו לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין והקשה דא"כ אמאי מועיל כשיש עוד אחר על החתימות הא ע"א בשטר לאו כלום הוא והו"ל חצי דבר ע"ש שהקשה לשיטת הרי"ף ולא זכיתי להבין דכיון דאם היו מכיר כל אחד כת"י של חבירו היו מועיל א"כ שוב לא מקרי חצי דבר דהא גוף החתימות היו על המלוה רק שקיום החתימות היא רק על החתימה אבל גוף העדות הוא על המלוה ואם כן שניהם ביחד מוציאין ממון ואדרבא בעינן שלא יעדיף אחד על חבירו כמו דאמרו דנפיק כולא ממונא נכי ריבעא ע"פ חד ושניהם ביחד מעידין על דבר שלם וה"ה כאן כל דנתקיים החתימות מעידין על גוף הדבר וע' תוס' דף כ' ד"ה ור"י שהביאו בשם הירושלמי דר"ה ור"י פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן והיינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבי לא חשוב זכירה ולפ"ז שפיר יקשה על רבי דל"מ דהוה מפ"כ וא"כ גם כשמצרף אחר עמו הא הו"ל חצי דבר מיהו בלא"ה יקשה לרבי דא"כ מה מועיל מה שמצרף אחר הא הו"ל מפ"כ. מיהו י"ל דעכ"פ הם מעידים שהחתימה היא אמת וממילא נתקיים השטר ולא הוה מפ"כ דכל שנעשה כשטר גמור ס"ל להירושלמי דלא מקרי מפ"כ וכמ"ש התוס' שם הרבה שיטות בזה ולפ"ז שוב גם ח"ד לא מקרי דכל שנתקיים השטר שוב ע"י שניהם הו"ל דבר שלם וז"פ לפענ"ד. מיהו אי קשיא הא קשיא דאיך אמרו דאי מית לכתוב חת"י אחספא כיון דבעי לרבנן שיעיד על מנה שבשטר וא"כ מה שמקיימין חת"י אחספא זה אינו ראיה על זכירת המנה שבשטר וע"כ צריכין שיגיד שזוכר המנה שבשטר ע"י הכתב וא"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא ע"י אחד דהא הוא עכ"פ צריך לזכור העדות בע"פ וצע"ג ועיין בהפלאה בדף כ"א בד"ה לדברי חכמים וד"ה אמר ר"י ותמצא לישב ודו"ק. שבתי וראיתי דל"ק דהרי הקיום שהב"ד מקיימין החתימה זה ודאי דא"צ שידעו אם העד זוכר העדות או לא וסמכו על קיום שטרות דרבנן ומה"ת כמי שנחקרה דמי וא"כ שוב לא נפיק על ידו יותר מחצי ודו"ק:

והנה בהא דהבאתי למעלה דברי הפ"י שהקשה בהא דאמרו בקידושין דף י"ב והא איכא סהדי באודית דההוא יומא הוה שו"פ והקשה דאכתי הו"ל חצי דבר וכן הקשה בכל מה דחיישינן שמא שו"פ במדי הא אף שיבואו עדים ויעידו ששו"פ במדי הא הו"ל חצי דבר לפענד"נ דל"מ לשמואל דחייש שמא שו"פ במדי וא"כ עכ"פ אהני עדותן של אלו לקידושי ספק עכ"פ דצריך גט ולא מקרי חצי דבר דהא הועיל עדותן על כל פנים לקידושי ספק ובכה"ג לא מקרי ח"ד ומכ"ש לשיטת הרי"ף דראו כל מה שיכולין לראות אלא אף לר"ח דס"ל דלא כשמואל מ"מ זה אם במקומו אין שו"פ רק דניחוש שמא שו"פ במדי בזה לא חש ר"ח דס"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל אם יש עדים שכאן היה שו"פ בודאי עכ"פ קידושי ספק הוה ושוב הועיל עדותן וע"ז משני דהשתא ליתנהו לעדים וא"כ שוב לא הועיל עדותן אף לעשות ספק כיון דלא ס"ל לדשמואל שוב הו"ל ח"ד:

ובזה יש ליישב היטב קושית התוס' דלא אמר לקידושי ודאי. ולפמ"ש א"ש דאם ס"ל כדשמואל שוב היה עכ"פ מועיל עדותן דהוה עכ"פ ספק קידושין ושוב יקשה הא איכא עדים דידעי דהיו שו"פ כאן וא"ל דהשתא לתניהו קמן דז"א כיון דעכ"פ הועיל עדותן במקצת שוב הו"ל דבר ושפיר חיישינן לאותן עדים ודו"ק כי קצרתי אבל הדברים נכונים:

וראיתי בספר אחד נדפס קושיא בשם הגאון החריף מו"ה משלם ז"ל אבד"ק פ"ב בהך דכתבו התוס' בגיטין ל"ג דיוכל לחפות על ב"א וישלח לה גט וכתבו דאם בדין יחפה לא אכפת לן ועוד תירצו כיון שעוש' תקלה ומרבה בזנות וכל כוונתו להפקיע הקידושין כדי שלא יהרגו אותה בזה ל"מ החיפוי בכל כה"ג ע"ש וע"ז הקשה דבאמת כל עידי זנות הם חצי דבר דהא בלי עידי קידושין ל"מ עדותם דפנויה היא וצ"ל דעידי קידושין ל"צ לעידי זנות ולפ"ז גם כאן גם עידי קידושין ל"צ לעידי הזנות דבלא עידי זנות היו הקידושין בטלים דאפקעינהו רבנן לקידושין כל דשלח גט ובטלו רק שע"י שהעידו עידי זנות שזינתה ל"מ ההפקעה וא"כ עידי זנות צריכין לענין עדות הקידושין וא"כ הו"ל עידי קידושין חצי דבר ובאמת שהיא קושיא מושכלת אבל לא אמר הגאון רק לחדודי בעלמא דכאן כ"ע מודו כיון דהעידו כל מה שיכולין לראות לא חשוב חצי דבר וכמ"ש הרי"ף וגם התוס' מודים כאן דע"כ לא נחלקו רק בשאר חצי דבר דבשעה שראו לא ראו רק חצי דבר בזה שפיר י"ל דמה בכך שראו כל מה שהיו יכולין לראות הרי לא ראו רק חצי דבר אבל כאן בשעה שראו הקידושין ראו עדות שלם רק שכעת היו נפקעים הקידושין אבל עדות ראיית הקידושין הם עדות שלם וז"ב ופשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף