שואל ומשיב/ה/סד

שואל ומשיב ‏ ה סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן סד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג מוה' געציל נ"י.

מה ששאל אותי בהא דאמר תלמוד' בחולין דף י"א מה"מ דאזלינן בתר רובא ולמדו מכמה מקראות והקש' מעלתו ניליף מהא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וא"כ יכול לקדש' לאיש ואם תקבל היא בעצמ' קידושין שוב לא יחולו הקידושין כלל וע"כ דאזלינן בתר רובא והנה קושייתו ל"ק מכמה טעמים חדא כיון דהיא בעצמה א"י בבירור אם איננה ממנו וגם לא יודעת בבירור של מי היא וא"כ למה דקיי"ל כר"י דאמר בקידושין דף מ"ג מחלוקת לגירושין אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא וכמבואר בטור וש"ע אהע"ז סי' ל"ז ס"א וא"כ כיון שא"י של מי היא ודלמ' אביה עודנו חי א"כ קידושין שלה א"י לחול כלל ואין ספיקה מוציאה מידי רוב שאביה הוא וגם הוא טוען בברי שאביה הוא וא"כ פשיט' דקידושין שלו קידושין וקידושיה לא חלו כלל ועוד דניהו דספק הוא עכ"פ כל שקידש' חלו הקידושין דהרי הרשב"א הקשה על שיטת הרמב"ם דס"ל ספק מותר מה"ת א"כ איך יליף מיניה דאזלינן בתר רובא והא ספק מותר וכ' דמכאן ראיה דספק אסור מה"ת. והנה זה ודאי דעכ"פ בספק היכא דיש חזקה ודאי אזלינן בתרה וא"כ שפיר יכול לקדש' עכ"פ דיש לה חזקת פנויה ואזלינן בתר רוב וחזקה וא"כ אח"כ שוב לא חלו הקידושין כלל וא"כ אין ראיה מקרא דמיירי שקידש' מקודם ובלא"ה כיון דהתור' זכתה לו מספק שיכול לקדש' שוב א"י לקדש' בעצמ' וכל שזיכה לו התור' הקידושין שוב נאמן אח"כ אף לסקילה ואף דאמרינן בקידושין דף ס"ג כי הימניה רחמנ' לאב לאיסור' לקטל' לא הימניה ועיין בתוס' שם דוסקלוה מיירי היכא דאיכ' עדים היינו דוקא שם דזה ספק אם נאמן ע"ז שנתקדש' לפלוני אבל כאן כל דזכתה התור' לו שיוכל לקדשה יהי' משום ספק עכ"פ אין בו שום ספק דקידש' והתור' אחשביה לקידושיו קידושין שוב הויא א"א גמורה בלי ספק לזה וז"ב כשמש ודו"ק. ובלא"ה לפמ"ש התוס' בחולין דף י"א דיש חזקת צדקת ע"ש גבי מכה אביו ואמו א"כ גם כאן יש חזקת צדקת איברא דלפמ"ש יקשה למה לא הביאו ואף דיש לדחות וכמו שהביאו ממכה אביו ואמו אבל באמת קושיית התוס' לפענ"ד יש ליישב דגם חזקת צדקת הוה חזקה הבאה מכח רוב דכשרות דרוב נשים כשרות וצנועות הן וא"כ כל דלא אזלינן בתר רובא מ"ל חד רובא או תרי רובי ובפרט לקטול על ידו דבעינן ושפטו והצילו ובעינן דבר ברור וע"כ דאזלי' בתר רוב והתור' עשתה ספק זה לודאי וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף ז' וז"ב ולפ"ז לענין קידושין ודאי מועיל תרי רובא דגם ביוחסין תרי רובא מועיל אף מדרבנן ומכ"ש מה"ת ודו"ק ואף דכתיב וסקלוה היינו דכל שהחזקנוה משום תרי רובא שהיא מקודשת ע"ז ממילא סקלינן אח"כ ואף דאמרינן כי הימניה רחמנא לאב לאיסור' לקטלא לא הימניה הכא שאני דכל דהמנהו שהיא בתו והיא מקודשת ממילא היא א"א גמורה וכמ"ש ובלא"ה י"ל דלכך נאמן אף לסקיל' דהרי הפ"י הקשה בהא דאמרו כי הימניה רחמנא לאב לאיסור' לקטל' לא המניה והקשה מהא דכתב הרמב"ם דאיסור הוחזק בע"א ואם ע"א יאמר שזאת הוא חלב ואח"כ אכלו אדם נתחייב על ידו משום דכבר הוחזק לחלב וה"ה כאן דכבר הוחזקה לא"א. והנה בחידושי ובתשוב' אמרתי כמה דברים בזה וכעת נ"ל דבר חדש בזה דהנה התה"ד סי' ר"ז כתב דיש שתי מיני חזקות חזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וכן חזקה אאעבב"ז וכדומה שבא מכח רוב זה מקרי חזקה גמורה ואף בד"נ סמכינן על חזקה זו אבל חזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת א"א זה חזקה גרוע ואין דנין בזה ד"נ ע"ש שכן נראה מדבריו אף שקצת לשונו מגומגם וכפי הנרא' חסר יבואנו בהעתקה מא"ז הגדול ולפ"ז בשלמא כשע"א מעיד שזה חלב והוחזק זאת לחלב זה הו"ל חזקה שאינה פוסקת דלעולם יהיה חלב ולכך מועיל אף שהוחזק רק בע"א אבל כאן ניהו דאתחזק' בא"א ע"י אביה אבל עכ"פ חזקה הפוסקת הוה דיכולה להתגרש שוב הו"ל חזקה הפוסקת ואין דנין ד"נ על ידה וזהו שאמרו כי הימניה רחמנא לאב לאיסור' אבל לא לקטלא וכיון שכן מה מועיל מה שהוחזק' ע"י האב הא בזה אינה נסקלת וז"ב. ומעתה זהו שם אבל כאן כל שהוחזק' לאב ע"י והוא נאמן לענין קידושין שהוא אביה ממיל' נסקלת ג"כ דכבר הוחזק' בבתו ודו"ק איברא דלפ"ז צריך להבין א"כ א"א שזינת' דמקטל' ע"כ צ"ל שהעדים יודעין בבירור שהיא א"א עדיין וזה דבר בלתי אפשרי דאטו בכיפה תלי לה דלמא קבלה הגט וע"כ דמוקמינן לה בחזקת א"א והרי הוה חזקה הפוסקת דל"מ לד"נ ועכ"פ הו"ל התראת ספק וצ"ל כיון דבד"נ בעינן שתקבל התרא' ותאמר אעפ"כ שוב ל"ש לומר דהוה חזקה הפוסקת דאם לא היתה א"א חזקה שלא היתה מתיר' עצמה למית' וזו חזק' שאינ' פוסקת דמסתמ' אין אדם מתיר עצמו למית' אם יוכל להתנצל עצמו וע"כ דא"א היא עדיין וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקש' הב"י בסי' קכ"ט דגט מאוחר למה יכשר הא שייך משום חיפוי דאין ראיה מזמן שנכתב בגט דאנו רואין שהוא מאוחר ולפמ"ש א"ש דבאמת התוס' הקשו דגם באין בו זמן כלל נוקי בחזקת א"א וכתבו דהרי גרושה לפניך ותמה הפ"י דחזק' דהשת' ל"מ חזקה לגבי חזקה דמעיקר' וכתבו האחרונים דעכ"פ אין אנו הורגין אותה דהו"ל חזקה הפוסקת ולפמ"ש צ"ב דהא קבלה התרא' וא"כ נתחזק' בא"א וצ"ל דאם אין זמן בגט שוב יכלה לומר שחקתי בכם דהרי גרוש' אני והגט לפניך משא"כ באין לה גט וכעין זה כ' בפ"י שם בסוגי' ולפ"ז זהו כשלא תקנו זמן כלל אבל עכשיו דתקנו זמן רק שהוא מאוחר א"כ שוב יש לאוקמ' בחזקת א"א דהרי קבלה התרא' ולא תוכל לומר הרי גרוש' אני דבאמת הזמן מאוחר ואם הי' הבעל אומר שלא גרשה רק מזמן הכתוב בו הי' נאמן א"כ עכ"פ ל"ש לומר שסמכה עצמ' על הגט וקבל' התרא' וז"ב:

ובזה יש ליישב היטב מה דאמרו ביבמו' דף למ"ד דננחי' גבי דידה מחקה לה ופריך א"ה גירושין נמי ומשני התם להצל' דידה קאתי ופירש"י משום דאי מחקה קטלינן לה והקשו בתוס' דא"כ מ"פ גזייה לזמן מא"ל והא לא תגוז דקטלינן לה ולפמ"ש א"ש דבאמת הש"ס משני דלרמאי ל"ח וצ"ל דהא דלא אמרו ביבמו' כן הוא משום דמחיק' אינו ניכר כ"כ כמו גזיזה וכמ"ש המהרש"א בגיטין דף י"ז ולפ"ז ממנ"פ קטלינן לה דהשת' דתקנו זמן שוב מוקמינן לה בחזקת א"א וכאן ל"ש תירוץ התוס' דהרי גרושה לפניך דהרי קבל' התרא' דז"א דממנ"פ ע"כ צריכ' לעשות באופן שלא יוכר שמחק' בכוון דאל"כ לרמאי ל"ח וא"כ לא תוכל לומר ששחק' בהם דמנא ידעה שיכתבו לה גט בלי זמן דבאמת לכתחל' צריך לכתוב זמן ולא תוכל לשחוק דבשלמ' כשנחוש שתעש' דבר הניכר שוב יכלה לומר ששחק' וסמכה שתגוז אבל כיון דלגזיז' ל"ח דלרמאי ל"ח ורק למחיק' ובאופן שאינו ניכר כ"כ א"כ מנא ידעה שתוכל לעשו' כן באופן שלא יוכר עד שקבל' התרא' וסמכ' עצמ' ע"ז ודלמ' יהי' ניכר המחיק' ונקטל' ולכך למחיק' ל"ח. ובזה מיושב היטב קושיית המהרש"א דא"כ ניחוש למחיק' ולפמ"ש א"ש דלמחיק' באופן שלא יהי' ניכר ל"ח דא"כ למה קבלה התרא' ועיקר קושית הש"ס דניחוש לגזיז' ותאמר ששחק' שסמכ' עצמה ע"ז וע"ז משני דלרמאי ל"ח דזה דבר הניכר ולמחיק' לא חיישי' דלכתחל' ודאי יכתבו לה זמן ותצטרך למחוק ובאופן שלא יהי' ניכר וע"ז לא תסמוך עצמה ולקבל התרא' ודו"ק. נחזור לענינינו דעכ"פ הקושי' של מעלתו ל"ק מכמה טעמים וכמ"ש. איבר' דאי קשיא הא קשיא דאכתי איך יכול לקבל כסף קידושיה והא בממון אין הולכין אחר הרוב אבל באמת ל"ק דמלבד היכא דפתיך איסור' ג"כ הולכין אחר הרוב אף בממון וכמ"ש בהפלא' ספ"ק דכתובו' באורך אף גם דכל הטעם דאין הולכין במאה"ר הוא משום דלהוצי' ממון אין מועיל הרוב וכאן אינו מוצי' דהמקדש צריך ליתן אם לה או לו ואין נקר' מוצי'. ובזה מיושב מה שהקש' מעלתו דאיך יכול למכור את בתו לאמה ודלמ' לאו אביה הוא דאין הולכין במאה"ר ולפמ"ש א"ש ומה דלא יליף מזה דאזלי' בתר רוב דאל"כ איך יכול למכר' ל"ק וכמ"ש למעל' בישוב קושית מעלתו דהתור' זכתה לו מע"י יהי' מחמת ספק או מחמת רוב ודו"ק:

והנה שמעתי מקשים בשם הרב הגאון החסיד מוה' יעקב אבד"ק דינוב בעהמ"ח מלא הרועים בהא דיליף ממכה אביו דאזלינן ב"ר והקשה הוא דהא תוס' ביבמו' דף קט"ז הקשו דאיך אזלינן ב"ר דמתעברו' ויולדות דהא הוה רובא דתלוי במעש' וכתבו דזה לא מקרי מעש' דכאן הוה ממיל' שבא ע"י מעש' התשמיש וזה ממיל' נזקק אדם אל אשתו וא"כ בשלמ' התם הרוב אינו תלוי במעש' דהוא ממיל' ואם תחוש למיעוט זה נקרא ע"י מעשה דאם נחוש שמא אחר בא עליה זה הוה מיעוט דתלוי במעש' וא"כ לכך אזלינן ב"ר דאינו תלוי במעש' משא"כ בעלמ' היכא דהרוב והמיעוט אינו תלוי במעש' דלמא לא אזלינן בתר רובא. והנה לפמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' קנ"ו ס"ז בביאור דברי התוס' ביבמו' הנ"ל דענין רוב התלוי במעש' הוא רק דמהראוי לומר דלא נעשה מעשה חדש וכמו דאמרי' דמוקמינן אחזקת הגוף וכדומ' ולפ"ז שם דאין אנו דנין על התשמיש ואדרב' סתם חזקת איש ואשתו דודאי בא עליה ורק אנו דנין אם הלידה הי' בן קיימא או לא וא"כ כל שהי' הענין מהראוי לאוקמ' על הרוב דיולדות בני קיימא ע"ש שהארכתי בזה ולפ"ז גם כאן אנו דנין על אותו בן אם הוא מזה או לא וא"כ אף שיהי' מהמיעוט ל"ש לומר דהוה מיעוט התלוי במעש' דהא כל עיקר הסבר' דמה"ת להמציא מעשה חדש והא המעש' כבר לפנינו רק שאנו מסופקים אם מזה או מזה ובזה ל"ש למיזל בתר רובא. אמנם כ"ז כתבתי לפלפול' אבל המעיין בתוס' בכורות כ' בד"ה רבינ' ימצא שכוונת התוס' דדוק' תשמיש בהמה דתלוי לפעמים בהרבעת אדם לכך מקרי תלוי במעש' אבל אדם דעושה ברצונו ואין אדם אחר משכיבו עם אשתו מקרי רובא דלא תלוי במעש' א"כ אין נ"מ בין איש עם אשתו או עם אשת חבירו כלל:

ובזה מיושב ג"כ מה ששאלני הרב החריף מוה' חיים צבי נ"י מיאניב בהא דאמרו ביבמו' דף כ"ב וחייב על מכתו קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור וע"ז הקשה דכאן קשה אמאי חייב על מכתו דלמ' לאו אביו הוא דהא כאן ל"ש למיזל ב"ר דהוה רובא דתלי' במעש' דהא לא בא על אשתו דיהי' מקרי ממיל' רק בא על שפחתו ולפמ"ש א"ש דאין חילוק בין אשתו לאשת חבירו העיקר החילוק באדם הוא ממיל' וא"צ למעש' איש אחר וז"ב ופשוט ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד ליישב קושית התוס' ביבמו' דף למ"ד ע"ב ד"ה אשה דהכ' מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשע' שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעל' עדיין חי ואילו בהמה שנשחט' אמרינן דבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחט' אלמא דבחזקת איסור מחזקינן לה ובחידושי רשב"א ביאר יותר דשם מחזקינן מאיסור לאיסור וכאן לא מחזקינן מאיסור לאיסור. ולפמ"ש י"ל דכאן שפיר בחזקת היתר לשוק עומדת דגם בהיות' אשתו של ראשון לא היתה עומדת להיתר ליבם דהרי באמת רוב נשים מתעברו' ויולדו' וא"כ הא רוב עדיף מחזק' וא"כ ל"ש להחזיק מאיסור לאיסור דגם מתחלתו לא היתה עומדת רק בחזקת היתר לשוק לכשימות בעלה דהא יש חזקה דאתי' מכח רובא דיולדו' דהא רוב נשים מתעברו' ויולדו' סותרת החזק' דהיתר ליבם אבל בשחיט' אף דיש רוב דרוב בהמות כשרים הא מ"מ צריך מעש' שחיט' והו"ל רובא דתלוי במעש' משא"כ כאן דהרוב ממיל' כמ"ש התוס' ביבמו' הנ"ל דממיל' נזקק לאשתו וז"ב מאד. איבר' דלפ"ז יקשה היאך אמרו בספק קידושין דבחזקת היתר ליבם עומדת והא יש רוב כנגדו. אך ז"א דשם היתה זאת נשאת מקודם ולא הי' לו בנים וא"כ בכה"ג ל"ש הרוב כמ"ש התוס' ביבמו' דף ל"ז דאין סבר' בכה"ג להעמיד' על הרוב דהא חזינן שלא ילדה אבל בספק גירושין אף שהראשונ' לא ילדה אין ראיה דדלמ' זו היא מהרוב והמניע' הי' מהראשונ' ושפיר שייך רוב דרוב נשים מתעברו' ויולדו' וז"ב ודו"ק היטב כי נכון הוא. איבר' דלפ"ז יקשה בהא דפריך הש"ס ותא בשני כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן הוא דאמרינן אוקמ' תרי לגבי תרי ואשה אוקמ' אחזקת' ופירש"י דאמאי קתני חולצת ומוציאין אותה מחזקת א"א וקשה מה קושי' דהא באמת ל"ש חזקת היתר לשוק דבעודנ' תחת בעלה נולד הספק וע"כ משום דיש רוב נשים דמתעברו' ויולדו' נגד החזק' וכיון שכן הא כבר נודע מ"ש האחרונים דבתרי ותרי ל"ש להעמיד על הרוב דעדים עדיפי מרוב דבשלמ' בחזק' קמיית' שייך לאוקמ' דגם העדים אחרים מודים שהית' בתחל' בחזק' זו אבל הרוב הא העדים הם נגד הרוב ועיין בשב שמעתת' שמעת' וא"ו פכ"ד וה"ה בזה מה מועיל הרוב נגד עדים אך ז"א דבשלמ' אם היו העדים מעידים נגד הרוב שפיר נאמנים אבל כאן הספק קרוב לו אינם מעידין נגד הרוב רק דממיל' נסתר החזק' וא"כ שפיר הקשו דנוקי בחזק' דמעיקר' דמעיקר' היתה בחזקת היתר לשוק דאז לא היו עדים וגם כעת אינם סותרים להרוב וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דאיך עלה על דעת המתרץ לומר כן ולפמ"ש א"ש דבזה נחלקו המתרץ עם המסקנ' ודו"ק:

והנה לפי מה שחידש בש"ש ש"ו פ"ז דתרתי חזקות מרעין לסהדי א"כ כאן שיש שני חזקו' חזקת הצרה לשוק וחזקת הערוה שלא נתגרש' שפיר יוכל לאורעי לסהדי ושפיר פריך הש"ס וזהו דאמר תרי ותרי נינהו ואוקמ' אשה אחזקת' והיינו הערוה אוקמ' אחזקת' וגם הצרה בחזקת' ותרי חזקו' יכול לאורעי. ובזה מיושב קושית הש"ש שם דזה באמת קושית הש"ס על רבה ור"י אבל באמת כ"כ בתשוב' דאין דבריו נכונים בזה הכלל ועדים עדיפי מתרי חזקו' ומחוורת' כמ"ש ודו"ק. והנה לכאור' ק"ל בהך דחולין דשקיל וטרי טובא לילף רובא מקר' ואמאי לא ילפינן מדזכה התורה לאב להפר נדרי בתו ודלמ' לאו אביה וא"י להפר וע"כ דאזלינן בתר רובא וא"ל דעכ"פ ספק הוה וכל הספיקו' מה"ת לקולא וכשיטת הרמב"ם דז"א דאכתי תקשה דהא כל דאתחזיק איסור הו"ל ספיק' לחומר' וא"כ כאן בנדר הא האב והבעל אינו רק מיגז גייז מכאן ולהב' וא"כ הי' עד עכשיו בחזקת איסור ואף דלהס"ד דלא אזלינן ב"ר מכ"ש בתר חזקה היינו שלא להקל עי"ז אבל עכ"פ להחמיר שלא יועיל ההפר' בודאי מחמרינן ואין ספק מוציא מידי חזקת הנדר. אך נרא' דהנה בהא דאמרו דלכך הבעל יכול להפר דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת הביא הדריש' בסי' רל"ד דגם גבי אב ע"ד אביה נודרת וז"ל הרא"ש כפי מ"ש הדריש' בשמו וכ' הרא"ש כיון דסתם אשה ע"ד אביה או בעלה נודרת לכן אפילו אם אביה או בעלה נתנו לה רשות לידור אח"כ ביום שמעם יוכלו להפר וגם דברי הדריש' לא ראיתי במקומם אלא שכן ראיתי שהאחרונים העתיקו כן בשמו ולפ"ז כיון דע"ד אביה היא נודרת א"כ ניהו דלא אזלינן ב"ר אבל עכ"פ הבת בודאי ע"ד האב הלז נודרת א"כ ניהו שאינו אביה באמת אבל מ"מ היא ע"ד נודרת ושפיר יכול להפר לה ועיין מהרי"ט סי' ד' שהאריך דלכך הבעל מיפר משום דנודרת ע"ד וכשרוצ' להפר יכול לבטל נדרה שנדרה ע"ד ולא גזה"כ היא והארכתי בזה בחבורי לנדרים סי' רל"ד ובכמה מקומות ולפ"ז ה"ה באב דכל שנדר' ע"ד האב אף שאינו אביה מידי דהוה אם נדרה ע"ד איש אחר כל שנודר ע"ד חבירו חבירו יכול להתיר כמבואר בסי' רכ"ח וה"ה באב וז"ב. איבר' דעדיין קשה כיון דהבעל א"י להפר רק עינוי נפש ובינו לבינה וע"כ הא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת היינו ג"כ דבר שבינו לבינה או עינוי נפש דאכפת לי' להבעל ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דאב יוכל להפר אף נדרים שאינו עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כמ"ש פי"ב מנדרים ה"א וא"כ בזה ל"ש כל הנודרת ע"ד אב נודרת וקשה לפ"ז בסתם נדרים שאינם עינוי נפש ובינו לבינה מא"ל וע"כ דאזלינן ב"ר ואמאי לא יליף הש"ס מזה וצ"ל דבאמת יש להבין אם נימא דגם באב מה שמפר לפי שנודרת ע"ד וא"כ למה באמת מפר אף דברים שאינו עינוי נפש וצ"ל דבאמת להבעל אין גופה קנוי רק שמשועבדת לו וא"כ לכך נודרת ע"ד דהא משעבד' ליה וא"כ רק דברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה דמזק' ליה לשעבוד' דיליה יוכל להפר אבל לא מה שאינו נוגע לו אבל האב שהנערה ברשותו לכל דבר וא"כ הגוף קנוי להאב שהרי יכול למוכרה ולמוסרה למוכת שחין וכדומה וא"כ כל הנדרים יכול להפר דע"ד נודרת דהא היא ברשותו לכל דבר וז"ב כשמש. ולפענ"ד מכאן יצא לו לרבינו דין זה דהאב יוכל להפר אף נדרים שאינו עינוי נפש דאם נימא דא"י להפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה באמת ע"כ א"א לומר דלכך מפר לפי שנודרת ע"ד דבאב כל נדרים שנודרת ע"ד דהא היא ברשותו לכ"ד וע"כ דגזה"כ היא להקיש אב לבעל וא"כ שוב יקשה למה לא יליף דאזלינן ב"ר דל"ש לדחות דע"ד אביה נודרת דהרי חזינן דאינו כן דא"כ למה לא יפר כל הנדרים וע"כ דבאמת יכול להפר כל הנדרים. הן אמת דזה אינו מוכרח דכיון דבבעל חזינן דכל מה שאינו עינוי נפש לא אכפת לי' ול"ש דנודרת ע"ד בעלה מנ"ל דבאב נודרת ע"ד ומה אכפת ליה לאב בנדריה ואין לו שום היזק בזה ואדרב' הנדרים סייג לפרישות ולמה יהי' יוכל להפר:

ובזה נלפענ"ד דבר נחמד ליישב דברי רבינו מה שהביא המ"מ והכ"מ ששאלו לו חכמי לוניל דמנין לו זאת שהאב יכול להפר אף כל נדרים והא בספרי אמרו דמקיש האב להבעל והשיב דמדל' הובא בשני תלמודים דרשא זו רק בספרי ע"כ דר"ש לבדו הוא שאמר זאת דסתם ספרי ר"ש ולא קיי"ל כר"ש ע"ש ותמה הכ"מ דהכי ר"ש אינו כדאי לפסוק כדבריו ומנין לנו לדחות דברי הספרי בזה והנ"ל בזה דהנה באמת פשטות הכתוב מורה כמ"ש רבינו דכל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וכל הנדרים כלל אך אם נימא דהטעם משום דע"ד היא נודרת א"כ ל"ש רק בעינוי נפש ובינו לבינה כמו בבעל והנה בב"מ דף קט"ז מקשה דר"י אדר"י ודר"ש אדר"ש ומשני דר"י לא דריש טעמ' דקרא ושאני הכא דמפרש קרא ור"ש כיון דס"ל בעלמ' דריש טעמ' דקר' לכתוב רחמנ' לא ירבה ולא יסור ל"ל ש"מ דאף אחת שמסיר' לבו נמי ע"ש ובסנהדרין כ"א ולפ"ז גם אנן בדידן נימא קרא דלר"ש אף אי לא הי' ההיקש דבין איש לאשתו ובין אב לבתו ג"כ הוה ידעינן דאב מיפר דכמו דע"ד בעלה היא נודרת ולכך מיפר הבעל ה"ה האב וא"כ היקיש' למאי אתי וע"כ דאתי לגלות דה"א דיפר כל נדרים כפשטות הכתוב דכל נדריה ולכך מקיש לבעל דאינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה אבל לדידן דלא דרשינן טעמ' דקרא וא"כ שוב פשטות הכתוב דכל נדריה במקומו ומה"ת לומר דאתיא קרא להקיש דע"ז ל"צ להקיש דאם נימא דכאן הוה כמפרש טעמ' דבשביל אביה ובעלה נודרת והרי כתיב כל נדריה ופשיט' דלא עקרינן לקרא בשביל הטעם ולכך נקיטין כפשט' דקר' ורק לר"ש איצטרך ההיקש דלא נימא כפשט' דקר' דאל"כ למה צריך קרא באב וכמ"ש ודו"ק היטב:

ובזה נלפענ"ד ברור הא דנסתפקתי בחידושי ליו"ד סי' רל"ז אם הארוס והאב מפירים אף סתם נדרים כיון דבשתפות' דאב הוא מיפר והעליתי שגם אינו מפר רק נדרי עינוי נפש בלבד וכן מצאתי בלח"מ פי"ב מנדרים שם וקשה למה לא יפרו אף נדרים שאין עינוי נפש ובינה לבינו. ולפמ"ש למעל' י"ל דבאב כל הנדרים ע"ד נודרת משום דברשותו היא לכל דבר ולפ"ז בארוס עם האב דקליש עכ"פ רשות של אב לכך אינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה כדאמרו בנדרים דף ס"ח דקליש הפרתו. ובזה אני אומר דבר נחמד ליישב קושית הלח"מ דהקש' לשיטת רבינו איך אמרו בנדרים ס"ז אימא אב לחוד' ליפר ומשני א"כ אסרה איסר בית אביה למה לי השת' במקום ארוס מיפר אב לחודא שלא במקום ארוס מבעי' וקשה הא במקום ארוס אינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה ואצטריך קרא שיפר האב אף סתם נדרים שלא במקום ארוס. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דבמקום ארוס אינו מיפר כל נדרים משום דקליש' הפרתו שצריך שותפות הארוס ולפ"ז בהס"ד דמיפר האב לבד במקום הארוס שוב מיפר כל הנדרים ושפיר קשה ל"ל קרא שלא במקום האב וז"ב. ובזה י"ל גם טעמו של הרר"י שמבי' הטור דעשה פשר דלאחר שמת הארוס דחוזר ונתרוקן רשות לאב והיינו כיון דקליש' הפרתו באותן נדרים שנדר' בעודה ארוסתו דלא נדרה ע"ד האב בלבד וא"כ ממיל' שוב א"י להפר אף לאחר שנתרוקן לו לבדו רשותו:

ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ מהא דאמרו בנדרים דף ע'. דמקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונ' וכיון דאין היקש למחצ' נימא כמו דקודמי הויה ראשונ' האב מיפר כל הנדרים לשיטת הרמב"ם ור' יחיאל ה"ה בקודמי הויה שניה וקשה להרר"י ולפמ"ש א"ש דכבר נודע מ"ש הפ"י וכללא כייל בריש קידושין ובכמה מקומות דל"ש אין היקש למחצ' בדבר שתלוי בסבר' ובזה שייך הסבר' ובזה ל"ש הסבר' וא"כ ה"ה כאן הא בקודמי הויה שניה כבר קלשא הפרתו ול"ש דע"ד אב נודרת כמו בקודמי הויה ראשונ' ול"ש אין היקש למחצ' ושם מוקי בנדרים שנראו לארוס ודו"ק. ואחר שזכיתי ליישב דברי רבינו נלפענ"ד להדיא ראיה לרבינו מהא דאמרו בנדרים דף ס"ח דבי ר"י תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורס' שאביה ובעל' מפירין נדריה וכו' ורבה האי דתנא דבי ר"י מאי עביד ליה מבעי' לי' לומר שהבעל מפר דברים שבינו לבינה ולשטת הפוסקים דפסקי כהך דספרי א"כ לימא בין איש לאשתו בין אב לבתו צריך להך דדרש בספרי דמקיש אב לבעל דמה בעל אינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה אף אב כן וע"כ דבאמת לא מסתבר לומר כן דההיקש יעקור פשטא דקרא והנה הפריש' דעתו דלפמ"ש הפוסקים דקי"ל כהך דספרי האב א"י להפר רק נדרי עינוי נפש ולא בינו לבינה והט"ז סי' רל"ז ס"ק מ"ח השיג ע"ז דאין היקש למחצ' ויכול להפר האב אף דברים שבינו לבינה ולפמ"ש באמת לפי טעם הפריש' שנתן בזה ל"ש אין היקש למחצ' כל דל"ש הסבר' אבל גוף הדברים לא נהירא לפענ"ד דבאמת פשטות הכתוב משמע דבאב יכול להפר כל נדריה רק דהיקש בא לגרע כח האב עכ"פ דיו לאוקמ' שוה בשוה לבעל ולא לגרוע כחו. אך לפענ"ד נרא' ראיה ברורה לכאור' כפריש' מהך דאמר דמבעי' ליה לרבא הך דתנא דבי ר"י לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה ומשמע דוקא בעל ולא האב אבל אחר העיון א"א לומר כן דכיון דמוכח דברים שבינו לבינה מהך דכתיב בין איש לאשתו והיינו בינו לבינה ה"ה מה דכתיב בין אב לבתו מורה על בינו לבינה וא"צ כלל להקיש דפשטות הלשון הכי משמע וכמו לתנא דבי ר"י דתרתי יליף מינה וז"ב. ובאמת שאף שנדחקתי לשיטת הט"ז אבל פשטות לשון הש"ס דאמר דבין איש לאשתו אתי להורות דבעל מיפר נדרים שבינו לבינה משמע דהאב אינו מיפר וכשיטת הפריש' וכן אמרו בדף ע"ט ע"ב מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה. ובזה נלפענ"ד ראיה לשיטת רבינו שדחה הך דספרי דלהספרי קשה כיון דמקיש אב לבעל ומצד הסברא היה האב מיפר כל הנדרים א"כ די עכ"פ שהאב יהי' כמו הבעל דיהי' מיפר דברים שבינו לבינה ואמאי אמרו מלמד שבעל מיפר נדרים שבינו לבינה וע"כ דלא קי"ל כהך דספרי וא"כ גבי אב פשיטא דמיפר דהא מיפר כל נדרים ולא אצטריך קרא רק דבעל מצי מיפר נדרים שבינו לבינה דה"א דוקא עינוי נפש לבד. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש הכ"מ פי"ב מנדרים דמהך דנדרים דף ע"ט שאמרו בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינ' ולמה מביא בין אב לבתו וע"כ להורות דהוקשו ולפמ"ש יקשה דא"כ למה האב אינו מיפר נדרים שבינו לבינה ונימא דהרי"ז בא ללמד ונמצא למד כדאמרו בפסחים דף כ"ה דרוצח ונערה המאורס' שוים וה"ה בזה וע"כ דהאב באמת מיפר כל נדרים וא"כ ההיקש להיפך דהבעל עכ"פ מצי מיפר נדרים שבינו לבינה כמו דבין אב לבתו בודאי מורה על בינו לבינה דודאי יכול להפר א"כ לזה מקיש הבעל להאב דעכ"פ אותן נדרים יכול להפר אבל האב עדיף מהבעל ודו"ק היטב כי מובטחני שרבינו הגדול יגן עלי בצדקתו דמתריצנא דבריו בקושטא ת"ל ודו"ק:

שוב מצאתי בחידושי רשב"א בנדרים ס"ז בהך דבעל מיפר נדרים שבינו לבינה דה"ה אב דמיפר נדרים שבינו לבינה ובאמת שזה מבואר כהט"ז אבל פשטות לשון הש"ס מורה כפרישה וכמ"ש והט"ז כתב שכ"כ ברא"ש וכוון לדברי הרא"ש בדף ע"ט ע"ב. אבל לפענ"ד צ"ע קצת בדברי הרא"ש בדף ע"ח שכתב ויליף אב מבעל לנדרי עינוי נפש משמע דוקא לנדרי עינוי נפש בלבד:

שוב ראיתי בתוס' ישנים בדף ס"ח שם שכתב דבין אב לבתו אתי לומר שיפר האב דברים שבינו לבין בתו דסד"א דאפי' מכל דבר כיון דאינו מפרש באב שום דבר שהוא מיפר קמ"ל דברים שבינו לבין בתו דוקא ודברים מעינוי נפש עכ"ל ויש קצת חסרון בדברים אבל הדברים מבוארים דפשטות הקרא הוא מורה כהרמב"ם ורק דמצד ההיקש שולל דא"י להפר ולפ"ז בש"ס דלא אמרו רק מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה משמע כהרמב"ם דאל"כ היה לו ללמדינו דהבעל א"י להפר דברים אחרים כ"א עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכמ"ש ודו"ק:

וראיתי בשעה"מ פי"ב מנדרים שהקש' לדעת הפוסקים דלא כרמב"ם דא"כ היאך פריך הש"ס אימא אב מיפר לחודיה דא"כ יקשה למה לי קרא דאם היו תהיה לאיש דמקיש קודמי הויה שניה להויה הראשונ' דהאב מיפר דהא גם כשיש הארוס אב מיפר לחודי' וע"כ כדעת הרמב"ם דאב מיפר כל הנדרים וא"כ זהו ההבדל כשהוא במקום ארוס א"י להפר רק נדרי עינוי נפש משא"כ קודם הויה ראשונ' ושניה שנתרוקן לו לבדו מיפר כל דבר. ובאמת שהיא קושיא גדולה. אבל מ"ש דלהרמב"ם ניחא לפמ"ש גם להרמב"ם קשה דכל שס"ד דאב מיפר לחודי' שוב מסתבר דמיפר גם כשהוא במקום ארוס כל נדרים דלא קליש הפרתו. אך נרא' די"ל כיון דיש ארוס וא"כ אם קיים הארוס מוקם גם להס"ד כמבואר בר"ן שם א"כ הוה כנודרת ע"ד שניהם ושוב קליש הפרתו ולא יהי' יכול האב להפר רק עינוי נפש בלבד ולכך אצטריך קרא דהיו תהי' לאיש להורות דמקיש קודמי הויה שניה דשם יכול להפר אף כל הנדרים וע' ביו"ד סי' רט"ז ס"ז ובסי' רכ"ח דאם נשבע שלא ילוה בלי רשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם דמותר להלוות ברשות אחד מהם ולפ"ז כיון דס"ד דאב מיפר בלבד רק שאם הארוס קיים יכול לקיים הנדד א"כ כיון דזו נדרה ע"ד שניהם וע"ד אחד מהם בלבד א"כ כ"ז שהוא חי א"י להפר האב שאר נדרים וכן לשיטת שאר הפוסקים בנדרי עינוי נפש ובינו לבינה אצטריך שפיר קרא דה"א דלא יוכל להפר לבדו כיון דהיא תלוי ברשות הארוס ג"כ דדלמא יקיים אבל כשמת פשיטא דפקע רשות הארוס ופשיטא דזו לא תלתה הנדר אף לאחר מיתת הארוס וכמ"ש הרשב"א שם ולכך שפיר אצטריך קרא דאם היו תהי' לאיש דא"ל דהשתא במקום ארוס מיפר לבד דה"א דבחי הארוס ולא קיים הנדר בודאי יכול להפר בלבד דגם בעודו חי תלתה ברשות האב בלבד וכמ"ש הש"ך סי' רט"ז ס"ק כ"ב ומכ"ש בזה דאב בודאי יש לו יותר כח מהארוס כדס"ד דאב מיפר לבדו אבל כשמת הארוס נחוש דלמא אי הי' קיים הוה מקיים הנדר בפירוש והיה אומר שבדעתו היה לקיים ואפ"ה יכול להפר וא"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף:

והנה במ"ש למעל' בענין רובא דתלוי במעשה נלפענ"ד ליישב מה שהקש' אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י בהך דכתב הר"ן דאם נסתפק לנו אם הביצה היא מהנולדים מזכרים או מארעא דתלינן ברוב דהוה מזכרים ואמאי לא נימא דהוה רוב התלוי במעשה כמו דאמרי' לענין רוב התלוי במעשה. והשבתי בתכ"ד דלק"מ דכל הטעם דלא אמרי' רובא דתלוי במעש' הוא משום דאמרי' שמא לא נעשה מעשה הרבעה א"כ זה כשאנו דנין על אותה הבהמ' הפרטית ואמרי' דרוב מתעברות ע"ז שייך לומר דהוה רובא דתלוי במעש' אבל כשאנו דנין אם הנולדים בכלל הוא מן הזכרים או מארעא בזה ל"ש לומר דהוה רובא דתלוי במעש' דאטו אין מרביעין בעולם והלא באמת הרוב מרביעין ואטו אנן דנין על המעש' אם נעשה בפרטי הזה אנו דנין אם זה הפרטי בא מהרוב או מהמיעוט דספנא מארעא והרי זה נודע בבירור דרוב מרביעין וז"ב כשמש ולפמ"ש למעל' בביאור הדברים דרובא דתלוי במעשה יתיישב טפי ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף