שואל ומשיב/ה/לז

שואל ומשיב ‏ ה לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן לז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג מוה' מאיר ליב גלאז כ"ץ חתן ש"ב הרב הה"ג אבד"ק ברעזאן.

מכתבו לנכון הגיעני. והנה אם כי טרדו' רבות סביב שתו עלי בכ"ז מפני כי אביך הנגיד נ"י ביקש מאוד להשיבך מפני הכבוד למען הלהיב לבבך ברשפי אש אהבת התור' וגם למען כבוד חותנך שארי הרב המאה"ג מו"ה נ"ה אבד"ק ברעזאן ני' אמרתי להשיבך בקצרה אם רב או מעט כפי שתעל' מצודתי היום. הנה נסתפקת באחד שנדר ואסר על עצמו איזה דבר בתורת נדר אך בתנאי שלא יחול הנדר רק לאחר שלשים והנה בתוך הזמן נפל ספק בלבו אם אמר בתחל' שלא יחול הנדר רק לאחר שלשים או לאחר כ"ט יום וע"ז נסתפק מעלתו אם חל עליו הנדר תיכף ביום כ"ט או לא מי אמרינן בכה"ג אוקמא אחזק' וכמו שלא חל עליו הנדר מקודם קודם כ"ט כן לא יחול עליו ביום כ"ט או דלמא כיון דביום ל' יאסר עליו בודאי ל"ש לומר אוקמא אחזקתו דעכ"פ ביום ל' חל עליו הנדר בודאי ובפרט לפמ"ש הר"ן בנדרים דף צ' ע"ב דמותר לשאול על הנדר בתוך הזמן אף שעדיין לא חל עליו משום דזמן ממילא קאתי א"כ כיון דבודאי יאסר עליו ביום ל' מוקמינן אחזקה ע"כ תורף שאלתך וע"ז הארכתי ע"ד הפלפול. והנה לכאורה רציתי לומר דדבר זה מבואר בש"ס קידושין דף ע"ט בפלוגתא דרב ושמואל בקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דמוקי לה דקדשה בהאי יומא דמשלם שיתא דרב סבר הרי היא בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ושמואל אמר השתא היא דאייתי סימנים והיינו דלרב כיון דהשתא בוגרת אמרינן דזמן ממילא קאתי ומדהשת' בוגרת בצפרא נמי בוגרת ואף דשם תלוי במעשה שצריכה שתביא סימנים מכל מקום כיון דהסימנים גם כן עומדת להביא ביום הלז ואינו תלוי במעשה שתעשה רק כי כן הוסד בטבע היצירה שבמלאת לה ימי נערה תביא סימנים א"כ לא נקראת נערה ועוד דל"ש חזקה דאינה מחוסרת מעשה רק זמן וזמן ממילא קאתי ושמואל סבר השתא היא דאייתי סימנים היינו כל דתלוי במעשה אף שהמעשה ממילא בטבע היצירה מ"מ כיון דאפשר שלא תביא הסימנים שפיר נקרא מחוסר מעשה ולא הורע החזקה ורב ס"ל כיון דגם הסימנים אינו במעשה בני אדם רק שכן הוא הטבע שביום זה תביא הסימנים לא מקרי מחוסר מעשה משא"כ בתוך ששה אינו בטבע שתביא הסימנים שפיר נקרא מחוסר מעשה ולכך אמרו שם אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא היא דבגרה והא דפריך ממקוה לשמואל הוא משום דמקוה בודאי מחוסר מעשה ואפ"ה טמא למפרע וגם לרב הו"מ למפרך כמ"ש התוס' שם ד"ה ושמואל וכן הא דפריך מחומץ ג"כ מחוסר מעשה ויש להאריך שם בסוגיא ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרב כמבואר בטור וש"ע אהע"ז סי' ל"ז ס"ה א"כ אמרינן דכל שהזמן ממילא קאתי ל"ש לאוקמא אחזקה דנערות אבל באמת משם אין ראיה דש"ה דכל שהחזקה עשויה להשתנות היום ההוא וע' בתוס' שם ע"ב ד"ה מי לא מקרי חזקה וכמ"ש הר"ן וכן קיי"ל ביו"ד סי' ר"א על מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין דל"ש להעמידה על חזקתה וא"כ אין ראיה משם ע"ז. אמנם לכאורה יש ראיה מהא דכתב ה"ה פ"ב מאישות הי"ט בשם הרמב"ן דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינו בגמרא דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות ועיין מלמ"ל שם ששיכל ידיו לפרש פירוש חדש דכפי פשיטו דעכשיו היא בספק זה ק"ל דלא עלה על דעת לומר שגדולה היא והביאה סימנים ודלמא קטנה היא ושומא בעלמא נינהו וע"כ פירש בדרך אחר ותמה על המהרח"ש שהבין הדברים ככתבם ובאמת שפירוש המלמ"ל תמוה כמ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ואו ולפמ"ש י"ל כיון דהביאה סימנים שוב ל"ש לומר דמחוסר מעשה דהמעשה נולד לפנינו רק דתאמר דשומא הוא וע"ז שפיר י"ל כיון דזמן ממילא קאתי ואין כאן חזקת קטנות כלל וא"כ שוב י"ל דמחזקינן לה בגדולה ודו"ק. אבל לפי"ז שוב יקשה דא"כ יפול כל חזקת קטנות דהא הזמן ממילא קאתי וא"ל דשם מחוסר מעשה דצריכה להביא סימנים דא"כ מה הקשו התוס' ביבמות דף ס"ט גבי ספק בן ט' דלמה לא נעמידנו בחזקת קטנות כמו שהיה מקודם וע"ש תירוצם דמיירי דהשתא דאתי לפנינו ודאי בן ט' וכמה כרכורים כרכר בזה המהרי"ט בסי' י"א וסי' מ"א ונ"א לבאר דברי התוס' בתירוצם דדוקא כיון שהשתא הוא בן ט' לפנינו הוא דחזקת קטנות לא חשוב חזקה אבל כל שהוא ספק בן ט' מחזקינן בחזקת קטן והא שם הוא אינו מחוסר מעשה סימנים דבן ט' ובן שמנה ופחות שווים הם רק דבן ט' ביאתו ביאה א"כ ל"ש לאוקמא אחזקה דזמן ממילא קאתי וע"כ דכ"ז שאיכא לאוקמא בחזקת קטן מחזקינן אף שהזמן ממילא קאתי וז"ב לדעתי ולפענ"ד היא ראיה ברורה שאין עליה תשובה וגם מה דמוקמינן להאשה בחזקת טהרה אף בסמוך לווסתה ולא נימא כיון דזמן ממילא קאתי וא"כ בווסת התלוי בימים כל שהוא סמוך לווסתה נחזיקה בטמאה דזמן ממילא קאתי ובאמת דאם נימא דבסמוך לווסתה ל"ש חזקת טהרה היה מיושבים דברי התוס' ביבמות דף ס"ב דכתבו דסמוך לווסתה דאוריית' דדרשא דוזהרתם שיפרשו סמוך לווסתן היא מה"ת ובאמת שהוא תמוה כיון דווסתות דרבנן איך אפשר בסמוך לווסתה דתהיה דאוריית' ולפמ"ש א"ש דבשלמא בווסת עצמו שפיר אמרי' דיש לה חזקת טהרה ואמרי' דלא נטמאה כל שעבר זמן ווסת אבל בסמוך לווסת ל"ש חזקת טהרה דכיון דבזמן ווסת יש לחוש שתראה וזמן ממילא קאתי א"כ ל"ש חזקת טהרה אבל כל שעבר זמן ווסת ל"ש לומר דזמן ממילא קאתי דע"ז גופא אנו דנין ואמרי' דגם באותו זמן לא ראתה דיש לה חזקת טהרה אבל סמוך לווסת שפיר חיישי' שמא היא שעת ווסתה ממש ובאותה שעה אתרע חזקת טהרה שלה וכעין זה כ' בשו"ת נוב"י בחלק יו"ד סי' נ"ה אבל באמת כל הפוסקים כתבו דגם סמוך לווסת' היא מדרבנן וע' בב"י דו"ד סי' קפ"ז וע"כ דל"ש האי סברא ובגוף קושית הקדמונים הנ"ל הרבה כתבתי בחידושי להלכו' נדה:

וכעת נ"ל בפשיטו' דבשלמ' כשעבר זמן ווסת ולא הרגיש' כיון דחזק דמים בהרגש' א"כ אתרע לה החזק' ושפיר מחזקינן לה בחזק' טהרה אבל סמוך לווסת חיישי' שמא תראה ושמא תרגיש ודו"ק וע"כ דלא אמרי' כן וכמ"ש המהרי"ט לענין חזקת קטנו' דדוקא כשהוא בן ט' לפנינו אז לא מחזקי' אותו בחזק' קטנו' משא"כ כשהוא ספק בן ט' ע"ש [ובחידושי אמרתי ראיה להמהרי"ט מהא דאמרו בנדה דף ט' הא ליכא וכו'] וע' תוס' גיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א שהקשו דכיון דילפינן מנדה דע"א נאמן באיסורין א"כ אפי' אתחזיק איסורא נמי וי"ל כיון דהיא בחזקת שתהא רואה כל ז' וכשעבר שבעה היא טהור' ממילא ע"ש ואם איתא הא מ"מ אתחזיק ריעות' שהוא איסור הבא בזמן נדתה וזמן ממילא קאתי וע"כ דליתא לסברא זו:

והנה לכאור' רציתי להביא ראיה מהא דלא גזרו על שבות בה"ש ומטעם דמוקמינן בחזק' שהוא יום ע"ש עדיין והא גם זמן ממילא קאתי ואפ"ה מוקמינן אחזק' ופקחתי עיני וראיתי בדברי מעלתו שגם הוא הרגיש בזה וחילק דש"ה שאותו זמן של ביה"ש אנו מסופקים אם הוא חול או שבת ואם נימא דהוא ע"ש ל"ש לומר דזמן שבת ממילא יבא דאותו זמן שיהי' שבת יהי' זמן אחר אבל אותו זמן דביה"ש לעולם לא יהי' שבת בו וכן בנדרים כה"ג אם היינו מסופקים אם היום כ"ט או למ"ד שפיר מוקמי' אחזק' אבל כאן שאנו מסופקים אם פרט שפתיו לאחר כ"ט או לאחר למ"ד בזה ל"ש לאוקמא על החזק' דיום למ"ד ודאי אסור והזמן ודאי קאתי. והנה לכאור' היטב בעיני חלוקך אשר צעיר לימים ידע להבחין בסבר' דקה כזו אבל בכ"ז א"כ נפל כל סברת דזמן ממילא קאתי בבירא והרי כל חילך הוא ממ"ש הר"ן בדף צ' דיכול להתיר הנדר קודם שיחול משום דזמן ממילא קאתי וע' מלמ"ל פ"ד מאישו' ה"ז דכ' דקטן שקידש לאחר שיגדיל דל"מ דשלבל"ע משום דזמן ממילא קאתי וא"כ הרי אותו עת אינו העת שהוא כעת ואפ"ה לא מקרי דבר שלבל"ע אף שבודאי אותו הזמן לא נברא עדן וה"ה הכא דכ"ז שאנו מסופקים אם כוון ללמ"ד או לכ"ט ל"ש לומר דחל הנדר רק משום דזמן ממילא קאתי וא"כ ה"ה ביה"ש מהראוי הי' לאסור דכיון דאח"כ ודאי יאסור וע"כ דלא מחזיקין עדיין במה שיהי' לעתיד אף דבודאי יהי' כן אח"כ וכמו שהבאתי מכמה מקומו' שמוכח כן ועיין בקידושין דף ס"ג ע"ב ד"ה בני שכתבו דאף באיכא שערו' לא סמכי' על שנים כ"א בריבוי שערו' או באתחזיק גדול לפנינו ע"ש הרי דלא אמרינן דנחזיקו בחזקת גדול דזמן ממילא קאתי וגם הרמב"ן שמחמיר וכפי הפירוש שפירשתי בדבריו היינו רק שמטילין אותו לחומר' ולא אמרי' דהחזק' דקטנו' אינה חזקה כלל דהא הזמן ממילא קאתי וע"כ דכל כמה דאיכ' לספוקי אם כבר הגיע הזמן מספקינן ולא אתרע החזק' קטנו' וה"ה בזה וע' בשו"ת הר"ן סי' נ' והובא בב"י סי' רכ"ח וע"ש בט"ז ס"ק כ"ה דמשם יש ג"כ ראיה לזה ודו"ק היטב שם דאל"כ עכ"פ בה"ש של שבת מהראוי הי' להחמיר בזה ודו"ק:

שבתי וראיתי דבגוף הראיה מהא דל"ג על שבות ביה"ש והרי ע"כ משום דאוקמא אחזק' לפענ"ד אין ראיה דהרי אמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש ולפ"ז כיון שלא גזרו עליו וא"כ ל"ש לומר כלל דכיון דזמן ממילא קאתי א"כ ל"ש לאוקמ' אחזקתי' דהא כיון דהשבו' דדבריהם לא גזרו עליו ביה"ש כלל א"כ לא חל כלל איסור שבות בה"ש רק בשבת ודאי ובזה מדוקדק מה דאמר דל"ג על שבות ביה"ש ולא אמר כיון דספק דרבנן היא לקולא רק דלא גזרו עליו ביה"ש כלל ולא התחיל עליו האיסור כלל וז"ב:

ובזה נראה מה שנסתפק המ"א בסי' שמ"ב אם בבה"ש דמ"ש אם אסור שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא ולפמ"ש א"ש דכיון דחז"ל לא גזרו שבות שלהם על בה"ש ממילא גם ביה"ש דמ"ש לא גזרו כלל וז"ב לדעתי. ובזה יש ליישב קושי' התוס' בשבת דף ל"ד בד"ה שניהם שהקשו דבהניח עירובו בה"ש ל"ש חזקת עירוב ואף לר"י ל"מ דהא בעי שיהי' חזקת עירוב. ולפמ"ש י"ל דגם כאן מקרי חזקת עירוב דביה"ש אמרי' דזמן ממילא קאתי וא"כ בודאי יש בו חזקת עירוב וז"ב. אבל כ"ז לפלפול אבל גוף הדין ברור ונכון דל"ש כאן זמן ממיל' קאתי ובכה"ג אוקמא אחזק' שהי' לו מכבר:

והנה במ"ש דלרבי דלא גזרו על שבות א"כ אין כאן חלות האיסור כלל ואף במ"ש מותר דלא כמג"א. אחר העיון נתיישבתי בדבר כיון דלא הותר שבות רק לצורך מצוה או בשעת הדחק וכמ"ש רבינו בפכ"ד משבת הלכה יו"ד וא"כ עכ"פ האיסור נהוג ונגזר גם ביה"ש רק דלדבר מצוה התירו וא"כ שוב י"ל דבמ"ש דהוה אפוקי יומא שפיר אסור דל"ש לומר דלא גזרו כלל דהא רק לדבר מצוה ולשעת הדחק שרי. איברא דבאמת י"ל דרבי עצמו ס"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש ואין כאן חלות איסור כלל אבל אנן בדידן דבאמת הרי רבנן פליגי עליה וע' בתוס' עירובין דף ל"ד וא"כ לזה עשה הרמב"ם פשר דרק לצורך מצוה מותר וע' בה"ה שנדחק דמנ"ל להרמב"ם דרק משום מצוה התירו ולפמ"ש א"ש. ובזה י"ל דהא דכ' הרע"ב בעירובין פ"ג גבי נתנו במגדל דר"א סובר דבשבותים גזרו היינו דוקא לדידן דדוקא לדבר מצוה קיי"ל כרבי ולכך לא התירו רק שבות אחד ולא בשני שבותין אבל אם נימא דלא גזרו על שבות כלל כרבי מ"ל שבות אחד או שנים כל שהוא משום שבות לא גזרו. ובזה מיושב מה שהקש' בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' כ"ו מהא דמוקי גבי נתנו באילן כרבי והא שם יש שני שבותין כמ"ש רש"י שם ולפמ"ש א"ש דשם לרבי בעצמו ל"ש לחלק בין שבות אחד לשני שבותין ועכ"פ המג"א שפיר נסתפק לדידן דלא קיי"ל כרבי רק לדבר מצוה וכמ"ש. ובזה יש ליישב קושי' התוספת שבת בסי' ש"ז מדברי התוס' עירובין דף ל"ד שכתבו דאף בביה"ש דמ"ש התירו לרבי שבות ביה"ש וכן הקש' מרש"י בשבת דף ח' ולפמ"ש א"ש דלרבי בעצמו דלא גזרו כלל בודאי אף במ"ש לא גזרו והמג"א כ' לדידן ודו"ק היטב כי הוא דבר נפלא ת"ל:

והנה במה דכתבתי לעיל דקיי"ל כרב דהרי היא בוגרת לפנינו ומזה למדתי לנ"ד. הנה מצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ח שנסתפק בזה דכיון דבאיסור' קיי"ל כרב ובממון קי"ל כשמואל א"כ במקום דיש נ"מ לענין ממון ולענין איסור א"כ היכא נעביד דהיאך נעשה בממון כשמואל הא לענין הפלוגת' דהוה איסור הלכה כרב והוה תרתי דסתרי וע"ש שהביא לשון הריטב"א דלכך פסק הש"ס הלכתא כשמואל אף דקיי"ל כרב באיסורי משום דכאן יש ממון הקידושין ע"ש שהוכיח מזה דכל שיש נ"מ לענין ממון ואיסור אין הלכה כרב ע"ש וכן מצאתי בעצמו' יוסף דף ע"ט בקידושין שהאריך בכלל הלז ובמחכ"ת לא ראו דברי הרא"ש ב"ק פ"ד גבי ווסתות דאף דהלכה כשמואל בדיני מ"מ כיון שגוף הפלוגת' הי' לענין איסור ובזה הלכה כרב אף דאיכא נ"מ לענין ממון מ"מ אחר גוף הפלוגתא אנו הולכין ומעתה גם כאן כיון דגוף הפלוגת' הוא לענין איסור פשיט' דהלכה כרב וזה כוונת הריטב"א כיון דבאותו פלוגתא גופא איכא נ"מ לענין כסף קידושין שוב לית הלכה כרב ולכך הוצרך לפסוק כן וז"ב ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף