שואל ומשיב/ד/ג/כו

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן כו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן חריף ושנון נ"י.

והנה מדברי הרז"ה והר"ן בפ"ב דכתובות גבי הזמה בשטר מבואר דבד"מ ג"כ צריך הזמה אמנם מצאתי בנוב"י שם שנדחק בזה וע"כ דבריי מעטים ועיין בסי' ע"ג שהגאון הספרדי תמה בזה והוא הודה במקצת לזה ועיין בתוס' סנהדרין דף ט' שכתבו דהיכא דתלוי זה בזה ויודע שא"א להיות זה בלי זה ל"ש לומר שלא רצו להעיד ע"ז ע"ש ובזה יתיישב הרבה קושיות של הנוב"י שם. אמנם בגוף קושית הגאון מוהרע"א ז"ל לא ידעתי מקום כלל דע"כ לא הקשו התוס' אלא בב"ג דשם לא מקיימין כאשר זמם כלל שאין עושין אותו ב"ג וב"ח ולכך הוצרכו לדחוק אבל אם נימא דכל עדים זוממין לוקין ואינם משלמין א"כ ע"כ דהתורה אמרה שבזה שלוקין הוה כאשר זמם דאל"כ למה ילקו וע"כ כיון דבכל התורה לוקה ואינו משלם גם בממון התורה אמרה דעדים זוממין יענשו במלקות וא"כ מה בכך שאינו מתקיים כאשר זמם הא נדון בחמורה ואף דאם לא התרו היה מתקיים בממון היינו משום שא"א לחייב מלקות שהוא עונש הגוף בלי התראה כמ"ש ר"א וכפירש"י אבל לא שייך לומר דכאשר זמם קאי ע"ז דהרי באמת כל שהי' העדים זוממין מותרין לא אמרה תורה שישלמו רק שיתחייבו ממון. ובלא"ה נראה דמקרי שפיר עדות שאילה"ז דגוף עדות באמת יכולין להזים ולא יתרו בו ואז יתחייבו העדים לשלם ממון ובשלמא בעידי נערה המאורסה שפיר כתבו התוס' דהוה עדות שאילה"ז דשם קאי אם העדים התרו בנערה וא"כ כל שהתרו הי' צריכין העדים להיות נהרג עכשיו שלא התרו הו"ל עדות שאילה"ז אבל כאן הוה העדות עדות שאתה יכול להזימה וכאן שלא יתרו בהעדים הניזומין א"כ גוף העדות יכול להתקיים כאשר זמם וז"ב מאד מאד. והנה בהא דאמרו בכתובות דף ל"ב והרי חובל בחבירו דממונא משלם מלקי לא לקי וכ"ת ה"מ היכא דלא אתרו ביה וכו' והאמר ר"א הכהו הכאה שאין בו שוה פרוטה לוקה טעמא דהכהו הכאה שאין בו שו"פ הא בשו"פ ממונא משלם מלקי לא לקי ושמעתי קושיא בשם הגאון מוה' וואלף האבד"ק פשעווארסק ברישא זצ"ל שאמר לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ד"ה עידי שהקשו דיכולין לומר לחייב הבעל ממון קאתינא כיון שלא התרו בהן דעידי זוממין לא בעו התראה וכדאמרו בסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו למ"ד חבר א"צ התראה וכתבו דכל דתלוי זה בזה ידעו העדים זה ולא שייך לומר דלא באו לחייבו מיתה אבל התם אפשר דלא ידעו שהיתה חבירה ולפ"ז גם כאן משכחת לה הא דהכהו הכאה שאין בה שו"פ כגון שהיה חבר ולא התרו בו וא"כ דוקא כשאין בו שו"פ הוא דחייבים דלא שייך לומר דלא באו לחייבו מלקות רק ממון דהא אין בו שו"פ אבל בהכהו הכאה שיש בו שו"פ שוב הוה לענין מלקות עדות שאילה"ז דיכולין לומר לחייבו ממון באנו. כן הגיד לי אחד מתלמידיו מה ששמע מפיו והשבתי תיכף דלק"מ דמלבד דיש לומר דלהס"ד דלא ידענו דגלי קרא בחובל בחבירו דממונא משלם וא"כ ע"כ הוה ס"ל להש"ס בס"ד דממון חמור ממלקות דאל"כ מה"ת דיתחייב ממון ולפ"ז לא שייך עדות שאילה"ז דכל הטעם דאולי ישקרו כל שאינם מתייראים מהזמה וכמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח' וכן נראה בב"ק דף ע"ה ע"ש וא"כ כאן לא שייך דיהי' עדות שאילה"ז דיכולין להתנצל שרצו לחייב ממון וא"כ גם הם יתחייבו ממון והרי ממון חמור להס"ד מיהו יש לדחות דלעולם ממון קיל ורק דחס רחמנא על ממונו של נחבל כעין שכתבו התוס' ע"א שם ד"ה ואי ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. אך העיקר בישוב הקושיא דהנה באמת צריך ביאור הא דאמרו בסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וקשה טובא הא בעי שיגמר הדין וא"כ צ"ב מה הי' הגמר דין בב"ד אם יצא הפס"ד שחייבת מיתה וע"כ שרצו לחייבה מיתה וא"כ לא יכלו להתנצל שלא ידעו שהיא חבירה דא"כ למה לא שאלו הב"ד אם התריתם בה וגם הא לא נגמר דינה למיתה וא"כ היאך יכולין להתנצל שלא ידעו. אך זה אינו דשם הם העידו שזינתה ומה שצריך חקירה ודרישה הוא על גוף העדות לא מה שרצו לחייב ואם הב"ד ידעו שהיא חבירה יכולין לחייבה מיתה אף שהם לא העידו ע"ז וא"כ שוב יוכלו להתנצל דהם לא ידעו שהיא חבירה ועכ"פ לא הוה פס"ד בטעות דעכ"פ העדות הוא אמת שזינתה ונאסרה על בעלה וגם בהך דסנהדרין דף ט' ג"כ העדות הוא על שני דברים ועכ"פ יכולים להתנצל שהם לא רצו לחייב רק ממון אבל כאן שיש דין מחולק דבהתרו חייב מלקות ואם לא התרו חייב ממון א"כ צריך הב"ד לשאול אותם אם התרו בו או לא וא"כ ע"כ שהעידו שהיה חבר ושוב לא יוכלו להתנצל וגם היה הפסק בטעות דאינו חייב רק אחת או מלקות או ממון וכל שפסקו שחייב מלקות והם לא ידעו שהוא חבר וא"כ צריך לשלם ממון ושוב הוה הפסק בטעות ולא נגמר דינו עדיין ופטורים העדים זוממין וז"ב כשמש

והנה בהא דנחלקו אי הכחשה תחלת הזמה לפענ"ד הי' נראה לי ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם דהזמה והכחשה ביחד לא הוה הזמה וכבר כתבתי בתשובה אחת שבשיטה מקובצת בכתובות דף כ' נמצא מחלוקת הקדמונים בזה דהנה בהא דפריך הש"ס במכות דף ה' אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי לא תהרג והש"ס מסיק בקשיא ומה קושיא דלמא מיירי שהמזימים הכחישו גם זה שזה לא הרג והיה הכחשה עם הזמה וא"כ לאח"כ שהזימו גם לשאר עדים א"כ הרי הי' מקודם הכחשה קודם הזמה ולכך הכת הראשונה נהרגת משא"כ כת השניה והאחרונות שכבר נתכחשו וע"כ דלא מקרי הזמה כל שהוכחשו ג"כ וא"כ לא היה הזמה כלל וזו ראיה נפלאה. הן אמת דיש לומר דבאמת הוה הכחשה והזמה ביחד רק דהש"ס מקשה דאם אסטטית היא זו והיינו שמשקרים במה שהזימו א"כ שוב גם כת הראשונה לא נהרגים דאמרינן דמשקרים וגם לפירוש שמביא הרי"ף דמיירי שכל כת עדים המזימים לכל כת וכת כת וכת בפ"ע וא"כ לא הוה הכחשה תחלת הזמה. מיהו יש לומר דאם הי' בתחלה גם הכחשה ע"כ דמכחישים הכת הראשונה לכל הכיתות שהעידו ועדיין קשה וגם מ"ש דאם אסטטית היא זו אף שהי' הכחשה והזמה לגבי אחרונות מכל מקום גם כת הראשונה מהראוי לומר שבשקר הוזמו לפענ"ד לכאורה אינו קושיא כ"כ דאטו ברור הדבר רק שמספק פוטר ר"י דלמא הם משקרים והוא פוטר כל העדים בין המעידים בין כת המזימין ואני אמרתי בטעם הדבר כיון דחידוש הוא מה שחדשה תורה דמה חזית ולכך כל שיש ריעותא פוטר ר"י לשתי הכתות וא"כ עכ"פ לכת הראשונה שפיר יש לומר כיון דהתורה האמינה להמזימין שפיר נהרגין משא"כ השניים והאחרונות וע"כ כשיטת הרמב"ם ובפרט לפירוש הרי"ף דאסטטית היא דהיינו שרוצים לצבע את כל העולם וע"כ אנו חוששין להם ולכך יש לומר דהראשונה שפיר נהרגת משא"כ האחרונה וע"כ כשיטת הרמב"ם ועיין בכנסת יחזקאל סוף הספר סי' ק"ג מ"ש נ"מ בין פירש"י ובין פירוש הרי"ף ע"ש כי הוא דחוק. איברא דבגוף הדבר שרבנן חולקין קשה לי הא הרבה פוסקים ס"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ועיין בחו"מ סי' כ"ח וסי' ל"ג בט"ז וש"ך וקשה הא גם כאן שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא.

אבל באמת לק"מ דאם נימא דהם לא העידו בגוף הדבר רק שהם היו עם המעידים א"כ מה שייך כאן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא לא העידו כלל על גוף הדבר ומה אכפת להם אם העדים אחרים מעידים על המעשה אבל אם נימא דהם מעידים על גוף הדבר שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וא"כ שפיר פריך הש"ס אי איסטטית היא זו דע"כ לא מיירי שמעידים על גוף הדבר דא"כ שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכמ"ש ודו"ק. ובזה יש לי לומר החילוק שבין שתי הפירושים דלרש"י דאמרינן דעידי סרה הם זה לא שייך אם אינם מעידין על גוף העדות ולא שייך אסטטית בכה"ג משא"כ להרי"ף דפירש שרוצים לצבע דם נקי והיינו שאינם מעידים על גוף הדבר רק שרוצים לצבע כל המעידים. ובזה יש ליישב מה שהתוס' מביאים פירוש הרי"ף ועיין בכנס"י שם

והנה מדי דברי זכור אזכור מה דאמרתי ראיה דבממון חייב כאשר עשה דהרי אמרו בכתובות דף ל"ב דלעולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי ואי ממונא לקולא הקשו בתוס' דא"כ אתגורי אתגר וכתבו דחס רחמנא על ממונו של נחבל והקשה המהרש"א דא"כ לר"י נמי קשה דהוא ס"ל דמלקי לקי ואי ממונא לקולא אתגורי אתגר ואני תמה על המהרש"א דהוא הקשה על קושית התוס' דלא הקשו לר"י ואני מקשה גם לפי התירוץ יקשה בע"ז דמשלם יקשה דאי ממונא לקולא אתגורי אתגר וכאן לא שייך דחס רחמנא דהרי לא הפסידו רק שרצה להפסידו וכן קשה לעולא מע"ז אי ממונא לקולא וכן הקשה בפני יהושיע ולפי שיטת הפוסקים דבממון כאשר עשה ג"כ חייב ל"ק דבזה שייך לומר דחס רחמנא על ממונו של זה ולא שייך לחלק בין אם עשה לכאשר זמם דמשפט אחד לכלכם כדאמרו לענין התראה וז"ב ועיין שיטה מקובצת דפירש הא דאמרו ואי ממונא לקולא שכן לא עשה מעשה היינו דדוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף בממון הוא כן ע"ש בשם הרשב"א ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה וכי אתגורי אתגר וכל שלא עשה לא שייך דחס רחמנא על ממונו של זה ומיהו בשיטה יש שם תירוצים אחרים על קושית התוס' דאתגר אתגר ולכך ל"ק. והנה הפ"י הקשה בהא דאמרו בב"מ דף ס"א ע"ב מ"ט דר"י והקשה דלימא בשביל דקסבר כל ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם וכאן יש מלקות בשביל לאוי דריבית ולכך א"י בדיינים וכתב דכל מלקות דהוא בשביל ממון הוה כמו גזל ומשלם ואינו לוקה ע"ש וכפי הנראה הסברא דבממון חס רחמנא על ממונו של זה ומה תועלת יגיע לזה במה שילקה זה. איברא דבריבית לא שייך זה דבאמת לא שייך דחסה רחמנא על ממונו של זה דהרי הוא מדעתא דנפשיה עבד ובלב שלם נתן ואפ"ה התורה אסרתו ולא שייך זאת וצ"ע. אך לפענ"ד המלקות והממון לא באו כאחת דהמלקות באה בשביל שעת ההלואה ומשעת שומא הוא עובר והממון נתחייב בעת שנתן לו ולא אתו כאחת ואף דחיוב המלקות נמשך גם אח"כ כשנותנו לו מכל מקום כיון דבעת השומא בידו לקרוע השטר וא"כ שוב לא מקרי באו כאחת וצ"ע בזה ובתשובה אחרת הארכתי דזה תלוי במה שנחלקו בטור חו"מ סי' שנ"א וע"ש בש"ך ובשעה"מ פ"ב מגניבה

והנה לכאורה צ"ב היאך שייך שילקה כלל על ריבית הא הוה התראת ספק ועיין מכות ט"ז דמבואר שם דבזה נחלקו ר"י ור"ל ולר"ל לא שייך בלאו הניתק לעשה מלקות דכל שיכול לנתק הלאו הוה התראת ספק וההתראה היא בשעה שעובר על אזהרתו ואפילו אם לא נגמר הדבר עדיין ומיהו לר"י לשיטתו יש לומר דשייך מלקות דהוא ס"ל דשמה התראה. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו לאו משום דאמרו להו קומו אהדורו מכלל דת"ק ס"ל דלאו בני אהדורי נינהו והיינו דכיון דבני אהדורי נינהו ושוב הו"ל התראת ספק ואנן קי"ל דלא שייך התראה וע' לח"מ פ"א מק"פ ופ"ה משבועות ופט"ז מסנהדרין והדברים עתיקים. ובזה מיושב היטב מה דאמרו מהו קום עשה לקרוע שטרא ותמהו התוס' דא"כ כ"ע ס"ל כר"י ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י לשיטתו דס"ל התראת ספק שמי' התראה וא"כ ע"כ משום דניתק לעשה והתורה לא חייבה מלקות כל ששייך תשלומין וכמ"ש הפ"י. ובזה מיושב קושית הפ"י דהרמב"ם פוטר גם הערב והעדים בשביל דהוה ניתק לעשה ותמה הפ"י דהא העדים אין בידם לקיים וכן הערב ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שניתק לעשה שוב הוה ליה התראת ספק ושמא יקרע השטר ולא יתקיים השומא וכל שאינו בידו בודאי התראת ספק לא שמי' התראה ודו"ק היטב כי קצרתי כי אני כותב בשנת תרי"ד כ"ב חשוון ואנחנו עודנו בצרה ד' ירחם עלינו במהרה למען כבוד שמו וע"כ כתבתי כאשר יצא מלבי ולא סדרים למו ודו"ק ועיין בפ"ה משבועות ה"ב. ובגוף קושית הפ"י שהקשה דנימא טעמא דר"י משום דאינו לוקה ומשלם לפענ"ד ל"ק דא"כ עכ"פ כשהריבית הוא בעין לימא דברשותא דמרא קיימא כמו בבא במחתרת דאמר רבא האלקים אמר רב אפילו איתנהו בעינייהו ולא הוא ע"ש בסנהדרין ע"ב. אמנם לכאורה יש לומר דל"ד דשאני התם דבא במחתרת אבל כאן באמת הלוה נתן מדעתו וא"כ לא שייך לומר דברשותא דמרי' הוא דהא באמת קנה המעות וא"כ ניהו דהתורה אמרה דחייב להחזיר אבל כל שלוקה אינו משלם. אך נראה כיון דבאמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ועיין תמורה דף ה' דאמרו דבריבית קצוצה הוא דפליגי וא"כ לפ"ז שוב לא קנה המעות ושוב לא שייך לומר דלוקה ואינו משלם. איברא דלפמ"ש המהרי"ט דכל דלא יקיים כוונת התורה וב"כ וב"כ עבר על מצות התורה לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"כ הרי בשעת שומא עבר על כוונת התורה. אך זה אינו דמכל מקום כל דניתן להשבון הו"ל לאו הניתק לעשה ושייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ובזה יש ליישב קושית התוס' על רבא דסבר כאן כר"י ובב"ק אמר דאזהר רחמנא לי' ולבריה לא אזהר ומשמע דס"ל כר"א. ולפמ"ש י"ל דבאמת להשבון בודאי לא ניתן ומכל מקום כיון דל"ק לכך אזהר רחמנא שישיב דל"ק הריבית ולכך ברי' ל"צ להחזיר ודו"ק היטב. ובזה יש לומר דזה שיטת הרמב"ן דחייב לצאת ידי שמים אף לר"י דלמורא ניתן והיינו לצאת ידי שמים משום דבאמת לר"י לוקה ואינו משלם רק דכאן כל דל"ק שוב לא שייך לוקה ואינו משלם אבל כל דהתורה רבתה דלא ניתן להשבון משמע דקנה ושוב לוקה ואינו משלם ולפ"ז לצאת ידי שמים שפיר חייב דכל קלבד"מ לצאת ידי שמים חייב ודו"ק ויש ליישב בזה קושית התוס' על הריב"ן דלפ"ז במקום דאין לוקין כמו אם לא התרו אף דח"מ שוגגין ג"כ פטורין מכל מקום כל דלא עביד החומרא חייב לצאת ידי שמים אבל כל דאתרו בו פטור דעביד החומרא ועיין קצה"ח ר"ס כ"ח ודו"ק כי קצרתי ומצאתי במח"א הלכות מלוה סי' ב' שהרגיש ג"כ בסברא זו שכתבתי אם קונה הריבית כל שהוא בעין ע"ש ונהניתי עד מאד.

והנה בש"ק פרשת בשלח תרי"ד הי' אצלי בחור אחד חריף ושנון כמר אברהם ממאהליב והקשה אותי בהא דיליף ר"ל בריש מכות ע"ב דלכך אין אומרים שיגלה תחתיו משום דכתיב ונס אל אחת מהערים הוא ולא זוממין וע"ז הקשה דהא אמרינן לעיל ועשיתם לו ולא לזרעו וא"כ ה"ה בגלות דאם התלמיד גלה מגלין רבו עמו כדאמרו שם דף יו"ד וא"כ שייך לומר לו ולא לרבו ולישיבתו. והנה באמת לק"מ דלפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' הנ"ל דיכולין לומר דלא ידעו מזה רק היכא דאי אפשר זה בלי זה א"כ לענין שיגלה רבו יכולים לומר אנו לא ידענו שזה יש לו רב ולא רצינו רק שיגלה זה לבדו וא"כ ממילא לא יצטרך הרב לגלות וממילא גם רב או תלמידו לא יצטרך לגלות ומיהו אינו מוכרח דמה דמגלין הרב אינו בשביל עונש רק כי היכא דיהיה לו חיות וא"כ כאן דצריכים גלות יצטרכו גם רבם לגלות אבל באמת קושיא של הבל הוא דאיך שייך שיצטרך רבם לגלות דבשלמא כשקרה לו שוגג שהרג התורה חסה עליו ואמרה דמגלין רבו ותלמידו כי היכא שיחי' אבל הזוממין שבמזיד עשו מעשה רשע איך שייך שיגלו רבם עמם הכי בשביל שפשעו הם יצטרך רבם לגלות וז"פ וברור וגם אם לא הי' להם רב וגם לזה שרצו לחייב גלות לא הי' לו רב א"כ ממילא יצטרך לגלות אבל בב"ג שפיר דרשו לו ולא לזרעו דהא אף שלא הי' לו בנים באותו שעה יפסול לעולם וכי בסריס וזקן מיירי קרא וא"כ ממילא יפסלו זרעם לעולם וזה לא אמרה תורה וגם יפסלו מתרומה ומפדיון הבן וכדומה וזה לא אמרה תורה שיעשו לעדים דבר שאולי לא הי' קרה לזה שרצו להזים פה"ב וכדומה ועיין בריטב"א ריש מכות וז"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף