שואל ומשיב/ד/ג/כז

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן כז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

מה שהקשה בנדרים דף פ"ג בהא דאמר ר"נ לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא ונתגרשה יכולה להנות מלקט שכחה ופאה ופירשו הרשב"א והר"ן דמבעל ג"כ אסורה להנות לאחר שנתגרשה ולזה הקשה דא"כ אמאי א"י להפר דהרי אזלינן בתר שעת אמירת הנדר דעדיין ברשות הבעל כמבואר בדף פ"ח בפלוגתא דר"ע ור"י והר"ן מזכירו כאן ולפענ"ד נראה דל"ק דגם ר"ע מודה כאן דכאן כ"ז שהיא לא נתגרשה אין הבעל בכלל בריות וע"כ מה שמיפר הוא רק לאחר שתתגרש ושוב איננה ברשותו. ובלא"ה הא באמת אינו עינוי נפש דיכולה להנות בלקט רק דכ"ז שהיא תחת בעלה מקרי עינוי נפש אבל אח"כ לא מקרי עינוי נפש וממנ"פ לא מצי מיפר ובלא"ה לא ידעתי מי הגיד לו דא"י להפר דלמא מאי דקתני א"י להפר היינו שא"צ להפר כמו שפירש"י והיינו משום דכ"ז שהיא תחת בעלה אינו בכלל בריות ולא אכפת לי' דמתזנא מיני' ובאמת אם ירצה להפר בשביל שלאחר הגירושין הוא בכלל מצי מיפר וכן נראה מהרא"ש שהרי כתב בהדיא דמצי מיפר מהשתא ומה שהקשה הוא דבמשנה קתני דא"י להפר ל"ק דהרא"ש מפרש כפירש"י ואדרבא ע"כ מוכרח כפירש"י דאל"כ יקשה אמאי לא יפר שמא יגרשנה ויחזור וישאנה כדאמר ר"י בן נורי שמא יגרשה ויחזירנה ואז נאסר הבעל ואי אפשר לה להזהר שלא תהנה מן הבעל במקצת ותכשל וע"כ דבאמת מצי להפר רק שא"צ להפר ודו"ק כי קצרתי. והנה בהא דפריך הש"ס מנטולה אני מן היהודים ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות אמאי צריך להפר חלקו כמו שגרסו הר"ן והרא"ש וקשה טובא אמאו לא פריך טפי דבאמת התוס' ישנים הקשה דאיך חל האיסור על היהודים בעודה א"א הא אין אחע"א וכתבו דחל בכולל דבעל ולפ"ז אם אין הבעל בכלל בריות יקשה איך חל על היהודים כלל והיא קושיא גדולה ואף דחל על הבעל לכשיגרש הא אז חל בכלל דיהודים וכיון דעל היהודים לא חל דלא שייך בכולל דבעל וא"כ ממילא אין הבעל בכלל ולא שייך כולל והיא קושיא נפלאה. והנראה לי בזה דלכאורה צ"ב קושית התוס' ישנים דהא על עצמה יכולה לאסור אף דבר שלבל"ע ומתכוונה לאסור על אחר הגירושין ואדם אוסר על עצמו אף בדבר שלבל"ע וצ"ל דהתוס' מפרשים דאמרה הנאת תשמישי על העולם וכמ"ש הטור סי' רל"ד וא"כ אסרה על אחרים וזה הוה דבר שלבל"ע וא"כ לפמ"ש הב"י דיש לפרש להיפך דאסרה על עצמה תשמיש העולם א"כ לא הי' יכול להקשות דאמאי חל וכמ"ש ולכך לא מקשה רק דלמה צריך להפר דהא עליו לא נאסרה כלל ודוק. ובזה מיושב קושית הא"מ ח"ב סי' י"ד דלר"ל דאיסור הבא ע"י עצמו לא שייך כולל איך חל בנטולה מן היהודים דהו"ל איסור הבא ע"י עצמו ולפמ"ש י"ל דהוא יפרש דאסרה על עצמה ובכה"ג אסרה על עצמה אף בלי כולל וכמ"ש ודו"ק ובלא"ה יש לומר דבאמת סברת ר"ל דבאיסור הבא מעצמו לא שייך כולל יש לומר דהנה הוא בא לבטל ע"י איסור שבדה מלבו ואסר על עצמו איסור תורה ובכה"ג לא אלים אמירתו לבטל מצות התורה וכמ"ש בתמורה דף כ"ה בבכור דאמר עליו שעם יציאתו יהי' קדוש לעולה דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ועיין רש"י שם ובזה יש ליישב קושית התוס' ממוקדשין דמוקדשין שאני דכבר נתקדש ובעת קדושתו לא בטל מצות ד' וגם קושית א"מ מיושב דגם שם לא מבטלת מצות ודו"ק. והנה דרך אגב אכתוב מה דק"ל בהא דאמר גבי נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים וקשה כיון דמיפר חלקו שוב הוה נדר שבטל מקצתו בטל כלו ולמה תהא אסורה על כל היהודים ואף דבהפרת בעל מבואר בסי' רכ"ט דלא שייך לומר הפר מקצתו הפר כלו מ"מ קשה לפי מה דקיי"ל בסי' רל"ה ס"א בהג"ה דאם הפר קצתו לא מופר כלל א"כ כאן שנדרה נטולה אני מן היהודים א"כ הדירה עצמה מכל היהודים והוא לא היפר רק מקצתו ואינו מופר כלל וא"ל דהוה כשני נדרים דהדירה עצמה מהבעל ומהיהודים ובפרט מהיהודים בלא"ה נאסרה כעת ובשני נדרים הוה הופר מקצתו כמבואר שם דזה אינו דבאמת לא חל כלל על אחרים רק ע"י כולל דבעל א"כ ע"כ נדר אחד הוא ואמאי הפר מקצתו כלל והוא קושיא גדולה והנראה לי בזה דהנה בספר קול יעקב הובא בשעה"מ פי"ב מנדרים נסתפק במי שהקדיש שתי בהמות ואחת מהם בע"מ אי שייך בזה נדר שהותר מקצתו דהא על בע"מ לא חל כלל ע"ש ולפ"ז גם בהפרה מקצתו יש לומר ג"כ הך סברא דבאמת על הבעל לא חל כלל הנדר דמשועבדת ליה ואף דקונמות מפקיע מידי שעבוד הא אלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל ובכה"ג לא מקרי חלות להנדר ולכך יכול להפר לעצמו דכל שמפר לעצמו נתברר למפרע דע"ז לא נדרה ולא הי' חלות לנדרה כלל. אבל אחר העיון זה אינו דא"כ כל שלא חל הנדר כלל והיה נדר טעות על הבעל שוב יתבטל נדרה דהא אינו חל על דבר שלבל"ע וכולל דבעל ל"ש דהא ע"כ שעל הבעל לא חל הנדר וע"כ צ"ל דמכל מקום יש חלות להנדר רק שהבעל יש לו כח להפר וא"כ שוב יקשה למה יהיה מיפר להבעל ולאחרים אסורה דכל שלא הופר כלו לא הופר גם לו. אך יש לומר כיון דבאמת על אחרים לא חל הנדר דהו"ל דבר שלא בל"ע רק דחל בכולל דבעל וא"כ איך יהיה הטפל חמור מן העיקר דאיך נימא דלא יהיה מועיל הפרה על שלו כיון דלאחרים אינו מיפר הא עיקר הנדר של אחרים בא מכח נדר שלו וכל שאתה אומר שעל שלו יכול להפר מהראוי הי' שיהי' אחרים בטל ג"כ רק שכבר היה לו חלות אם לא הי' מפר אבל עכ"פ אינו גורר בזה נדר שלו שלא יהיה יכול להפר חלקו וז"ב ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שמקשין העולם בהא דאמרו דלמשנה אחרונה בטמאה אני לך מותרת לבעלה והקשה הר"ן דאיך יכולין ב"ד להפקיע איסור תורה דמצד הדין נאמנת לומר טמאה אני לך וא"כ איסור שבה להיכן הלך וכתב דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה והקשו דלפ"ז מה נעשה באם תאמר נטולה אני מן היהודים וטמאה אני לך דאז אם נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה שוב לא יוכל להפר דאינו בעלה ולפמ"ש יש לומר דבזה באמת לא חל נדרה כלל דהו"ל דבר שלבל"ע וכולל דבעל ל"ש בזה דלבעל בלא"ה נאסרת דהא טמאה היא לו וא"כ לא חל הנדר כלל וא"כ לפי דבריה שאמרה טמאה אני לך אין מקום חלות לנדרה ושוב א"צ התרה כלל לנדרה ושוב יוכלו חז"ל להפקיע קידושיה ושוב מותרת וא"ל דכל שהיא מותרת לבעלה שוב חל נדרה דזה אינו דעכ"פ לפי דבריה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שוב לא חל נדרה. אמנם אחר העיון זה אינו דהא עדיין תוכל לומר שמתחלה נדרה מהיהודים ואח"כ נטמאת שאז כבר חל נדרה בכולל דאז לא היתה אסורה על בעלה וא"כ שוב תוכל להפקיע עצמה מבעלה ובזה הן נסתר מחמתו מה שראיתי בספר שו"ת ת"צ סי' ל"ו שחידש גם כן ליישב הקושיא דכיון דלא חל נדרה כל שנטמאה א"כ שוב מפסדת כתובתה דלא שייך לומר דמוכח דתשמיש קשה לה דהא לא תאסר כלל ואם כן שוב מפסדת כתובתה ובזה ל"ש החשש שמא עיניה נתנה באחר ובחידושי לנדרי' הקשיתי עליו ולפמ"ש הדבר תמוה בלא"ה דאכתי תוכל לומר שנדרה מקודם ואח"כ נטמאת ושוב אינה מפסדת כתובתה דתשמיש קשה לה ולפענ"ד נראה בזה דבר נחמד דבאמת צריך להבין בהא דתני דלמשנה ראשונה יוצאת ונוטלת כתובה בטמאה אני לך ולמשנה אחרונה חשו שמא עיניה נתנה באחר ואמאי יוצאת כלל והא מבואר בב"ש סי' קי"ז ס"ק ח' דבזינתה מותר להיות עמה ביחד אף בלי עדים וא"צ לגרשה דלא חיישינן שמא יבא עליה דמאוסה בעיניו וא"כ איך קתני דיוצאת דמשמע בע"כ והא א"צ לגרשה וגם איך שייך לחוש שמא עיניה נתנה באחר דהא אינו ברור לה שיגרשה ויקח אחרת לתשמיש וא"כ יהיה כלימת עולם על ראשה וחפצה לא תשיג והיא קושיא גדולה וכמדומה שכבר עמדתי ע"ז בתשובה. אך נראה לפי מה דמוקי הש"ס דטמאה אני לך מיירי באונס ובאשת כהן א"כ יש לומר דאינה מזוהמת ובאמת להס"ד דמיירי באשת ישראל באמת הו"מ לאקשויי ובלא"ה אקשי' שפיר אבל לפי המסקנא באשת כהן שפיר צריכה לצאת דחיישינן שמא יבא עלי' דלא שייך דמזוהמת בעיניו דהא טוענת שאנוסה היא ומה הו"ל למעבד וז"ב ולפ"ז נראה לי דבטענת טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים שפיר יכול להפר דכיון דתשמיש הוה דברים שבינו לבינה כמבואר בנדרים דף פ"ב אם כן יכול להפר דיאמר דרוצה להשהותה עכ"פ בלי גירושין וא"כ כשלא נדרה יכול לשהותה דמצד טמאה אני לך למשנה אחרונה אינה נאמנת רק דלא יוכל להפר דממנ"פ שוב אסורה משום טמאה אני לך דזה אינו דעכ"פ להשהותה בודאי מותר דאין אנו מאמינים לו כלל וא"כ שוב יוכל להפר דאף שיאסר לשמש עמה עכ"פ יוכל להיות עמה אבל מחמת נדרה ניחוש שמא יבא עליה באיסור הנדר וא"כ שוב הוה דברים שבינו לבינה ואף שנאסרת בתשמיש מכל מקום יכול להפר דבעלה הוא וא"כ שפיר אף בטמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים מכל מקום יכול לדור עמה וכיון שיכול להפר שוב מותר לשמש עמה דעל טמאה אני לך שוב הפקיעו הקדושין וכל שכבר הפר לה שוב אף שנפקעו הקדושין אח"כ מכל מקום הנדר כבר מופר וז"ב ודוק היטב כי הוא חריף

אחר שכתבתי כ"ז האיר ד' עיני ומצאתי בר"ן דף פ"ב ע"ב גבי מיפר למתענה שהקשה קושיתי דאמאי תהא אסורה על אחרים כל שמפר לחלקו שוב מיפר גם לאחרים ומחלק דדוקא נדרי עינוי נפש שייך מתוך שמיפר לגבי עינוי נפש דמשום לתא דידה הוא לכך כל דמיפר מה שעינוי גבה הוא מיפר גם מה שאינו עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה כל מה דגבי הוא שייך מיפר ולא מה שאינו שייך לגביה ע"ש וכ"כ הרא"ש שם ובאמת שלכאורה מבואר כן בדף פ"ב בהא דמוכיח הש"ס דתשמיש המטה מדברים שבינו לבינה הוא דאל"כ אמאי תהא נטולה מן היהודים והא יכול להפר אף לאחרים ולכאורה תימה דבאמת בנטולה אני מן היהודים לא מקרי עינוי נפש כלל שהרי לכך למשנה ראשונה נוטלת כתובה דמוכח דתשמיש קשה לה ואם כן שוב אינו מקרי עינוי נפש. אך זה אינו דכיון דלמשנה אחרונה לא מאמינים לה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומשקרת א"כ שוב הוה עינוי נפש ולפ"ז דלמא לכך חלקו יכול להפר דהוא אינו מאמינה והוה עינוי נפש אבל לאחרים למה לא תהי' נאמנת דתשמיש קשה לה ולא הוה עינוי נפש והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דהש"ס מוכיח דאם מקרי עינוי נפש אם א"י להפר לאחרים שוב אינו מופר גם לעצמה לשמואל וכמ"ש ודוק היטב.

וגם לפמ"ש הש"ך בסי' רל"ד ס"ק ע"ז דלר"י דקי"ל כוותי' כל שאין בידו להפר לשאינו מתענה מה שמתענה מועיל הפרתו ע"ש שהביא כן בשם הרא"ש ור"ן א"כ גם כאן יש לומר דאם הי' תשמיש עינוי נפש א"כ ממילא מופר על הכל דכל שתהיה מותרת לשמש דהיינו לאחר מיתתו וגירושיו שוב יהיה עינוי נפש אף שכעת אינה מצטערת עליהם אבל מכח דברים שבינו לבינה לא שייך בזה וז"ב מאד וא"ל דתשמיש אף שקשה לה מכל מקום מקרי עינוי נפש וכמו בנדרה מדבר שרע לה דלפמ"ש הט"ז סקי"א כל שרע בעיני' באמת מצד שאינה חפיצה בו באמת לא נקרא עינוי נפש ואף להש"ך י"ל דבתשמיש מודה ודוק. והנה בגוף הענין דפלפלו בש"ס אי בעל בכלל בריות נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרו כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת והקדמונים נחלקו בזה אי באמת זהו טעמו של קרא דלכך הבעל מיפר לפי שע"ד נודרת או דלמא טעמו דקרא לא נודע כלל דגזירת הכתוב היא ורק דלכך נודרת ע"ד בעלה לפי שיודעת שיכול להפר ועיין שו"ת מהרי"ט סי' ד' בראשונות ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה שנסתפקו בש"ס אם בעל בכלל בריות דהיא באמת נדרה ע"ד בריות בכלל וגם הבעל בכלל ולכך א"י להפר דכל דחזינן שלא נדרה על דעתו דהרי נדרה שלא להנות ממנו והרי זהו גופא הוה הנאה שיפר לה הנדר שעינוי לה וגם הרי ידעה שהבעל לא ירצה שתהיה אסורה להנות ממנו ומכל העולם ותצטרך לקבץ לקט שכחה וא"כ ע"כ לא נדרה על דעתו וא"כ לכך א"י להפר או דלמא דבאמת בעל לאו בכלל בריות הוא וא"כ לא נדרה ממנו וסברה דמאחרים לא אכפת לי' ואם לא ירצה באמת יפר לה וז"ב ולפ"ז נראה לי דלאחר שנתגרשה בודאי בעל בכלל בריות הוא דבאמת הלשון כולל כל הבריות ובעלה ג"כ בריה הוא רק שלא אפשר שתהי' כוונתה על עת שלא נתגרשה דא"כ לא נדרה על דעתו כלל אבל לאחר מכאן הוה בכלל בריות ובזה יש ליישב קושית הר"ן דאיך הוה אח"כ בכלל בריות הא עיקר אזלינן בתר חלות הנדר כמו בנודר מיורדי הים דתלו לה בירושלמי בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל וא"כ ממילא מי שלא היה בכלל יורדי הים בעת ההיא לא הוה בכלל נדר אף שנעשה אח"כ מיורדי הים ע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש אתי שפיר דאטו לא הוה בכלל בריות בעת ההיא רק שאמרינן דמכל מקום לא נדרה על דעתו דלא הי' בדעתה לדור מהנאתו אבל אחר שנתגרשה הרי הבעל ג"כ בכלל לשון הנדר שבאמת הבעל הוא בכלל הבריות והנה לכאורה נראה לי דאם נימא דלאחר שנתגרשה אסורה גם בבעל אם כן בכה"ג לפענ"ד כל שהבעל מיפר הוה מופר לכל דבאמת כל נדר שהותר מקצתו הותר כלו רק בהפרת בעל ואב לא אמרינן הכי ומטעם דבעל מכאן ולהבא מיפר ומיגז גייז וכבר חל הנדר וכמבואר סי' רכ"ט וא"כ לפ"ז נראה לי דזה דוקא באם הי' חלות הנדר על הבעל תיכף אבל כאן דבאמת כ"ז שהבעל לא גירשה לא חל הנדר ואימתי יחול לאחר שיגרשה וא"כ כל שמפר לה כעת שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אז מופר הנדר מעיקרו ואין מקום להנדר לחול כלל ושוב יוכל להפר לכל הבריות דבזה שוב הוה נדר שהותר מקצתו הותר כלו דהא לא חל הנדר כלל וז"ב כשמש. ובזה נראה לי להבין כוונת הש"ס דזהו שחידש ר"נ לעולם בעל לאו בכלל בריות ואם כן לכך א"י להפר משום שיכולה להנות בלקט שכחה ופיאה דאל"כ הי' מיפר עינוי נפש דיליה ושוב הי' מופר לכל כיון דלאחר שנתגרשה יכולה להנות בלקט שכחה ופיאה ושוב אינו עינוי נפש כלל ומעתה הא דקאמר דא"י להפר היינו דלאחרים אינו מועיל הפרתו דאף דכעת היא עוד תחת בעלה דאזלינן בתר שעת הנדר וכאשר הקשה מעלתו ולפמ"ש אתי שפיר דממ"נ א"י להפר דכעת לא נדרה ע"ד הבעל וא"כ אף שמיפר לעצמו שמא יגרשנה ויחזור וישאנה מכל מקום אינו מיפר רק לעצמו מה תאמר דהא כל שמיפר לעצמו שוב הוה נדר שהותר מקצתו דז"א דכיון דהוא א"י להפר רק לאחר שנתגרשה ואז שוב אינו עינוי נפש דיכולה להנות מלקט שכחה ופאה וא"כ א"י להפר רק מחמת נדרים שבינו לבינה וזה אינו מופר רק לעצמו ולא לאחרים וז"ב ונכון ולפ"ז לעצמו באמת יוכל להפר אך נראה דלא יוכל להפר דהרי באמת לא חל הנדר עדיין ואף דבעל מיפר אף באם לא חל עדיין הא מפרש הטעם בנדרים דף פ"ח משום דמיפר מחשבות ערומים והיינו אף במה שהוא רק במחשבה מפר ועיין סי' רנ"ח סי"ז ולפ"ז כאן דבעל לאו בכלל בריות הוא א"כ כעת אף במחשבה לא הי' על הבעל ואיך יוכל להפר ואם כן מיושב היטב קושית מעלתו בטוב טעם דממ"נ א"י להפר וגם לפמ"ש בסי' רל"ד סכ"ח בהג"ה דדוקא בתלוי בזמן לחוד אבל בתלוי במעשה לא מצי מפר כאן תלוי במעשה הגירושין ואף לפמ"ש הש"ך ס"ק מ"ה שם לחלוק ע"ז הא גם לדבריו כאן לאחר שנתגרשה לא יהיה עינוי נפש וגם בינו לבינה לא יהי' אח"כ דמי יאמר לו שיחזור וישאנה וא"כ תוכל להנות מלקט שכחה ופאה ואף דכעת הוה מדברים שבינו לבינה הא עכ"פ לא גרע מאם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ולא בינה לבינה דודאי לא יכול להפר ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הר"ן הנ"ל דלכך חל על לאחר שנתגרשה אף דכעת לאו בכלל בריות דבאמת כל עיקר דלאו בכלל בריות הוא רק לשלול דלא הי' במחשבתם כעת רק על בריות ועל בעלה לא כוונה בעת הזאת דכעת אינו נקרא בריות אבל בעת שיהיה נקרא בריות הרי היא נדרה מהבריות וא"כ לכך לא יוכל להפר ממ"נ ולכך אסורה ובזה ממילא מיושב מה שהקשה בספר שמלת בנימין בסי' רי"ז סעיף ל"ה בהא דסתם שם המחבר דכל שכעת אינו בכלל יורדי הים אף שאח"כ יהיה בכלל לא חל הנדר וא"כ לפי זה גם בנדרה שלא תהנה מהבריות מהראוי שאף לאחר שנתגרשה תהי' מותרת בבעל ובש"ע סי' רל"ד סעיף ס"ה סתם המחבר כהר"ן דחל הנדר לאחר שתתגרש ומטעם שכתב הר"ן דלא קי"ל כהירושלמי בזה וא"כ פסקיו סותרין זא"ז והניח בקושיא. ובאמת שהוא תימה רבה אבל לפענ"ד דהמחבר יישב קושית הר"ן כמ"ש וא"כ שוב אין לחלוק על הירושלמי. עוד נראה לי דבר נכון דלכך בעל לאו בכלל בריות הוא דהנה היא נדרה קונם שלא אהנה מהבריות ולפ"ז מהבעל אף שהוא בכלל בריות מכל מקום הא כיון דהוא צריך ליתן לה מזונות אינה נהנית מיניה ובחובה קא שקלית ומצאתי במחנה אפרים הלכות גביית חוב סי' ג' שכתב דבלוה שאסר הנאתו על המלוה הב"ח מותר ליקח ממנו דאין לוקח בשביל הנאה רק בחוביה קא שקיל ואינו נהנה ממנו כלל וא"כ לכך לא נאסרה מהבעל דאינו בכלל בריות דמהבריות היא נהנית ומדידיה בחובא קא שקלית והו"ל כאלו לקחה בדמים ולפ"ז לאחר שנתגרשה דאז אינו מחויב לה מזונות שוב היא נהנית ממנו ואסורה ואז שוב תוכל להנות מלקט שכחה ופיאה ולכך לא מצי מפר דעלי' לא חל הנדר כלל ובזה מיושב היטב כל הקושיות וגם קושית הר"ן דלכך חל הנדר אח"כ דבאמת גם עכשיו בכלל בריות הוא רק שהיא בחובה קא שקלית ולא נהנית ממנו וז"ב כשמש ומיושב פסקי הש"ע ודוק היטב כי הוא חריף. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה גבי נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא משמשתו ותהא אסורה לכל העולם והקשיתי למעלה דלמה לא פריך הש"ס דאם בעל לאו בכלל בריות היאך חל כלל על אחרים הא באמת אין איסור חל על איסור ורק ע"י כולל דבעל וכל שהבעל אינו בכלל אמאי חל כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הי' מקום לומר דחל על לאחר שיגרשנה דאז תהיה מותרת לכל העולם וחל בכולל. אך ז"א דא"כ דכוונה רק לאחר שיגרשנה אמאי צריך להפר חלקו מיהו עדיין יש מקום לומר דלכך צריך הפרה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו ולפ"ז שוב כל הנדר מופר וכמ"ש דכיון דבעודה תחתיו לא חל הנדר. ומעתה זהו דמקשה הש"ס דאם בעל לאו בכלל בריות נדרי עינוי נפש הן ויפר לכל העולם וכמ"ש ודוק היטב ויש לי להאריך בכ"ז ואין הזמן מסכים כעת והנה מצאתי בספר ברכי יוסף שהיה אצלי איזה ימים והשקפתי בסי' רל"ד ביו"ד שהביא בשם הרדב"ז בנדרה לעלות לא"י הו"ל נדרי עינוי נפש שאם תלך אין לו מי שישמשנו והכנה"ג כתב ע"ז נדרי עינוי נפש מקרי מה שהוא לה עינוי נפש אבל דברים שהם עינוי נפש לו ולא לה לא מקרי עינוי נפש ע"ש והבר"י שם כתב דדברי הכנה"ג נכונים וכדמוכח מש"ס ופוסקים ולפענ"ד צ"ע דהיאך רוצה הש"ס לומר דתשמיש המטה מקרי עינוי נפש והביא ע"ז מהך דנטולה אני מן היהודים דאי אמרת עינוי נפש הוא אמאי תהא נטולה מן היהודים ומאי קושיא והא בעי עינוי נפש לה דוקא ושם מוכח דלה אינו עינוי נפש שהרי אמרינן דתשמיש קשה לה ולמשנה ראשונה נאמנת וע"כ דעינוי נפש מה שלו הוא ג"כ עינוי נפש ובאמת שהבר"י הביא בשם הירושלמי פרק בתרא דנדרים הלכה ב' דנחלקו בזה האמוראים חד אמר מפני שהוא עינוי נפש שלה וחד אמר מפני שהוא עינוי נפש לו הרי דלחד מ"ד גם עינוי נפש שלו יכול להפר

והנה מ"ש למעלה בשם המחנה אפרים דפרעון חוב לא מקרי הנאה מצאתי כעת בהפלאה בכתובות ר"פ המדיר בהא דפריך וכיון דמשועבד לה שכתב ג"כ סברא זו. ודרך אגב אומר במה שראיתי שם שהקשה בהא דקתני דהמדיר את אשתו מלהנות לו יוציא ויתן כתובה לאחר שלשים יום וקשה אם נימא כדס"ד בגיטין דף כ' דגט שכתבו על איסורי הנאה פסול וא"כ קשה היאך יוציא הא האי גט הוה איסורי הנאה אצלה ע"ש וכפי הנראה כוונתו דהא צ"ל שווי שו"פ הגט והרי הדירה בהנאה ואם כן איך תהנה מהגט. והנה קושיתו לק"מ לפענ"ד דהרי באמת הש"ס מקשה כיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה ומשני בא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך א"ה למה לי פרנס במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים דעד שלשים יום לא זילא בה מלתא טפי זילא בה מלתא ולפ"ז כיון דלאחר שלשים יום זילא בה מלתא א"כ שוב משועבד לה ולא מצי לחול וא"כ ע"כ מוכרח לגרשה וא"כ אם לא יוכל לגרשה שוב יתבטל הנדר דהא משועבד לה וא"א לגרשה וא"ל כיון דעכ"פ עד שלשים יום יש לו חלות להנדר א"כ שוב חל גם אח"כ בכולל דזה אינו דכל דמשועבד לה לא מועיל כולל וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק כ"ז ובחבורי שם הארכתי בזה. שכ"כ ג"כ במהרי"ט בראשונות סי' ה' ע"ש וא"כ ע"כ יכול לגרשה דאל"כ אין לו חלות להנדר ובזה יש לומר במ"ש הר"ן ליישב דברי הרמב"ם שהשמיט אוקימתא דהש"ס וכתב סתם המשנה דהמדיר את אשתו לאחר שלשים יום יוציא וע"ז כתב דבאמת יש לומר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד והש"ס אזיל אליבא דת"ק דריב"נ אבל לריב"נ קונמות מפקיעין משעבוד ואף דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ואם כן ה"ה שעבודא דאשה זה אינו דהבעל כיון שבידו להפקיע שעבודא דאשה ע"י שיגרשנה קונמות מפקיע משיעבודא ע"ש ולפ"ז קשה דאם כן איך יכול לגרשה הא יהי' לה הנאה וא"ל דא"כ לא חל הנדר דזה אינו דהא הקונמות מפקיע משעבוד וחל הנדר וא"ל דאלמוהו לשיעבודא דאשה דז"א כיון דאם לא הדירה הי' יכול להפקיע השעבוד ע"י גירושין אם כן שוב חל הקונמות ושוב אסור לגרשה. ובזה יש לומר דלכך לא משני הש"ס דקונמות מפקיע דא"כ יקשה איך יכול לגרשה ועכ"פ המ"ד דס"ל דכתבו על איסור הנאה פסול מה יענה להמשנה אבל לדידן דקי"ל דכתבו על א"ה כשר שוב נוכל לומר דקונמות מפקיע מידי שעבוד. עוד יש לי לומר דיכול לגרשה ויאמר לה על מנת שתחזיר לו את הנייר דמגורשת כמבואר בגיטין דף כ"א ובאהע"ז סי' קמ"ג סי"א וא"כ שוב לא תהנה כלל רק גוף נתינת הגט וזה מותר ודוק

והנה בש"ק ע"פ תרט"ז הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' והקשה על מ"ש בחיבורי יד שאול סי' רל"ד ס"ק נ"ה על הט"ז שם בהא דמסיק קונמות קאמרת וכו' והרי שם מיירי ביקדשו ידי ולדעת הט"ז הוא על כל העולם ואפ"ה אלמוהו רבנן לשעבודי' וע"ז הקשה דהרי מבואר שם ברש"י דבקונם פרטי רק על הבעל מיירי דזה אין לו פדיון והוה כקדושת מזבח ואדרבא מזה ביארתי בחי' הרמב"ם עכ"ל. ואני אומר דאמת שכ"כ רש"י אבל אני הקשיתי על הט"ז והט"ז פירש דמיירי ביקדשו ידי על כל העולם ובאמת בנקה"כ דחה פירושו עיי"ש אבל אני דייקתי דלדעת הט"ז הוא על כל העולם ומ"ש על מ"ש בס"ק מ"ו שם להקשות על ונטולה אני מן היהודים הקשיתי מדברי הרשב"א וע"ז כתבת דהרשב"א שפיר הקשה בבעל שאמר קונם תשמישך עלי אבל כאן הלא על היבמה אין מצוה כמ"ש בשו"ת הרשב"א ויש סמך מש"ס כתובות דס"ד זיל לא מפקדית עכ"ל. ואני אומר כיון דעכ"פ הבעל מקיים המצוה ומלל"נ והיא משועבדת לו שוב א"א לה להיות נודרת קונם תשמישך עלי. ודרך אגב אכתוב מה שהקשה עוד בשבת ה' ב' תוס' ד"ה ריב"נ דכתבו מדנקט טבול יום ולא נקט שני וכו' וע"ז הקשה בזה"ל והוא תמוה דשם דוקא נקט טבול יום דהוא מהדברים המחובר לטומאה ואינו מחובר בט"י כאשר תראה בפ"ב מט"י וברמב"ם פ"ח מטומאת אוכלין עכ"ל ובאמת שקושיא חמורה היא ויגעתי בספרים ולא מצאתי. אמנם בגוף הדבר תמהני דלפ"ז יקשה על הש"ס גופי' בשבת דתלוי לה בפלוגתא דרבנן וריב"ן והרי יש לומר דשאני טבול יום משבת ויגעתי ומצאתי בספר חזון נחום הספרדי על משניות סדר טהרות בפ"ב דט"י משנה ה' שהקשה כן על הש"ס והוסיף עוד דשמואל אמר בהעור והרוטב תאנים שצמקו באיביהם מטמאין טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת הרי דלא דמי שבת לטומאה וע"ז כתב די"ל דכוונת הש"ס היא דלריב"נ ודאי חייב אבל לרבנן יש להסתפק והנה לדבריו תמיהתך יגדל מאד דא"כ בודאי שפיר נקיט הת"ק טבול יום. ומלבד זאת במחכ"ת לא ראה דברי רש"י בשבת דף ק' שכתב דלרבנן הוה לי' כאגוז ע"ג מים וכו' וביותר תמוה דבעירובין דף ע"א מבואר בהדיא דרבנן כרבנן. אמנם בגוף הקושיא לפענ"ד יש לומר דהש"ס שפיר דייק דאם נימא דבכל טומאה הוי חיבור רק בטבול יום לא הוי חיבור א"כ למה אמר ריב"נ שניהם חיבור זל"ז ומשמע דת"ק לא ס"ל דהוי חיבור ואם כוונת ריב"נ הוה ג"כ חיבור הי' לו לומר ריב"נ אומר אף בט"י הוי חיבור כדנקט פ"א מטבול יום משנה א' ב"ש אומרים חיבור בטבול יום ובה"א אינו חיבור וכן במשנה ב' טמאים בטבול יום ואצ"ל בכל הטומאות ע"ש בכל המשניות דמדייק טבול יום דוקא אבל מדנקט ר"י סתמא שניהם מחוברין זל"ז מכלל דת"ק ס"ל דלא הוה חיבור כלל ושפיר דייק הש"ס. שוב ראיתי בתוס' עירובין דף ע"א ד"ה שמן שכתבו דשמן חשוב משקה מדקאמר ריב"נ שניהם מחוברין והוא תימה דלמה דייקי מדר"י ב"נ ולא דייקי מהת"ק דנקט בהדיא טבול יום וכן בתוס' שבת שם ציינו על ריב"נ ולא דייקי מת"ק וע"כ דמהת"ק אין ראיה דיש לומר דדוקא ט"י אבל מריב"נ דייק שפיר. שוב ראיתי ראיה ברורה דאף במה דמוזכר בהנך דטבול יום לאו דוקא טבול יום דהרי בע"ז דף נ"ט אמר כתנאי חביות שניקב בין משוליה ובין מצידיה ונגע בו טבול יום טמא ר"י אומר מפיה ומשוליה טמאה מצדיה טהורה מכאן ומכאן וקשה היאך אמרו דפליגי תנאי ור"פ כר"י ס"ל דלמא שאני טבול יום דקיל וגדולה מזו הרי רש"י כתב דלית הלכתא כר"פ משום דהו"ל כר"י ויחידאה הוא והתוס' דחו דלפעמים פסקינן כיחידאה וגם הרמב"ם פסק כר"פ ובפ"ח מט"א ה"ו פסק כרבנן דר"י וכתב הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס דס"ל לרבינו דטהרות חמירי טפי ואם איתא הא אדרבא טבול יום קיל וע"כ דשם לא נחלקו בטבול יום דוקא רק בסתם אי מצידיה הוה חיבור ודו"ק היטב וצ"ע בתוס' ד"ה מצדי' דמשמע דס"ל דשאני טבול יום דקיל ע"ש ועיין בחידושי ריטב"א בע"ז שם שדעתו ג"כ דאף טבול יום דקיל הוא דאינו חיבור וצ"ע דא"כ מה מייתי כתנאי ובחידושי רמב"ן מבואר כמ"ש הכ"מ ע"ש וצ"ע במה שמביא שם התוספתא דר"י אומר מצדיה תעלה באחד ומאתים והוא תימה לפענ"ד דהא ר"י ס"ל מב"מ לא בטל וצ"ע. והנה בר"ן גבי בי דיגי הובא ביתה יוסף ביו"ד סי' ע"ו כתב דלמה לא יאסר השומן שקבל טעם מהדם וכתב דא"ל דמשקה אינו בולע ממשקה ע"ש. והנה לכאורה זה חדש דמשקה א"י לבלוע ממשקה ולכאורה צ"ע מהך דשמן שצף ע"ג יין דריב"ן אומר דשניהם מחוברים זה ע"ג זה דאלמא דיוכל לבלוע וצ"ע ועיין בתוספתא הובא בר"ש פ"א ממקוואות ממשנה א' לענין שמן שנפל ע"ג יין לענין אם מותר לזרים. והנה בשנת תרט"ז הקשה אותי הרבני המופלג מוה' יצחק היילפרין בדברי התוס' בהמדיר דף ע"א ד"ה ואי אמר שכתבו לחלק בין נדרי עינוי נפש לאינו נדרי עינוי נפש וכתב המהרש"א דהא דמקשה ר' יוסי אדר' יוסי ולא מחלק בין קשט דאינו עינוי נפש וכתב דשם תלה בתשמיש והוה עינוי נפש וע"ז תמה דבנדרים דף פ"ב מבואר דר' יוסי בודאי ס"ל דתשמיש לאו עינוי נפש הוה רק דברים שבינו לבינה והמהרש"א כתב דתשמיש הוה עינוי נפש ולק"מ דגם כוונת התוס' והמהרש"א אינו דוקא עינוי נפש רק ששם מיירי מנזיר מיין דהוה עינוי נפש ואה"נ דגם דברים שבינה לבינו בכלל וכוונת התוס' לחלק בין עינוי נפש וה"ה דברים שבינו לבינה בין סתם נדרים שאינם לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכן כתב הפ"י שם בתוס' מדעתא דנפשיה ואני תמה דהי' לו להפ"י להביא כן מדברי המהרש"א הנ"ל וגם תוס' גופא בד"ה ה"ג ר' יוסי בסוף הדיבור כתבו בהדיא דתשמיש מקרי דברים שבינו לבינה. והנה הרב מוה' אהרן שמואל אסאד שאל אותי בתוך איזה שאלות שהגיע לידי תרט"ז ב' נשא במי שנדר בכתב שכתב נדרו על נייר וחתם שמו אם יש היתר לנדרו כמו בדיבור או דלמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו בגט ואף דבגט צריך כתב והכא ל"צ כתב מכל מקום כיון שיכול לנדור ע"פ וכתב בכתב ע"כ שרצה לחזק הנדר ולא מצי לתשולי.

הנה הדברים פשוטים דיכול לשאול דבאמת נחלקו אי כתב הוה כדיבור מכ"ש דלא אלים מדיבור ותדע דאל"כ בכל הנהו דאמרו דנדרו עד"ר ובסוגיא דנודרת למה לא ידרו בכתב ולא יוכל לשאול ע"ז וע"כ דאין נ"מ בין בכתב בין בע"פ יוכל לשאול על נדרו

והנה ביום ה' וירא תרי"ז עבר עלי הרבני המופלג מוה' צבי הירש מפמאהרין נכד הגאון בעהמ"ח גאון צבי ושאל אותי בהא דאמרו כאן דעל היתירא קנדרא והקשה מהא דבעי בשבועות דף כ"ב בחרצן אי אהיתירא קא משתבע או לא ולק"מ כמו שאמרתי למעלה דכאן ודאי מסתבר דנדרה על התירא דעל איסורא אין בידה כעת דהא האחר לא ירצה לעבור ועכ"פ אין בידה לגמרי משא"כ שם דבידו ומה גם דשם יש לומר דרצה להוסיף עליו איסור שלא יעבור אבל כאן מי ביקש מידה לנדור ע"ז דכעת אסורה ואח"כ גם כן מי יכופה להנשא וע"כ דעל היתירא קנדרה ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ז י"א לספירה הגיעני שאלה במה שנתקבל הרב הגדול מ' יצחק שמעלקיש ני' לאבד"ק זראוונא אמנם בשנת תרי"א ה' ויקרא חתמו רבים מהגבירים דשם בכתב כאשר נתרבה מחלוקת בין אנשי עדתם בענין התמנות רב ומורה ומהם הדורשים טובת קרוביהם שיתמנה לרב ומפני זה יתרבה המחלוקת ויתבטל כל ההכנסות אשר הי' לטובת העיר ויושבי' ע"כ מקבלים עליהם באלה ובשבועה איסור עד"ר בביטוי שפתים בפירוש שחלילה להם למנות לרב ומורה בעדתם איש אשר יהי' לו או לאשתו בעת התמנותו גואלים הקרובים עליהם והם פסולי עדות בש"ב לו ולאשתו וחלילה להעניק אותו מקופת הקהל והן מממון של כל אחד ואחד ואף אוסרים עליו כל הזכיות השייך לו בדירת הקהל ובהכנסות השייכות לרב באיסור קונם והנה כעת חתמו עצמם רבים מן האוסרים על עצמם את הקאנסעס של הרב מוהר"י שמעלקיש אשר אשתו יש לה הרבה קרובים שם וקצת מהבאים אז על החתום לא חתמו עצמם על הקאנסעס שלו ונשאלתי מה משפט קבלת החרם שהכניסו על עצמם. ולפענ"ד נראה כיון דכל עיקר התקנה לא הי' רק שלא ירבה המחלוקת ותתבטל כל ההכנסות שבעיר אשר המה לטובת בני העיר והנה נודע בקהל רב כי עיקר המחלוקת שהיה להם אודות משרת הרבנות שלא רצו לקבל את הקרוב של אחד מהם הי' לבעבור כי השתי משפחות הי' מתגרות זו בזו היינו משפחת אללערהאנד ומשפחת קריס וכיון שכעת עשו שלום ביניהם ונתחתנו זה עם זה אם כן ממילא בטל עיקר הטעם שקבלו עליהם החרם וכל שנתבטל עיקר הטעם שפיר מועיל קבלתם אותו לרב וכבר נודע שבחרמות ונדרים הולכין אחר הענין שבגללן נדר ולא הולכין אחר לשון כמבואר סימן רי"ח ס"א ואף בנודר הולכין אחר אומדנא דמוכח ומכ"ש כאן דגם הלשון אינו לשון כולל ואדרבא כל עיקר הקבלה הי' כדי שלא יתרבה המחלוקת והרי נודע שכל עיקר המחלוקת לא היה רק בשביל אלו שתי המשפחות והרי אדרבא כעת שידעתי בבירור ששתי המשפחות נתרצו אם כן אדרבא כשלא יקבלו להרב הגדול מוהר"י שמעלקיש ני' יתרבה המחלוקת למאד וא"כ מהראוי שיקבלו אותו ותתבטל המחלוקת ואף שיש אחד או שתים המעכבים יחושו לנפשם שלא ירבו מחלוקת בעיר ותתפרד החבילה ומה גם נראה לפענ"ד שעכשיו שנתחדש שהרב הגדול מוהר"י ני' יש לו כל הפעקייטין שצריך כעת הרב ומורה להיות לו עפ"י חקי המלך והמדינה וא"כ עפ"י דת המלך יר"ה זה שיש לו כל הפעקייטין יש לו קדימה לאשר אין לו אף בעיירות קטנות שאין צריך עוד להיות לו הצייגניס בכ"ז אם יש לו ודאי עדיף וכיון שכן א"כ הם אין צריכין לקבלו רק שלא יעכבו אותו וכיון שבעת שקבלו עליהם (מטושטש מאד) ומבלעדי זאת באמת לדבר מצוה אף עד"ר יש לו התרה וא"כ כאן אין לך דבר מצוה גדולה מזו להחזיק ת"ח גדול שיהי' לו מחיה מעט ויוכל להחזיק בלימודו ויורה הוראות וד"מ כמשפט ומה גם שהוא ממשפחתם וקרובים ממש וגם קרובים מצד משפטי התורה כי ת"ח הכל קרוביו ואף ששיטת ר"ת דלדבר מצוה דוקא מצוה ששייכי בגוה הא כאן ודאי שייכי בגוה שיחזיקו קרובם שיהיה לו פרנסה ומה גם כעת שבעוה"ר לומדי התורה ימעטו ובילדי נכרים יספיקו במה שיש להם צייגניס כפי משפטי המדינה וא"כ עכ"פ צריכין בני העיר שיהי' להם ת"ח מופלג שידע להורות כדת וכדין וא"כ אין לך דבר מצוה גדול מזו ומה גם שהוא בר אבהן גדול ואב אחד לכלנו זקנינו הח"ץ ז"ל והוא נין ונכד לזקני המג"ש וגם הוא נין ונכד התב"ש והגאון החסיד מוהר"א אבד"ק אמשטרדם ע"כ מכל אלה נראה לפענ"ד ברור דכדין עשו במה שקבלו עליהם להיות לרב ויש לי עוד הרבה טעמים אלא שלא נפניתי. ועוד יש לי לומר עפמ"ש בתשובה במה שהקשה הח"י דלמה לא יוכל להתיר עצמו אף בנדר עד"ר וכמו שמתחרט על הנדר ומשוה לדיבורו טעות כמו כן יכול להתיר עצמו להתחרט גם על מה שנדר עד"ר ועיין בחבורי יד שאול ביד יוסף סי' רכ"ח ס"ק כ"ט וכתבתי ליישב עפ"י דברי הנוב"י דלכך לא מהני שאלה באתי ליד גזבר דדלמא אינו מתחרט בלב שלם וה"ה כאן כל שנדר ע"ד הרבים לא יוכלו לדעת אם מתחרט חרטה דמעיקרא ולפ"ז זהו כשלא נודע סיבת הנדר שנדר עד"ר אבל כאן שנודע הסבה בשביל שלא יתרבה המחלוקת א"כ מועיל החרטה אף שנדרו עד"ר וא"כ יוכלו להתיר עצמם. ולפ"ז נראה לי ברור דאף שהשכירות משתלם מכל בני העיר והרי יש בני עיר שלא ירצו להתחרט והם אסרו עליו השכירות בקונם הנה כבר נודע מ"ש המבי"ט והמהרי"ט ח"א סי' ה' לדחות דברי התשב"ץ וכתבו דבטל הממון ברוב וה"ה כאן ועיין בחיבורי יד שאול סי' רכ"א ס"ק כ"א וגם בדירת הקהל שיש לאותן אנשים ג"כ חלק והם אסרו עליו זכותם בקונם פשיטא כיון דרוב בני עיר יש להם ג"כ זכות באותן דירות פשיטא שאין המיעוט יכולין לעכב נגד רוב השותפין והוא משתמש בחלק וזכות שיש לרוב בני עיר וע"כ נראה פשוט שיכולים להתיר להם הנדר שקבלו על עצמם והרב הוא כשר

והנה בשנת תרי"ט אור ליום ח"י כסליו הוגד לי בשם נדרי זריזין שהביא קושיא בהא דאמרו נדרים דף ה' לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות וכו' אין כר"י ס"ל והקשו לו לימא דאנא גם כרבנן ס"ל רק דע"כ לא אמרו רבנן רק בגירושין דאין אדם מגרש אשת חבירו וכדאמר רבא ולפענ"ד י"ל עפמ"ש הה"מ פ"ו מאישות דשמואל דאתקין בגיטא דשכ"מ אם מתי ואם לא מתי אף דל"צ תנאי כפול בגיטין אבל לרווחא דמלתא חשש דלמא איכא דס"ל דגם בגיטין בעי תנאי כפול ולכך תיקן כן ע"ש ואני מוסיף דכעין זה מצינו בשמואל דחשש לב"ד טועין כמבואר בכתובות דף כ"א ולפ"ז נראה לפענ"ד דלכך לא מוקי שמואל כרבנן וכרבא דבגט לא ס"ל סברא זו דכל דידים שאינם מוכיחות לא הוו ידים בגט בודאי ל"מ לשמואל דחש לב"ד טועים ולכך מוקי כר' יהודא וע"ז מקשה דלמה לא אוקמא באמת המשנה כרבנן וכאביי וע"ז משני דמשנה קשיא לי' ודו"ק.

והנה הרב החריף מוה' יונה ראפפורט ני' השיב על הקושיא הלז עפ"י דברי הר"ן שהקשה דלשמואל איך מוקי הברייתא וע"ז אמר דלכך ל"מ לאוקמא כרבנן דא"כ הברייתא כמאן אתיא וא"ל דאם כן לרבא היאך יתרץ הברייתא אך באמת התוס' ישנים הקשו קושיא זו על רבא ודבריהם סתומים אבל המעיין ברשב"א ימצא דלרבא לא קשה ולשמואל קשיא יעו"ש ודוק ודבריו נכונים להמעיין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף