שואל ומשיב/ד/ב/רט

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן רט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב החריף מוה' חיים צבי מיאניב.

אשר שאל בהא דקאמר הש"ס בכתובות דף ק"ז ע"ב ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה גובה כתובתה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ה"נ כששמעה בו שמת. וע"ז שאל דהרי לעיל מוקי כששמעה בו שמת בע"א ומסתמא גם כאן הוא כן דהרי ע"א נאמן והקשה דהא כל הטעם דע"א מהימן באשה נסתפקו בש"ס יבמות אם משום מלתא דעבידא לגלויי או דאשה דייקא ומנסבא וכאן הרי לא דייקא דהרי אמרה גרשני בעלי וחזינן דלא דייקא. ועכ"פ לא קשה קושית רש"י למה לא תגבה כתובתה ביחד דיש לומר דלא מהימן הע"א בזה. והשבתי בזה דהרי הפ"י הקשה כיוצא בזה דהרי ע"א בקטטה לא מהימן והיינו כשאמרה גרשתני כדאמרו ביבמות דף קט"ז ואף דיש לומר דזה לא מקרי בקטטה דדוקא התם דאמרה מקודם שנתגרשה והבעל הכחישה אבל כאן יוכל להיות שבאמת נתגרשה ומת אבל שם משמע דאף באמרה שלא בפניו נמי וצ"ע בזה. והנני יוסיף להפליא דלא שייך דייקא ומנסבא דהא היא אמרה שנתגרשה ואינה חוששת אף שיחיה ויבא ועכ"פ למ"ד דאף שלא בפניו אינה מעיזה ודאי קשה והנראה בזה עפ"י מה שחידש הגאון בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן כ"ז דהא דאמרינן דייקא ומנסבא הוא מטעם דכיון דהאשה דייקא ומנסבא שוב מתיירא העד כיון דדייקא שמא יתגלה שקרו לעין כל ע"ש. ולפ"ז כאן דמיירי בששמעה בו שמת והיינו דאשה כבר שמעה מה שאמר העד שמת ואח"כ טוענת שנתגרשה שוב שייך הטעם דדייקא ומנסבא דהרי הוא נתיירא שמא לא תאמר שנתגרשה ודייקא ומנסבא ויתגלה שקרו וז"ב. ובזה מדוקדק הא דנקט ששמעה בו שמת ולעיל אמר ששמעו ועיין פני יהושע ולפמ"ש אתי שפיר דשמעו משמע דהב"ד שמעו וששמעה בו שמת משמע דהאשה שמעה ודו"ק ועיין תוס' שם ד"ה ששמעו ועיין במהרש"א שם.

והנה לכאורה לפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז ס"ק ס"ג דלכך חיישינן בע"א במלחמה שמא שכרה את העד ע"פ מה דאמרו בגיטין דף ס"ד בסוגיא דאומר אמרו דלא תעשה כזאת בישראל דחיישינן שמא תשכיר עדים ומסיק הש"ס דדיבורא מקרי ואמרו וכתבו התוס' דהיינו דיבור שאינו נגמר על ידם המעשה ולא ניסת לשוק עפ"ז חיישינן שמא תשכור ודיבורא מקרי ואמרי ע"ש ולפ"ז ה"ה בע"א בעגונה דלא נגמר על ידו רק משום דהיא גופה דייקא ומנסבא א"כ חיישינן שמא ירצה העד להעיד שקר בשכר דיסמוך על דייקא שלה דבודאי לא תנשא עד שתדייק ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז כאן דטענה דנתגרשה א"כ לא שייך גבה דדייקא ומנסבא וא"כ שוב מהראוי להאמין לע"א ביותר דהוה דיבור דאתי לידי מעשה על ידו ובכה"ג בודאי לא חיישינן דמשקר ודוק. הן אמת דקשה לי בהא דמבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף מ"ג בהג"ה דכל שתובעת הכתובה אף ביש לה עד שמת לא תנשא בכה"ג והוא מדברי הריטב"א והיינו מטעם דחיישינן שמא שכרה אותו ועיין ח"מ ס"ק פ"ה והיינו מטעם חימוד ממון הכתובה וקשה הא בכה"ג עכ"פ הוה דבור דאתי לידי מעשה דאולי תנשא ג"כ דאף די"ל דבאמת כשתרצה להנשא דייקא ומנסבא ואם כן לא יגמר על ידו אבל עכ"פ קשה הא בא על ידו מעשה דנוטלת הכתובה וגוזלת ממון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא מסתבר לחלק בין גזילת ממון ובין ניסת לשוק דאף שזה חמור טפי אבל עכ"פ גם זה הוה דיבור דאתי לידי מעשה ומה"ת לחוש דמשקר אמנם זה אינו דבאמת לענין ממון בלא"ה פסול ע"א מן התורה מגזירת הכתוב דלא יקום ע"א באיש ואם כן כל דחיישינן שמא אין דעתה רק על הכתובה ולא תרצה להנשא ואם כן ע"א בא לממון ובזה לא האמינה תורה לע"א וז"ב מאד. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים וכן הקשה דו"ז בישועת יעקב מהא דאמרו כששמעה בו שמת בע"א הוא דאי בעית לאנסובי בע"א מצי מנסבא מזוני נמי יהבינן לה והיאך נותנין לה מזוני הא לא בעית לאנסובי רק שתובעת מזונות ולזה אין ע"א נאמן כמו בתובעת כתובה ולפמ"ש יש ליישב דכאן אין ע"א בא לממון דהרי נכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וכדאמרו בכתובות דף צ"ו ואם כן שוב ע"א מהימן לסייע להחזקה וז"ב. ומה שהקשה שם למה לא תהיה נאמנת כשאמרה התירוני ותנו לי כתובה במיגו דאי בעי אמרה התירוני לבד דאז היתה נאמנת לענין כתובה ג"כ. לפענ"ד אין כאן התחלה לקושיא כלל דכל הטעם דנאמנת משום דאמרינן דדייקא ומנסבא ואם כן אילו נודע לנו דלא דייקא לא היתה נאמנת ואם כן כל שתובעת כתובה דחיישינן דלמא לא דייקא כ"כ ואין דעתה להנשא א"כ איך שייך להאמין במיגו דאטו חיישינן דמשקרת לגמרי אנן חיישינן דלמא דעת קלה יש לה ולא תידוק כ"כ ובאמת אינה רוצית להנשא רק הכתובה רוצית ואם כן ל"ש להאמין במיגו וז"ב מאוד ודוק. ובחידושי הוספתי בזה דברים דבאמת לפענ"ד תלוי הדבר בהא דאבעיא ביבמות דף קי"ד אי ע"א מהימן משום מלתא דעבידא לאגלויי או משום דדייקא ומנסבא ולא אפשיטא ולפ"ז אם חיישינן שלא דייקא ומנסבא שהיא באתה בשביל הכתובה שוב אין ע"א נאמן דלא שייך דייקא ומנסבא אך לפ"ז שוב מהראוי להאמין דל"ש חשש שתשקור דהא שוב הוה דיבור שיש בו מעשה דשמא תרצה להנשא ובפרט אם נימא דמהימן משום מלתא דעבידא לגלויי אם כן ניהו דמשום דייקא ומנסבא לא שייך להאמינה אף שהוא דיבור שיש בו מעשה דמ"מ עיקר נאמנות העד בשביל שדייקא ומנסבא וכאן לא דייקא מכל מקום נאמן דהא עד מהימן משום מלתא דעבידא לגלויי ואם כן אדרבא כל ששייך לומר דלא דייקא הוא נאמן יותר דהו"ל דיבור שיש בו מעשה וצ"ל כיון דהוה אבעיא דלא אפשיטא אי מטעם דמלתא דעל"ג או מטעם דייקא אם כן שוב חיישינן שמא עיקר הטעם בשביל דייקא ומנסבא וכאן לא דייקא ושוב אין עד נאמן ולפ"ז מיושב היטב הא דאמרו בע"א כיון דאי בעית אנסיבי מצית מנסבא מזונות נמי יהבינן לה וכבר הבאתי שהקשו הא אף למזונות כל שתובעת ל"ש להאמין ע"א ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה ספק שמא משום מדעל"ג ולכך במזונות דנכסים בחזקתה קיימי נאמנת בספק דדלמא הטעם דע"א בשביל מלתא דעל"ג משא"כ לכתובה דאינו נאמן וא"י להוציא הכתובה וז"ב ודוק:

ובחידושי אמרתי בזה דבאמת נראה ענין ע"א דמהימן לשבועה ולא לממון יש לומר דבאמת עפ"י הרוב בודאי לא משקר רק דמכל מקום מיעוט יש דמשקר וא"כ להוציא ממון אינו נאמן דדלמא משקר אבל שבועה האמינה תורה ע"א. ובזה אמרתי בחידושי ליישב דברי התוס' בב"מ דף ג' שהקשו דמנ"ל דכופר הכל פטור וא"ל מטעם דאין אדם מעיז דא"כ בבנו דמעיז מא"ל וא"ל מדאיצטריך ע"א דהא אצטריך בטענו בספק עפ"י עד והדבר תימה דדלמא אצטריך ע"א למקום שא"י להעיז דפטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז ושפיר אצטריך ע"א וכבר תמה בזה המהר"ם שיף וכ"כ הרבה ענינים בזה בכמה תשובות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דאין הע"א נאמן לממון הוא משום דדלמא הוא מן המיעוט דמשקרי ואין הולכין בממון אחד הרוב דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועיין תוס' ב"ק דף כ"ז. ולפ"ז אם נימא דכ"ה פטור משום חזקה דאין אדם מעיז שוב יקשה היאך העד מחייב שבועה ונימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וע"כ דכ"ה פטור מגזירת הכתוב ולא בשביל החזקה ושוב שפיר חייבה התורה עפ"י עד דכל שאין מוציא ממון אזלינן בתר רוב ולא משקר העד ודו"ק. ובזה יש לומר הטעם מ"ש הש"ך דכל שיש כאן מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם אין העד נאמן והיינו משום דכל שבא לממון שוב אמרינן דלמא משקר דלימא סמוך מיעוטא לחזקת ממון. ובזה מיושב היטב הא דכתבו דאצטריך בטענו בספק עפ"י העד והקשה הגאון מוה' משלם זלה"ה דהא יוכל לתבעו לפרוע לו מה שנתן לו ויצטרך לשבע ואז לא יועיל העד לפטור מהשבועה דהו"ל מחושואיל"מ ומה הועילה התורה בעד. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעת שבא העד להעיד עוד לא היה מחושואיל"מ ונאמן העד והו"ל כעין מ"ש הרמב"ם דאיסור בע"א הוחזק ונאמן אח"כ אף להמית על ידו. ולפ"ז גם כאן אין העד נאמן לענין הכתובה משא"כ במזונות דהיא מוחזקת. אבל אחר העיון זה ליתא דא"כ היאך עד נאמן בעדות אשה הא יש לו חזקת חי ולאשה חזקת א"א ונימא סמוך מיעוטא לחזקה. ובאמת גוף ענין סמוך ל"ש בעד כמ"ש התוס' לענין דיינים וכמו שביאר בתומים בקונטרס תקפו כהן דהא לפי מאמר הדיינים ליכא שום מיעוטא ועיקר כדבריהם ע"ש ולפ"ז ה"ה בעד אחד כל שאומר שכדבריו כן הוא ונאמן שוב ליכא מיעוט כנגדו. אך נראה דאם נימא דע"א באשה אינו נאמן כ"א משום דדייקא ומנסבא א"כ לא האמינה תורה לעד לגמרי שוב אינו רק משום רוב וכל דתובעת כתובה וחשו דלא דייקא שוב שייך סמוך וכמ"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש. ועוד יש מקום לחלק בין אם תובעת כתובה ואח"כ בא העד לסייעה בין אם בא העד תחלה ואח"כ באתה לתבוע הכתובה דאז כבר אתחזיק העד בעדותו וכמ"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו קטנה וספקה והיינו דלא שייך חשש צררי בקטנה לכאורה קשה דא"כ היאך מביא הרי"ף ראיה דחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי הוא דוקא בעמד ופרנסה אבל לוותה ואכלה לא והביא מהא דאמרו בממאנת דלוותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וקשה דלמא טעמא דחנן דלכך הניח מעותיו על קרן הצבי משום דהא עבד ואשה פגיעתן רעה וא"כ כל שלוה לה ע"כ שהניח מעותיו על קרן הצבי דלא יוכל לגבות מידה כ"א כשיהי' לה נכסים ולאחר מות בעלה ומבעל לא יכול לגבות דלמא יטעון שהתפיס לה צררי ולא תרצה לשבע לשקר ודלמא תפס לה באמת ולכך הניח מעותיו אף בלותה אבל בקטנה שפיר גובה דהא ל"ח לצררי בקטנה ולכך בלא מיאנה שפיר גובה. אמנם נראה כיון דאם עמדה ומיאנה לא יכול לגבות א"כ שוב הניח מעותיו על קרן הצבי דדלמא תמאן ושפיר מביא הרי"ף ראיה. והנה הכ"מ סוף הלכות נחלות כתב לחלק לדעת רבינו בין נשתטה דנותנין צדקה דהיינו דבר אחד משום דמשתעבד מעותיו לצדקה וביצא לדעת אין נותנין צדקה משום דנותן שם צדקה בכ"מ שהוא ע"ש והקשה בנתיבות המשפט הספרדי הובא בשעה"מ פי"ב מאישות הי"ד דא"כ מ"פ הש"ס בכתובות דף מ"ח על מר עוקבא מהך דמי שהלך הא שני ושני והיא תימה גדולה ומ"ש ליישב בזה יפה דחה השעה"מ שם. ולפענ"ד הדבר פשוט דהרי רב חסדא אמר כן בשם מר עוקבא והרי רב חסדא ס"ל דדבר אחר הוה תכשיט וא"כ לענין תכשיט לא שייך לחלק בין נשתטה להלך למה"י ושפיר מקשה הש"ס אליבא דר"ח וע"ז הוצרך לחלק בין יצא לדעת לשלא לדעת וכפירש"י דבזה מסתמא הניח מעות. והנה אי קשיא הא קשיא לפי מה דמוקי בכתובות דף ק"ז דמיירי בשמעו בו ע"א ואם כן הרי עכ"פ מידי ספק לא יצא דשמא מת שהרי לאנסובי מהמנינן ליה לע"א אף דלענין ממון לא המני' עכ"פ מכלל ספק לא יצא וא"כ למה אין נותנין צדקה הא ספק צדקה להחמיר כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ודלמא מת וצריכין ליתן צדקה ולפמ"ש הרמ"א ביו"ד שם לחלק בין הוא ליורשיו ג"כ לא אתי שפיר דכאן ממ"נ אם הם יורשים ע"כ שמת וצריך לתת צדקה ונכסיו משועבדים ואם לא מת שוב אינם יורשים כלל עדיין וגם לחלוקו של הט"ז קשה כאן ועיין בחיבורי יד שאול מ"ש שם ולכל החילוקים יש להקשות כאן וצ"ל דלענין ממון אין ע"א נאמן ואין כאן שום ספק שמת ואמרינן דלא מת ומוקמינן ליה בחזקת חי וחזקת ממון עם חזקת חי בודאי אין ע"א נאמן כלל. ובזה יש ליישב מה דהביא הש"ס שם הפלוגתא דדבר אחר ולכאורה שם לא הובא הברייתא לדינא בפ"ע רק להקשות לשמואל ואחר כך מייתי הש"ס עוד ת"ש אחרים ואם כן מדוע הביא הך פלוגתא באמצע ולפמ"ש אתי שפיר דאחר שמוקי דשמעה בע"א ס"ד אמינא דצדקה ודאי יהבינן שהרי הוה ספק צדקה להחמיר וע"ז קמ"ל דאפ"ה לא יהבינן ודוק היטב ועיין מחנה אפרים הלכות מלוה ולוה וריבית סי' א'. והנה בהא דאמרו כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי הקשו על הרמב"ם דס"ל דאלמנה שתבעה מזונות משביעין אותה והיא היפך הסוגיא דבששמעו בו שמת לכ"ע משביעין אותה בסוף ולא בתחלה וכ"כ בזה בכמה תשובות. וכעת נראה דבר חדש דהנה באמת גוף סברת רבינו תמוה דלמה נצרכה שבועה והלא תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה ולא שייך חשש התפסת צררי נראה לפענ"ד דבר נכון דבאמת בלא"ה כל אלמנה שנשבעת היא תימה דהא תו"ז הוא וכתבו התוס' בגיטין דף ל"ד דמפני שהיא תנאי ב"ד חשו ביותר להתפסת צררי אך לפענ"ד אין צורך לכל זה דהרי אנן קי"ל כאבא שאול דאפילו פטרה בפירוש ל"מ לגבי יורשים שחכמי' תקנו שלא תטול רק בשבועה ולפ"ז אף להפוסקים דמועיל פטור בפירוש אבל כל שלא פטרה בפירוש שוב הוה בכלל דברי אבא שאול דהבא לפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ואף דבכל תו"ז גובין אף מיתומים בלא שבועה היינו דוקא במקום שמשכחת לה שיהיה לגבי היתומים כבר הגיע הזמן אבל כאן בכתובה לעולם היא בתוך זמנו לגבי היתומים וא"כ מעקרא לעולם השבועה בכה"ג נתקנה. ויתכן יותר דכבר נודע מ"ש הרמב"ן דתקנה שהיא לכל העולם מתקנין אף שהוא מיעוט דבכל העולם יש מיעוט ולפ"ז בשלמא בכל חוב דאינו תקנה בשביל כל העולם א"כ אף שאירע באיזה פרט שמת ת"ז מכל מקום נפרעין מהן משום דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואף שעכ"פ יש מיעוט שפורעין בתו"ז מכל מקום אותו איש שאנו דנין עליו הוא מהרוב אבל כתובה דכל כתובה לגבי יתומים הוא תו"ז א"כ שוב שייך התקנה דהא מיעוט יש שמתפיסין צררי לנשותיהן וז"ב כשמש ולפ"ז שפיר גם למזונות משביעין כיון דאתה חושש למיעוט אף שעפ"י הרוב אין מתפיסין צררי אם כן לא שייך לומר שתשבע בסוף ולא שייך חשש צררי דהא באמת בלא"ה לא שייך צררי דהא הוה תו"ז ורק דחיישינן למיעוטא א"כ שוב שייך לחוש שמא לא תבא לידי גבוי כתובה ותמות ולא תשבע ובפרט כל שאתה חש שמא אתפסי' בודאי תשמט עצמה מלשבע וא"כ שוב חז"ל משום תיקון כל העולם תקנו שתשבע אף שעפ"י הרוב ליכא חשש התפסת צררי כלל וז"ב. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא באלמנה אבל כאן בששמעו בו שמת ולפי המסקנא היינו בע"א וי"ל דהרמב"ם מפרש גם הס"ד היינו בע"א ולא חש לקושית התוס' ד"ה ששמעו ע"ש ואם כן לא הוה עדן בכלל התקנה דאין נפרעין מנכסי יתומים דהיתומים א"י לירד לנכסים בע"א ואם כן שוב בודאי לא חיישינן לצררי וסמכינן על מה דתשבע לבסוף דעדן לא חל בזה תקנת חכמים ודוקא בבאה לגבות מנכסי יתומים בודאי ודוק. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן מהא דאמרו בגיטין דף ל"ד מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה אין לה מזונות ואמאי לא קאמר משום דצריכה שבועה וביומי דרב קל נדרא ולפמ"ש אתי שפיר דהרי באמת כל טעמו של הרמב"ם הוא משום דאבא שאול דכל הבאה לפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והיינו אף שאין שום חשש עפ"י הרוב מכל מקום תקנת חז"ל היה על המיעוט ולפ"ז הרי נודע מ"ש באהע"ז סי' צ"ח בסופו דאם א"י לשבע גובית שלא בשבועה דגם אבא שאול לא אחמור בכה"ג ולפי זה כל שא"י לשבע שוב בודאי היתה נוטלת שלא בשבועה ודוק היטב.

והנה לפענ"ד יש לומר דסברת החולקים על הרמב"ם הוא ג"כ מטעם זה דבאמת הוא בת"ז ומהראוי שלא תשבע רק דחכמים תקנו שהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואם כן עכ"פ להרבות בשבועות ל"צ ודי לנו שתשבע כשתבא לגבות כתובתה ודי לנו בזה שתתקיים תקנת חז"ל ולמה תשבע מקודם הא באמת היא תו"ז. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז והב"ש סי' צ"ג על הרמב"ן דמקשה על הרמב"ם מגיטין ל"ד הנ"ל ואמאי לא הקשה לנפשיה דהא כל הטעם דא"צ לשבע על המזונות הוא משום דתשבע לבסוף וכאן שלא תשבע לבסוף שביומא דרב קיל נדרא ואם כן שוב למה לא תשבע בתחלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היא תו"ז רק משום דאבא שאול שהבא לפרע מנכסי יתומים לא תגבה אלא בשבועה ואם כן כל שהיא א"י לשבע שוב לא אחמור א"ש ואם כן אף שלא אפשר לעקור תקנת חז"ל מכל מקום דוקא בכתובה שתקנו חז"ל אבל לענין מזונות שלא היתה בכלל תקנת חז"ל שוב אוקמא אדינא דבתו"ז לא חיישינן לצררי ודוק היטב כי נכון הוא.

והנה בדף ק"ט אמר הלכה כחנן וכיוצא בו ופירש רש"י כיוצא בו היינו ריב"ז דאמר יפה אמר חנן ועיין בשיטה מקובצת שהביא במשנה דף כ"ה דברי הריטב"א שכתב דכוונת רש"י ליישב קושית התוס' דלמה אמר כיוצא בו גבי חנן וע"ז כתב משום דריב"ז הוא מכריע כמותו לפיכך הלכה כמותו ופירש בשיטה דאף דר' דוסא בן הרכינס אמר כדבריהם זה לא מקרי מכריע דאפשר דלא שמע ממחלוקתם רק שאמר מדעתא דנפשיה והוה מכלל הכהנים הגדולים משא"כ ריב"ז דהוה מכריע וזה דחוק מאד דהרי במשנה אמרו א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם אך לפענ"ד נראה עפמ"ש במורה בטעם דכלו חייב זכאי משום דשכל אנושי עלול לטעות ולכך בשכלם אומרים חייב יוכל להיות שטעו אבל כשבאו לוויכוח אז השכל מתחדד ורואין את מי האמת ע"ש. ובזה אמרתי טעם למ"ש הרשב"א דרוב הבא מכלל כלו בעינן וכמבואר בחו"מ סי' י"ג וסי' ח"י והיינו משום דהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות הוא ברוב של דיינים שנתווכחו אבל אם לא היו בהוויכוח א"כ יוכל להיות שכלם טעו ולפ"ז ר' דוסא לא שמע כלל טעמו של אדמון רק ששמע סברת כהנים גדולים ואמר כדבריהם ואם כן זה לא נקרא מכריע דלא שמע סברת אדמון אבל ריב"ז אמר יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף והיינו שהוא כבר שמע סברת חנן וסברת כהנים גדולים והכריע דיפה אמר חנן וזה מקרי הכרעה גמורה ודוק היטב:

והנה בהא דאמרו כששמעה בו שמת בע"א לכאורה קשה דלמה לי' לאוקמא בע"א ולמה לא אוקמא במשאל"ס דמבואר באהע"ז סי' י"ז סל"ה דגובה כתובתה אף שאסורה להנשא ובניו ובנותיו אין יורדין לנחלה דבממון ל"מ משאל"ס. מיהו זה אינו דבמים שאל"ס הבנים יורדים לנחלה וכמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ו מנחלות ה"ג ואדרבא הראב"ד סבירא ליה להיפך דהיא אינה גובית הכתובה דלא קרינן לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכ"כ הה"מ בשיטת הרמב"ם ואף דעכ"פ ניזונית מנכסיו כמ"ש הה"מ אבל זה ודאי דיורדין לנחלה ומזה ראיה ברורה להרמב"ם והראב"ד הנ"ל דאם נימא דלענין נחלה חיישינן וא"כ לענין מזונות האשה בודאי לא מחמרינן דהרי אם נשאת לא תצא ואם כן אין חשש כ"כ לענין מזוני דהא ב"כ וב"כ מגיע לה מזוני רק דחיישינן לצררי ועכ"פ בכה"ג ודאי מגיע לה מזוני ואם כן קשה לוקי בכה"ג וע"כ דיורדין לנחלה על פי העדות הלז ובע"א ל"מ לאוקמא דאינו נאמן במים שאל"ס וכמ"ש הח"מ והב"ש דהא בע"א ל"צ למים שאל"ס וכדמוקי בש"ס. אך נתיישבתי בדבר דאי אפשר לאוקי כאן במשאל"ס דהא כל הטעם דאמרו בששמעו בו שמת בודאי גובה בלי שבועה הוא משום דתשבע בסוף ולפ"ז כל שנטבע במים שאל"ס יוכל להיות שלא תבא לידי גיבוי כתובה דהא במים שאל"ס לא תוכל לבא לידי בירור והכתובה אינה גובית ניהו דניזונית מכל מקום עכ"פ שבועה בעי דהא לא תשבע בסוף בבירור שמא לא תגבה כלל כתובה וז"ב ודוק:

עוד נראה לי בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה הטעם דמצריך שבועה למזונות הוא משום דצריכה להוציא מזונות מהיתומים ולמכור הקרקעות א"כ לא תוכל להוציא מספק ואף דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרו בכתובות דף צ"ו היינו מטעם שכתבו התוס' שם דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה משא"כ מזונות דאית לה מזונות כ"ז שלא תתבע הכתובה ולפ"ז עכ"פ לענין השבועה דחיישינן שמא התפיסה צררי ואין מגיע לה מזונות שוב הוה הנכסים בחזקת היתומים דדוקא באם הספק אם נתנו לה המזונות אבל חיובן של מזונות אין ספק שייך לומר נכסים בחזקת אלמנה קיימי אבל כאן הוה ספק בגוף החיוב אם כן פשיטא דהנכסים בחזקת היורשים ובפרט לשיטת הראב"ד דחיוב מזונות הוה חיוב דבר יום ביומו ואם כן בודאי נכסי בחזקת יתמי קיימי ולפי זה בששמעו בו שמת בע"א כמו דהוא לפי המסקנא א"כ היורשים אינם יורשי' עוד הנכסים וא"כ שוב יותר בחזקת אלמנה קיימי דמזונות מגיע לה בחיים ואחר מיתה וספק צררי אינה מוציא מיד היורשים דהם גופם עדן ספק וז"ב כשמש ועיין בישועת יעקב סי' צ"ג שכתב ג"כ סברא זו דכל דהספק בגוף החיוב לא שייך נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכמ"ש בראשית ההשקפה ודוק. והנה התוס' בכתובות דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול הקשו בהא דקתני האשה שהלך בעלה והיא למדה"י ובאה ואמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ולמה לא ניחוש שמא יטעון הבעל שלא גרשה ואז הוה טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור. ואמרתי בזה בלימוד הישיבה בשנת תרט"ו אור ליום ג' שמות דבאמת צריך להבין גוף חידוש התוס' דלכך יש לו מיגו דלא גרשתיך ואף דהוא חייב ש"כ מ"מ יהי' טענו חטין והודה לו בשעורין ואמאי הרי לא גרע ממעוכבת בשבילו להנשא דחייב לה מזונות וה"ה כאן כל שהוא מכחישה וטען לא גרשתיך הרי לא תוכל להנשא וחייב במזונותיה וכבר הקשה כן דו"ז בישוע"י סי' צ"ג ס"ק א'. אך באמת ל"ק דאם נימא דאינו נאמן לטעון גרשתיך במיגו משום דיהיה חייב לה מזונות כיון דמעוכבת בשבילו להנשא ואם כן כיון שאין לו מיגו הרי נאמנת במה שטענה גרשתני ושוב אינה מעכבת בשבילו להנשא ושוב היה יכול לטעון לא גרשתיך ולא יתחייב מזונות ואף דמעוכבת בשבילו להנשא שהרי הוא טען לא גרשתיך ז"א דאם יתחייב לה מזונות שוב לא יטעון לא גרשתיך ולא תהיה מעוכבת בשבילו להנשא אך זה אינו דאם יטעון לא גרשתיך אז תהיה מעוכבת בשבילו להנשא ויצטרך ליתן לה מזונות. אמנם נראה דהרי התוס' הקשו בד"ה מגו דהא האשה שאמרה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין האשה מעיזה וכתבו כיון דתובעת כתובתה אף להנשא אינה נאמנת ע"ש ובמהרי"ק שורש ע"ב האריך דהתוס' פרק האשה שלום דף קט"ז ס"ל דנאמנת להנשא ולא לענין כתובה וא"י מי דחקו לזה דהא כאן מבואר כוונתם דאף להנשא אינה נאמנת. ובאמת לפענ"ד כפי מ"ש בכתובות הוא מחוור דלענין חימוד ממון אמרינן מיגו דהעזה וכל שתובעת כתובתה שייך לומר דתוכל להעיז דהרי בממון אמרינן מיגו דהעזה וגם לפמ"ש הרא"ש סוף נדרים דהא חזקה דרבא אינו רק משום שאינה רוצית לקלקל עצמה כל ימיה אבל כשתובעת כתובתה שוב לא תקלקל עצמה ואמרינן שאינה רוצית להנשא כלל רק משום חימוד כתובה מעיזה ודברי דו"ז הגאון בישוע"י שם שכתב דהתוס' בכתובות שם ס"ל דלהנשא נאמנת במחכ"ת לא כן אבי דהתוס' לא כתבו כן ודברי המהרי"ק הן על התוס' דיבמות קט"ז הנ"ל אבל כאן ס"ל להתוס' דלא תהי' נאמנת כלל. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה לא נקרא מעוכבת בשבילו להנשא דהא אם היא לא באת לומר מכתובה כלל כ"א גרשתני אז היתה נאמנת אף שהוא טען לא גרשתיך מכח חזקה דרבא א"כ מה שהוסיפה לטעון תנו לי כתובה בזה מגרע גרע ואם כן שוב אינו חייב לא ליתן כתובה ולא מזונות דהוא יכול לטעון אתה מחלת על מזונות או הודית דמה לך לטעון על כתובה ואינך מעוכבת בשבילי דאדרבא אם היית אומר שגרשתיך לא היתה נאמנת דבעלה מסייע לה אבל כשטען לא גרשתיך היתה נאמנת ורק ע"י שטוענת כתובה א"כ אתה גרמת לך ולא אני וז"ב. ולפ"ז מיושב היטב קושית התוס' דשם דטענה גרשני בעלי ולא הזכירה כלל הכתובה שוב לא שייך לומר דשמא בעלה יטעון לא גרשתיך דממ"נ אם נאמין לה שגרשה שוב מגיע לה כתובה ושפיר מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה דהא כל שטען לא גרשתיך בודאי לא נתן לה הכתובה וכל האומר לא לויתי וכו' ואם נימא דיהיה נאמן שוב הוה מעוכבת בשבילו להנשא וא"כ מגיע לה מזונות ודוק היטב כי הוא חריף:

עוד נראה לי דהנה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור הוא מטעם דהוה כתרתי הודאות דסתרי אהדדי וכמ"ש הרמב"ן הובא בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' ע"ש ולפ"ז הרי קי"ל דלענין מזונות נכסים בחזקת אלמנה קיימי כמ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו ע"ב ולפ"ז הרי טעמא דשני הודאות דסתרי אהדדי דפטור משום דהמע"ה וכמ"ש הרשב"א בגיטין דף מ"ם ולפ"ז בשלמא כשהבעל לפנינו וטוען לא גרשתיך דנגד הבעל אין האשה מוחזקת א"כ שפיר הוה תרתי הודאות דסתרי ופטור הבעל אבל שם שאין הבעל לפנינו וא"כ האשה מוחזקת במזוני כמ"ש התוס' שם דמוכרת למזונות שלא בב"ד וא"כ כל שאינו בפנינו האשה מוחזקת בנכסים לענין מזונות וא"כ הודאתו שהודה במזונות שחייב לה הוא אלים יותר והוה כתפסה דמהמנא וא"כ הודאתו למזונות אלים יותר ושפיר חייב במזונות אף דהוה כטענו חטין והודה בשעורין. והנה בגוף דברי התוס' שכתבו דהו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים לפמ"ש הטור סי' ס' דגם למחול א"י בדבר שא"ק א"כ מזונות דהוה דבר שא"ק א"כ לשיטת הפוסקים דמטעם מחילה אתינן עלה כאן לא שייך מחילה דהוה דבר שא"ק. ומיהו התוס' לא ס"ל כהרמב"ם בדבר שא"ק וא"ש. אמנם לפמ"ש הרמ"ה בטעם הדבר דפטור משעורים לפי שלא אמר אתם עדים וגם לא הודה בפני ב"ד יכול לומר משטה הייתי בך א"כ כאן שבפני ב"ד לא שייך זאת. הן אמת שהש"ך סי' פ"ח ס"ק י"ד תמה בזה על הסמ"ע דהא במודה לפני ב"ד מיירי כל הסוגיא. אך נראה כוונת הרמ"ה דהנה בח"מ סימן קמ"ו סכ"ד מבואר דאם אמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך דעת הרמב"ם דיכול לומר בפני ב"ד של אבותי שקנו מאבותיך והרר"י חולק מטעם דזה נתכוין לזכות א"ע ונתחייב מתוך טענתו ובכה"ג אפילו חוץ לב"ד לא יכול לטעון משטה ע"ש ולפ"ז צ"ב דאף חוץ לב"ד אמאי יוכל לטעון משטה דהא זה נתכוין לזכות. אך צ"ל דש"ה דא"א לזכות רק ע"י טענתו אבל כאן הי' יכול לכפור בשעורין ג"כ ולא שייך לומר שנתכוין לזכות ומתוך טענתו נתחייב וא"כ שפיר יוכל לטעון משטה הייתי בך ויש לי להאריך בזה בסוגיא שם ואכ"מ ולפ"ז גם כאן בשלמא כשזה בפנינו והיא טוענת שנתגרשה וזה טען לא גרשתיך שפיר הוה טענו בחטים והידה לו בשעורין דהי' יכול לפטור עצמו ולטעון גרשתיך ופרעתי לך הכתובה אבל כל שאינו כאן לא שייך לומר דאם היה כאן היה יכול לטעון לא גרשתיך ופטור משום טענו בחטים והודה לו בשעורים דזה אינו דכל הטעם דפטור משום דלא הוה הודאה גמורה דאף דנתחייב מתוך טענתו דנתכוין לזכות זה אינו דהיה יכול לפטור עצמו מכלם וא"כ כל הפטור שהיה יכול לטעון גרשתיך ופרעתי כלו וא"כ איך שייך לחוש שמא יטעון לא גרשתיך והא בלא גרשתיך שוב נתחייב מתוך טענתו וע"כ משום דהיה יכול לפטור עצמו בטענת גרשתיך וא"כ עכ"פ מתפרנסת עד כדי כתובתה דהא יש לה הכתובה ודוק היטב ומכ"ש אם נימא דזה גופא טעמא של הרמ"ה דאדרבא כיון דלא הוה הודאה גמורה רק שנתחייב מתוך טענתו שנתכוין לזכות ל"ח הודאה ויכול לטעון משטה אף שהודה בב"ד א"כ שוב היכא דליכא בפנינו למה ניחוש שיטעון לא גרשתיך ויפטור בטענת משטה וא"כ שוב היא נאמנת יותר ודוק היטב כי היא עצה עמוקה. ויש להמתיק דעכ"פ תרתי הודאות דסתרי לא שייך בזה דהוא מודה עכ"פ שיש לה מזונות ונתחייב מתוך טענתו וא"ל דלא הוה הודאה דנתכוין לזכות דזה אינו דהרי היה יכול לטעון דגרשה ופרע לה וא"כ שפיר הוה הודאתו הודאה אבל היא אם רצתה הכתובה היתה מוכרחת לטעון שגרשה דאל"כ לא מגיע לה הכתובה וא"א לה לטעון שתי הטענות וא"כ באמת נתכוונה לזכות בכתובה וע"כ הוכרחה להודות שנפטר ממזונות ולכך ל"ח הודאה גמורה משא"כ הוא ובשלמא כל טענו חטים והודה בשעורים שתי הודאות לא הוה רק מכח שבאין לזכות שזה היה יכול לתבוע שתיהן וזה יכול לפטור משתיהן וכן כאן כשהוא לפנינו וטוען גרשתיך ופרעתי והיא טוענת לא פרעת הכתובה א"כ שפיר יש לו מיגו וחשוב טענו חטים והודה לו בשעורים דא"ל דהודאתו במזונות חשוב יותר דז"א דהרי לא היה יכול לכפור ולטעון גרשתיך ופרעתיך דהרי בזה היא נאמנת והרי אתה הוצרכת לפטרו בטענת במגו וא"כ ל"ח הודאתו הודאה אבל כל שאינו לפנינו ואתה רוצה לפטור משום דהיה יכול לטעון שוב אינו טענה גמורה דבאמת הודאתו חשוב יותר הודאה וא"כ עכ"פ כשאינו לפנינו שוב אינו טענה גמורה לפטרו עי"ז ודו"ק היטב כי הוא עמוק עמוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף