שואל ומשיב/ד/ב/רח

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן רח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד בענין בכור שנפל בו מום.

על מה שהאריך בסוגיא דבכור שנפל לבור וביקש מאתי ליישב לו דברי ה"ה התמוהין בפ"ב מיו"ט שכתב דאם עבר ובקר בכור שנפל בו מום מעיו"ט שיש מי שמתיר לשחטו שזה שלא כסוגיית הש"ס דאמר וחכ"א בין שנולד מום בעיו"ט בין שנולד בו מום ביו"ט אין זה מן המוכן ואמרי' דהיינו ר"ש ומוכח שם דאף בדיעבד אינו מן המוכן ואיך אפשר לומר דמותר לשחטו. הנה באמת היא תמוה גדולה וכבר התפלא בזה הפר"ח סי' תצ"ח ודחאו מהלכה ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ה נשאל ע"ז ונדחק מאוד לחומר הנושא כאשר יראה המעיין וכאשר נתתי לבי לעיין נראה לפענ"ד ליישב דהנה התוס' בשבת דף מ"ג הקשו בד"ה טבל דמ"ש גבי טבל דאמרינן דאם עבר ותקנו מתוקן וכאן אינו מן המוכן אף שכבר עבר והניחו בקושיא ואא"ז המג"ש שם האריך שם בדברי התוס' ובדף מ"ו שם ולא העלה דבר ברור. אך לפענ"ד נראה דהדברים כפשטן דשם כל שאילו יעבור על איסור דאין מפרישין תרומות ומעשרות כבר מתוקן הטבל נמצא דעכ"פ בידו לתקנו אף שיעשה איסור אבל עכ"פ בעצם הדבר יוכל לתקן הטבל שיהיה מתוקן וזה אומרו שאם עבר ותקנו מתוקן והיינו שעצם הטבל יהי' מתוקן אבל כאן ניהו דיעבור ויראה המומין אף שאין רואין מומין אבל עכ"פ אין בידו דלמא לא יהיה בו מום ולכך אף כשנמצא שיש בו מום עכ"פ מוכן לא מקרי דהא היה מקום שלא יהיה בו מום ולכך אינו מן המוכן וז"ב כשמש ההבדל שבין הסוגיות. איברא דלפ"ז בנולד בו מום מעיו"ט רק שלא ראו מעי"ט אם כן שוב הוה בידו דאם יעבור ויראה יהיה מותר לשוחטו וא"ל דשם הוא בידו ממש וכאן תלוי בכהן דזה אינו דהרי גם שם פירש רש"י דאף שביד אחר לתקן ג"כ חשוב מתוקן ועיין באא"ז המג"ש שם שכ' דאף דתורם שלא מדעת אינו תרומה אפ"ה חשוב מתוקן דאם עבר ונתן לו רשות ואין שליח לדבר עבירה ע"ש (ועיין בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ט מ"ש בזה הגאון מוהר"ץ ז"ל והנוב"י ולא זכרו מדברי המג"ש האלו) ואם כן ה"ה כאן והיא קושיא גדולה וצ"ל דלפמ"ש התוס' בבכורות דף ל"ח ע"ב ד"ה וסימנך דאף מום קבוע לפעמים יש לו רפואה אם כן כל שלא ראו אותו מעיו"ט יוכל להיות דנתרפא ואינו מן המוכן וז"ב. אמנם עדיין קשה כיון דבה"ש ראו שיש בו מום קבוע וחזו למשחטי' אם הי' כהן דכל שיש בו מום קבוע אף שיכול להתרפאות מכל מקום שוחטין עליו כדמשמע מהתוס' שם אם כן מה בכך שאח"כ בבוא השבת תתרפא הא בה"ש אחזי ואף דאדחי אח"כ הא אין מוקצה לחצי שבת כמבואר בש"ע או"ח סימן ש"י דקי"ל כמ"ד דאמרו אין מוקצה לחצי שבת וצ"ל דאותן חכמים ס"ל כל"ק דרבא השיב דיש מוקצה לחצי שבת וגם בירושלמי משמע דיש מוקצה לחצי שבת ועיין בב"י סי' ש"י ושפיר קאמרו דאין זה מן המוכן אבל לדידן דלא קי"ל כל"ק ואין מוקצה לחצי שבת אם כן בכה"ג הוה מן המוכן כל דאחזי בה"ש וז"ב. ובזה מיושבין היטב דברי רש"י במ"ש במשנה דבכור שנפל לבור דר"ש דאמר אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר ר"ש דהא ר"ש לית ליה מוקצה אלא משום דהוה כדן דין אינו מוכן וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר ותמהו התוס' דמשמע דבדיעבד מותר דרק אינו מוכן להכשר ובאמת בש"ס משמע דאף בדיעבד הוה אסור ואינו מן המוכן ועוד בש"ס שבת דף מ"ו משמע דמשום מוקצה אוסר ר"ש ע"ש ועיין במהרש"א שכתב שגם רש"י כוונתו דאינו הכשר ואסור אף בדיעבד ובאמת אף שהדין כן אבל לשון רש"י תמוה ומגומגם ע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ר"ש אמר אם אין מומו ניכר והיינו שלא נודע אם הוא מום קבוע וכיון שכן שוב אין בידו לתקנו דהא יוכל להיות שימצא שאינו מום קבוע וא"כ שוב אינו מן המוכן ומה מאד מדוקדק דברי רש"י שכתב כלומר אין היתירו היתר דאינו מוכן להכשר וכמ"ש התוס' בשמו והיינו דכיון שאינו מוכן בודאי להכשר שוב אין היתירו היתר אף בדיעבד דלא שייך שאם עבר ותקנו מתוקן דאולי לא ימצא היתר ובזה מיושב גם קושייתם השניה דבאמת צריך להבין למה כתב רש"י שני טעמים משום דן את הדין ומשום מוקצה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מוקצה לר"ש לית ליה ודן את הדין ג"כ ליכא דהא אם עבר ותקנו מתוקן שוב הו"ל כטבל וע"ז כתב רש"י כיון דמוקצה הוה דאולי לא ימצא בו מום קבוע שוב הו"ל דן את הדין כיון דאין בידו לתקן שיהי' מותר בודאי וז"ב מאד. ובזה יש ליישב הא דאמרו בביצה דף כ"ו לימא מסייע ליה ושווין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן והא הכא דבכור מעיקרא הוה חזי אגב אמו ואתיליד ליה אדחי והדר אחזי לחכם אשתרי לי' ופירש"י דחזי אגב אמיה לשחטו דמותר דברחם תלה רחמנא ותמה בלוית חן פרשת ראה דלמה לא קאמר דאתחזי לי שמותר להטיל מום בבכור קודם שיולד כמבואר סימן שי"ג ואם כן היה חזי ביה"ש להטיל בו מום ע"ש.

אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש המג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו דטלטול מצוה לצורך אוכל נפש שרי אבל לטלטל המוקצה ולאכלו אסור וכ"כ המהרש"א בביצה דף ל"ג וא"כ שם דהבית שנפחת שפיר היה שרי ביה"ש לפתחו בשביל האוכל נפש אבל כאן דגוף הבכור אסור ביה"ש ובזה אסרו אף שהוא אוכל נפש ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הפ"י שהקשה בהא דקאמר הש"ס ולפלגי ברואין מומין והקשה הפ"י דלמא בעלמא קסבר דאין רואין מומין ורק כאן משום צער בע"ח ה"א דרואין מומין ודחינן השבות משום ספק צער בע"ח ודבריו תמוהין דאם בעלמא אין רואין מומין שוב הוה לר"י מוקצה גמור דכל הטעם שאינו מוקצה לר"י הוא משום דרואין מומין וכל שאין רואין מומין שוב הו"ל מוקצה ולא שייך צער בע"ח דהא אסור לראות דודאי לא ישחטנו וכבר תמהו בזה רבים וכן שלמים ולפמ"ש א"ש דאם יש צער בע"ח שוב לא שייך שבות דמוקצה דהא אינו מוקצה רק מחמת איסור דרבנן ויש כאן מצוה ספק צער בע"ח ולא אתקצאי בה"ש ודו"ק. מיהו לפמ"ש הרע"ב דשני שבותין אף רבי מודה דגזרו ביה"ש א"כ כאן דאיכא שבות דמוקצצה ושבות דדן את הדין שוב אסור לר' יהודה ודו"ק ויש להאריך בזה דלכך כתב רש"י שני הטעמים ועפ"י. מיהו בלא"ה נראה בכוונת רש"י דבאמת צ"ב הא דכתבו האחרונים דלא שייך מיגו דאתקצאי ביה"ש דבבה"ש היה מותר כיון דאינו רק איסור דרבנן והרי סוף סוף כל שלא עשהו בה"ש שוב אתקצאי בה"ש וכל היום וצ"ל דמה שלא הרים התרומה מהטבל בזה לא נקרא אתקצאי בידים או מה שלא פחת הלבני וכל שהיה יכול להסיר בה"ש לא הוה אתקצאי בידים. ובזה נראה לי ליישב מה שהקשו בתוס' מכופה עליו את הסל וממוכני דשם דהניח הסל או המעות בידים הו"ל אתקצאי בידים ואסור אף בדרבנן. ובזה י"ל גם בבכור דכל שהי' לו מום ולא הראהו כדי לשחטו אפשר דחשוב אתקצאי בידים ואפשר דמה שלא עשה לא חשוב אתקצאי בידים ויש להאריך בזה ואכ"מ. עוד נראה לפענ"ד דבר חדש בהא דאמר גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן דקנסינן ליה על שעבר והפריש תרומה דהרי כל הטעם של איסור הגבהת תרומות ומעשרות כתב הרמב"ם בפכ"ג משבת הלכה י"ד מפני שהוא כמקדיש אותן פירות שהפריש ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם נימא דלא מתוקן הפירות א"כ יהי' שני איסורים בזה דהרי כשם שאסור להקדיש כך אסור לשאול על הקדשו דהרי עושה מהקדש חול ודמי למקח וממכר דמ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט דכשם דאיסור הקדש הוא משום שהוא כמקח וממכר ה"ה להיפך אסור לשאול על הקדשו ולעשותו חול ולכך אם עבר ותקנו מתוקן דהא שתים רעות הוא עושה דהרי כבר חל ההקדש. ובזה מיושב היטב הא דמקשו התוס' מבכור דשם אם נימא דלא מוכן הוא לא יעבור על איסור ומהראוי לקנסו דלא יהיה מועיל מעשיו וז"ב.

עוד נראה לי בישוב קושית התוס' דלמה בטבל אם עבר ותקנו מתוקן ובבכור אם ביקרו אינו מבוקר דהנה באמת יש לומר דלא שייך לקנוס על שעבר דמסתמא לא נחשדו בני ישראל לעבור ואף שאירע שעבר אבל היא מלתא דל"ש ולכך אם עבר מהראוי שלא יקנסו ועיין פר"ח [[פרי חדש/יורה דעה/לט|יו"ד סי' ל"ט לענין בדיקה אם עבר והשליך בלי בדיקה. אך נראה דהרי אמרינן בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי הרי דאף בעדים חיישינן שמא דיבורא יאמרו אף שעוברים בלאו דלא תענה אפ"ה כל שאינו רק דיבור בעלמא חיישינן ולפ"ז בטבל דצריך לעשות מעשה ולהפריש תרומות ומעשרות אמרינן דכיון דמעשה לא עביד באיסור בשאט בנפש ולכך אם עבר ותקן מתוקן אבל ביקור מומין שאסור משום דן את הדין שאינו רק דיבור בעלמא חיישינן דמקרי ואמר ולכך גזרו שאף אם עבר ואמר לא יועיל וז"ב ונכון.

אך עדיין קשה לפמ"ש התוס' בגיטין שם לחלק דבחכם כיון שע"י הדיבור נגמר המעשה על ידו הו"ל דיבור דאית ביה מעשה ולא חשו שמא ישקר א"כ גם כאן כיון שעי"ז שידין שזה מום הוא נגמר מעשה השחיטה ואכילה חשוב מעשה ול"ח. אך זה אינו דיש לחלק דשם ע"י הדיבור שאמר שחלצה בפניו מותרת להנשא א"כ חשוב דיבור דאית בי' מעשה משא"כ כאן שבאמת איכא משום מוקצה וכמ"ש רש"י דאף לר"ש דלית ליה מוקצה כאן כיון דאין רואין המומין ע"י כן הקצהו מדעתו וא"כ אף שאומר דאית ביה מום מכל מקום אינו מתירו לשחוט היום דהא כבר הקצהו מדעתו דמסתמא לא יעבור החכם ויורה בו וכיון שכן שוב הוה דיבור גרידא וחשו דלמא מקרי ואמר ולכך אסרו אף בדיעבד וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי ה"ה הנ"ל שכתב דאם נולד מום מעיו"ט ועבר החכם והורה ביו"ט שמותר לשחטו והוא תמוה דמש"ס מבואר להיפך. ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס שם דקאי אליבא דר"ש דאותן חכמים היינו ר"ש וא"כ עיקר המוקצה היא ע"י שאסור להורות וא"כ אף בנולד המום מעיו"ט כל שלא הורה החכם הקצהו מדעתו דלא ידע שיעבור החכם ויורה וא"כ הוה דיבור דלית ביה מעשה ואסרו אף בדיעבד אבל לדידן דקי"ל ביו"ט כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לא נצטרך לומר דהוא מוקצה בשביל דאין רואין המומין א"כ בשלמא בנולד מום ביו"ט דאז אף שיורה החכם שהוא מותר עדן יש בו איסור מוקצה ולכך אף בדיעבד אסור שעבר ושחטו משא"כ בנולד מום מעיו"ט דאז לא הוה מוקצה ומוקצה מחמת איסור דאין רואין לית ליה א"כ הוה דיבור דאית ביה מעשה שכל שיורה להתיר שוב לא יהיה מום ומותר לשחטו וא"כ ל"ח בדיעבד וז"ב.

והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש הה"מ בטעם דאסור לראות מומין ביו"ט לפי שאם ימצא שאינו מום הרי טלטל שלא לצורך לפ"ז יקשה אמאי בנולד מום מעיו"ט אסור הא לא שייך מיגו דאתקצאי ביה"ש דהא בביה"ש לא היה חשש דאף אם ימצא שאין בו מום מכל מקום מותר הטלטול דטלטול מוקצה ודאי אינו רק דרבנן ובאיסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש לשיטת רש"י בביצה דף צ"א שהבאתי למעלה דבשלמא באכילה יש חשש תורה אם אינו מום והו"ל מוקצה בה"ש משא"כ לענין טלטול וגם לפמ"ש הט"ז סי' תצ"ח ס"ק ט' דדוקא בכור שהי' לו חזקת איסור שייך הטעם שמא ימצא בו מום שאינו קבוע משא"כ בכל הוראות שלא אתחזיק איסורא א"כ כאן שנולד המום מעיו"ט דעכ"פ אתרע החזקת בכור א"כ יהיה מותר לראות ולא שייך לומר דשמא יתרפא דמלבד דהוה מוקצה לחצי שבת וכמ"ש למעלה באורך אף גם דכבר כתבו התוס' בדף כ"ז דלענין טלטול לכ"ע לא אמרינן מוקצה לחצי שבת והיא קושיא נפלאה. ולכאורה רציתי לומר דלא מיירי הש"ס שנולד בו מום שנודע שהוא מום קבוע אלא שלא ראוהו חכם דבזה בודאי לא שייך אתקצאי רק דמיירי שלא היו מומו ניכר וא"כ לא נודע כלל שמא לא יש בו מום כלל ובזה מיושב דברי ה"ה דמה דמתיר לשחטו מיירי בנולד מום ידוע שהוא קבוע רק שלא הראהו לחכם דבזה מותר לשחטו אלא שעדיין תמוה דאף בלא נודע עכ"פ אתרע החזקת בכור ויכול לראותו לפי דברי הט"ז וגם בנודע מהראוי להתיר אף לכתחלה לראות. אך העיקר נראה דע"כ לא אמרינן דכל שלא אתקצי ביה"ש מותר הוא רק לדידן דאית לן מוקצה ועיקר ההקצאה הוא בתחלת שבת כדאמרו בעירובין דף ל"ה וכל שלא אתקצי בה"ש שוב לא אתקצאי אבל בש"ס דקאי אליבא דר"ש דהוא לית ליה אתקצי כלל. דלית ליה מוקצה רק בשביל דאין רואין מומין לכך אקציה מדעתו כמ"ש רש"י ולכך כל שלא הראהו מבע"י דהי' יכול לראותו בה"ש הא סוף סוף כל שלא ראהו בה"ש שוב אתקצאי בשביל דאין רואין מומין בי"ט ולכך אסור וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב דברי ה"ה דלדידן דאסור מטעם מוקצה כל שנולד בעיו"ט לא שייך מוקצה דלא אתקצאי בה"ש וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה וישרה. ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בספר נטע שעשועים מהגאון מוהר"ץ ז"ל מבוטשאטש שנדפס מחדש בחלק או"ח סי' ט' שהפליא על הרב המגיד ועל הרמב"ם שנתנו טעמים למה שאין רואין מומין ביו"ט והא בש"ס דף כ"ז אמרו מאי הוי עלה ת"ש דאר"י דתליא באשלי רברבי וכו' בשיטת ר"מ אמרה וכו' אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה ופירש"י דאחשבה וכו' ובד"ה ומינה כתב דהוה כמתקן והפליא מאד על הרמב"ם וה"ה דאיך מצאו ידם לפרש דברי הש"ס הלז ולא ידעתי הפלאה זו מה היא דגם לטעם הרמב"ם הא דגזרו שמא יתירם החכם במומו ויבא זה לשחטו או לטעם הה"מ משום שיבא לטלטל הא דגזרו בזה טפי מכל איסורים הוא משום דבכור לאו כראיית טריפה דראיית טריפה לאחר שחיטה משא"כ בכור וא"כ שפיר מפרשי לה בשיטת ר"מ ולשיטת הה"מ ימתק עוד יותר דכבר הבאתי דברי הט"ז דמה שהחמירו שאסור בטלטול ולא החמירו בשאר טריפות הוא לפי שבכור בחזקת איסור עומד משא"כ ספק טריפות וא"כ זה שאמר דכמו שראיית בכור אינו כראיית טריפה דראיית טריפה מותר לבדקה אחר שחיטה ולא חשו שמא יטלטל ומטעם דלא אתחזיק איסור ועיין בביצה דף ל"ד דבכל בהמות לא מחזיקין ריעותא אף שצריך בדיקה אח"כ מהטרפיות וע"ש ברש"י ובבכורות צריך לבדוק מחיים וה"ה לענין ראיה דבבכור צריך לראות מעיו"ט וז"ב כשמש. ומיהו בלא"ה ל"ק על הרמב"ם דהרי הרמב"ם כתב הטעם על בהמת קדשים שנפל בו מום ושם לא שייך הטעם של הש"ס דדוקא בכור החמירו לראות בעודנו חי ואם שחטו שלא עפ"י חכם אין מתירין אותו דהכהנים נחשדו ע"ז וא"כ לא שייך הטעם של הש"ס ולכך נתן הרמב"ם טעם אחר וגם ה"ה קאי על דינו של הרמב"ם לענין בכור ובזה עמדתי על דברי רבינו ששינה לשון המשנה דנקט הדין לענין בכור והכא כתב לענין בהמת קדשים וכבר עמד בזה המצל"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבכוונה שינה מלשון המשנה כדי לתת טעם הכולל לכל בהמת קדשים. ומה שהקשה המצל"ח דהיאך משכחת לה כלל בהמת קדשים לראות המום ביו"ט דהא אסור לפדות ביו"ט וכמבואר לקמן בדף כ"ח ע"ב ברש"י בד"ה בבהמת קדשים דבי"ט לא פרקי לה וכן מבואר לענין פדיון הבן בשבת דאסור משום מקח וממכר וא"כ אם ביו"ט אסור לפדות וביו"ט היה אסור לפדותו אם לא היה מעיו"ט והיאך משכחת לה דלפדותו ע"ש שהניח בקושיא ולפענ"ד נראה דכל הטעם דאסור לפדות הוא משום מקח וממכר והיינו כשנגמר המקח אבל כאן כ"ז שלא ראו המומין לא נגמר המקח עדיין ומותר ועיין בצל"ח ביצה דף י"ג ומ"ש דבהמת קדשים אסור לפדותו כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ח היינו דממנ"פ כיון שאסור משום מומין בלא"ה הוה מוקצה דלר"ש קיימינן וממילא אסור משום מומין ודו"ק:

והנה שאלני הרב המופלג מוה' חיים צבי ני' בהא דכתבו התוס' דבמומין הוה לר"ש מוקצה אף דבכ"מ לא ס"ל מוקצה כאן שאני דהא אין רואין מומין ביו"ט והקשה לפמ"ש הט"ז סי' שי"ח ס"ק ב' דבחולה לא שייך מוקצה דהא החולה נחלה מבע"י והיה ראוי בה"ש וגם לא נשתנה המוקצה מכאשר היה רק שזה נחלה וע"ז שאל דגם כאן לא נשתנה המוקצה רק שזה החכם ראה המום וגם בה"ש היה המום. והשבתי דל"ד דשם באמת מוקצה היא רק שלחולה הותר השחיטה משא"כ הבכור שראה בו מום א"כ כשיש בו מום הותר הבכור ומקרי נשתנה איסור וכן בהפרת נדרים ע"י הפרתו נעקר הנדר משא"כ בחולה הדבר אסור מצד עצמו ורק ע"י שזה חולה מותר לו משום פיקוח נפש א"כ המוקצה בעצמותו במקומו עומד וז"ב. והנה הר"ן כתב גבי הא דאמר ר' אמי מאתמול הוה חזי וביו"ט שיולי משייל וע"ז כתב הר"ן דראי' לחודא הוא דחשיבה כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראוהו מעיו"ט כיון דהתירו הוה מחמת ראייתו וראייתו הוה מאתמול ואין כאן תיקון כלל ע"ש וע"ז כתב היש"ש פרק א"צ סי' ט"ו וז"ל דמה שמשמע לכאורה מדברי הר"ן דראיית חכם אפילו בלא התרה הוה כמתקן ודן את הדין היינו לענין זה שאם ראה בעיו"ט הוה כמתקנו בעיו"ט אבל לראותו ביו"ט ולשתוק ולא להתירו אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר אפילו גמר בלבו שהוא מום דברים שבלבו הן ואינן דברים לענין איסורי שבת ויו"ט עכ"ל וכן הסכים המ"א סי' תצ"ח. ולכאורה הדברים צ"ב דמנין לו זאת להמהרש"ל דל"מ לטעם דדן את הדין הא אין נ"מ בין דן בלבו לדן בדיבור סוף סוף אסור ואף לטעם דמתקן ניהו דכל שאינו מתירו אינו מתקן היינו משום שלא נקרא מתקן כל שאינו מתיר לשחטו אבל מה ענין בשביל שהיא בשתיקה ולא אסרו דברים שבלב ביו"ט ושבת הא אף אם אסרו מכל מקום לא שייך מתקן כל שעדיין אסור ביו"ט לשחטו וגם קשה לפענ"ד דא"כ אמאי יאסר לראות מומין ביו"ט ולהתירן הא כל הטעם הוא משום דמתקן הוה והרי אמרו בשבת דף קמ"ב ר"י אומר אף מעלין והא קמתקן ומשני דר"י ס"ל כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ופירש"י דלכך מותר אף להעלות כיון שיש לו תקנה ע"י העלאה דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר לא מקרי מתקן אף כשמעלהו ע"ש וה"ה כאן כיון דע"י ראייתו לבד יכול להיות ההיתר כשיראה שיש בו מום יכול השוחט או החכם לשחוט וא"צ לומר שהוא מותר א"כ אף כשמתירו מה שייך בזה מתוקן והיא קושיא נפלאה וכיוצא בזה הקשו התוס' בגיטין דף ל"א ד"ה ובמחשבה דלמה לא יהיה מותר להגביה תרומות ומעשרות בשבת כיון דמותר ע"י שנותן עיני' בצד זה וכו' ותירוצם לא שייך הכא כמו שיראה המעיין. אך נראה דבאמת צריך ביאור דברי הרש"ל במ"ש דדברים שבלב אינם דברים לאסור בשבת ויו"ט דמנ"ל זאת ואם כוונתו למה דאמרו בשבת דף ק"נ גבי ממצוא חפצך ודבר דבר דדיבור אסור הרהור מותר היינו לענין שיהיה מותר לרמז בשבת על מה שיעשה אחר שבת כמו התם דאמר הנראה שתעמוד עמי לערב אבל בשבת עצמו אסור אף לרמוז כמבואר באו"ח סי' ש"ז סכ"ב בהג"ה דכל דבר שאסור לומר לעכו"ם בשבת אסור לרמוז לו וע"ש במ"א ס"ק ל"א דדוקא לרמוז לו מה שיעשה לאחר שבת הוא דשרי אבל לא מה שיעשה בשבת אסור אף ברמז ע"ש וא"כ ה"ה כאן. אך נראה דכוונת המהרש"ל כיון דאינו מתיר בשבת רק שרואה ומבין שהדבר יהיה מותר לאחר שבת שוב בכה"ג אינו אסור בהרהור ודברים שבלב.

ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הלז דשפיר כתב רש"ל דבהרהור מותר ול"ק כל מה שהקשיתי דאם נתיר עי"ז לתקן ולהתיר בפירוש שוב אף הרהור אסור דמה שעושה בשבת עצמו אסור אף בהרהור כמ"ש והא דקאמר דנותן עיני' מצד זה ואוכל מצד אחר ולא חשוב תיקון כיון דישנו במחשבה ולא אמרינן דאף הרהור אסור היינו שם דבאמת כל הטבל יש בו חולין רוב וגם אף ק"א יש נגדו ורק דכ"ז שלא הפריש תרומה ממנו הרי התרומה מעורב בו ומקרי כלו טבל וא"כ כשנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר מה שאוכל אוכל היתר וא"כ לא שייך בזה מתקן דאינו מתקן האיסור רק שמברר היתר בכה"ג ודאי לא גזרו כל דאין בו מעשה וישנו במחשבה אבל מה שהוא אסור מקודם והוא מתקנו שיהיה מותר כגון איסור שנתערב בהיתר וצריך שיהיה ששים נגדו וצריך לשער בשבת פשיטא דאסור אף דישנו במחשבה לשער באומד אם יש בו ששים מכל מקום הא המחשבה גופא מקרי מתקן ואסור והיינו דכיון דכלו נעשה איסור כל זמן שאין בו ששים וכשמשער שיש בו ששים ניתר כלו אין לך מתקן גדול מזה והרי עושה תיקון במחשבה בשבת וזה ג"כ אסור אבל התם דבאמת רובו חולין רק שצריך להפריש התרומה שבו וכל שנותן עיניו בצד זה ממילא נעשה צד אחר מותר כבראשונה בזה פשיטא דלא מקרי תיקון כנלפענ"ד ברור ועיין מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד שכתב בשם התה"ד סי' נ"ד דאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד שבת והנה מבואר שלא כדברי דלשער ששים שרי דישנו במחשבה ועיינתי בתה"ד עצמו ומצאתי שאהבה נפשי דהנה הוא מביא ראיה דיש לאסור לשער ביטול בששים מהא דפריך בשבת שם והא קמתקן וקשה מה תיקון יש לשיטת רש"י שמביא הר"ש פ"ה דתרומות וכן כתב הרא"ש פרק גיד הנשה דהא דתרומה עולה בק"א היינו שבטל בק"א וא"צ להרים דמה שמרים הוא רק משום הפסד כהן וגזל השבט ואי יהיב דמי שפיר דמי וא"כ כיון שא"צ להרים א"כ למה לא יוכל לשער בק"א ולמה מקרי מתקן וע"כ דגם בלב אסור לשער והביא ראייה מראיית בכורות דאסור ביו"ט דחשוב כמתקן אף שישנו במחשבה אלא שאח"כ מסיק דדוקא בשביל שצריך להרים וכל כמה דלא מרים חיישינן להפסד כהן דלמא משתלי ולא יהיב דמי הוא דאסור לשער אבל בכ"מ דאין לחוש לזה לא ע"ש הרי בהדיא דבתחלה רצה לומר דאסור לשער וכמו ראיית בכורות דאסור לראות ולהתיר. ובאמת שלפענ"ד לולא פה קדוש התה"ד הי' נראה לפענ"ד דעיקר כדבריו הראשונים דאסור לשער ומטעם דכל מה שאסור משום שבות אסור לרמוז גם כן והיינו להתיר בשבת דזה אסור וכמ"ש הרמ"א בסי' ש"ז והא דאמר כרשב"א היינו משום דשם אפשר לתקן בלי ביטול כלל ע"י שיתן עיניו בצד זה ואוכל במקום אחר וא"כ מה שאוכל אוכל בהיתר בלי תיקון כלל וכמ"ש התה"ד שם אבל במקום שצריך ביטול אסור אף במחשבה.

ועכ"פ מפורש יוצא מפי התה"ד דגם במחשבה אסור ומדמה לראיית מומין דאסור דלא כמו שנראה ממהרש"ל ואף דלדינא יש לומר דגם התה"ד מסכים לדינו של רש"ל דכל שאינו מתיר בשבת ממילא לא שייך האיסור דהרהור אבל עכ"פ הי' לו להזכירו ודוק היטב בזה. אחר שכתבתי כ"ז נזדמן אצלי הרב המאוה"ג מוה' נתן אבד"ק פאטיק ני' והצעתי לפניו דבר זה ואמר דלדעתו נראה דהרהור מותר אף בשבת עצמו כדקי"ל סי' ש"ו ס"ח דהרהור בעסקיו מותר וכאן דאסור לרמוז היינו דזה חשוב דיבור רק שאינו מברר הענין בפירוש אבל הרהור גרידא מותר. והשבתי לו דלפענ"ד הדבר מבואר ובאמת שכבר כתבתי בתשובה אחרת דהרהור על שבת עצמו אסור רק על לאחר שבת ומ"ש ברש"י דהרהור בעסקיו מותר באמת מקורו מהא דאמרו בשבת דף ק"נ דבור אסור הרהור מותר והרי שם קאי דוקא על לאחר שבת לענין הנראה שתעמוד עמי לערב וגם הרהור בעסקיו אינו פועל בשבת כלום כ"א על לאחר שבת דבשבת אסור לעשות עסק ומה שעבר אין ומה שעתיד עדיין והוא אחר שבת ובאמת שהדבר היה פשוט בעיני. אמנם מפני שפקפק ע"ז עיינתי בב"ח וראיתי הדבר מבואר דהרי הב"ח באמת רצה להתיר באמירה לעכו"ם כל שמרמז לו והוא מבין דבר מתוך דבר דלא חשוב רק הרהור ולמדו מהא דאומר הנראה שתעמוד עמי לערב אף דיודעים שלעשות פעולתו מתכוין אפ"ה מותר משום דאינו רק הרהור וע"ז חולק המג"א עליו סי' ש"ז ס"ק ל"א דאין ראיה מהנראה שתעמוד עמי לערב דהוא המבואר בס"ז שם משום דשם הוא על לאחר שבת משא"כ כאן היה בשבת עצמו הרי דאף הרהור גרידא אסור בשבת דהרי הב"ח מחשבו להרהור דאל"כ לא היה מקום לדברי הב"ח כלל וז"ב וראיה ברורה דאף אם העכו"ם עושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל דודאי לא היה רק הרהור אפ"ה אסור אף דשם אינו רק הרהור בלבד דנהנה ממלאכת שבת וכמ"ש המג"א בעצמו. ומ"ש המג"א לענין שא"י לקרותו דשרי היינו משום שאינו אומר כלום ובאמת גם זה תמוה כמ"ש האחרונים דאף בעושה עכו"ם מעצמו אסור וע"כ דגם זה אינו רק משום דלפעמים יש במכתב פיקוח נפש כמ"ש האחרונים ועיין בתוספת שבת מ"ש בזה. וראיתי בתוס' שבת ריש סימן רמ"ג שהקשה על מ"ש רש"י בע"ז דף ט"ו דטעם דאמירה לעכו"ם בשבת דאסור הוא משום ודבר דבר וע"ז תמה דאם כן אמאי אסור להנות הישראל ממה שעשה עכו"ם בעצמו והא הו"ל הרהור והרהור מותר דדוקא דיבור אסור ולפמ"ש אין מקום לקושיתו דבשבת עצמו אסור אף בהרהור ועט"ז סי' תצ"ח ס"ק ט' ודבריו צ"ע מדברי התה"ד הנ"ל ע"ש ודוק. והנה בהא דאמרו בביצה דף כ"ז דחלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה הקשה אותי אחד מלומדי למד דאמאי לא נימא מיגו דאי בעי מתשל עלה והיה מותר לטלטלה. והשבתי דזה טעות דאם כן הוה טבל ואסור בטלטול והקשה אותי דהא אמרו גבי טבל בשבת דף מ"ג דאם עבר ותקנו מתוקן והראיתי לו דמפורש בש"ס בשבת דף קכ"ז דטבל אסור לפנות ובתוס' דף קכ"ח הרגישו בזה דאם עבר ותקנו מתוקן וכתבו דדוקא לענין ביטול כלי מהיכנו אמרו כן לא לענין טלטול הרי שלך לפניך. וע"ז הקשה דעדיין יכול לשאול ולהפריש תרומה ממקום אחר או חלה ואם כן שוב ראוי להזיזה. והשבתי דכיון דיש תרי איסורים לשאול על החלה וגם להפריש תרומה ממקום אחר דאין מפרישין חלה ביו"ט אם כן שוב לא חזי דהוה כעין תרי מיגו ואם דבעיסה דטבילי האידנא מותר להפריש ביו"ט חלה כדאמרו בביצה דף ל"ו היינו כשבאמת טבילי האידנא דלא הי' אפשר לעשות מעיו"ט אבל כאן דכבר נפרש חלה ונטמאת והוא שאל ע"ז כדי להפריש ממקום אחר פשיטא דאסור ועיין שעה"מ פ"ח מלולב ה"ב גבי מעשר שני בירושלים שביאר בהדיא דכל דלא חזי האידנא לשום אדם לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ע"ש מכ"ש בזה דכעת אינו ראוי למה ישאול ויפריש ממקום אחר ויהיה שני איסורים ואף במוקצה דרבנן אסור כמ"ש התוס' בביצה דף ל"א ואף לשיטת רש"י הא הטעם של רש"י דכיון דאינו רק איסור דרבנן לא שייך דאתקצאי בה"ש דהא לא אתקצי בה"ש דלא גזרו על שבות בה"ש וכמ"ש האחרונים וזה לא שייך כאן דיש שני שבותין דאסור לשאול ביו"ט כמו דאין פודין ביו"ט וגם להפריש ובשני שבותין דעת הרע"ב בפ"ג דעירובין דאסור כר"ש ודוק. והנה בהא דאמרו בשבת דף ק' פירות מבטל מחיצתא הקשו שם בתוס' ד"ה פירות דאמאי מבטלי מחיצתא הא פירות ניטל בשבת ואינו ממעט ואף בטבל הא מה"ת עכ"פ ניטל ולכאורה הי' תמי' לי הא בטבל אם עבר ותקנו מתוקן ואם כן אמאי מבטלי מחיצתא אך זה אינו דבאמת זה דוקא לענין בטול כלי מהיכנו אבל מכל מקום אסור בטלטול מדרבנן כמ"ש התוס' בשבת דף קכ"ח ד"ה טבל בהדיא. וביאור הדברים דמ"מ הוה מוקצה כיון דלא חזי עד דתקנו אם כן מתחלה אסור היה והוה מוקצה מיהו קשה דהא ביה"ש לא היה מוקצה דהא יכול לתקני דלא גזרו על שבות בה"ש מיהו כבר כתבו התוס' בביצה דף ל"א גבי פירות שנפחתו דאף מוקצה דרבנן אמרינן דאתקצי בה"ש דעכ"פ המוקצה בעין ע"ש. ובזה מיושב מ"ש התוס' דמה"ת מותר ולא כתבו בפשיטות ליישב דכל דאסור מדרבנן אסור לטלטל עכ"פ מדרבנן והוה אינו ניטל וכעין דאמרו בסוכה דף ל' דחשוב קביעות כיון דצריך לסוכה וכן הקשה אותי ש"ב היניק וחכים כמר אברהם ני' נכד הגאון בעל ים התלמוד דו"ז זצ"ל ולפמ"ש אתי שפיר כיון דמן התורה מותר רק מדרבנן אסור וכיון דעבר ותקנו מתוקן שוב הו"ל דבר הניטל בשבת אף לשיטת התוס' ודוק היטב.

אחר זמן רב בשנת תרי"ג ב' סיון מצאתי בשיטה מקובצת ביצה דף ל"ד ע"ב בהא דאמר גבי טבל שאם עברו ותקן מתוקן ופירש"י משום דהוא רק מדרבנן וע"ז דחה השיטה דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור שוב אסח דעתיה מיניה וכתב דהא ס"ל להש"ס דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר כגון שאינו משקה ומשום עונג שבת מותר לעשות כן בשבת. והנה לדבריו היה מיושב קושית התוס' בביצה דף ל"ו ד"ה בדטבלא דשם דמיירי בכדי יין ושמן דהם משקה לא שייך בזה נותן עיניו בצד זה ואוכל בזה דכלו אחת היא וכמ"ש בשיטה בעצמו כגון שאינו משקה אך גוף דברי השיטה תמוהים דאם כן היאך משכחת לה דאין מגביהין תרומה ומעשרות הא משום עונג שבת מותר ובאמת שהתוס' בגיטין דף ל"א ע"א ד"ה במחשבה כתבו דתחלת תיקונו של טבל לא שרינן בשביל זה ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת אף דאפשר לתת עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר ע"ש ואם כן מ"ש שמותר לעשות כן בשבת הוא תימה ועכ"פ היה לו להזכיר דברי הש"ס בשבת דף קמ"א ולהקשות מזה כמ"ש התוס' וצ"ע ואולי גם השיטה אינו ר"ל דמותר לכתחלה רק שאם עבר ותקנו מתוקן בשביל זה דהא היה יכול לתת עיניו בצד זה אבל זה דחוק וצע"ג. גם תמוה דהא מעשר באמת ניטל במחשבה ועיין גיטין שם ובבכורות ס"א מיהו נחלקו בזה שם ושם וע"כ כתב דהכא ס"ל דניטל במחשבה אבל לא היה צריך לזה רק כיון דיכול לתת עיניו בצד זה לא מקרי מתקן כמ"ש בשבת דף קמ"א אבל באמת ליתא כמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל. והנה בהא דאמרו יש לו טבל ושאר דברים שאינם נטלים בשבת אינו אוסר. הנה כאשר למדתי זאת עלה בלבי הא בטבל קי"ל דאם עבר ותקנו מתוקן א"כ לכאורה הוה דבר הניטל בשבת ואוסר. ואמרתי בלבי כיון דלכתחלה אסור מקרי דבר שאינו ניטל בשבת וראיתי בריטב"א שהרגיש בזה וסיים דאף אם עבר ותקנו מתוקן מכל מקום אינו אוסר בשבת כיון דהותרה הותרה ועיין שעה"מ פרק כ"ג משבת הט"ו:

והנה בעיוה"כ שנת תרט"ו נסתפקתי אם נימא דמונין מעל"ע ליולדת בשבת והדגול מרבבה כתב בסי' ש"ל דאין מונין מעל"ע כמבואר סי' תרי"ז אבל באמת גם שם דברי התה"ד תמוהים ולפ"ז נראה לפענ"ד דל"מ בדברים המוקצים דאין מוקצה לחצי שבת דודאי מותר ואף לענין איסורי תורה צ"ע אולי שייך הואיל דהרי התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו דאם נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דהו"ל הואיל דחזי לחולה וכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולפ"ז כיון דעכ"פ חזי לאותה יולדת כ"ז שלא שלמו המעל"ע שוב הותר וגם לענין יוה"כ היה נראה לפענ"ד דעכ"פ מה שאכלה קודם ששלמו מעל"ע לא מצטרף עם מה שתאכל אח"כ דזה היה בהיתר וצ"ע בכ"ז כי אני כותב לאחר מנחה ואין הזמן מסכים לעיין בזה. והנה בהא דאמרו בביצה דף כ"ז אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה ביו"ט לא הוה חזי אתי ואמרי ליה לרב אמי א"ל שפיר קעביד דלא חזי והא רב אמי גופא חזי ר' אמי כי חזי מאתמול הוה חזי וביו"ט שיולי קא משייל היכי הוה עובדא. וקשה לי טובא דר"י נשיאה הוה לי' האי בוכרא שדרי' לקמי' דר' אמי סבר דלא למיחזי' א"ל ר' זירא ואיתימא ר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י והוא תמוה הא ר' אמי לא חזי כלל בוכרא ביו"ט זולת בשראה מאתמול ונראה דמש"ה סבר דלא לחזי' כיון דלא ראה מאתמול. אך אכתי קשה האיך פריך הש"ס בפשיטות והא ר"א חזי והלא לא רצה למחזי וצ"ל דבאמת ר"א הוה ראה רק דהס"ד לא היה יודע שדוקא כי חזי מאתמול הוה ראה ולכך מקשה דהא ר"א ראה ולזה משני דר"א רק כשחזי מאתמול היה רואה ולא חזי ביו"ט עצמו.

ולפענ"ד נראה שזה היה טעות ר"י נשיאה דשלח לי' לר"א למיחזי' משום דהוא היה ג"כ יודע דר"א ראה ביו"ט והיה ס"ל דר"א ס"ל דרואין מומין ביו"ט וכר' יהודא וע"כ שלח לו. ובזה מיושב מה דשדר לי' לר"א והלא אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה כדאמרו אח"כ וע"כ דאמי לא היה רואה ביו"ט רק בחול לכך הוכרח ר"י נשיאה לשלוח לר' אמי. והנה בשטה מקובצת בביצה שם הקשה על הא דאמר והא ר' אמי גופא הוה חזי דהאיך יכול לראות והא ר' אמי היה כהן כדאמרו בגיטין דף נ"ט והכהן אינו רואה בכורות דחשידי וכתב דת"ח רואה לעצמו ובחידושי להלכות בכורות תמהתי על הקושיא ועל התירוץ דהתירוץ צ"ע דת"ח ג"כ אינו רשאי להתיר לעצמו כדאמרו ביומא דף פ"א דזקן ויושב בישיבה ג"כ אסור והקושיא ג"כ צ"ע דדוקא לעצמו אינו רואה אבל לאחרים יכול לראות כמבואר סי' שי"ד. והנה רש"י כתב בהך דר"י נשיאה הו"ל בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכים על שלחנו ובראשית ההשקפה תמהתי דלאיזה צורך כתב רש"י כן דהא בע"מ נאכל אף לעכו"ם וכ"ש לזרים ומצאתי בפ"י שנדחק בזה. ולפענ"ד היה נראה דק"ל לרש"י האיך שלח לר' אמי הא זה מתנות כהונה וניהו דהכהן יכול להאכיל גם לזרים אבל עיקר הבכור שייך לכהנים וא"כ שוב שייך חשדא דמש"ה מתיר כדי שיתנהו לו והרי אמרו בחולין דף מ"ד ע"ב אבא שרי בוכרא ולא זבין מיני' בשרא משום דזבין בשומא וא"כ מכ"ש דאינו רשאי להורות במקום דנותן לו הבכור כלו ולכך פירש"י דר"י נשיאה היה לו כהנים סמוכים על שלחנו וא"כ היה רשאי להורות. הן אמת דרש"י בחולין פירש שם כשהי' כהן מביא לפניו בכור בע"מ להתיר לו ומשמע דוקא כהן דנחשד על הבכור א"כ זה שמתיר יש ג"כ לחשוד דאולי מתיר לו אף דעשה הכהן מום אבל בישראל המביא בכור לא שייך חשדא. אבל זה אינו דאדרבא בישראל שייך יותר החשד דמסתמא יתנהו לאותו כהן המורה לו וע"כ דרש"י עיקר הדין נקיט דמסתמא נותן הישראל לכהן ואה"נ אם הישראל מביא ג"כ אסור ועכ"פ דברי רש"י אתי שפיר. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דסבר דלא לחזי' וא"ל ר"ז ר"י ור"ש הלכה כר"י ומה קושיא דלמא לכך לא רצה להורות דהוא רצה לקחת ממנו בשר ולכך לא רצה להורות דא"כ יהי' שייך חשדא וא"ל דהרי לפ"ז הי' יכול לראות רק דלא יורה דזה אינו דא"כ למה יראה על חנם כיון דאסור להורות. אמנם נראה דכל הטעם דאסור משום דבשומא מזדבן ואינו במשקל ולפ"ז ביו"ט דכל שאר בשר ג"כ אסור לשקול כמבואר בטוש"ע או"ח סי' ת"ק שוב ליכא שום חשש כל שלא יתנהו לו וז"ב ודוק היטב. ועיין פ"י שנתקשה וכי לא ידע ר"י נשיאה שאסור לראות מום שנפל ביו"ט ואם הי' מום שנראה מאתמול למה לא הביאהו ולפמ"ש א"ש דהרי ר"א חזי ביו"ט והי' טועה וס"ל דחזי אפילו כשלא ראה מאתמול וגם יש לומר דבאמת הראה מאתמול לכהן אחר לאמי ורדינאה אבל לא שאל על המומין ושלח לו לר' אמי ביו"ט רק שר"א לא רצה לחזי כל שהוא לא ראה בעצמו לא רצה לסמוך על מה שראה אמי ורדינאה ור"י חשב כיון שראה אמי ורדינאה ור"א א"צ רק לשאול האיך הי' המום שרי וז"ב וז"ש רש"י דהיו כהנים סמוכים בביתו על שלחנו וא"כ הי' צריך לשאול איך נעשה המום ולכך שלח לר"א וע"כ ר"א לא רצה לראות דהא הוא לא ראה בעצמו מאתמול ודוק היטב בכל מה שכתבתי. ודרך אגב ארשום מ"ש בשבת דף מ"ו דלא הוי מוקצה דאי לא מזדקק לי' חכם סגי בג' הדיוטות ובספר בתי כהונה הובא בשעה"מ פי"ג מא"ב ה"ו שהקשה בהא דאמרו בקידושין דף ס"ב מי יימר דמזדקק לי' תלתא הרי דגם תלתא הדיוטות ל"ש מקרי ע"ש מ"ש בזה והניחו דברי הרשב"א בצ"ע ולפענ"ד לק"מ דשם כיון דבקידושין בעי עדים ואפילו שניהם מודים וכל שספק אם יזדקקו לו תלתא אף דשכיחי מ"מ בשעת מעשה היה ספק בקידושין ולא ידעו העדים אם יזדקקו לו הו"ל כמקדש בלי עדים ולא הוי קידושין כלל ועיין ב"ש סי' ל"א מ"ש בשם הג"א ובשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' כ"ח ובתניינא שם סי' נ"ד ודוק. ובמ"ש יתיישב מ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ה ס"ק ז' דבגר בידו להתגייר והקשה אותי אברך אחד מקאזליב נכד ר' נתן אור ליום ר"ח טבת תרכ"ג דהא אמרו בקידושין דגר מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא לענין קידושין אמרו כן וכמ"ש ולכל הסברות שכתב השעה"מ שם ג"כ יתיישב זאת.

והנה מה שאמרו דר"א חזי מערב י"ט ושייל ביום טוב וכ"כ הרמב"ם פ"ב מיום טוב ה"ג לפענ"ד טעם הדבר דהנה בטעם דאין רואין מומין ביו"ט משום מוקצה אף דר"ש לית לי' מוקצה הוא משום דיש שלש ספיקות שמא לא יולד לו ואת"ל יולד דלמא לא יהיה מום קבוע ואת"ל שיהיה קבוע מי יימר דמזדקקי ליה בי תלתא ושמא לא יזדקק ליה חכם ולפ"ז בשכבר ראה בעיו"ט פשיטא דמותר דהרי כבר ראה וגם לא שייך מי יימר דמזדקק לי' חכם שהרי כבר אזדקק לי' מעיו"ט וגם כל הטעם דמי יימר דמזדקק נראה משום דכל דא"י כלל שיש לו מום מובהק למה יזדקק בחנם דלמא אינו מום קבוע אבל כל שכבר ראה והיה בו מום קבוע פשיטא דמזדקק ליה וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהאריך דו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב ביו"ד סימן ש"ט ע"ש ויש שם כמה גמגומים בדבריו במ"ש דלמה הוצרכו לומר דרבא לא חזי רק בעיו"ט והוא תימה דהא רבא מעשה שהיה כך היה ואם קושייתו על רב אמי ג"כ ל"ק דבאמת גם בזה"ז שבטל סמיכה שייך גם כן מי יימר דמזדקיק ליה תלתא ורק כל שראה מעיו"ט תו לא שייך כל הני מי יימר וכמ"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה דאמאי בנולד מום מעיו"ט אף אם עבר ובקרו אינו מבוקר ואמאי והא הוה כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דמותר וה"ה כאן כל שראה הכהן עכשיו שהיה לו מום קבוע מעיו"ט הו"ל כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דמותר.

אמנם יש לומר דשם כל שנתגלה שיבש היה מבעוד יום שוב נתגלה למפרע שבטעות אקציה אבל כאן דאינו משום מוקצה לפירש"י רק משום דן את הדין א"כ שוב אף שנתגלה שהיה בו מום מ"מ הא שייך משום דן את הדין דהחכם צריך לראותו ואף לפמ"ש התוס' דהוא משום מוקצה מ"מ הוה מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה חכם. ובזה יש ליישב דברי הה"מ הנ"ל דהנה באמת בנולד מום בעיו"ט ל"ש תלתא מי יימר רק חד מי יימר וצ"ל דגם בחד מי יימר כל דאסור לראות דהוה כדן את הדין אסור ולפ"ז לפי מה דמשמע בשבת דף מ"ו דצריך להיות דוקא תלתא מי יימר וע"ש בתוס' ולפ"ז כל שנולד מעיו"ט דליכא מי יימר לכך כל שעבר ובקרו מבוקר דלא כסוגיא דביצה רק כסוגיא דשבת. ובגוף הקושיא דהוה כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו נראה לפענ"ד דל"ד לשם דשם הוא מכיר שהיה יבש מבעוד יום דזה אפשר להכיר אבל במום ניהו שנולד מעיו"ט כל דלא חזי מבעוד יום יוכל להיות דאז הי' מום עובר ואח"כ נעשה מום קבוע או להיפך דאז הי' מום קבוע ואח"כ נתרפא ואח"כ חזר כבראשונה. ולפ"ז יהיה תלוי אי יש מוקצה לחצי שבת וגם יהיה תלוי אי יש ברירה או לא ולפ"ז ר' אושעיא לשיטתי' דס"ל אין ברירה ועיין ביצה דף יו"ד מיהו בדף ל"ח אמרו דדוקא בדאורייתא ס"ל אין ברירה ולא בדרבנן ואפשר דאיסור מוקצה הוה כדאורייתא מיהו בדף ל"ח לא משמע כן. עוד יש לומר דתלוי אי אמרינן תגלי מלתא למפרע ובין לפירוש התוס' ר"פ החולץ ובין לפירוש הנימוק"י לא שייך כאן תגלי מלתא למפרע דיוכל להיות שנשתנה אח"כ ועכ"פ דברי הה"מ יש ליישב לפ"ז בכמה אנפי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף