נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/כז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נודע ביהודה TriangleArrow-Left.png קמא TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png כז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תקנת עגונות

שאלה

מעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים וברוב הימים אבד זכרו והנה בא עד לאשתו ואמר אני יודע לך עדות שיועיל רק באופן שתתני לי סך כזה ואסהיד לך ואז השלישה האשה סך כזה ליד שליש באם יועיל עדותו יתנו לו המעות והעיד בב"ד איך שבעלה של זו המיר דתו ומת והוא היה אצל המיתה, ופסקו הדיינים שאין עדותו מועלת כיון שהוא נוגע בדבר וגרע מנוטל שכר להעיד עיין תשובת מ"ב סי' צ"ח ופסקו שיחזיר המעות לאשה ויסלק עצמו ואח"כ יעיד מחדש ואמרו הב"ד להעד הנ"ל אחר שתעיד מחדש תתן האשה לך מה שיהא ברצונה והאשה אין עליה שום חיוב כלל רק אם תרצה תתן לך כפי רצונה והעיד מחדש. ועתה קצת מעוררים בדבר אחרי שכבר העיד בהיותו נוגע אולי אינו מועיל שום סילוק כי עביד אינש לאחזוקי דיבוריה עיין בש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט':

תשובה

ואומר אני שמסופק אני אם צריך כאן סילוק הנאה כלל שאפשר אף שהוא נוגע כשר לעדות אשה. והגע בעצמך האשה גופא נאמנת על עצמה שמת בעלה ומי נוגע בדבר יותר ממנה. אלא שאפשר לחלק דבשלמא איהי דייקא ומינסבא אבל אם הוא נוגע הוא משקר ולא מועיל דיוק דידה ועיין תוס' יבמות דף קט"ו ע"א סוף ד"ה טעמא דעד אחד. ואומר אני שלדעת הרמב"ם דטעמא דע"א הוא משום מלתא דעבידא לגלויי כדמשמע מדבריו בפי"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ו וסוף פי"ג מהלכות גירושין איכא למפשט מהאי דיבמות דף ע"ז ע"א דמקשה בגמרא ומי מהימן והאמר ר' אבא א"ר כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה כו' ואם לאו אין שומעין לו ומתרץ שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים ופירש"י ומלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי, תוס' ד"ה אם קודם מעשה אמרה כו' אומר ר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותה הוראה שהרי בת ישי נשא וכו' ע"ש. העולה מזה שיתרא היה נוגע בדבר שהוא עצמו נשא בת ישי ואעפ"כ הימנוהו משום מלתא דעבידא לגלויי דמפרש רש"י דלא משקר בה אלמא במלתא דעבידא לגלויי אפילו נוגע נאמן ולא חשדינן ליה דמשקר וא"כ בעדות אשה דמהימן ע"א ג"כ מטעה מלתא דעבידא לגלויי אפי' נוגע כשר דלא משקר בה:

אך שיש לשדות נרגא בהוראה זו דהרי אמרו ביבמות פ' החולץ דף מ"ז גבי פלוגתא דר"י ורבנן גבי גר אם צריך ראיה ופסקו הרמב"ם והרא"ש כר"ח בר אבא דבין בארץ ובין בח"ל צריך ראיה וכתבו הרמב"ם והרא"ש שאפילו אמר נתגיירתי בב"ד של פלוני לא מהימנינן ליה ע"ש. והנה הרי זה ג"כ אמר בב"ד של פלוני ואעפ"כ אינו נאמן על עצמו אף שהוא מלתא דעל"ג ולכאורה סותר זה להאי דלעיל דהימנוהו ליתרא על עצמו מטעם מלתא דעל"ג. וצריכין אנו לחלק דבשלמא גר דהיה מוחזק בנכרי והוי אתחזק אסורא אינו נאמן על עצמו אפילו במלתא דעל"ג אבל יתרא דהאי הלכה היא רופפת בידם אי אמרינן עמוני ולא עמונית אדרבה אבנר כי שאל בבי מדרשא פשטו להיתר אלא דאקשי להו דואג ואשתיקו וא"כ לא איתחזק איסורא ולכך שפיר סמכינן אהאי טעמא דמלתא דעל"ג וא"כ גבי עדות אשה דהיא בחזקת אשת איש והוי איתחזק איסורא נוגע פסול ולא סמכינן אהאי טעמא דמלתא דעל"ג. אך שיש לנו לחלק באופן אחר בין האי דגר ובין האי דיתרא דבשלמא גבי גר דבעינן עדות גמורה שהרי אפילו מעיד לו ע"א שאינו נוגע בדבר מ"מ אינו מועיל עד שיעידו לו שני עדים ככל עדות שבתורה כמבואר ברמב"ם פי"ג מא"ב א"כ אף שאינו משקר מ"מ הוא עצמו פסול להעיד לעצמו דאדם קרוב אצל עצמו ועדים הקרובים פסולים מגזירת הכתוב אפילו ודאי אינם משקרים דהרי אפילו במשה ואהרן פסלה התורה אבל גבי ת"ח שמורה אין הטעם משום עדות דהרי אם אינו נוגע בדבר כשר אף שהוא יחידי וא"כ אין הטעם משום עדות אלא דגבי נוגע פסול משום דחשדינן ליה דמשקר לכך במלתא דעבידא לגלויי סמכינן עליה דלא משקר וא"כ גבי עגונה דג"כ לא בעינן עדות גמורה שהרי אפילו קרובים וכל פסולי עדות כשרים לה חוץ מרשע דאורייתא דהעז איש רשע ומשקר. ותדע דהיכא דאינו משקר אפילו רשע כשר כגון במסל"ת וא"כ אף נוגע כשר דהרי מוכח דאפילו נוגע אינו משקר במלתא דעל"ג לכך אתי שפיר דאין היורשים יורדין לנחלה ע"פ ע"א אף שהאשה מותרת משום דגבי דיני ממונות בעינן עדות גמורה ומה בכך שאינו משקר מ"מ אין כאן רק עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד כו'. ועי' בריב"ש סימן קנ"ה קפ"ב וקפ"ג:

אך שמצאתי להרי"ף ז"ל פרק החולץ גבי ואשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא כתב שם הרי"ף ג"כ טעמא משום גילוי מלתא וכתב ובלבד שלא יהא חשוד בדבר והאריך בראיות דכשהוא נוגע אינו מועיל ומשקר אף במלתא דעל"ג וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב גבי קטטה בינו לבינה לא מהני ע"א דחיישינן שמא היא שכרתו והנה הרמב"ם פסק להדיא דטעמא דע"א הוא משום מלתא דעל"ג ואעפ"כ היכא דאיכא למיחש ששכרתו משקר אף במלתא דעל"ג משום הנאת ממון ומש"ה הוצרך הרמב"ם לחדש טעם חדש שמא שכרתו ודוק. אלא שיש לנו כמה דקדוקים בהאי פסקא דהרמב"ם שהאריך בהם הכ"מ מאד אעפ"כ לא יצאו דברי הרמב"ם צלולים כראוי:

והנה בגמרא אמרו הנ"מ בין שני הטעמים אם הטעם משום מלתא דעל"ג לא משקרי או שהטעם משום דדייקא ומינסבא לענין מלחמה ולענין קטטה ולענין יבמה וקשה אמאי לא אמרו לענין קטנה דלא שייך בה דייקא ומינסבא ושייך בה מלתא דעל"ג. ולכך אומר אני שיש לנו תרי גווני מלתא דעל"ג. חדא היכא דודאי עשוי להגלות ויש בידינו לעמוד על הבירור בודאי כגון האי דהרי שמואל וב"ד קיים שיש בידינו לשאול את ב"ד של שמואל. וענין השני האי דע"א אומר שמת בעלה שאין בידינו בודאי לבוא על הבירור שאף שהוא חי לא נודע מקומו איה ואפשר ישתקע הדבר ולא יתודע אלא שיש על העד אימת הספק פן יבא הבעל ויתודע שקרו וזה ודאי שיש הפרש גדול בין מלתא דעל"ג הראשון להשני. והנה בטעמא דאשה דייקא ומינסבא קשה לי מאי מועיל כאן עדות העד הרי בלי שום עדות אסורה היא וזה ע"א הוא ואף דהיא דייקא מ"מ אין לה ידיעה חדשה רק עדות העד ומה מועיל דייקא דידה. לכך אומר אני שזה דייקא ומינסבא ג"כ שייך למלתא דעל"ג וכך הפירוש בגמרא עד אחד בקטטה מהו טעמא דע"א משום דמלתא דעל"ג וכו' פירוש וסמכינן אהאי טעמא לחוד כי היכי דאמרינן התם דשמואל הרמתי וב"ד קיים או דלמא האי טעמא לחוד לא מהני כיון שאין כאן ודאי עבידא לגלויי אלא הטעם הוא דדייקא ומינסבא ומתוך כך מתירא העד שמא תידוק הרבה ויתודע לה שהוא חי ומתוך כך מתירא לשקר. ובזה מתורץ שפיר מה שהקשיתי מה בכך דדייקא הרי אין לה באמת שום ידיעה רק מהעד הזה ולפי מה שכתבתי שפיר דמי דמטעם זה העד מתירא לשקר ומועיל עדותו לחוד וג"כ מתורץ מה שהקשיתי מקטנה דעכ"פ העד מתיירא שמא תגדיל ותידוק ומתירא לשקר:

ועכשיו אבוא לביאור פסקי הרמב"ם פסק אחד דפסק הטעם משום מלתא דעל"ג ובגמרא הוא בעיא דלא איפשטא ולפ"ד אתי שפיר דגם לטעם הב' דדייקא ומינסבא ג"כ הטעם שמתוך דיוקא דידה מתירא שעשוי להגלות ולא משקר. והנה כל זה שייך היכא שהעד מעיד שהוא ראה המיתה אבל עד מפי שפחה אף שיתודע הדבר שהוא חי מ"מ הרי כתבתי שעיקר הדבר שיתודע שקרו וכאן יכול להשמט ולומר שהשפחה כזבה בו והוא הגיד אמת ובהא מדאורייתא לא הוה מהימן רק משום תקנת עגונות ואלו הם דברי הרמב"ם בס"פ י"ג מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכתב ואל יקשה בעיניך שהתירו חכמים וכו' שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדות וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד וכו' לא הקפידה התורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד שקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד מפי שפחה ומן הכתב וכו'. והנה הקשה הלחם משנה שדברי רמב"ם סותרים זא"ז שמשמעות דבריו לכתחלה שמן התורה נאמן שכתב לא הקפידה התורה ומסיים לפיכך הקילו חכמים וכו' ובסוף דבריו משום תקנת עגונות. ולפמ"ש ניחא בעד מפי עצמו נאמן מן התורה אבל עד מפי שפחה אף שהדבר עשוי להגלות ויתודע שקרו לא היה נאמן מן התורה שהרי בידו לאמר שהשפחה כזבה בו רק חכמים הקילו משום תקנת עגונות ולכך בסוף דברי הרמב"ם דמיירי בעד מפי שפחה כתב הקילו חכמים ובתחלת דבריו שכתב שזה העיד שמת פלוני שמשמעות דבריו שהוא עצמו ראה המיתה כתב לא הקפידה תורה שכאן יתודע שקרו ונאמן מן התורה. אמנם בדברי הרמב"ם פרק ה' מהלכות עדות הלכה ב' מפורש גם עד אחד ממש אינו נאמן בעדות אשה רק מדבריהן ולא מן התורה ודברנו מזה בסימן ל"ג לתרץ דבריו שלא יסתרו זה לזה:

ועכשיו אבוא לביאור דברי הרמב"ם בפסקיו שסותרים זה את זה בהני בעיין דלא איפשיטו בגמרא והנה בפסק הרמב"ם גבי קטטה הקשו עליו כל גבורי חיל מפרשי דבריו כיון שהוא פסק הטעם משום מלתא דעל"ג א"כ שוב נאמן ע"א בקטטה שכן האבעיא בגמרא ע"א בקטטה מ"ט דעד אחד משום דעל"ג וה"נ לא משקר או טעמא משום דדייקא ומינסבא וכו'. ואומר אני שלפי שיטתי אף לדייקא ומינסבא ג"כ מטעם משום דעבידא לגלויי אלא דמשום הכי עבידא לגלויי משום דדייקא ומינסבא א"כ אף שכתב הרמב"ם בס"פ י"ג הטעם משום עבידא לגלויי אעפ"כ לא פשוט אבעיא הזאת רק אחז הטעם עבידא לגלויי ופירושו ג"כ דמשום דדייקא מש"ה עבידא לגלויי. והנה התוספות כתבו שאף שאמרו בגמרא והני לא דייקי מ"מ דיוקא זוטא דייקי. והנה אף דפשוט להרמב"ם ביבמה ובמלחמה לקולא היינו משום דדייקא דיוקא זוטא ואף משום דיוקא זוטא מתירא העד שיתודע הדבר ולא משקר אבל בקטטה המציא הרמב"ם טעם חדש שמא היא שכרתו להעיד וכיון ששכרתו בהדיא להעיד שקר א"כ לא דייקא כלל ולא הוי מלתא דעל"ג כלל ומשקר העד ולכך הוצרך הרמב"ם להמציא טעם זה ואין אנו צריכין לדוחק המזרחי שהביא הכ"מ דע"י פיתוי ושכירות אף במלתא דעל"ג משקר רק הטעם הוא דכאן לא הוי מלתא דעל"ג כלל כאשר הארכתי. והא דלא אמרו בגמ' הטעם הזה היינו משום דבעל האבעיא לא אפשיט ליה עדיין גם גבי יבמה וגבי מלחמה וסובר דמשום דיוקא זוטא לא מתירא העד ולא הוי מלתא דעל"ג ולא הוצרך לטעמא דשכרתו אבל הרמב"ם שכבר ראה פשיטות הגמרא גבי יבמה וגבי מלחמה עיין במזרחי שם א"כ הוצרך בקטטה לטעם זה החדש שהוא טעם דמסתבר:

למלתא קמייתא נהדר שלפ"ז אין כאן ראיה מדברי הרמב"ם שנוגע משקר במלתא דעל"ג דשאני כאן דלא היה עבל"ג כלל אבל בהאי איתתא דנידון דידן שלא שכרה אותו להעיד שקר רק שהעד אמר לה שיודע לה עדות והשלישה שכירותו אם יועיל עדותו מ"מ שפיר דייקא ומינסבא כיון דאין קטטה בינה לבעלה והוי מלתא דעל"ג ובמלתא דעל"ג אף נוגע לא משקר כאשר הבאתי ראיה מיתרא שהיה נאמן כיון ששמואל הרמתי וב"ד קיים. ולפי סברתי מתורץ ג"כ מה שיש לתמוה כיון דהטעם הוא משום מלתא דעל"ג לא משקר וכבר יש כמה פוסקים שזה הוא דין תורה ולא קולא משום תקנת עגונות אשר לדעתי אף הרמב"ם סובר כן בע"א שהוא עצמו ראה המיתה א"כ קשה מ"ט גבי איש אינו נאמן על מיתת אשתו שישא אחותה. אבל לדידי אתי שפיר דכאן לא הוי עבידא לגלויי רק משום דיוקא דידה ואפשר שלכל הסברות בגמרא לא הוה עבידא לגלויי בלי דיוקא דידה אלא שהבעיות המה אי מועיל לזה דיוקא זוטא או בעינן דיוקא רבא אבל גבי איש דלא דייק כלל כיון שלא החמרת בסופו א"כ לא הוי עבידא לגלויי כלל והא דמסיים שם בגמרא בפ' האשה רבה דף צ"ד בשלמא גבי אשה משום עיגונא הקילו ולא קאמר גבי אשה עבידא לגלויי משום דדייקא היינו משום דהרי גבי עד מפי שפחה לא שייך מלתא דעל"ג כלל ועיקר הנאמנות משום עיגונא כאשר כתבתי בשם הרמב"ם לעיל אם כן הוצרך לחלק בין אשה לאיש משום טעמא דעגינות וק"ל. העולה מזה שאין ראיה מדברי הרמב"ם שנוגע פסול לעדות אשה. אבל שייך באשה זאת פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע אצלי בנידון זה מנוגע דנוטל שכר להעיד אף שודאי אינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו:

והנה ההפרש שיש בין אם פסולו משום נוטל שכר ובין אם פסולו משום נוגע הוא זה, דאם הוא משום שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר ואין צריך אפילו להעיד מחדש אבל נוגע העדות שהעיד כשהוא נוגע בטל וצריך להעיד מחדש. והנה לדעת הש"ך דעביד אינש לאחזוקי דבוריה אינו מועיל עדות מחדש ואף שנ"ל שאף שהש"ך שם חולק על הרמ"א בענין נפסק הדין מ"מ נ"ל שהש"ך מודה דבעינן נפסק הדין ג"כ אלא שנפסק לחוד כשלא העיד עדיין בזה חולק על הרמ"א אבל כשהעיד ולא נפסק הדין ג"כ כשר אח"כ להעיד וכן משמע לשון הש"ך והעיטור ועיין בש"ך שם מכל מקום נראה לי שעיקר פסיקת הדין היינו שפסקו שעדותו פסולה וא"כ באשה זאת שפסקו הדיינין שיחזיר המעות ויעיד מחדש ופסלו עדותו שהעיד למפרע הוי נפסק הדין ולכל הדעות אינו מועיל עדותו מחדש ועוד שכיון שהטעם דעביד לאחזוקי דבוריה קשה לחלק בין כבר פסקו שהוא פסול או לא וא"כ כיון שהרי"ף בפ' החולץ פסק להדיא שאף במלתא דעל"ג משקר כשהוא נוגע אין בי כח לחלוק על דברי הרי"ף ואין לי היתר נכון הראוי. ואני אפרוח שלא נפתחו עיניו וחכמי הדור המה יעיינו אולי מלתא דמבעי לי לדידהו יהא מלתא דפשיטא ואולי ימצאו מרפא לשברה וימציאו לה איזה היתר:

והנה לאשה זו יש עוד ריעותא דהרי בעלה היה מומר והרמ"א מחמיר במומר ואף שהאחרונים כתבו להקל מ"מ י"ל שהראיה שהביא מהר"ן דכתב שלא היה מסל"ת והיה שעת הדבר ולא כתב בפשיטות הטעם משום מומר ע"ש. י"ל שאם היה כותב הטעם משום מומר היה הדין אם נשאת לא תצא אבל נכרי שאינו מסיח לפי תומו אפי' אם נשאת תצא והא דכתב שהוא שעת הדבר שג"כ פסק בש"ע אם נשאת לא תצא היינו משום דהר"ן אזיל לשיטתו והב"ש בסי' קמ"ד כתב דלפי גרסת הר"ן בהרמב"ם בדבר אם נשאת תצא ובקטטה אפשר דס"ל להר"ן דלא תצא ובקל יש לחלק ביניהם ורהיטא דלישנא דהטור משמע דהרא"ש אינו חולק על הרמב"ם בניסת רק גבי מלחמה אבל גבי קטטה משמע דאין הרא"ש חולק ומודה דלא תצא ואין הזמן גורם לי כעת להעמיק עיוני בדינים אלו העמוקים ועוד אי"ה חזון למועד לברר כל הדברים בלי נדר היכא שהדין אם נשאת תצא והיכא דלא תצא ועכ"פ מצטרפת חומרא זו דמומר לחומרא דלעיל דעביד איניש לאחזוקי דבוריה ומי שלבו שלם בדבר ידין בדבר ואני כתבתי פלפול בעלמא ולהתלמד עבידנא:

ואומר אני שעל טעמא דמומר יש להקל כיון שלא נודע שהוא מומר רק מדברי העד הזה, אני אומר שלשני הטעמים כשר העדות דהרי בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מאי טעמא דע"א משום מלתא דעל"ג ה"נ לא משקר א"ד משום דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא. ואני אומר מאי טעמא דייקא האשה משום שאינה סומכת על דברי העד ודייקא אחריו א"כ ג"כ אינה סומכת עליו שהוא מומר ודייקא אחריו שמא אינו מומר והוא חי ובפרט לפי סברתי שכתבתי לעיל שהיינו טעמא דהרמב"ם דפשיטא לי' ביבמה ובמלחמה דמהני ע"א משום דדייקא דיוקא זוטא ומתירא העד להעיד שקר והוי מלתא דעל"ג אבל בקטטה פוסק לחומרא משום דיש לחוש שמחמת הקטטה היא שוכרת העד להעיד שקר ולא דייקא כלל ולא הוי מלתא דעל"ג כאשר הארכתי לעיל ובכאן לא שייך זה דכשהיא יודעת מקטטה אז היא מחמת שנאה שוכרת העד אבל כאן שהיא לא ידעה שהוא מומר והיא דייקא שפיר מהיכא תיתי תשכור עד להעיד שקר בלי שום קטט וא"כ הוי שפיר מלתא דעל"ג, ולמיחש שמא כבר שמעה שהמיר ושכרה העד הזה להעיד שמת הוא חששא רחוקה וע"כ לא מבעיא להו אלא בודאי קטטה אבל כאן מאן יימר שידעה כלל שהיה מומר:

וא"כ כיון דבמומר בלא"ה יש הרבה חולקים דס"ל דלא הוי קטטה ובקטטה גופא הרא"ם בשם יש מי שאומר מיקל כשהעד העיד בלבדו בלי העדת האשה עצמה קודם ועיין ח"מ ס"ק צ"ה והכנסת יחזקאל פסק כוותיה וכאן יש צד לקולא בלא"ה שלא ידעה שהוא מומר אין לנו להרבות מחלוקת ויש לנו לומר שאף הרמ"א מודה בכאן. א"כ לא נשאר עלינו רק ההיא חומרא שהוא נוגע בדבר ועביד אינש לאחזוקי דיבוריה ועוד תיוהא חזינא הכא שאפי' בלי סברא זו דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שניה כיון שהדיינים אמרו לו שאחר שיעיד מחדש הרשות ביד האשה ליתן לו לפי רצונה אף שאמרו לו שהוא בלי שום חיוב מ"מ לדעתי נוגע הוא והא לך דברי הב"י בסי' ל"ז בסופו, מי שהוא טוען לאחד מבעלי דינים ואמר לו אין רצוני לקצוב לי שום שכר ממך אם תזכה יעמוד בך אם תרצה לתת לי שום דבר אי הוי נוגע בעדות עיין בסוף ת"ה ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי שדבר ודאי שישלם לו עכ"ל הרב ב"י. והרי בנדון דידן ג"כ הוי ידוע בודאי שתשלם לו וכאשר באמת הוכיח סופו א"כ מי יבוא אחרי רבינו הוא הרב ב"י שפסק דהוי נוגע ממש. ועדיין יש לנו לחתור היבשה ולומר דנוגע כשר בעדות אשה והדבר תלוי באשלי רברבי בפלוגתת הע"ש והסמ"ע והש"ך:

והנה בח"מ בריש סי' ל"ז בדין נוגע כתב העיר שושן דפסול נוגע איננו משום דחשוד לשקר רק משום דאדם קרוב אצל ממונו ופסול מגזירת הכתוב והסמ"ע והש"ך השיגו עליו וכתבו הטעם דחשוד לשקר. והנה לדעת הש"ך והסמ"ע פשוט דפסול אף לחלק השותף ולא שייך למפרך נימא פלגינן דיבוריה ונהימניה לגבי שותפו ולא לגבי עצמו משום דכיון דהוא נוגע הוא חשוד לשקר וכיון דמשקר אין כאן עדות כלל ועיין בש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח ולכך בעינן שיסלק עצמו שאז אינו נוגע ואינו משקר אבל לדעת הע"ש דאינו משקר רק פסול מגזירת הכתוב מטעם קרוב קשה נימא פלגינן דיבוריה ונהימניה לגבי שותפו. והנה הע"ש עצמו הרגיש בזה וכתב דהוי עדות שבטלה מקצתו ובטלה כולה ע"ש:

והנה אומר אני שלדעת הלבוש דהטעם משום קורבה לא שייך פסול נוגע גבי עדות אשה כיון דקרוב כשר לעדות אשה ובעדות אשה לא בעינן עדות רק שיהא הדבר אמת ולא שייך עדות שבטלה מקצתה דמה בכך שבטל העדות כיון דגוף הדבר אמת הגע בעצמך רשע דאורייתא וכותי פסולים בעדות אשה ומ"מ במסל"ת נאמנים כיון דמסיח לפ"ת אומר האמת. ועוד דאמרינן ביבמות שתי יבמות זו אסורה מפני בעלה של זו וכו' לזו יש בנים וכו' זו שיש לה בנים מותרת ע"ש. ואמאי נימא מתוך שבטלה עדותה לגבי יבמתה בטלה עדותה לעצמה אלא ודאי דלא אמרינן בעדות אשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ לדעת הע"ש דנוגע אינו משקר אשה זו מותרת. וצריכין אנו לברר הדין עם מי האמת עם הע"ש או עם הסמ"ע והש"ך. ואומר אני אף שלשון הרמב"ם משמע כדעת הע"ש מ"מ נראה כדעת הסמ"ע וש"ך דהרי במכות על סוגיא דאילעי וטוביה קריבי דערבא הוו הביא הרא"ש שיטת הראב"ד בתשובותיו דכל עדות שבטלה מקצתה מחמת קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבוריה דהרי לא פלגינהו רחמנא דמה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותן והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו היינו כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל וכמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודמי להא דאמר במקיימי דבר דיבר הכתוב דכי היכי כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"נ כשנמצא לאחד מהם קרוב שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה וכי היכי שאין ההרוג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה ה"נ כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה לפי שאין עליו שם עד לעצמו כלל ומוכח כדבריו בפ"ק דסנהדרין דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרף להרגו אבל לא להורגה פשיטא קס"ד אמינא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. פי' סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו כ"כ שלא תהא העדתו שהוא מעיד עליה עדות פסולה ולבטל כל העדות בשבילה קמ"ל דאשתו כגופא ממש ואין זה עדות כלל ולכך פלגינן דיבוריה וה"נ אמרינן התם פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן פירוש ונקרא על ממונו עד פסול ובטלה כל העדות ואף האדם פטור, עכ"ל הראב"ד בתוספת ביאור קצת:

והנה אומר אני כיון שכן הדבר דלגבי ממונו נקרא עד פסול עליו ובטלה כל העדות א"כ קושית הגמ' בד"נ הרוג יציל אני מקשה גבי ד"מ מלוה ולוה יצילו דבשלמא שם מתרץ הגמ' דעל עצמו אין עליו שם עד כלל ולא הוה עדות שבטלה מקצתה אבל גבי ממונו דנקרא עליו עד פסול כשיטת הראב"ד א"כ הוי ליה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בפלוני רבע שורי וא"כ מלוה ולוה יצילו בשלמא לשיטת הסמ"ע והש"ך דהטעם בפסול נוגע הוא משום דמשקר א"כ אין זה עדות שבטלה מקצתה דבשלמא נמצא א' מהם קרוב או רשע פסול אפי' בודאי מעיד אמת עיין בש"ך ריש סימן ל"ד א"כ הו"ל בטילת העדות אבל גבי נוגע אין העדות בטל אלא שאנו אין מאמינים לו דלמא משקר ואי הוי בודאי אמת הוי עד כשר בשלמא גבי פלוני רבע שורי יפה כתב הראב"ד דהוי עדות בטלה כיון דשם לענין הריגת השור פסול עליו אפילו לחוב לעצמו להיות שורו נהרג א"כ אין הטעם דחשוד לשקר אלא הטעם משום גזירת הכתוב גבי נפשות להיות מיתת השור כמיתת הבעלים וא"כ כיון שאין הטעם משום דמשקר הוי לי' בטילת העדות אבל גבי ממון כיון דלחוב לעצמו נאמן דהודאת ב"ד כמאה עדים דמי אלא שלהעיד לזכות עצמו אינו נאמן א"כ אינו נקרא עד כלל ולא הוי עדות שבטלה מקצתה:

אבל לדעת הע"ש דנוגע אינו משקר וגם כאן הטעם משום קורבה קשה מלוה ולוה יצילו. ובזה נסתר דעת הע"ש ונקטינן דעת הסמ"ע והש"ך אשר מהר"מ מלובלין ג"כ אתי כוותייהו כאשר האריך הש"ך שם במקומו, ואף שיש לדחות הוכחה הנ"ל מ"מ כיון שהסמ"ע והש"ך אחרונים נינהו כוותייהו קיימינן א"כ לפי דעתי הקלושה אין לאשה שום היתר אבל אין דעתי דעת מכרעת רק אני דין לפני הגדולים אשר בדור הזה כתלמיד הדן בקרקע ואם דברי ימצאו חן בעיניהם יתנו מהודם עלי ואם שגיתי יורוני וילמדוני ואקבל האמת ממי שיאמר, והשם יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות אכי"ר:

ועדיין יש לנו מקום מצוא להתיר האשה הזאת ולהוכיח דנוגע כשר לעדות אשה דהרי בריש פ' האשה רבה אמרו אלמא ע"א מהימן מדאורייתא מנ"ל וכו' אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק של חלב וכו' מי דמי התם לא איתחזיק איסורא הכא איתחזיק אסורא דאשת איש וכו' ומסקינן מתוך חומר שהחמרת בסופה הקלת בתחלתה. ומפרש רש"י משום דלא נסבא עד דדייקא שפיר. והנה העולה מזה דאילולא דהכא איתחזיק אסורא היה פשוט להאמין ע"א מדאורייתא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב וספק שומן וע"א נאמן שהיא של שומן ומפרש רש"י והא ודאי פשיטא לן דמהימן דאל"ה אין לך אדם אוכל משל חבירו ע"ש ברש"י, נמצא שאפילו נוגע נאמן במקום דלא איתחזיק איסורא ובדף פ"ח ע"ב בתוס' בד"ה והבא עליה וכו' כתב ר"י דמה דאשה דייקא וכו' מרע לחזקה ע"ש נמצא לפי המסקנא דאשה דייקא וכו' שוב לא הוי הכא איתחזיק איסורא א"כ שוב אפי' ע"א שהוא נוגע נאמן מידי דהוה אחתיכה ספק חלב וספק שומן שאפילו נוגע נאמן ואפילו לסברת התוס' בד"ה מתוך חומר שכתבו שהוא מתקנת חכמים ע"ש מ"מ כיון שתקנו חכמים שנסמך אדיוקא שוב הדין כנ"ל ומכ"ש דיש פוסקים דס"ל שהוא דין תורה ועיין ביש"ש. ואומר אני עוד שיש להביא ראיה שנוגע כשר לעדות אשה שהרי אמרו הכל נאמנין להעידה חוץ מחמש נשים ששונאות אותה וכתב הש"ג בשם ריא"ז הובא בחלקת מחוקק ס"ק י' שזכרים הדומים לאלו הנשים כגון חמיה וכו' ובן בעלה נאמנים ע"ש. והנה בן בעלה הוא נוגע גמור שהרי לדבריו שמת אביו וא"כ יטול חלק ירושתו ואעפ"כ נאמן אלמא דנוגע כשר לעדות אשה ואין לומר שכאן אינו נוגע שאף שאנו מאמינין הדבר להשיא אשתו מ"מ לענין ירושה אין מאמינין לע"א כמבואר בש"ס ופוסקים שאין היורשים יורדים לנחלה על פיו וא"כ אינו נוגע, זה אינו דהרי הש"ך בח"מ סימן ל"ד ס"ק כ"ח כתב בהדיא שגבי נוגע אף דפליגן דיבוריה מ"מ חיישינן דאיהו משקר ובשביל עצמו מעיד כן והאריך בראיות ע"ש וא"כ מה בכך שאין אנו מורידין אותו לנחלה מ"מ ניחוש דאיהו משקר בשביל ירושתו ובפרט דלא כ"ע דיני גמירי וסובר שכשם שמאמינים נו שתנשא האלמנה כן יאמינו לו להורידו לנחלה וא"כ מוכרח להיות דנוגע כשר לעדות אשה ואע"פ שאנו דנין בדבר זה להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ לא נעביד עובדא כיון שיש פוסקים המחמירים הם מהר"י בן לב והמשאת בנימן בסי' צ"ח ולהקל לא מצאתי סיוע בדברי הראשונים לא אוכל לעשות מעשה להקל:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.