שואל ומשיב/ד/ב/רג

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן רג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם עדיין קשה אם נימא דבכל איסורים בשתיה בעי רביעית וא"כ כל דמרבינן מנפש לרבות השותה פשיטא דאינו אלא ברביעית א"כ היאך אמרו שם והא דתנן הטמאים לרבות צירן ורוטבן לגמר מהנך צריכי דאי לא כתב רחמנא הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה התם בכזית אף כאן בכזית וקשה דהו"ל לומר מה התם ברביעית אף כאן ברביעית ואף דיש לומר דבצירן ורוטבן שקאי לשתיה א"כ הוה בכלל אכילה וסגי בכזית אבל עכ"פ כיון דנלמוד מהנך הו"א דיו שיהי' ברביעית והיא קושיא גדולה וצ"ל דבאמת הרמב"ם מפרש דכל דמרבה מהנפש באמת מרבה שיהיה בכלל אכילה ולא תלוי בשתי' רק בכלל נפש אשר תאכל וכן נראה מהש"ס דהרי כלל הקפה את הדם ואכלו והמחה את החלב וגמעו והרי בדם בודאי שיעורו בכזית כמבואר ברמב"ם דדם שאכל בכזית חייב ועיין תוס' שבועות דף כ"ז ד"ה גמר כתבו בשם הירושלמי דשתיה בכלל אכילה מדכתיב כל דם לא תאכלו ובנקרש לא הוה משקה וא"כ ממילא גם חלב וגמעו הוה בכזית וכ"כ הרמב"ם פ"א מחמץ ה"א דחייב בכזית בממחה ושותה ודוק היטב ועכ"פ דברי הפ"מ שרצה להכריע בכף שכלו נגד הרמב"ם דבשתי' גם כן השיעור באיסורין בכזית הוא תימה. גם מ"ש שם להכריע דיותר מרביעית לא שייך להסתפק עיין בדבריו סי' ט"ו ותמצא שסותר משנתו ואכ"מ. ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' בפסחים דף כ"ד ד"ה אלא דהא דיליף פרי פרי מביכורים הוא משום דמן הדין אף תירוש ויצהר לא הי' ראוי להתחייב דזיעה בעלמא היא וע"ז הקשה דאכתי למה לי קרא הא בערלה אכילה כתיב ושתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים כמ"ש התוס' בחולין דף ק"כ ד"ה הביא ענבים ע"ש וא"כ שוב הוה שתיה בכלל אכילה ולמה לי קרא (וכבר נתקשה בזה בס' כתנות אור פ' בראשית) ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דשתיה בכלל אכילה א"כ הוה לאו שבכללות ואין לוקין על השתיה ובפרט בכזית כמו אכילה דלזה בודאי נקרא לאו שבכללות ולכך אצטריך קרא דהוה פרי לשתיה כדי שיספוג ארבעים ודו"ק. ומה שהקשה בכתנות אור פרשת בראשית על הא דכתבו התוס' בחולין ד"ה הביא הנ"ל דלכך אצטריך קרא גבי ביכורים משום דלגבי הבאת ביכורים לא כתיב אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי וע"ז הקשה דהרי אמרו הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה וא"כ כל דלא כתיב אכילה בודאי חייב אף על המשקה לפענ"ד לק"מ דבביכורים צריך להביא פרי ומפרי ממעט משקה ולכך אצטריך קרא לרבות ענבים דיהי' נקרא פרי וניהו דלא כתיב אכילה וחייב אף בשלכה"נ מ"מ פרי לא נקרא ודו"ק.

וראיתי להפר"ח שם שהאריך לתמוה עליו. ובאמת לפענ"ד דברי הש"ך נכונים דכ"ז שהוא מופגם הרי אינו ראוי והוי כמו נבלה דאינה ראויה לגר דלא אסרינן על שם סופו אף שהיה משכחת לה שישבח אח"כ ובאמת בש"ס דפליגי בהשביח ולבסוף פגום כתבו התוס' דל"פ בקראי אבל באמת לפי מה דפליגי ר"מ ור"ש בקראי י"ל דכל שאינו ראוי כעת לגר אף שישביח אח"כ מותר וכן להיפך וכן משמע בתורת חיים בחידושיו בע"ז שם ע"ש ודוק ומיושב קושית הפ"ח שם מה שהקשה מגריסין רותחין ע"ש ודוק.

ועיין במק"ח סי' תמ"ז ס"ק י"ב שבמחכ"ת דבריו תמוהין במה שרצה לחדש דנותן טעם לפגם יהיה חוזר וניעור בפסח דבחמץ אסור אף שנפסל לאדם ובמחכ"ת מלבד שסותר דבריו בסי' תמ"ב ס"ק ב' הנ"ל אף גם דכל שנטל"פ קודם פסח הוה כחרכו קודם זמנו שבודאי אינו אוסר אח"כ וז"פ וברור ועיין בתוס' פסחים דף כ"ח ובע"ז דף מ"ג גבי שוחק וזורה לרוח שכתבו התוס' בהדיא דשאני חמץ דמותר שלא כדה"נ ע"ש ודוק ועיין בפ"י ריש סוגיא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה שכתב בפשיטות דחמץ מותר שלא כדה"נ והביא דברי התוס' הנ"ל. אחר זמן רב מצאתי בכו"פ סי' ס' שכתב בפשיטות דאף שנתפטמה הבהמה מחמץ הו"ל שלא כדה"נ ושרי. הן אמת דבסימן תמ"ח מבואר דאסור ליתן בהמתו לעכו"ם שיאכילה חמץ וקשה הא הוה שלא כדרך הנאתן ואף דיש לדחות מ"מ המעיין יראה דאסור בחמץ אף שלא כדה"נ ולפענ"ד נראה טעם חדש דבשלמא בדבר שאסור בהנאה מצד האיסור כמו ערלה וכדומה אם כן כל שהוא נהנה שלכדה"נ מותר דהאיסור על הדבר ואסור להנות מאיסורי הנאה אבל להנות שלא כדרך הנאתו שרי אבל בחמץ דמלבד האיסור אסרה תורה שלא יהיה ברשותו וא"כ כל שנהנה אף שהוא שלכדה"נ עכ"פ מקרי ברשותו דמ"ל שהוא בחצירו או בביתו או שהוא בגופו ועכ"פ התורה רצתה שלא יהיה הדבר ברשותו וכל שנהנה שלא כדה"נ הרי עכ"פ עבר על ב"י ואף דאינו בעין וכדומה דלא עבר משום ב"י אבל עכ"פ להנות מהדבר זה אסרה תורה ומה בכך שאינו כדרך הנאתו ומטעם זה נראה לי דלכך בע"ז אסור אף שלא כדה"נ משום דלא ידבק בידך מאומה וה"ה בחמץ דאסור שיהיה ברשותו עוד נראה לי כיון דרוצה בקיומו אסור בע"ז ובחמץ ולא גרע שלא כדה"נ מרוצה בקיומו ע"י ד"א דאסור ג"כ וז"ב מאד. ובזה יש ליישב דברי המ"א סי' תס"ו ס"ק ב' דמשמע מדבריו שם דאם רואה בהמתו שאוכלת חמץ של הפקר שמחוייב להפרישה ולמנעה וע"ז תמה שארי הגאון במק"ח שם דאטו אם יראה אדם בהמתו אוכלת איסורי הנאה יהיה צריך להפרישה ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כל איסורי הנאה דאין האיסור רק שאסור להנות בשביל שהוא איסורי הנאה ונמצא נהנה מן האיסור ובזה כל שבהמתו עושית מעצמה והיא לא נצטוית וזה שהוא נהנה מבהמה שנתפטמה באיסור יהי' שלא כדה"נ א"כ שוב מותר אבל בחמץ דהתורה צותה שלא להיות ברשותו ואף רוצה בקיומו ע"י ד"א אסרה תורה א"כ אין לך רוצה בקיומו גדול מזה ומ"ל שהוא זוכה בהם בעצמו או ע"י בהמתו דהו"ל מעשה קוף ובאמת גם בכרשיני ע"ז מחויב למונעה שלא יניחה לאכול דשם אסור אף שלא כדה"נ וגם אסור להיות רוצה בקיומו וז"ב ומ"ש דהוה כהנאה הבאה לאדם בע"כ ואף אפשר ולא קא מכוין מותר משום דהוה הנאה הבאה מאליה בלי עשייה בידים. הנה אף אם נימא דאפשר ולא קא מכוין שרי היינו לר"ש דאמר דאינו מכוין שרי והיינו היכא דלא הוה פ"ר וכמ"ש בתוס' שם וכאן בחמץ אם רוצה בקיומו ע"י ד"א אסור ואף שלא כדה"נ ופשיטא דאסור דעכ"פ נהנה מזה והוה פסיק רישא. ובאמת שלפענ"ד היה נראה דגם בע"ז אף אפשר ולא קא מכוין אסור ובזה מיושב היטב הא דאמרו בע"ז דף י"ב דאם היו מעוטרות בורד והדס דאסור דקא מתהני מריחא והקשה בחידושי הרמב"ן דהא אפשר ולא קא מכוין שרי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבע"ז גם באפשר ולא קא מכוין אסור אבל ברש"י בפסחים שם מפרש אפשר ולא קמכוין בריח של עכו"ם ואולי כיון דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה אם כן אף בעכו"ם שרי דלא נדבק בידו מאומה וגם קושית הרמב"ן הדרא למקומה דשם ג"כ מיירי מריח של עכו"ם עכ"פ נראה לפענ"ד דבע"ז וחמץ אף שלא כדרך הנאה ואף אפשר ולא קא מכוין אסור ודוק היטב. שוב ראיתי בפ"י שהאריך שם להקשות דאיך אפשר לומר דאפשר ולא קא מכוין שרי באיסורי תורה ובפרט בע"ז וע"ש שהעלה דמשום דלא קעביד מעשה בגופיה ולפענ"ד נראה דדוקא בריח דע"ז דלא שייך בו הנאה כ"כ דגם משום מעילה אין בו ולא נדבק בו מאומה וז"ב לפענ"ד ודוק:

והנה אם לוקין על איסורי הנאה כשנהנה ולא אכל ראיתי בזה מבוכה רבה ואמרתי לבאר והנה הפר"ח באו"ח סי' תמ"ג האריך בזה וכתב דכל שנהנה כדרך אכילה זה ודאי דאינו לוקה לפי שהנאה ואכילה ענין אחד וכבר השריש רבינו בשורש ט' בסה"מ דאינו נחשב לשתי לאוין כל שהוא מענין אחר כגון לא תפאר ולא תעולל. אמנם אם נהנה שלא כדרך אכילה כגון מוכר או נתן שזה ג"כ מקרי הנאה ומהראוי שילקה וכ' הפר"ח דלא מקרי כדרך הנאתו ממש שדרך הנאה היינו דרך אכילתו והנאתו ע"ש ובאמת שזה דחוק דסוף סוף נהנה מזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דכיון דבאכילה שהוא אוכל ונהנה אינו מתחייב רק אם אכל שיעור כזית וככותבת וכדומה א"כ אי אפשר לחייב על הנאה גרידא שאינו דרך אכילה רק באותו שיעור ממש ואם כן אי אפשר לשער הנאה בשיעור כזית דתיכף כשמכר אית ליה הנאה ואיך נשער הנאת כזית וא"כ כל הנאות הו"ל כחצי שיעור דאין לוקה ולזה כוון לפענ"ד הה"מ פ"ח ממ"א הט"ז במ"ש ודין איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו והיינו דכל הנאה אי אפשר לשער בשיעור כזית דלא שייך בהנאה שיעור כזית וזה אי אפשר לחייבו בכ"ש דאם כן יהיה יציבא בארעא דאיך יהיה הנאה גרידא בלא אכילה חמור בשיעורו מאוכל ונהנה ובנהנה כדרך אכילתו שוב אי אפשר לחייבו על הנאה שזה הוא כמו אכילה ולכך אין לוקין על הנאה. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפר"ח דלפ"ז בבב"ח דאמרו בפסחים דף כ"ה דלוקין עליהן אף שלא כדה"נ מהראוי ללקות כשנהנה בב"ח אף בהנאה גרידא בלי אכילה והרמב"ם רפ"ט ממ"א שיכל את ידיו שבבישול ואכילה כתב דלוקה ובהנאה כתב לשון איסור. ובאמת תירוצו דחוק דלפמ"ש הרמב"ם הרואה יראה שבמכוון השמיט לשון מלקות בא"ה ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך מלקות באם נהנה דבעינן שיעור כזית וכדומה וזה לא שייך בהנאה ודוק. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פי"א ממ"א ה"א יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה והשותה ממנו כל שהו לוקה והכ"מ הביא בשם הרמב"ן שתמה בזה דמנין לנו שילקה בכ"ש ועיין לח"מ שהאריך לתמוה על הרמב"ם הרבה קושיות ועיין בספר המצות מצוה קצ"ד שהרמב"ן הקשה כמעט כל הקושיות האלו. ולפמ"ש יתבאר כמין חומר דבאמת בהנאה מהראוי שילקה רק שכתבתי דלא שייך בהנאה שיעור וא"ל דא"כ ילקה בכ"ש דאם כן שוב תהיה חמור מאכילה והנאה ולפ"ז כיון דיי"נ יצא מכלל אכילת תקרובת ע"ז ולגבי שתייה כתב קרא בפ"ע ישתו יין נסיכם אם כן שוב בשתיה ראוי שילקה בכ"ש דבאמת גם בכ"ש שייך איסור הנאה דבשלמא תקרובת ע"ז לא שייך לחייבו מלקות בכ"ש דממנ"פ אם לא אכל רק שנהנה גרידא כגון שמכר לא תהיה חמור מהאוכל והנהנה דצריך כזית ובנהנה כדרך אכילה שוב הוה אחת עם האכילה אבל יי"נ דשתי' כתיב בפ"ע אם כן יצא מכלל אכילה וחייב מלקות בכ"ש. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן והלח"מ דלמה לי קרא דישתו יין נסיכם והלא יש בו משום תקרובת ע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דאי משום תקרובת לא הי' לוקה על השתייה בכ"ש ועיין בתוס' בע"ז דף כ"ט ע"ב שנדחקו גם כן בזה דלמה לי קרא דישתו יין נסיכם ולפמ"ש אתי שפיר ודוק היטב כי הוא נחמד ונעים. ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה וכו' ואזהרה של מעילה שנאמר לא תוכל לאכול וכו' נהנה מהן בשו"פ לוקה והמלמ"ל האריך שם דמאחר דמקרא דלא תוכל לאכול נפקא איך לוקה בהנאה ומ"ש הלח"מ פי"א ממעה"ק דלא תאכל גם הנאה במשמע תמה המלמ"ל שם דניהו דהוה בכלל אבל אין לוקין על הנאה וגם מנ"ל דתלוי בשו"פ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת על הנאה מהראוי שילקה דהיינו כשלא הי' בדרך אכילה והנאה כגון שמכר אלא שלפי שלא שייך בו שיעור לכך אי אפשר שיהיה חמור מן אוכל ונהנה וגם נהנה כדרך אכילה אי אפשר שילקה דהוה כמו אכילה ולפ"ז כיון דבמעילה יש שני מיני מעילות אחת בדרך הנאה שאוכל ונהנה ואחת בדרך שמוציא מרשות לרשות כגון שמכר או שנתן כמ"ש בתוס' מעילה דף ח"י ולפ"ז על מעילה שהוא בהוצאה מרשות לרשות זה אינו בתורת אכילה ע"ז גלתה התורה שיעור שו"פ ולפ"ז כיון שמשכחת לה שיעור להנאה אף בדרך אכילה כגון שיהי' בו שיעור שו"פ אם כן כל ששייך שיעור פשיטא דלוקה על הנאה ומיושב כל קושית המלמ"ל שם ודוק היטב כי לפענ"ד נפתח בזה שער גדול ועיין מלמ"ל פ"ה מיסוה"ת ובשעה"מ שם.

שוב הראוני שהצל"ח בפסחים דף כ"ב גבי אבמה"ח האריך דשיעור הנאה אי אפשר להיות בפחות מכזית דומיא דאכילה אבל אני מוסיף דלא שייך כלל שיעור בהנאה וכמ"ש ושמחתי מאד שבראשית ההשקפה כוונתי במקצת לסברתו ואני הוספתי ת"ל טעם לשבח ודוק. ובענין ע"ז אי אסור מה"ת שלא כדה"נ האריך בזה המלמ"ל פ"י מיסוה"ת ובשעה"מ שם ע"ש ולכאורה רציתי לומר בהא דמקשו התוס' בסוכה דף ל"ד ד"ה לפי בהא דאמרו גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת למה לי טעמא דכתותי מכתת שיעוריה ת"ל משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית בה אכילה כתיב לכם דידי' לענין דין ממון ע"ש שכתבו דנ"מ לענין יו"ט שני. ולכאורה יש לומר דהרי התוס' הקשו בהמקדש בא"ה דאינה מקודשת ואמאי והא יכול להנות שלא כדה"נ ולפ"ז גם כאן יש בו דין ממון שלא כדרך הנאתו ולכך צריך טעם דכתותי מכתת שיעוריה כדי לפסול מה"ת דבשלא כדה"נ אין אסור רק מדרבנן. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דשלא כדה"נ ליכא איסור תורה רק בדבר דשייך דרך הנאתו ובשלא כדה"נ לא אסור מן התורה ולפ"ז זהו בדבר דהוה מידי דאכילה והנאה ושייך בי' כדרך אכילה והנאתו אבל בלולב דלא שייך ביה לשון אכילה ומה"ט כתבו התוס' דלא שייך בי' אכילה ודרשינן לכם לשאר הנאות ולכך לא הקשו התוס' דהא בעי היתר אכילה לכ"ע משום דכאן בלולב לא שייך אכילה ועיקר לכם דכתיב בי' שיהיה בו דין ממון וא"כ לא שייך לומר שלא כדה"נ דהא כל מה שנהנה מקרי כדה"נ ודוק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו אותי תלמידי ני' דלמה הוצרכו להקשות מלולב ולא הקשו מאתרוג דאמרו באותו דף דלכך פסול בשל אשרה ועיר הנדחת משום דכתותי מכתת שיעוריה ולא אמרו משום דאין בו היתר אכילה ודין ממון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת לה אכילה בשלא כדרך אכילתו ומכל מקום אכילה ודין ממון מקרי ולכך לא הקשו רק מלולב וראיתי אח"כ במהר"ם לובלין שעמד בזה דאמאי לא הקשו מאתרוג והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה שכתב היפך בשם הגאון מוה' יהודה אשכנזי זצ"ל וכמדומה לענין שלא כדה"נ דאסור מדרבנן דוקא בדבר דשייך בי' כדה"נ אבל במקום דלא שייך כדה"נ שלא כדה"נ מותר לגמרי ע"ש ולפענ"ד יש לומר דכל דלא שייך כדה"נ כ"ע מודו דאסור בע"ז מה"ת. אך אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י דבע"ז של גוי דלא יטול דמיירי קודם ביטול ובזה קושית התוס' הדרא לדוכתא ת"ל דאין בו דין ממון ולא שייך לומר דנ"מ ליו"ט שני דהא באמת גם ביו"ט שני מיירי וכמ"ש התוס' בדף ל"ב דמיירי שנטלו שלא ע"מ לזכות בו ולא הוה שלו וביו"ט שני דלא בעי לכם. אך קשה למה בדיעבד יצא הא אין בו דין ממון דא"ל דיש בו דין ממון אם היה נוטלו לזכות בו דזה אינו דאז היה נעשה של ישראל והי' כתותי מכתת שיעורא ובשלמא לשיטת התוס' דמיירי לאחר ביטול שפיר הוה בי' דין ממון ורק משום דמאיס אסור אבל לשיטת רש"י קשה אמנם נראה דכל דיכול לבטל ואף לכוף לעכו"ם לבטל ע"ז של גוי א"כ שוב מקרי דין ממון כיון דיכול לבטלו וז"ב והתוס' לא הקשו רק בע"ז של ישראל ובאשרה דמשה דאין לה ביטול. וראיתי בכ"ת שפירש דקושית התוס' דלמה לי טעם דמכתת ת"ל דאין בו דין אכילה דיש לומר דחד מתרי טעמי נקט ועיקר קושית התוס' דהא נ"מ בין הטעמים דלטעם דכתותי מכתת שיעורי' הוא דוקא באשרה דמשה ולטעם דלכם גם בלולב של ע"ז גוי אסור אם נטלו ע"מ שלא לזכות. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דהא בזה שייך דין ממון דהא יכול לבטלו וכמ"ש. הן אמת דהתוס' לעיל דף ל"ב כתבו ג"כ דהך דרבא מיירי ביו"ט שני ומשמע דביו"ט ראשון פסול משום דאין בו דין לכם וע"כ דאף דיכול לבטלו לא מקרי לכם אך נראה דהדבר נכון דהא באמת בעי לכם ורק דיש לומר דכל דיש לו דין ממון אם יבטלו שוב מקרי לכם אבל זהו באם רוצה לזכות בו אבל אם אינו רוצה לזכות בו א"כ אי אפשר לומר דמקרי לכם כיון דהוא של גוי ואינו רוצה לזכות בו וכל שאתה אומר שנקרא שלו שוב אין לו ביטול דהוה ע"ז של ישראל וע"כ דלא מקרי לכם ולכך לא יצא בו וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתי' דאמאי יצא בו בדיעבד הא אין בו דין ממון אך נראה כיון דיכול לבטלו ניהו דלכתחלה לא יצא דהא אינו רוצה לזכות דשוב לא יהי' לו דין ביטול אבל מכל מקום כל שהי' יכול לבטלו שוב יוצא בו בדיעבד ומקרי שלו כיון דהיה יכול לזכות. ובזה מיושב קושית הבאר יעקב באו"ח סי' תרמ"ט שהקשה בהא דשיטת הרמב"ם והמחבר שם דכל הפסול בשביל דאין בו היתר אכילה פסול כל שבעה וע"ז הקשה דא"כ לא שייך תירוצו של התוס' ושוב יקשה למה לי הטעם דכתותי מכתת שיעורי' ות"ל דאין בו דין ממון ול"ש הנ"מ ליו"ט שני ע"ש דעיקר קושיתו מאתרוג דבלולב יש לומר דלא בעי דין לכם אבל באתרוג קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאתרוג נ"מ לענין שלא כדה"נ דבאתרוג שייך לחלק בין כדה"נ או לא והש"ס אזיל דשלא כדה"נ אינו אסור רק מדרבנן ודוק היטב. והנה במוקדשין דעת התוס' בסנהדרין דף פ' ד"ה בשור שאסור אף שלא כדה"נ ובשעה"מ שם האריך לתמוה ע"ז ואני תמה מהא דאמרו בפסחים דף כ"ד ע"ב לענין בב"ח דיליף מגז"ש ואמרו אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו וכו' והקשו התוס' ד"ה אמרת דהיכא אלים ק"ו לאפוקי מגז"ש וכתב ר"ת דבההיא קרא דאנשי קדש כתיב ג"כ קדשים שיצא חוץ למחיצתו דזה אסור וגלי לן קרא ק"ו דגמרינן מקדשים ולא מנבלה ע"ש ולפ"ז אני תמה דא"כ כיון דיליף מקדשים א"כ יהיה אסור אף שלא כדה"נ והיכא אמרו שם להכי קא גמר מנבילה מה נבלה דרך הנאתה הא הך דנבלה היינו בשר קדשים וזה אסור אף שלא כדה"נ והיא לכאורה קושיא גדולה ולכאורה רציתי לומר כיון דבאמת יש מקום ללמוד מנבלה או מקדשים וא"כ ניהו דיליף מקדשים לענין איסור הנאה מק"ו אבל לענין שלא כדה"נ דליכא ק"ו שוב ילפינן מנבלה אבל ז"א דהרי ע"כ מה דיליף מנבלה היינו לאו נבלה ממש רק מה דכלל בכלל ואנשי קדש דהיינו בשר קדשים ושם אסור אף שלא כדה"נ וצע"ג.

ובגוף הק"ו דלמד מערלה שלא נעבדה בו עבירה וק"ו לבב"ח שנעבדה בו עבירה ופירש"י דנעבדה בו עבירה שבשלו בב"ח והוא תמוה דא"כ בבשלו עכו"ם או שנתבשל מאיליו שנפל חלב לתוך בשר מעצמו א"כ לא יהיה אסור בהנאה וצ"ע.

והנה בהא דאמרו בחולין ר"פ גה"נ אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור קדשים ליכא וקשה לי טובא למה לא יהי' איסור מוקדשין בגיד ניהו דליכא נו"ט הא לא גרע מעצמות וקרנים וטלפים דמועל בהם ועיין זבחים פ"ו וברמב"ם פ"ב ממעילה הי"ב ומסתמא לא שייך בהו אכילה בעצמות וקרנים ואפ"ה מועלין בהם וכ"ת דשם לא מיירי כשאכלם רק שנהנה בהם בתשמיש הראוי להם אבל באכילה דאין בהם בנו"ט לא מועלין בהם דזה אינו דאכתי הא אכילה של גיד ניהו דליכא בהו נו"ט מכל מקום עכ"פ טעם קלוש יש בו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ועכ"פ לא גרע משלא כדה"נ דבמוקדשין חייב לשיטת התוס' ואף דיש לחלק דשאני כל שלא כדה"נ דעכ"פ אם היה רוצה להנות כדרך אכילתו והנאתו היה יכול לכך נאסר אף שלכד"א אבל בגיד דא"א בנו"ט דעץ בעלמא הוא א"כ כל אכילה והנאה אין בו כד"א והנאתו ופטור מכל מקום לא ידעתי כיון דעכ"פ טעם קלוש יש בו ובודאי מחשב עכ"פ כשלא כדה"נ וחייב וצ"ע.

ולכאורה רציתי לחדש דבר חדש דלפי מה הנראה מדברי רש"י בחולין דף קט"ז לכך פרש של עולה אינו נאסר דלא חל קדושה דאינו ראוי לגבי מזבח ומה"ט עור הקדשים ניתן לכהנים ע"ש וא"כ ה"ה בגה"נ כיון דאינו קרב ע"ג המזבח לא תפסי קדושה אבל זה אינו דהרי כל שלא פרש יקרב לגבי מזבח וכדאמרו בחולין דף צ' וכ"כ רבינו פ"ז ממעה"ק ובפ"ב ממעילה.

ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה כל הטעם דאם הי' גה"נ בנו"ט הי' חל קדשים על גיד הוא משום דהוא איסור כולל דכולל שאר הגוף שהיה מותר והקדשים אוסר אותה ולפ"ז הא כבר נודע דברי הריב"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולות הם אחת אבל מי שנשבע שלא יאכל מצה ולא ילבש משי לא חשיב כולל דאין הפעולות אחת ולפ"ז אף אנו נאמר דלא שייך כולל בזה דהא שאר הגוף דשייך בי' אכילה שייך לומר דאיסור מוקדשין חל עליו אבל גה"נ דאין בו בנו"ט והוא עץ בעלמא והתורה אסרתו וא"כ לא שייך ענין כולל דאין זה אותה פעולה דשם אוכל וכאן אינו אוכל ואכילת עץ לא חשיבה אכילה כלל ואף דהשעה"מ בהלכות א"ב פי"ז ובמ"א פ"ח רוצה לומר דדוקא בשבועה כתב הריב"ש כן ולא בנזיר אבל לפענ"ד אפשר לענין איסור כולל מודה דכה"ג מקרי פעולות חלוקות. אמנם נראה כיון דהתורה אמרה לא יאכל גיד הגשה וא"כ נקרא אכילה ושוב שייך כולל דעכ"פ נקרא אכילה. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב דהאוכל גה"נ של עולה ושל נבלה חייב שתים משום גיד ג"כ משום דהו"ל כולל והקשה הרשב"א דהא הרמב"ם פסק דאין בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל כדאמר הכא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה לא שייך כולל דהא הוה פעולות חלוקות. אך כבר כתבתי כיון דהתורה קראו אכילה לענין גה"נ ש"מ דנקרא אכילה ולפ"ז אם נימא דגה"נ אסור בהנאה למ"ד אין בגידין בנו"ט כדאמרו בפסחים דף כ"ב וא"כ כל דאסור בהנאה הוא משום דלא שייך בו אכילה וכמ"ש התוס' שם ד"ה ור"ש ולא שייך כולל דהו"ל פעולות חלוקות אבל הרמב"ם דפסק גה"נ מותר בהנאה אף דס"ל אין בגידין בנו"ט וכתב הרמב"ן דדחה להך סוגיא דפסחים וא"כ ס"ל דשייך ענין אכילה שוב לא הוה פעולות חלוקות והסוגיא דריש גה"נ אזיל בסוגיא דהש"ס פסחים דף כ"ב הנ"ל ודו"ק. ואף דיש לומר דחל משום דאיסור טומאה הוא איסור חמור הרמב"ם לא יסבור זאת וגם אם באמת לא שייך בו אכילה ועץ היא והתורה אסרתו לא שייך איסור חמור דלא חל מעולם שם הקדש וכעין שכתב הרמב"ם לענין בב"ח דלא שייך איסור הנאה ולא שייך לומר דהוה איסור מוסיף וכמ"ש בכריתות פ"ג בנקודה הנפלאה ועיין בפליתי סי' פ"ז מה שביאר דבריו וגם אני הארכתי בזה בביאור דבריו וע"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף